רש"י על ביצה כ״ב

1 גמ' שערב לזה ולא ערב לזה - אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין:

2 במנורה של חליות - וכשנפלה נפרדו חליותיה:

3 יש תורת בנין בכלים - ובונה חייב בכל שהוא:

4 אין תורת בנין בכלים - ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים:

5 קם שמעיה - דעולא:

6 זקף לשרגא - שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה:

7 שרגא - נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז:

8 הנותן שמן בנר - בשבת:

9 המסתפק - הנוטל ממנו ואוכל:

10 חייב משום מכבה - וכבוי בי"ט לא אשתרי:

11 לאו אדעתאי - עשה השמש מה שעשה:

12 קנבא - למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי"ר בלעז:

13 מפני דבר אחר - לשמש מטתו:

14 לעשות מחיצה - בסדין:

15 בקעת - אישטיל"א:

16 כדי לחוס עליה - שאין כבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי ליה סותר ע"מ לבנות במקומו:

17 מותר - אלמא לצורך יום טוב שיהנה היום שרי:

18 ר' יהודה - דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יעשה לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא לבדו:

19 איתיביה כו' - ואין לך עשון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים:

20 למכחל עינא - לשום בו כחול לרפואה:

21 רירא - שעושה ריר ביב"א והוא שקורין קציד"ה בלע"ז שהוא עושה ריר שמגליד תמיד:

22 דיצא - פי' שנוקב כמו מחט כמו דץ ביה מידי חולין דף צג::

23 דמא - שנקנ"ר:

24 דמעתא - מדמעת תמיד:

25 קדחתא - לשון קדחה באפי דברים ל״ב:כ״ב שורפת והוא שקורין איתקלפיישו"ן:

26 תחלת אוכלא - תחלת החולי של כל אלו:

27 דאפילו בשבת שרי - כדאמרינן במסכת ע"ז דף כח: שורייני דעינא באובנתא דלבא תלו:

28 סוף אוכלא ופצוחי עינא - שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו:

29 איתיביה בקעת - שמותר להנאת הגוף שלא יתעשן:

30 כדשנין - רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם:

31 עמיץ ופתח - סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול:

32 איכא רב זביד - שהיה מקשה לי כמותך:

33 ושניי ליה - ופרקתי לו:

34 מסייע אין בו ממש - מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש והכי אמר במסכת שבת בהמצניע שבת דף צג. גבי זה יכול וזה אינו יכול יכול חייב ושאינו יכול פטור ואע"ג דקמסייע בהדיה מסייע אין בו ממש:

35 מה שאין כן בביצה - דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:

36 בפסח - קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:

37 וכמה פת עבה - שהתירו בית הלל:

38 שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה מנחות דף נז. ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

39 בזריזין - של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:

40 פת עמלה - בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות דף עו.:

41 עצים יבשים - מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית דף לא. ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:

42 בתנור חם - שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:

43 מתכת - במס' זבחים דף צה: אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:

44 ביחוד - ביני לבינו:

45 ואיכא דאמרי - רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד:

46 ומנו - רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים פ"ו מ"ב וידעו ביחוד ששם ארון נגנז:

47 פת מרובה - ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:

48 תניא נמי הכי - דבשאר יום טוב נמי נחלקו:

49 וב"ה מתירין - כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:

50 מתני' מכבדין בית המטות - בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות:

51 מוגמר - לבונה על גבי גחלים:

52 מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא שמואל א י״ז:ה׳:

53 וחכמים אוסרין - בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון דף ז. אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

54 גמ' מחלוקת לגמר - כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:

55 כשאורחים נכנסין - שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:

56 ערדסקיאות - אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים:

57 ופוקקין נקביהן - לשמור העשן והריח שלא יצא:

58 אם כן - לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:

59 מחלוקת להריח - התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:

60 מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:

61 אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:

62 ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות שם:

63 מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:

64 ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה:

65 אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:

66 על גבי גחלת אסור - דאיכא מכבה ומבעיר: