רש"י על ביצה מ׳ ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה מ׳ ע״ב:א׳ רש"י על ביצה מ׳ ע״ב:ג׳ »

1 שואל ומשיב מהדורא שתיתאה פתח ↗

אשר הראני מדי עוברו פה דברי התוס' בשבת דף קנ"ז שכתבו דהמ"ל דהא כגרוגרות וצמוקין דמיא כדאמרו בפ' כירה דף מ"ה וע"ז תמה דלפמ"ש רש"י סוף ביצה דהני שאין באין לישוב כלל הוה כגרוגרת וצמוקין וא"כ זה דווקא הני דחשב רבי בברייתא דמדבריות היינו שאין באין בישוב כלל אבל במשנה דקתני סתם מדבריות י"ל דאותן שהן רועות באפר ונכנסות ברביעה הראשונה זה לא מקרי מוקצה כגרוגרת וצמוקין ולכך לא תירץ הכי בש"ס כלל. והשבתי לו דהתוס' שפיר דקדקו והביאו מפ' כירה שהרי שם בשבת דף מ"ה פריך הש"ס ממשנה ומהברייתא ואפ"ה משני הני נמי כגרוגרת וצמוקין דמי וע"כ דגם בסתם מדבריות הוה כגרוגרות וצמוקין וכמו שפירש"י שם דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם ולא פירש כמו שפירש בביצה משום דאין באין לישוב כלל וע"כ דגם אם באים לישוב ברביעה ראשונה כיון דרועות באפר דחינהו בידים דיש טורח לילך ולהביאם וז"ב ופשוט ולכך הקשו התוס' משבת דף מ"ה ולא הביאו מביצה במקומו דמשם הי' יכול לדחות. ובלא"ה כיון דרבי מפרש דמדברות הוה כל שאין נכנסין לישוב כלל ואם כן תפרש המשנה דהא דתנן מדבריות היינו שאין נכנסין לישוב כלל ואם כן ממילא כל שבמשנה אינו מפורש מה הן מדבריות שפיר לא יכול להקשות על ר"י מן המשנה דהי' יכול לפרש המשנה דמיירי במדבריות שאין נכנסין לישוב כלל וכמ"ש וז"ב ובפרט שרבי מסתמא סתם המשנה כוותי' וא"כ שפיר ר"י לא פליג על המשנה דמודה ר"ש בהני דכגרוגרת וצמוקין דמי וא"כ אין קושיא ודברי התוס' נכונים וכבר כתבו התוס' בדף מ"ה שם בתוס' ד"ה אלא דר"י ס"ל מסתמא כרבי דסובר דר"ש מודה במוקצה דגרוגרת וצמוקין. ומה שרצה מעלתו לישב קושית התוס' בדף קנ"ז דבאמת ר"י לא ס"ל כרבי וסבירא לי' דאין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר הואיל והקצה למצותו כדאמר ר"י שם. הנה התוס' כתבו בפשיטות דמסתמא לא פליג והנני יוסיף דע"כ ר"י סבירא לי' כן דהנה זה ודאי שמוקצה דגרוגרת וצמוקין הוא יותר מוקצה מחטין שזרען בקרקע שהרי אליבא דאמת דסבירא לי' לר"י כרבי בגרוגרת וצמוקין ואפילו הכי בחטין שזרען בקרקע לית לי' לר"י מוקצה אליבא דר"ש והרי גם באפרסקין וחבושין דמפלפל הש"ס שם אי מודה ר"ש בזה והרי חיטין שזרען בקרקע גרע מזה כמ"ש התוס' והמהרש"א בתוס' שם ד"ה וכן ע"ש ואפילו הכי לא מבעיא לי' לר"ל רק בחיטין שזרען וע"כ דשמע מר"י רבי' דבזה מודה ר"ש ורק בחיטין שזרען מבעיא לי' וע"ז אמר ר"י דלית לי' לר"ש מוקצה בזה אבל בגרוגרת וצמוקין פשיטא דסבירא לי' לר"י מוקצה אליבא דר"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה אליבא הא דאמרו ריש ביצה דביום טוב סתם לן תנא כר"י מדתנן אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' וע"ש בתוס' ד"ה אין שנדחקו איך מוכח דלא כר"ש דהא ר"ש אינו מתיר רק ביושב ומצפה וקשה אמאי לא אמר דסתם לן תנא כר"י דהרי תנן בדף ל"ג דאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ופרש"י משום דמוליד וכ"כ הראב"ד פ"ב דיום טוב דהו"ל כביצה שנולדה ביום טוב וא"כ ע"כ דאית לי' מוקצה וא"ל דשם אסור משום הכנה וכדביאר הראב"ד דז"א דזה לרבה דס"ל דביצה אסור משום הכנה אבל לרב נחמן דל"ל דהכנה כדאמר בביצה דף ג' דכלהו כרבה לא אמרו דל"ל הכנה ע"כ דשם אסור משום נולד כמו בביצה דהרי בש"ס שם פירש בהדיא משום דקא מוליד וא"כ ע"כ כר"י דלר"ש דל"ל מוקצה גם בנולד שרי דהרי ר"ש מתיר להסיק בשברי כלים בשבת דף כ"ט אף דהו"ל נולד והיא לכאורה קושיא גדולה. אך נראה דהנה בהא דאמרו ריש ביצה קס"ד דאף מאן דלית לי' מוקצה נולד אית לי' והקשו התוס' מהך דר"ש דמתיר להסיק בשברי כלים ולית לי' נולד וכתבו דשאני שם דהי' בעולם רק שנאסר אבל נולד שלא הי' מתחלה בעולם גם לר"ש אסור ע"ש וא"כ ר"נ דחידש דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד לא הוה מצי להביא ראי' מהך דאין מוציאין את האור דשם בליעי ואין האור בעין והו"ל נולד גמור והמ"ל דבזה מודה ר"ש ולכך הביא מהך דאין מבקעין עצים דג"כ הי' בעולם וז"ב. ובזה אמרתי מה שנשאלתי אם מותר להדליק הנר בהנך עצים שמושחין בשפירטש הנקראים רייברליך או צינדרליך אם לא הוה בכלל אין מוציאין את האור מן העצים והעולם אין נזהרין בזה ואמרתי בזה דהנה אם נימא הטעם משום דקא מוליד נלפע"ד דיש מקום לחלק דבשלמא מן העצים או מן האבנים או מן העפר וכדומה דאין אש בעין רק ע"י הבאה ותחבולות שעושה הוא ממציא אש מקרי נולד דמבלע בליעי אבל כאן הא עינינו הרואות דהנך רייבליך במעט נענוע תצא אש והיינו כח השפירטש שיש בהם חמימות אש. במעט קט תצא ותבקע האש א"כ ל"ש נולד בזה ולפע"ד ראי' ברורה לזה דהרי בהא דאמרו בעירובין דף מ"ה ע"ב בסופו מיא בעיבא מבלע בליעי פריך הש"ס בדף מ"ו שם כ"ש דהו"ל נולד הקשו התוס' שם דהרי משקין בפירי ג"כ אמרו דמבלע בליעי ואפ"ה לא הוה נולד וכתבו דשאני התם דאינו ניכר משא"כ משקין דניכר ואפילו לא הוה ניכר הא גם מעיקרא אוכל הוא אוכלא דאפרת הוא ע"ש וא"כ בשלמא מן העצים או אבנים ועפר וכדומה שאין יסודם אש והאש אינו בטבעם רק שמכח חמימות הכאה וכדומה תצא אש שפיר מקרי נולד מה שאין כן כאן דהשפירטוש בעצמותם חום יש בו וזה אש שאינו ממציא דבר חדש ואם מתנועע העץ ע"י השפירטוש תצא האש ולפעמים עינינו רואות דאם לוקח העץ הלז ביד תיכף תתראה ברק האש שבו וא"כ ל"ש בזה נולד וז"ב לפע"ד ובאמת שגם לשטת הרמב"ם דפירש דהטעם הוא משום דהי' יכול להוציא מערב והו"ל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יום טוב נלפע"ד דזה ל"ש בהנך עצים דכאן עקרן נעשו בשביל זה שיוכל להדליק הנר כשיצרך לו ואטו צריך להדליק כל היום וכל הלילה ונראה דבכה"ג ל"ש אפשר לעשותו מערב יום טוב ושרי ובפרט לפמ"ש הפר"ח דהרמב"ם ג"כ סבירא לי' דהטעם הוא בשביל מוליד רק דכל שלא הי' אפשר מבע"י ל"ש נולד רק בצירוף שני הטעמים וא"כ כאן דל"ש נולד לא אסרו בשביל טעמא דהרמב"ם לבד ובאמת שהרמב"ם יש לו ראי' מקושיא הנ"ל דלמה לא אמרו דסתם לן כר"י בזה וע"כ דלא משום נולד לבד הוא רק משום דאפשר מבע"י. וראיתי להפר"ח שהבין מדברי רש"י בביצה דף כ"ב גבי אולידי ריחא דאינו רק מדרבנן ולפע"ד לאו ראי' דשאני התם דאינו רק מגמר ומעלן ע"ג חרס והאש שיש בו נכנס בחרס אבל כאן מוציא האש מחדש והו"ל מלאכה והרי רש"י בדף ל"ג לא כתב כלל רק דקמוליד ועל כל פנים ראית הרמב"ם י"ל דהוא מזה. ובזה נלפע"ד מ"ש הה"מ שם דוקא דעבר והוציא מותר והט"ז תמה דמ"ש מכל איסור דרבנן שאם עבר ועשה בהפשיעות אסור ולפע"ד נראה דכאן אדרבא מגרע גרע דבשלמא בכל איסור דרבנן אמרינן דכל שעשה באיסור קנסו דלא הועילו מעשיו וא"כ הוה מקלקל ולא עבר וניתקן קצת האיסור בזה אבל כאן דבאמת אם לא הי' אפשר לעשות מבערב הי' מותר לצורך אוכל נפש ורק דהא אפשר מבערב וא"כ מה נתקן בזה שלא יועילו מעשיו הא מכל מקום עבר דאדרבא עשה מלאכה שא"צ כלל ובודאי עבר על שלא עשה מבערב כנלפע"ד דבר חדש. ועל כל פנים הדין דין אמת לפע"ד דבהנך צינדרליך אינו אסור ביום טוב כנלפע"ד אם יסכימו המעיינים. וראיתי בשטה מקובצת בביצה דף א' שהקשה בהא דקאמרו משום דקא מוליד דאם כן יהי' אסור להדליק אש מאפר כירה ומגחלת שנכבה וכתב דכאן אפשר מבערב ולא ידעתי למה לא העיר ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וגם משם נראה דצינדירליך הוה כמו אש מגחלת שנכבה דבעצמותו יש בו חום אש ודו"ק.

2 ביצה פתח ↗

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי נָמֵי כִּגְרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִין דָּמֵי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

1 איבעית אימא הני - מדבריות שאין נכנסות לישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותן מאצלו בידים:

2 ואיבעית אימא - אין מוקצה לר"ש קאמר ליה אבל לדידי יש מוקצה:

« רש"י על ביצה מ׳ ע״ב:א׳ רש"י על ביצה מ׳ ע״ב:ג׳ »