רש"י על ביצה ל״ח א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה ל״ח ע״א:ב׳ רש"י על ביצה ל״ח ע״א:ה׳ »

1 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

והנה בהא דאמרו בביצה דף יו"ד פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל והוא שחשב עליו קודם שימות וקאמר דב"ש ס"ל אין ברירה וב"ה ס"ל ברירה והקשו בתוס' דלב"ה דס"ל ברירה א"כ היכא משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכלם טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בהאי פתח הוברר הדבר מתחלה שסופו לצאת דרך שם וכתבו דמיירי כשפתחו פתח חדש והוציאו המת דל"ש ברירה. והנה דברי התוס' בקושייתם אין מובן דאכתי נ"מ לענין הכלים שמונחים בחלל הפתח טרם שהוציאו המת אם מותרים להשתמש בהם קודם שהוציאו המת דאכתי לא אתבריר באיזה פתח יוציאו המת וכבר נתקשה בזה הפ"י ולא מצא מענה. ולכאורה כיון דהך דסוף הטומאה לצאת אינו רק מדרבנן כמ"ש רש"י בביצה שם וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואף אם נימא דהל"מ הוא וכמ"ש רש"י בביצה דף ל"ח ובעירובין דף ס"ח מ"מ לשיטת הרמב"ם דהל"מ ספיקא לקולא כמ"ש בב"י יו"ד סי' רצ"ד לענין ספק ערלה וא"כ שוב אף שספק באיזה פתח יוציאו אין לחוש דניהו דסוף טומאה לצאת מ"מ אין סופו לצאת רק בפתח אחד ועל כל אחת יש ספק ואזלינן לקולא. אך ז"א דאכתי הו"ל תרתי ספיקי לקולא דסתרי אהדדי ודעת התוס' בביצה דף י"ד דגם בדרבנן כל דיש שני ספיקות דסתרי אהדדי מחמרינן וה"ה כאן אם אתה מקיל בפתח זה שמא יוציאו בפתח אחר כמו כן נוכל להקל בפתח אחרת ונימא להיפך וא"כ לא שייך להקל בספיקו. אך אכתי יש לעיין דהא יש כאן פתחים הרבה ואין עתיד לצאת רק בפתח אחד וא"כ שוב יש להלך בתר רוב פתחים דלא יצא מהם וא"כ שוב מותר וצ"ל כיון דעכ"פ באחת מהם תצא בודאי א"כ אקבע כאן פתח אחד שטמא משום שסופו לצאת דרך שם ואקבע אחת שבודאי טמא והו"ל קבוע דרבנן עכ"פ דהקבוע אינו ניכר ואף קבוע שאינו ניכר אסור מדרבנן ועיין ב"ח יו"ד סי' ק"י ובש"ך שם וא"כ שוב אסור. ובזה יש לומר דזה שהקשו התוס' דנימא ברירה וא"ל דנ"מ קודם שהוברר וכקושיית הפ"י דז"א דהכי מקשו התוס' דכיון דשייך ברירה אח"כ למפרע א"כ שוב לא שייך כאן דאקבע איסורא דאדרבא אם יהיה נקבע האיסור שוב יהיו מותרין כל הפתחים האחרים וא"כ אדרבא כל שיבורר הקביעות בודאי יטהרו כל הפתחים ואין מקום לאסור הפתחים רק בעוד שלא נודע עדיין הקביעות ובזה כ"ע מודים דלא שייך הקביעות ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"י מה שהביא מחלוקת הרא"ה והר"ן באם יש איסור במקולין ולא נודע באיזה חנות ואח"כ נודע החנות אם שייך קבוע. ול"מ לדעת הר"ן דל"ש קבוע בכה"ג ואף לדעת הרא"ה היינו דוקא התם דעכ"פ אף קודם שנודע אבל מ"מ יש כאן קביעות איסור באחת מהחניות אבל כאן כל שלא נודע באיזה פתח עתיד לצאת לא שייך כאן איסור ועיקר האיסור הוא בשביל שבודאי סוף טומאה לצאת וכל שיצא שוב אמרינן ברירה ואם כן נטהרו כל האחרים ואם כן לא שייך לאסור מחמת ספק האחרים דכל שנקבע שוב יהיו מותרין אחרים ועיקר האיסור קודם שנקבע הוא בשביל שעתיד לקבע והרי כל שיצא בודאי הותרו האחרים משא"כ התם דגם קודם שנודע עכ"פ כלם בספק שמא זו האיסור משא"כ כאן דכל שלא יצא אין כאן שום איסור רק משום דיכול לצאת דרך שם והרי כל שיצא יתברר הטומאה בזה וכלם יטהרו ומה"ת לא ניזיל בתר רוב וז"ב כשמש ומיושב היטב קושית הפ"י

2 יכין אהלות פתח ↗

והמת פתחו בארבעה טפחים דחכמים גזרו טומאה לפתח שאפשר שתצא משם הטומאה. שיהיה כל אדם או שאר דבר שבא תחת המשקוף שבכל פתח ופתח של הבית שהמת בתוכו נטמא. ואפי' היו כל הדלתות סגורים. אפ"ה גם מה שבא גם מבחוץ להדלתות תחת המשקוף נטמא כלקמן פ"ז מ"ג ואפילו הוציאו המת אח"כ בפתח א'. לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה עמד להוציאו בו. ונטהר למפרע כל הכלים והאדם שהיו תחת הפתחים האחרים. ליתא. דאע"ג דטומאה זו מדרבנן היא. וכל דבדרבנן אמרינן יש ברירה כביצה ל"ח א' אפ"ה כיון דעיקר טומאת מת מדאורייתא היא החמירו בה ועי' תוס' עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן ועי' עוד תוס' ביצה דד"ב דגם לענין אין מבטלין איסור לכתחילה. בכה"ג הו"ל כדאורייתא. אולם מרש"י ביצה ל"ח א וד"י ע"א משמע דהפתח שודאי יוציאוהו בו הוא הללממ"ס דכדאוריי' דמיא אבל באינו יודע באיזה פתח יוציאוהו הוה מדרבנן ודו"ק. מיהו אם קודם שמת חישב שכשימות יוציאו בפתח א'. אז הפתחים האחרים טהורים. ועכ"פ גם לטהר הפתחים האחרים להבא סגי משעה שחישב להוציאו בא' אף שחישב רק אחר שמת נטהרו הפתחים האחרים להבא מאותה שעה. ואעפ"כ יש חילוק. דביש בבית כזית ממת סגי בשחישב להוציאו בפתח שהוא טע"ט. וליתר מכזית וכ"ש למת שלם צריך שיחשוב להוציאו בפתח שהוא ד' על ד' טפחים. ואע"ג דגברא באמתא יתיב כסוכה ד"ז ב'. נ"ל דהכא יכול המוציאו ליטול זרועות המת ממעל לראשו ויכול שפיר להוציאו דרך פתח שהוא דע"ד טפחים:

2 הגהות חדשות על ספר מצוות קטן פתח ↗

הבולט כנגד הפתח. פי' שיש משקוף מקורה מחוץ לפתח כעין שיש בבתי חומות או ע"ג הפתח תחת תקרת המכסה על הפתח טמאים האדם היושב תחת התקרה היוצא מכל פתח או בצד כל פתח וכן כלים המונחים שם משום דסוף טומאה לצאת משם וזה הוא הלכה למשה מסיני ככל הלכות טומאה וכמו שכתב רש"י בפ' משילין ובפ' הדר דהוי הלכתא בלא טעמא ואף שבפ"ק דביצה כתב רש"י ז"ל דהוי רק מדרבנן שגזרו על מקום שסוף טומאה לצאת משם וכן כתב הר"ש בפ"ג מאהלות וע"ש העיקר הוא כמו שכתב בפ' משילין ובהדר וכדמשמ' בש"ס במשילין שם דהוי מדאורייתא בשמעת' דברירה וכמו שאכתוב לקמן וכן כתוב בשיטה מקובצת שם בביצה ובפסקי מהה"ר ישראל איסרלין ובתוי"ט באהלות ובמעדני י"ט:

3 ביצה פתח ↗

אֶלָּא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְכִי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרֵירָה — בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ.

3 אלא לעולם לא תיפוך - ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא:

4 בדאורייתא - כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה דף ו. דהלכות טומאה הכי גמירי להו:

5 אבל בדרבנן - כגון תחומין אית ליה:

1 ביצה פתח ↗

2 שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

שורש ברירה אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה בי"ט וכו' הואיל ותחומין מד"ס יש ברירה בהן ונחשוב כאלו חלק שהגיע לזה היה ברור לו כו'. הכי אתמר בגמ' בפרק משילין דל"ז ע"ב שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה ופרשינן טעמא דרב דאמר חבית מותרת דס"ל דיש ברירה ובהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי ומינה שמעינן דטעמא דשמואל דאסר אף בחבית משום דס"ל אין ברירה אף בעירובי תחו' דרבנן ובעי הש"ס מאי הוי עלה ומייתי פלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל י"ב כרב ור"י ס"ל אין ברירה כשמואל ושקיל וטרי הש"ס בדר' אושעייא דשמעינן ליה גבי טומאת פתחים דלית ליה ברירה ומסיק כי אית ליה לר"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ברירה דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעייא ע"כ. אמר המחבר הנה אנכי ראיתי ששורש זה דברירה יש בו סעיפי' הרבה ואני אמרתי לברר וללבן כל סעיף וסעיף בפני עצמו וזה החלי בס"ד. סעיף א הנה במידי דרבנן דאפסיק' הלכתא בהדייא בשמעתין דיש ברירה לא מצינו חולק בשום אחד מהפוסקי' עיין להרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין וכ"כ הטור בא"ח סימן שצ"ז יע"ש גם באותה ששנינו בפרק בכל מערבין דל"ו ע"ב מתנה אדם על עירובו כו' בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דס"ל לתנא דמתני' יש ברירה ופליג אתנא דבי אייו דמייתי הש"ס במתני' דס"ל אין אדם מתנה על שני דברים כאחד משום דאין ברירה אפילו בדרבנן פסקו הפוסקים כתנא דמתני' עיין להרי"ף והרא"ש שם בפ' בכל מערבין שהביאו המשנה כצורתה יע"ש וכן הר"ם במז"ל בפ"ג מה' עירובין הביאה ה"ה ז"ל דקי"ל כמתניתין דיש ברירה בשל דבריהם יע"ש וכ"כ הטור בא"ח סימן תי"ג ואין ספק שסמכו ז"ל אסוג' דשמעתין דפסק מר זוטרא בהדייא כר' אושעייא דבדרבנן י"ב. וראיתי בהגהות מיימון שם בפ"ח מה' עירו' שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל וכן נראה למוהר"ם ז"ל דאע"ג דאמר רב ליתא למתני' מקמיה אייו הני מילי לר"י אבל איהו ס"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע"ג דקי"ל בכולי תלמו' אין ברירה בתחומין דרבנן י"ב תדע מדקמתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דבדרבנן א"ב אלמא דהלכתא י"ב ועוד דר"י אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם ואפי' ס"ל לרב ההיא דאייו כיון דלר' יוחנן ליתא רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל ועיין בהגהות אשירי שם בפ' בכל מערבין יע"ש. ותמהני טובא מה צורך היה לו למוהר"מ ז"ל להכריע דבעירובי תחומין קי"ל יש ברירה מההיא דרב ור' יוחנן ומדקדוק אותה סוגייא מאחר דאפסיקא הילכתא בהדייא בשמעתין דבתחומין דרבנן י"ב גם מ"ש ועוד דר' יוחנן אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם כו' ואין ספק שכוונתם ז"ל למ"ש התוס' שם בד"ה לא ס"ד דלר"י דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים איכא למימר דליתא לדאייו מקמיה מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו מה היא באותם הימים כו' דדייקי' מינה בר"פ כל הגט דאית ליה לדר' יאודה ברירה וכן כתבו ג"כ בשמעתי' ד"ה ואמר ר"י ובשאר דוכתי יע"ש וקשה טובא דס"ס הא שמעינן ליה לר"י גופיה דלית ליה ברירה אף בתחומין דרבנן כדמשמע בשמעתי' ואיך כתבו דקי"ל הלכה כר"י גם מ"ש דאפילו ס"ל לרב ההיא דאייו וכו' אנכי לא ידעתי דאיך אפשר לצדד כן בדבר דהא איהו גופיה קאמר בשמעתין בהדיי' דחבית מותרת מטעם דס"ל די"ב בדרבנן ועיין עוד בפ' בית כור דק"ז דלפי מ"ש שם רשב"ם ז"ל ס"ל לרב די"ב אפי' בדאורייתא אלא דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל אין ראיה וצ"ע ועיין ג"כ בדברי התוס' בעירובין ר"פ כיצד משתתפין ד"ה ש"מ א"ב שכתבו וז"ל דלא מסתבר דאפי' בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדר' לית לי' ברירה עכ"ל והן הן דברי ההגהות מיימון שכתבנו ויותר היה להם להכריח כן משמעתין דאפסיקא הילכתא בהדייא דבדרבנן י"ב וצ"ע. סעיף ב עוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיינו דמייתי הש"ס בכל מערבין דל"ז ע"ב דתניא אמ' לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו ערוב משחשיכ' אין עירובו עירוב ואוקימנא לה התם להך ברייתא כמאן דאמ' א"ב אפי' בדרבנן ועוד תנייא התם הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב לא רצה מבעוד יום אין ערובו עירוב רש"א אפילו משחשיכה ערובו ערוב יע"ש ולדידן דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב וכ"כ רבינו ז"ל בפ"ח מהלכות עירובין וז"ל אמר לחמש' הריני מערב כו' אע"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד"ס יש בו ברירה וכן המערב לשבתות כו' כל שבת שירצה ילך אע"פ שרצה משתחשך וכן כתב הטור בא"ח סימן תי"ג אלא שהפך החלוקות בסדרו בתחילה הביא ההיא דמניח עירוב לכל השבתות ואח"כ ההיא דהאומר לה' הריני מערב כו' וראיתי להב"ח ז"ל שכתב וז"ל והא דמהפך רבינו הבבות ולא סדרן כמו שהן סדורין בתלמוד נראה דלא זו א"ז קתני לא מבעייא בעירב לכל השבתות ואמר איזה מהם שארצה אלך דתולה הדבר בדעת עצמו אלא אפילו מתנה לאותו צד שיבא החכם דתולה בדעת אחרים ואפילו למקני עירוב לאחריני אמרינן יש ברירה בדרבנן עכ"ל ותמוהין דבריו דנראה מדבריו דבתולה בדעת עצמו אית לן למיסמך אברירה טפי מתולה בדעת אחרים ואנן איפכא שמעינן לה מסוגייא דר"פ כל הגט דכ"ה דקאמר הש"ס דאפילו מאן דלית ברירה בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין דל"ז ע"ב בד"ה לא ס"ד ובשמעתין ד"ה ואמר ר"י ובשאר דוכתי לדעת רב וצ"ע והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו הנך ברייתות ולא ידעתי למה וכמו כן קשיא לי דבריש פרק כיצד משתתפין תנן מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי כו' וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר משתחשך אסור ואמרינן עלה בגמרא וכל שקיבל עליו כו' ש"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא למפרע מבעוד יום הוה ניחא ליה ואמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני כלומר הודיעוהו אע"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרי' הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה ליכא בריר' דהא לא ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי ע"כ והשתא לדידן דקי"ל דבדרבנן יש ברירה כל שהודיעוהו מבעוד יום אפילו נתרצה משחשיכה אמרינן הוברר הדבר למפרע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עירוב' הל' ח"י וז"ל ואם הודיעוהו מבעוד יום אע"פ שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב וכ"כ הטור בר"ס תי"ג ואלו הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו הא דאמר רב אשי בגמ' והיותר קשה על מרן ב"י ז"ל שעמד מתמיה על הסמ"ג ז"ל שכתב לשון המשנה סתם ויותר הי"ל לתמוה על הרי"ף והרא"ש ז"ל וגם שלא הביאו ג"כ הנך ברייתות דמייתי הש"ס בריש פ' בכל מערבין דל"ז במערב לכל שבתות השנה ואומר לה' הריני מערב וכו'. והנראה לע"ד לכאורה דהרי"ף והרא"ש ז"ל טעמם ונימוקם עמם דלדידהו משמע להו דלדידן דקי"ל דבדרבנן י"ב ובדאורייתא אין ברירה ע"כ טעמא הוא דמספקא לן אי סמכינן אברירה או לא הילכך בדרבנן תלינן לקולא ובדאורייתא תלינן לחומרא וכ"כ הר"ן בפרק כל הגט דתקס"ו ע"א על הא דאמרי' התם וכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון יע"ש הילכך כיון דמתורת ספק אתינן עלה אין לנו לסמוך אברירה בכל כיוצא בזה שאין לו חזקת כושר ברורה בעירוב זה כיון דאי אין ברירה אין כאן עירוב מבעו"י אלא משחשיכה והרי זה דומה לעירב בתרומה שהיא ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב מה"ט כדאיתא בפרק בכל מערבין דל"ו ע"א על הא דתנייא כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר כו' ומינה למד הרשב"א ז"ל דמי שעירב ספק יום ס' לילה שאינו עירו' וכמ"ש הרב המגיד בפ"ו מה' עירו' הי"ג ומזה הטעם פירשו התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ההיא דאמר רבא בפרק ב"מ דל"ד ע"א אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' דמיירי בעירובי חצרות ולא בע"ת כמו שכתב כל זה הרב המגיד שם והני תנאי דס"ל דאפילו עירב משחשיכה סמכינן אברירה דעירובו עירו' היינו משום דס"ל דיש ברירה ואפי' בדאורייתא ולא מתורת ספק אתו עליה אבל אנן בדידן דספוקי מספקא לן ותלינן בדאורייתא לחומרא ואין ברירה ובדרבנן לקולא ויש ברירה הו"ל כספק עירו' דכל דלית ליה חזקת כשרות אין עירו' עירו' ורבינו ז"ל שפסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה עירובו עירו' אזיל לשיטתיה דס"ל דאפילו ספק עירו' שאין לו חזקת כושר ברורה עירובו עירוב וכמ"ש ה"ה ז"ל שם אבל על הטור ז"ל יש לתמוה דהוא ז"ל בשיטת הרא"ש אביו קאי דספק עירו' שאין לו חזקת כשרות ברורה אינו עירו' ומה"ט פסק בסימן שצ"ג ההיא דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דוקא עירובי חצרות וכמו שכתב מרן ב"י ז"ל וא"כ איך פסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה דסמכינן אברירה וצ"ע שוב ראיתי דאף לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ק' מ"ש ממערב לשני רוחות ומתנה למקום שארצה אלך כו' דסמכינן אברירה לכ"ע וכדכתיבנא לעיל ועכ"ל דהא לא דמי לספק עירוב שאין לו חזקת כשרות ברורה שכת' ה"ה בשם הרשב"א ז"ל דהתם הספק הוא בעיקר העירוב אם הונח כדינו ואם הוא ראוי לעירו' או לא אבל הכא הספק הוא על איזה מקום חל עירובו ועל איזה אדם ומשו"ה תלינן לקולא וסמכינן אברירה ובכן הדרא קושיין לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל למה זה השמיטו הני ברייתות דרצה משחשיכה וההיא דקאמר בר"פ כיצד משתתפין. ודע דאף לדעת רבינו ז"ל שפסק שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב נר' דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכמ"ש ה"ה שם דלכתחילה אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה מפני שאין לו לבא לבית הספק לכתחילה שיהיה התחלת העירוב בספק הכא נמי אין לו לסמוך אברירה לכתחי' כיון דמתו' ספק אתינן עליה ודוק. סעיף ג עוד אחרת יש בדרבנן דסמכי' אברירה ואיתיה בפרק הדר דס"ח דתניא אין משתתפין באוצר ומותבי' מברייתא אחריתי דקתני משתתפין ומשני רב אושעייא ל"ק הא ב"ש הא ב"ה דתנן המת בבית כו' פירש רש"י אין משתתפין באוצר כגון חביות של יין ופירות המכונסות אין סומכין אמה שבתוכן משום דאין ברירה איזו היא של שתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שתוף ע"כ והתו' ז"ל שם ד"ה אמר ר"א כתבו משם ה"ר מנחם מאיוני ז"ל דהני ברייתות ל"פ בענין ברירה וכי אוקימנ' חדא כב"ש וחדא כב"ה דפליגי גבי טומאת פתחים לענין אי מהני מחשבה בענין עירו' כי היכי דמהני גבי טומאה הוא דאוקימנא להו אבל התוס' ז"ל לא הונח להם פירוש זה וכתבו כפרש"י וכ"כ הרי"ף ז"ל וז"ל ואסיקנא דהא דתנייא אין משתתפין לב"ש דלית להו ברירה אבל לב"ה דאית להו ברירה משתתפי' באוצר עכ"ל וכ"כ רבינו ז"ל בהלכות עירובין פ"ה הל' ג' אחד מבני המבוי שהיה לו אוצר של יין או של שמן וכיוצא בו הר"ז מזכה ממנו כו' ואע"פ שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הר"ז שתוף עכ"ל מבוארין דבריו דמטעם דקי"ל בדרבנן יש ברי' קי"ל משתתפין באוצר אעפ"י שאינו מבורר חלק השיתוף של כל אחד ואחד והטור בא"ח סימן שפ"ו כתב וז"ל אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין שיש לו באוצר סגי ע"כ וראיתי למרן הב"י שכתב וז"ל וכתב שם הר' יהונתן לב"ה משתתפין באוצר ומה שנסתפק מן החבית למ"ש או למחרתו אומרים זהו של שיתוף שאם לא יאמרו לא יועיל כלום כדאמרינן אי התם מודה כו' ואין זה מוכרח שהרי בפ"ק דביצה ובסוף ביצה מסיק רב אושעייא דלא פליגי ב"ש וב"ה הכא בברירה וכבר כתבו התוס' ז"ל בזה עכ"ל כלומ' דלפי מה שפירשו התוס' ז"ל בשם ה"ר מנחם מאיוני דמאי דאוקימנא לבריית' דמשתתפין באוצר כב"ה לאו מטעם ברירה הוא דאוקימנא לה כוותיה דא"כ קשה דרב אושעיא ארב אושעיא דביצה אלא דהכי אוקימנא לה כב"ה דס"ל דלא בעי הנחה לשם עירוב ומחשבה לבד מהנייא כי היכי דמהנייא לענין טומאת פתחים א"כ אין צורך לומר למ"ש במה שנשתייר זהו של שיתוף כיון דמחשבה לבד מהנייא ולקוצר דעתי מאחר שרש"י והרי"ף ורבינו ז"ל מבואר דעתם בהדייא דמטעם ברירה הוא דאוקים רב אושעיא לברייתא דמשתתפין כב"ה וגם התוס' ז"ל לא נחה דעתם בפי' ה"ר מנחם ז"ל וגם רבינו תם ז"ל עלה ליישב ההיא דר"א בפ"ק דביצה ופרק משילין דלא תיקשי אדר"א דהכא כמו שכתבו התוס' ז"ל דמבואר דעתו דס"ל כפרש"י והרי"ף ז"ל לא ידעתי למה זה כתב מרן ז"ל דאין זה מוכרח. והנה לפי פי' רש"י והרי"ף ז"ל ק"ל ההיא דרב אושעייא דפ' כל הגט דכ"ה דבעי מיניה מר' יאודה באומר ללבלר כתוב לאיזו שתצא מן הפתח תחילה מהו ופשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו והדר מותיב ליה מההיא דאומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' ומשני ליה הא אתמר עלה כדי לזרזן במצות ומשמע דקבלה מיניה רב אושעייא והשתא תיקשי ליה לר"א הך מתני' דהמת בבית דס"ל לב"ה דיש ברירה אפילו בטומאת פתחים דאורייתא וכדמוכח בשמעתין וכמ"ש הר"ב תי"ט בפ"ז דאהלות מ"ג על הא דהך מתני' דהמת בבית וכן נראה ג"כ מדברי הרב שער אפרים סימן צ"ג וכן דקדוק דברי מוהרימ"ט בתשו' ח"א סס"י צ"ו וכן כת' הר"ב דבר שמואל בסימן ר"ט וסימן קע"ב וכ"כ הר"ב תה"ד ז"ל בכתביו סימן כ"ד. וראיתי להר"ב זרע אברהם בחי"ד סימן י"ז דס"ה ע"א ד"ה לכן דחה דברי הרב תי"ט ז"ל וכת' שלא כיוין יפה בזה שהרי בפרק הדר קאמר ר"א דב"ה ס"ל גבי טומאת פתחי' בחשב להוציאו באחד מהם אף למפרע נמי טהורין משום דסמכינן אברירה וכמ"ש רש"י ז"ל וגם רבא שהוא בתרא אסיק נמי בפ"ק דביצה דאף למפרע נמי מטהרין ב"ה משום דלית להו ברירה וכיון דרבא ורב אושעייא שהם אמוראי בתראי מפרשי הכי לדברי ב"ה ודאי דהכי נקטינן וכיון דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ע"כ לו' דטומאת פתחים דרבנן היא דאי מדאורייתא היא לא הוה סמכינן אברירה לטהר את הפתחים אף למפרע ומ"ש רש"י בפרק משילין דטומאת פתחים הלכה למשה מסיני היא אליבא דר' אושעייא קאמר הכי דס"ל דב"ה אינם מטהרין אלא מכאן ולהבא ולא למפרע אבל אנן דקי"ל כרבא ור"א דפרק הדר דבתראי נינהו וס"ל דב"ה מטהרין אף למפרע ע"כ לומר דהוייא דרבנן א"נ בהא פליגי דאינהו סבור דאף דהוייא הלכה למ"מ דיינינן בה דיש ברירה דהכי גמירי לה וכדמשני ר"י גבי ערלה דאמר הלכה למ"מ דאותביניה דאפי' בסורייא ספיקו מותר את"ד. ולע"ד אחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו וחסידותו אין מקום לדבר זה דמאחר דאשכחן להש"ס בשמעתין דקאמר בפשיטות דהא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא איך הפה יכולה לדבר דאמוראי פליגי בהך מילתא דאי הוה מאן דפליג בהא והוה דאין סוף טומאה לצאת כמילתא דרבנן כל כי האי הוה קאמר הש"ס דר' אושעייא דוקא הוא דקסבר הכי דסוף טומא' לצאת דאורייתא היא ובדאורייתא ס"ל אין ברירה ומדקאמר בפשיטות כי אית לי' לר"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ולא נחית הש"ס למימר דס"ל נמי דטומאת פתחים דאורייתא היא משמע דבהא ליכא מאן דפליג ועוד דבפ' הדר דקאמר ר' אושעייא דב"ה ס"ל גבי טומאת פתחים דיש ברירה עלה קאמר רש"י דהלכה למ"מ היא ואם כן איך מלאו לבו של הרב ז"ל לומר דאף רש"י לא קאמר דהוי הלכה למ"מ אלא אליבא דר' אושעייא דפרק משילין דקאמר דב"ה ס"ל גבי טומאת פתחים דאין ברירה ולמה זה העלים עיניו ממ"ש רש"י בפרק הדר על הא דר"א דקאמר אליבא דב"ה דיש ברירה גבי טומאת פתחים דהוייא הלכה למשה מסיני ומ"ש עוד דאפשר דר"א דפרק הדר ורבא ור"א דפרק משילין פליגי בהלכה זו אי גמירי לה אף לטהר הפתחים למפרע כל כי האי הו"ל להש"ס למימר ומי גילה לנו רז זה וזה שהכריח הרב ז"ל דסוף טומאה לצאת דרבנן היא לדידן דקי"ל דאין ברירה בדאורייתא וקי"ל כר"א ורבא דאמוראי בתראי נינהו דס"ל דב"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע לקוצר דעתי אין זה כדאי להכריח היפך מאי דמוכח בסוגייא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואיכא למימר דרבא ור' אושעייא נמי ס"ל הכי אלא דלדידהו משמע להו דלתנא דמתני' דאהלו' דקתני דב"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע ס"ל דיש ברירה בדאורייתא ומשו"ה מטהרין את הפתחים למפרע מטעמא דברירה ואינהו אפשר דס"ל לענין הלכה דאין ברירה בדאורייתא כדדרש מר זוטרא וכהנך תנאי דס"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה ולהנך תנאי ע"כ לומר דפליגי אתנא דמתני' דאהלות וס"ל דב"ה אינן מטהרין את הפתחים למפרע ולא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם וכמ"ש התוס' ז"ל שם בפ' הדר דס"ח בד"ה תניא דהנך תנאי דס"ל בעלמא אין ברי' סברי דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם יע"ש וההיא דמשני ר"א בפ' הדר דברייתא דקתני דמערבין באוצר אתייא כב"ה וס"ל גבי טומאת פתחי' דיש ברי' כוונתו לומר דההיא ברייתא דמערבין באוצר דסברה יש ברירה אתייא כמ"ד בעלמא דיש ברירה ומייתי מתני' דטומאת פתחים דלהך תנא ס"ל דיש ברירה אליבא דב"ה בדאורייתא וכ"ש בדרבנן ואנן אע"ג דלא קי"ל כוותיה דהך תנא גבי טומאת פתחים דאורייתא בדרבנן ס"ל כוותיה ולדידן דוקא לטהר את הפתחים להבא מהני מחשבתו ולא לשעבר דבדאורייתא אין ברירה וכמ"ש רע"ם והתיו"ט ז"ל כנלע"ד כשנרצה לומר דרבא ור' אושעייא דאמוראי בתראי נינהו ס"ל כמר זוטרא דדרש דבדאורייתא אין ברירה ויותר אפשר לומר דרבא ור"א דפרק הדר דמפרשי דב"ה מטהרין את הפתחי' אף למפרע ס"ל כמ"ד דבדאורייתא נמי יש ברירה ואנן לא קי"ל כוותייהו אע"ג דאמוראי בתראי נינהו משום דמר זוטרא בריה דרב אשי בתרא מינייהו וס"ל דבדאורייתא א"ב ודריש הכי בפרקיה. וראיתי עוד להרב ז"ל שם שהכריח שסוף טומאה לצאת דרבנן היא מדברי רבינו ז"ל פ"ה מהלכות טומאת מת הל' ב' שכשהביא מתני' דהמת בבית ולו פתחים כו' לא ביאר דהיינו דוק' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אבל לא למפרע. ולע"ד אדרבא מדלא פירש להדייא דאף למפרע טהור היא גופא ראיה דס"ל דדוקא להבא הוא טהור אבל לא למפרע דסתמא הכי משמע יותר ורב אושעיא לא הוצר' בשמעתין לומר דדוקא להבא מטהרין ב"ה אבל לא למפרע אלא לאפוקי מהנך תנאי ואמוראי דס"ל בעלמא דאף בדאורייתא יש ברירה דלדידהו אפי' למפרע נמי טהור אבל רבינו ז"ל שכבר גילה דעתו בכמ' מקומות דבדאורייתא אין ברירה לא הוצרך לפרושי דסתמו כפי' ועיין להרב קרית מלך רב בפ"ב מהלכות גירושין דקי"ו ע"ב ועיין עוד להרב זרע אברהם שם סי' כ"ז שעלה לתרץ דברי רבינו באופן אחר יע"ש ולקמן בס"ד נעמוד ע"ז ועיין בס' סמא דחיי חי"ד סי"ט שהאריך להביא ראיות מדברי הפוס' דטומאת פתחים דאורייתא היא יע"ש. וראיתי עוד להר"ב זרע אברהם ז"ל שם הבי' דברי הש"ך בי"ד סימן שע"ב סק"ב על מ"ש הרב בעל המפה כהן השוכב ערום ואמרו לו שמת שם תוך אהלו דמחוייב לצאת ערום וכת' עליו וז"ל נראה דדוקא באהל המת אבל בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל סימן שע"א מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאית' בטור בסי' זה ובפוסקים עיין בב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח ויש בו פותח טפח טהור יע"ש ודוק וכשהבית שהמת בו סתום מכל צד ליכ' בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף טומאה לצאת עכ"ל הש"ך וכתב עליו הרב ז"ל וז"ל והנה משיחתו של הרב ז"ל ניכר דתרתי קאמר דבין כשהבית שהמת בתוכו סתום בין שיהיה פתוח בכל ענין הבתי' הסמוכים לה אין טומאתם אלא מדרבנן ודבריו תמוהים דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אל אחרים ודאי טומאה יוצאה אל אחרים והו"ל כאהל אחד וכההיא דתנן זיז שהוא סובבת כל הבית כו' ומה שדקדק הש"ך ממ"ש הטור בסימן שע"ב כו' התם שאני שפתוח הארון לחוץ אבל פתוח לבית אחר ודאי הכל טמא כו' ובשלמא כשהבית סתום מכל צדדיו בהא מודינן ליה דטומאה דרבנן היא אבל אם הפתח פתוח ודאי טומ' דאורייתא היא כו' ומצאתי להר"ב שער אפרים בסימן צ"ג שגם הוא נטה אחרי הש"ך דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן והם דברים מוקצים מן הדעת כו' ועוד גדלה תמיהתי כי ראיתיו מתרעם על דברי הש"ך שכת' דכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צדדיו נמי ליכ' בבתי' הסמוכים לה טומאה אלא מדרבנן ותמה עליו דמנא ליה הא דמדברי הטור והפוסקים גבי ההיא דארון שיש בו חלל פותח טפח כו' אין ראיה ותמוהי' דבריו דאדרבא איפכ' מסתברא כו' ולע"ד ט"ס נפל בדבריו ז"ל ובמקום פתוח צ"ל סתום ובמקום סתום צ"ל פתוח ודברי מסכימי' לדבריו ודברי הש"ך לא באו על נכון ע"כ ת"ד. ולפי קע"ד אף הש"ך ז"ל לפי מ"ש בתחי' דבריו אזיל ומודה שכשהבית שהמת בתוכו פתוח לבתים הסמוכים דרך הפתח שהמת יוצא בו דהבתים הסמוכים טמאים מדאורייתא כיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ומ"ש הש"ך דכל שהבית שהמת בתוכו פתוחה אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן כוונתו רצויה לע"ד כשהבית פתוחה מצד אחד כדרך פתחי הבתים שדרך שם מוציאין את המת ובצד אחד מהבית בתים סמוכים לה וחור או חלון פתוח מבית המת לאותם הבתים דאפילו שאין מוציאין את המת באותו חלון או באותו חור אפי"ה הבתים הסמוכים טמאים וכמו שנראה מדברי הטור בר"ס שע"א דאפי' יש לבית פתח פתוח מצד אחד ואין דרך אותו הפתח יוצאה טומאה אל הבתים אלא דרך חור החלון כולן טמאים וכן כתוב בתשו' התשב"ץ ח"ג סימן א' וכל כה"ג סבור הש"ך ז"ל שאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכ"כ הר"ב משאת משה בחי"ד סימן כ"ד יע"ש ויש להביא ראיה דכל כי האי גוונא טומאה דרבנן היא ממ"ש הרא"ש בפ' מי שמתו בשם הירוש' דאין מדקדקים במת בבית המדרש ועיין למרן החבי"ב בשיירי כנה"ג חי"ד סימן שע"א הגה"ט אות ו' יע"ש ודוק ועל זה הביא ראיה הש"ך ממה שכתבו הפוס' בההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות דכל שהארון יש בו פותח טפח וחלל טפח אין טומאת המת בוקעת ועולה מדאורייתא אלא דרך יציאת אותו טפח הפתוח ה"נ אין טומאת המת יוצאה מבית שהמת בתוכו אל הבתים הסמוכים מדאורייתא אלא דרך הפתח שהמת יוצא בו ולא דרך חור החלון והיינו ההיא דביב שהיה קבור תחת הבית דכל שיש בו חלל טפח ופותח טפח לחוץ אע"פ שיש לו חור בראשו האחד שבתוך הבית אין טומאה שבתוך הביב נכנס בתוך הבית אם לא כשהטומאה בחור עצמו שהבית מאהיל עליו הנה זאת היתה כוונת הש"ך במ"ש בתחילת דבריו לע"ד דהשתא אסיק אדעתיה למימר דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואח"כ הוסיף לומר דאפילו כשהבית סתומה מכל צד נמי דאז כל הבתים הסמוכים עומדות בספק שדרכם יוציאו את המת וסוף טומאה לצאת בהם ואפי"ה כתב דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וכמ"ש הר' בתה"ד בכתביו סימן כ"ד ובכן ממילא נוחים הם דברי הר"ב שער אפרים ז"ל שהודה לו להש"ך ז"ל בחדא ופליג עליה בחדא דמשמע ליה דסוף טומאה לצאת מדאורייתא היא ולכך במ"ש הש"ך בבית שהמת בתוכו פתוח שאין טומאה בבתי הסמוכי' אלא מדרבנן מהטעם האמור וכמדובר כיון דאין כאן סוף טומאה לצאת אזיל ומודה ליה הרב בש"א ז"ל שאין כאן טומאה אלא מדרבנן אבל במה שהוסיף עוד לומר דאף כשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן חרה אפו של הר"ב ש"א על הש"ך ז"ל בזה שכת' דהוי דרבנן בפשיטות כנראה שסמך במ"ש תחי' בשם הפוסקים בההיא דארון שיש בו חלל טפח ופותח טפח ולזה כת' דמהתם ליכא ראיה וכמדובר כנלע"ד כוונת הש"ך והש"א ז"ל ועיין בס' סמא דחיי בי"ד סי"ט דנ"ג ע"ב ועיין במשנה ר"פ י"א דאהלות גבי בית שנסדק כו' טומאה בפנים כלים שבחוץ טהורים כו' דמוכח מהתם דלא אמרינן סוף טומאה לצאת דרך הפתח אלא כשאין סדק בבית שדרך שם יוצא הטומאה ועיין להר"ץ אשכנזי בתשו' סי' ק"ג ועיין להרב מ"א בא"ח סימן שמ"ג סק"ב שעמד על דברי הש"ך ז"ל ועיין בספר חזו"ן בסוף עוקצין בפסק הכהנים יע"ש. ואת זה ראיתי להר"ב דבר שמואל סימן רמ"ח כת' וז"ל ומ"ש הש"ך בי"ד סימן שע"ב דהוי דרבנן היינו דוקא בבית שהמת בתוכו סתום דאז טומ' שאר בתים מדרבנן וז"ש הרב בהמשך דבריו וז"ל וי"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור כו' וכשהבית שהמת בתוכו סתום כו' ע"כ כלומר דבהכי מיירי עיקר פסקו שלא להקיץ הכהן השוכב שם ואעיקריה דדיניה קאי כאלו תנא והדר מפרש אע"ג דבאשגרת לישניה איכא גמגום קצת עכ"ל והנה מלבד הדוחק שנדחק בלשון הש"ך ז"ל לו' דלא דיבר הרב ז"ל בשפתח הבית שהמת בתוכו פתוח דלשונו ז"ל מורה דתרתי קאמר בין כשהבית שהמת בתוכו פתוח ובין כשהוא סתום וכמ"ש הר"ב ז"א אנכי לא ידעתי למה זה מפשט פשיטא ליה בבית סתום שאין הבתי' הסמוכי' טמאים כי אם מדרבנן דלפי מ"ש רבינו בפירושא דמתניתין דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים משום דהבית נעשה כקבר סתום ומבואר בשמעתין דטומאת פתחים דאורייתא היא א"כ מוכח דקבר סתום נמי מטמא דאורייתא וכמ"ש הרב ז"ל עצמו בסימן ר"ט יע"ש. הדרן לדמעיקרא דמאחר שהוכחנו לפום סוגיין דפרק משילין דטומאת פתחים דאורייתא היא ואפי"ה ס"ל לרב אושעייא דלב"ה אית להו ברירה גבי טומאת פתחים א"כ מאי קא מספקא ליה בפ' כל הגט גבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה אי אמרי' דיש ברירה ואמאי לא פשיט מהך מתני' דהמת בבית דלב"ה אית להו ברירה אפי' בדאורייתא ולפום קושטא דמילתא נמי משמע דרב אושעייא קבלה מיניה דרב יאודה דאין ברירה גבי גט היפך מאי דמשמע לי' הכא גבי טומאת פתחים דיש ברירה בדאורייתא לב"ה וקשה טובא דכי היכי דאקשיה ליה לר"י מההי' מתני' דפסחים דהאומר לבניו הריני שוחט כו' אמאי לא אקשיה מהך מתני' דטומאת פתחים לפום מאי דמשמע ליה לרב אושעייא בפרק הדר דלב"ה יש ברירה. וראיתי להתוס' ז"ל בפרק כל הגט דכ"ד ע"ב ד"ה לאיזו שארצה אגרש שכת' בשם ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה גבי גט מודה דאין ברירה משו' דוכת' לה לשמה משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה וכן כתבו ג"כ בפ' מרובה דס"ט ע"ב ד"ה אלא יע"ש ולפי דבריהם הנה נכון דלא תיקשי דרב אושעייא אדרב אושעייא אלא שראיתי לרש"ל בספר יש"ש בפ' מרובה בדיני הברירה עמד מתמיה בזה על דברי התוס' מההיא דמותיב ליה ר"א לר"י בפרק כל הגט כי פשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דאין ברירה גבי גט מההיא מתני' דפסחים גבי אמר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' והוצרך לשנויי ליה הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן כדי לזרזן כו' ולפי דברי ר"י ז"ל לימא ליה שאני גט דבעינן וכתב לה שיהיה מבורר בשעת כתי' וראיתי למוהר"ם ן' חביב בספר גט פשוט סימן קכ"ב תירץ לזה דהיינו דקאמר ליה ר"י לר"א מה ענין פסחים אצל גיטין כלומר דשאני גט דבעינן וכתב לה ומאי דקאמר עלה הא אתמר עלה אמר"י כדי לזרזן במצות הכי קאמר ועוד בלא"ה נמי הא אתמר עלה כו' ועיין עוד בספר בני חיי בחידושי' לגיטין ותירוץ זה אינו נוח לי דמלבד מה שיש מהדוחק בזה דל"ק הש"ס ועוד הא אתמר עלה כו' עוד זאת דחזינא לאביי דקאמר בתר הכי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים ופשיט ליה תולה בדעת עצמו כו' ומאי קושייא הא כיון דעיקר הטעם דאין ברירה גבי גיטין הוא מקרא דוכתב לה דבעי' שיהיה מבואר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוספות א"כ מה מקום יש לחלק בין זה לזה ורבא נמי מאי קאמר ליה לאביי מאי קושיא דילמא מאן דאית ליה ברירה ל"ש כו' ומאן דלית ליה ברירה ל"ש כו' כאילו דבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי בברירה ולפי דברי התוס' הכא כ"ע מודו מקרא דוכתב לה וכדקאמר ליה ר' יאודה מאי אירייא פסחים אצל גיטין לפי מ"ש מוהר"ם ן' חביב ז"ל ואף דאיכא למדחי דהך שקלא וטרייא דאביי ורבא הוא למאי דקאמר עוד ר' יאודה הא אתמר עלה כו' דהשתא לא בעי לחלק בין גט לשאר דברים לישנא דאביי דקאמר ופשיט ליה כו' והדר מותיב כו' לא משמע הכי כי ע"כ נראה לי לע"ד דאף התוס' ז"ל לא כתבו דגבי גט כ"ע מודו דאין ברירה מקרא דוכתב לה אלא דוקא בההיא דכתוב לאיזו שארצה אגרש דתולה הדבר בדעת עצמו דכיון דבידו לברר הדבר בשעת הכתיבה ואתני מעיקרא גילה בדעתו דפוסח על שתי הסעיפים הוא כמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה אמ' אביי ולא קרינן ביה וכתב לה בשעת כתי' אפילו למ"ד בעלמא די"ב אבל בההיא דכתוב לאיזו שתצא בפתח בתחילה דבעי ר"א מר"י דאין בידו לברר משעת כתי' מי שתצא בפתח תחילה אבל הא קאמר בדעתו לגרש בגט זה למי שתצא בפתח תחילה למ"ד י"ב ודאי דשפי' קרינן ביה וכתב לה דמבורר הוא בשעת כתי' שדעתו לגרש לזאת שיצאת תחילה ומש"ה כי אקשי ליה ר"א לר"י ממתני' דשמעי' מינה די"ב לא דחי ליה דשאני גט דבעינא וכת' לה שיהא מבורר בשעת כתי' דכל כה"ג דתולה בדעת אחרים שפי' קרינן ביה וכתב לה למ"ד יש ברירה ולהכי הוצרך לשנויי ליה דהתם בפסחים לאו משו' דסמכינן אברי' הוא אלא כדאמ' ר"י כדי לזרזן ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דבריהם ז"ל הדרא קו' לדוכתין מרב אושעייא לר"א וכמדובר. ואולי נאמר דהא דקאמר ר"א בפ' הדר הא ב"ש הא ב"ה ומוקי תלמוד' לברייתא דאית ליה ברי' גבי עירוב כב"ה גבי טומאת פתחי' לאו דוקא דהא שפי' איכא למימ' דלב"ה נמי לית להו ברי' ולא נטהרו הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וכדס"ל לר"א בשמעתין אלא משום דלהני תנאי דס"ל בעלמא די"ב מוקמו לב"ה כוותייהו ומטהרי' את הפתחים למפרע משום דאית להו ברירה מייתי רב אושעייא פלוגתייהו דב"ש וב"ה בההיא דטומ' פתחים לדוגמא בעלמא וכוונתו לומ' דהני תרי תנאי פליגי בברירה כי היכי דפליגי ב"ש וב"ה גבי טומ' פתחים להנך תנאי דאית להו ברי' אע"ג דר"א איהו גופיה לא ס"ל הכי דבהכי פליגי ב"ש וב"ה אלא דלפי זה לא הי"ל צורך להתוס' ז"ל שם בפ' הדר ד"ה אמ' רב אושעייא לומ' דר"א לחוד ור' אושעייא לחוד וצ"ע. ושו"ר בחי' הריטב"א ז"ל שם בעירובין שכתב דההיא דמייתי רב אושעייא פלוגת' דב"ש וב"ה גבי טומאת פתחים לדוגמא בעלמא נקטיה אליבא דמאן דס"ל דפליגי בברירה דלכשתמצא לומ' דל"פ בהא הא איכא תנאי טובא דפליגי בהא עכ"ל וששתי כעל כל הון אך דברי התוס' צל"ע. סעיף ד ודע דעוד אחרת יש בדרבנן דדמי לההיא דמשתתפין באוצר ואייתיה בפ' הדר דע"א עלה דתנן בעה"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ומייתי הש"ס עלה הא דתני' ר"א בן תדאי אומ' אחד זה ואחד זה צריכין לערב ומפרש רבה דזה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כ"ע לא פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית של יין בשותפ' ר"א בר תדאי סבר א"ב ורבנן סברי יש ברירה ע"כ וכתב רש"י ז"ל זה בא בלגינו כו' עד שמלאו החבית ואפילו שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכים עליו שהרי הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין בשותפות ס"ל לן' תדאי דאין ברירה והו"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד עכ"ל והתוס' ז"ל שם ד"ה ר"א ן' תדאי כתבו וז"ל א"ב כו' אין זה כשאר ברירות דבכל דוכתא אלא כדפי' בקונט' דהו"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד ע"כ וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' וז"ל פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמא דהתם הוא בדבר שנתברר בסופו ולא היה מבורר מתחילתו שנחלקו אם דנין למפרע בתחילתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברי' למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי"ל שאין משתתפין במבוי כשהיו שותפין בחבית ור"א ן' תדאי סבר אין ברי' שנדון כאילו כבר חלקו וחזר ושפך בחבית בלגינו וקי"ל כרבנן וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ויפה נשמר רש"י ז"ל שפי' כו' עכ"ל ועיין עוד בחי' לגיטין פרק כל הגט דכ"ה ע"ב שכת' שם וז"ל עוד מצינו לשון ברירה שאינו דומה לאלו כלל במסכת עירו' פ' הדר כו' ופי' יש ברירה דהתם הכי הוא חשוב כאלו הוברר חלק כל אחד ואחד מזה ובא כל אחד ואחד ועירב ומ"ד אין ברירה לא סבר הכי זהו לשון ברירה שאינו דומה לאלו שכתבנו עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אמאי לא פירשו ברירה זו כברירה דעלמא דלמ"ד יש ברירה ס"ל דמאח' דלמחר וליומא אחרינא עתיד כל אחד לברר חלקו חשיב כאילו נברר מעכשיו ולמ"ד א"ב לא חשיב מבורר מעכשיו כל עוד שלא חלקו דומה ממש לההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה דלמ"ד י"ב חשיב כאילו הוברר אותן שני לוגין ומעכשיו אוכל והולך אע"פ שעדיין לא הובררו אותן שני הלוגין של תרו' עד למחר ודומה לההי' דמשתתפין באוצר דלמ"ד י"ב חשיב כאילו הוברר חלק השיתוף מעכשיו אע"פ שעדיין מעורב באוצר מפני שלמוצאי שבת יתברר וכמ"ש לעיל בשם מוהר"ר יהונתן ז"ל שהביא דבריו מרן ב"י ז"ל יע"ש דלמ"ד משתתפין באוצר משום דסמך אברי' למוצאי שבת או למחרתו לאחר שנסתפק מן החבית במה שנשתייר צ"ל זהו של שיתוף יע"ש. והר"ב ז"ל בש"מ כת' בשמעתין וז"ל לעולם קסב' רב יש ברירה ואע"ג דרב פריק בפרק הדר דר"א ן' תדאי ס"ל דלית ליה ברירה ורבנן פליגי עליה כו' שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך א"ב אבל כיון שחלקו החבית י"ב עכ"ל. ונראה מדבריו ז"ל שהיה גורס בההיא דפרק הדר רב במקום רבה ומש"ה הוקשה לו אדרב אבל בספרים שבידינו גרסינן רבה והכי משמע דרב יוסף פליג עליה התם ומוקי פלוגת' דר"א ן' תדאי וחכמים בענין אחר יע"ש ותירוץ הרב ז"ל אינו נוח לי דהא חזינן דמאן דאית ליה ברירה אף קודם חלוקה סמיך אברירה כמוכח מההיא דשני לוגין ומההיא דמשתתפין באוצר כמדובר וכי תימא ואי גרסי' רבה מי ניחא הא שמעינן ליה לרבה גופיה דקאמ' בפ"ק דמכילתין ד"י גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בטומ' פתחים דב"ה אינן מטהרין את הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ומינה שמעינן דלית ליה ברירה לרבה כב"ה י"ל דגבי טומ' פתחים דאורייתא ס"ל לרבה דא"ב אבל בעירוב דר' ס"ל די"ב. סעיף ה ועוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיא אותה ששנינו בפרקין לקמן דל"ח בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר כו' וכת' הר"ן ז"ל כרגלי אותה העיר כלומר כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני אותה העיר וכיון דבדרבנן י"ב נמצא דכשמילא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיע לו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא הוא של עיר אחרת אינו מוליך אלא למקום שכל רגלי העיר יכולין לילך עכ"ל וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ה מהלכות י"ט די"ד בשם הרשב"א ז"ל דבור של בני העיר כבור של שותפין הוא וי"ב דכל אחד מוליכו למקום שעירב כו' וכת' עוד ה"ה ז"ל וז"ל ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפיים אמה לכל רוח ואפי' עירב אחד מהם לא יוליכם אלא אלפיים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר עכ"ל וזה שכת' ה"ה ויש מי שכת' הן הן דברי רש"י ז"ל שפי' במשנתינו וז"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח חוץ לעבורה עכ"ל ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ"ב ע"ב כת' וז"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אינו יכול להוציאו חוץ לאלפיים עכ"ל והריטב"א ז"ל בחי' כת' עליו וז"ל ואין פי' זה נכון דהיינו למ"ד א"ב אבל כיון דקי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד מבני העיר כרגלי הממלא דאמרינן הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והכי מוכח בשלהי פ' בתרא די"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקירא הוא או דשותפי דר"ן סבר דשותפי הוא ומש"ה הם כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר דבדרבנן י"ב ומר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קממלא כדאיתא התם הילכך הפי' הנכון הוא כו' וכמו שפי' הר"ן וה"ה ז"ל ע"כ יע"ש. וקשה טובא בין בדברי הר"ן ז"ל ובין בדברי הריטב"א ז"ל למה זה תלה הדב' למאי דקי"ל די"ב בדרבנן דמשמ' דאי איכ' איסורא דאורייתא לא הוה סמכינן אברירה לומר דכל אחד וא' מדידיה קממלא ומוליכו ברגליו משום דבאוריית' א"ב והרי בפ' שור שנגח את הפרה דנ"א ע"ב עלה דאפליגו ראב"י וחכמים בבור של שותפין לענין חיוב כיסוי מאימת מפטר הראשון משמירתו קאמר הש"ס דלראב"י לא מפטר ראשון עד שימסור דלייו לשני ולא משהניחו משתמש דלא הוי שני שואל שיהא כולו מוטל עליו לשומרו ומר מדידיה קממלא ומר מדידיה קממלא אבל משמסר דלייו לשני דהיינו כסויו של בור נעשה הב' שומר עליו ואמרינן התם דראב"י אזיל לשיטתיה גבי שותפין שנדרו הנאה דמותרים ליכנס לחצר של שניהם מה"ט דכל אחד בשלו נכנס דס"ל דיש ברירה וקי"ל הלכה כראב"י כדאפסיקא הילכתא בהדיא בר"פ השותפין הרי דאף בדאורייתא סמכינן אברירה בכל כה"ג וכבר נתנו טעם הרא"ש והר"ן ז"ל שם למה זה סמכינן אברירה בדאורייתא בהאי מילתא כיע"ש ואם כן לפום הני טעמי שכתבו הם ז"ל שם דשייכי נמי הכא אפילו נימא דהכא איכא איסורא דאורייתא נמי סמכינן אברירה לומר דמר מדידיה קממלא ולמה זה תלו הטעם בדרבנן וצ"ע והנה הטור ז"ל בא"ח סימן שצ"ז תפס עיקר פי' רש"י ז"ל שכתב וז"ל ושל אנשי אותה העיר כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת אינו יכול להוליכם עמו עכ"ל וראיתי להרב תי"ט ז"ל שכתב וז"ל וק"ל דלדברי הטור משמע דאע"ג שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מ"מ לא הפסידו האחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידיהם וק"ל מ"ש מכלים שאינן מיוחדין לאחד מן האחים שאם עירב אחד מהם לרוח אחת הוא מעכב על ידיהם מלהוליכם אפילו פסיעה אחת מפני חלקו ופסקו ג"כ הטור לעיל מהך שם באותו סימן והניח דברי הטור בצ"ע יע"ש ולדידי פשיטא לי דלדעת הטור ז"ל דס"ל דבור של אנשי העיר לא חשיב כבור של שותפין לסמוך אברירה ולומר דכל אחד מדידיה קממלא ודאי דאם עירב אחד מעכב על אחרים ולא הוצרך הטור להאריך ולפרש הדבר דממילא משתמע ממ"ש דאפילו עירב אחד מהם אינו יכול להוליכו עמו עד מקום שעירב וש"ר להרפ"ח ז"ל בקונט' מים חיים תפס על הרב תי"ט ז"ל בזה יע"ש. עוד ראיתי להתי"ט ז"ל שרצה לייחס סברת הרשב"א והר"ן וה"ה בדעת רש"י ז"ל ומ"ש בפיה"מ דכרגלי העיר היינו אלפיים אמה לכל רוח מיירי בשלא עירב אבל כשעירב כל אחד מוליכה למקום עירובו דמר מדידיה קממלא יע"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה לשון רש"י בפרק מי שהוציאוהו דמ"ה שכתב בהדייא דאפילו בשעירב אין לו אלא אלפיים יע"ש וצ"ע. ועוד תנן במתני' המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים ואמרינן עלה בגמרא מתני' דלא כרבי דוסא דאמר המוסר בהמתו לרועה הרי היא כרגלי הרועה ומשנינן לא קשייא מתני' בשני רועים וברייתא ברועה אחד ופי' רש"י דבב' רועים לא ידענו להי מינייהו הוייא דעת בעלים הילכך הרי הם כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום וכ"כ הרע"ב וכדבריו כתבו הרא"ש והטור בא"ח סימן שצ"ז יע"ש ולפי פי' זה ק' טוב' דאע"ג דלא ידעינן מערב יו"ט להי מינייהו הוייא דעת בעלים מ"מ כשמסרה בי"ט לאחד מהם תגלי מילתא למפרע דלהאי הוייא דעת בעלים מבעוד יום ונסמוך אברירה בדרבנן ומאי שנא מההיא דהאומ' לה' הריני מערב על איזה מכם שארצה שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב למ"ד י"ב כדאיתא בפרק בכל מערבין דל"ז וכתבנוה לעיל. וראיתי להר"ן בפירוש ההלכות שכתב על דברי הרי"ף וז"ל מדברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא מפרש דכי מוקמינן למתני' בשני רועים היינו שמסר אותם מערב יום טוב לשניהם ולא בירר דבריו למחר בירר ומסר שמירתו לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע"ג דקי"ל דבדרבנן י"ב אפ"ה כיון שעדיין לא

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

ואי סכר לה לכוותא בעצים ובאבנים דבר שאינו מק"ט איפסיקא ליה. וכ"כ ה"ג. והרי"ף כתב או בדבר שאינו מק"ט. פי' אוכלים שלא הוכשרו וכיוב"ז. וכ' הרא"ש שקיצרו רבותינו ודבריהן צריכין באור. דבסוגיא דב"ב ד' י"ט ב' מבואר דבעינן בטול. ומיהו בההיא שמעתא גופא משמע דממעט אע"ג דלא בטליה מדפריך האי חבית ה"ד אי דפומא לבר היא גופא חייץ. והרי לא בטיל לה. והריב"ם כתב דסתמא כיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקלה ומבטל החבית ג"כ. ועדיין קשה משלהי מס' שבת שפקקו את המאור בטפיח. והרי לא ביטלו דאסור לבטל בשבת דה"ל כבונה. ותו ק' מהא דמגילה ד' כ"ו דאי' דכלי עץ העשוי לנחת סותם אע"ג דלא מבטל ליה. ופי' ר"י דאי אינו סותם כל הנקב ודאי בעי בטול ומימרא דשמואל בסוגיא דב"ב הא מיירי בממעט. היינו שאינו סותם כולו ומש"ה בעי בטול. אבל בסותם כולו לא בעינן בטול. וכן דעת הרי"ף ולכך כ' ואי סכר לה לכוותא דמשמע שסתם הכל ע"כ תורף דברי הרא"ש. והן המה מש"כ התו' בשם ר"ת ור"י בב"ב ד' כ' א' ד"ה היא גופא תחוץ. ולכאורה ק' א"כ מאי הוי הש"ס מהא דתנן באהלות קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות כו' חוצצין וא"ל אין חוצצין. והא תבן חזי לבהמתו. ומאי קשיא התם מיירי בחוצץ כולו. מיהו כבר יישב הר"ש באהלות פ"ו מ"ב וכתב שאין התבן והגרוגרות סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית. והתו' שבת ד' מ"ד בד"ה ואין כ' דתבן וכל דלאו כלי לעולם בעי בטול. והרמב"ן בחי' ב"ב יישב דבמשנה ליתא לשון חוצץ וא"ח אלא טהור וטמא. וא"כ מיירי אפי' בממעט לחוד. וע"ע להלן. והרמב"ם פט"ו מה' טומאת מת ה"א כ' חלון תשמיש שסתמה כולה או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם ה"ז חוצץ והוא שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו כו'. הרי לא חילק ולעולם בעי בטול אפי' סתמה כולה וכ"כ רבינו יהונתן ז"ל. ולכאורה משנה מפורשת בפ"ח מ"ג ואלו מביאין ולא חוצצין כו' מוסיף עליהן רחים של אדם. וכתב הר"ש הטעם שהם מטלטלין ומקבלין טומאה למעוטי רחים של בהמה שאין מטלטלין ואין מק"ט. ולא זכיתי להבין. הא כלי אבן הוא. אלא צ"ל כמש"כ הרא"ש שם דרחיים של אדם שם כלי עליו. וע"כ הטעם שאינו חוצץ משום שאינו מבטל כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם וז"ל ונוסף עליהם רחיים של אדם ר"ל של יד שהוא ג"כ אם היה על ארובה שבין בית ועליה או בחלון שבין שני בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנות כמו שביארנו בששי בזאת המסכת עכ"ל והרי חוצץ סתמא כולה במשמע ומ"מ בעי בטול. איברא אין זו תשובה ע"ד רבותינו בעלי התו' ז"ל שהרי בל"ז קשה מאי מקשה הגמ' בב"ב שם לשמואל דאמר רקיק אינו חוצץ משום שאינו מבטל הא משנה מפורשת היא ולירמי משנתינו אהדדי. אלא ודאי אפשר לפרש משנה דפ"ח בא"א. והיינו כמש"כ הרמב"ם ז"ל עצמו בה' ט"מ פ' י"ג ורחים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים ותו לא מידי. ומבואר שם דאפי' כלי גללים וכלי אבן בעינן שיהיו כלי שיש בו מ' סאה. והענין דבאותו הפ' י"ג לא דיבר כלל מענין חציצה שבין בית לבית עד הגיעו לפ' י"ד. ועד כה מיירי בשיש מת תחת הכלי ועליו יש אוכלין ומשקין. ולא מציל אלא אוהל גמור. היינו כלי שיש בו מ' סאה. או אבן וכדומה שאינו כלי כלל. ומפרש כל פ"ח דאהלות אלו מביאין ולא חוצצין כו' הכל בשיש מת תחתיו ומש"ה תליא במיטלטל שאם אינו מיטלטל בטל מתורת כלי. ולא כמש"כ בפי' המשניות שמיירי בשיש חלון או ארובה מבית שהמת שם לבית אחר. דבהא פשיטא דכלי אבן חוצץ בין בית לבית שהרי אפי' כל"ח ופומא לגו חוצץ. אלא משנתינו כשיש מת תחתיו ובעינן אוהל או דבר שאינו כלי ומש"ה לא הזכיר בהלכותיו טעמא דרחים של אדם משום שאינו מבטל. אלא משום שהוא כלי. וממוצא דברינו אזדא השגת הראב"ד שם. ומה שסיים הראב"ד אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעליה כל דבר שאינו מק"ט חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד שני עכ"ל. ודאי הרמב"ם ג"כ מודה לזה היכא דחוצץ בין בית לבית בלי ספק. אלא שמחלק בין חציצה בין בית לבית למפסיק על המת. ומעתה ניחא סוגית הש"ס. ולא קשה ג"כ על שיטת התו' ורא"ש ז"ל מיהו על התוס' ורא"ש עדיין קשה. דמדהקשו מהא דמגילה דהוי כלי עשוי לנחת אלמא ס"ל דאפי' כלי שאינה מטלטלת לא יצא מתורת כלי. ומש"ה ס"ל דבעי בטול כשאר סתימה. וא"כ ע"כ הא דתנן בפ"ח דאהלות דכלי שיש בה מ' סאה חוצץ בפני הטומאה ע"כ במונחת בחלון או בארובה שבין בית לבית דאי על המת שתחתיו הרי אין שום כלי חוצץ וכ"כ להדיא הרא"ש במשנה א' ע"ש. וא"כ דמיירי משנתינו בחלון שבין בית לבית מ"ט דרחיים של אדם שאינו חוצץ ע"כ משום שאינו מבטל. וא"כ הדרא ק' לדוכתא מאי קמ"ל שמואל הא משנתינו היא מיהו אע"ג שיישבנו עיקר שיטת התו' והרא"ש. מכ"מ לשון הגמרא עצמה מוכח כהרמב"ם דלעולם בעי בטול אפי' סותם כולו. שהרי במשנה דקופה וחבית לא תנן בלשון חוצץ ואינו חוצץ ואמאי שני הגמ' לשון המשנה באופן שמבטל הקושיא. נהי דאורחא דגמרא לשנות לשון משניות דס' טהרות לפי הצורך כמש"כ התו' בכורות ד' כ"ד ב' מכ"מ הכא משנה לקלקל הקושיא. אלא ודאי דפשוט להגמ' שאין שום נ"מ בדבר ולעולם בעי בטול. והכי דייקא דעת רבינו וה"ג והרי"ף דמש"ה כתבו בעצים ובאבנים ולא כתבו סתם בדבר שאינו מק"ט אלא ללמדינו דהני מסתמא מבוטלין כלשון הרמב"ם בפי' המשניות שהבאתי אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים כו' וממנה נלמוד לכל דבר שאינו מק"ט דבעינן בטול לעולם. ומדבריהם משמע דאפי' סתם כולו נמי דינא הכי: ומה שהקשו רבותינו התוס' ורא"ש מהא דשבת שפקקו את המאור בטפיח וסיימו בזה"ל וליכא למימר דבטלו דאם כן אסור בשבת. לכאורה קשה שהרי בסוכה ד' כ"ח א' מבואר דהכא בפקק החלון מיירי שמבטל ליה ע"ש. והרמב"ן בחי' ג"כ דייק מפרש"י דמיירי בבטל אלא שאינו מהודק. מיהו התו' הקשו יפה לשיטתם ז"ל בב"ב שם ד"ה אתיא אמיה כו' ושם תהא קבורתו. הרי דס"ל לתו' דבעינן בטול לעולם. והא דאי' בפ' חלון שאני איסורא דשבת דאפי' ארנקי מבטל אינש אלמא דמהני בטול לאותו יום. שאני התם דלענין עירובין הקילו. אבל לענין טומאה בעינן בטול לעולם. וזה ודאי אסור בשבת. וא"כ שפיר הקשו שהרי ע"כ אינו מבטל הטפיח לעולם אלמא דלא בעינן בטול. אבל לדעת הר"ן סוכה פ"א דלענין טומאת מת ג"כ לא בעינן בטול אלא לזמן שהמת שם. והכי נראה דעת רש"י שם. באמת ל"ק מידי די"ל דבטלו את הטפיח לכל יום השבת שהמת מונח שם. ומה שהקשו מהא דמגילה כבר נתיישב בדברינו לדעת הרמב"ם דכלי העשוי לנחת יצא מדין כלי והוא אוהל ממש ומהני אפי' אם המת תחתיו וה"ה דבחלון שבין בית לבית לא בעינן בטול. והכי דעת רש"י לענין אין בנין כלים בשבת דכל שיש בו ארבעים סאה דין בית יש לו כמש"כ בעירובין ד' ל"ה א' ד"ה ומתני' כו' אי גדול הוא אוהל הוא כו'. ובזה מיושב השגת התוס' על פרש"י שבת ד' מ"ד ב' שפי' מוכני הוא עשוי למרכב אנשים. והקשו מדאיתא בבכורות דמדרס לא בעינן דומיא דשק. ולק"מ דנהי דפשוטי כלי עץ מטמא במדרס. מכ"מ כלי מיהא בעינן לאפוקי שיש בו מ' סאה שאינו כלי אלא אוהל. ובית אינו נעשה מדרס. איברא רש"י דפ"ד שם ד"ה והבאה במדה טהורה פי' דפתחה מלמעלה דאי מה"צ טמאה מדרס הרי כשיטת התוס' מיהו נראה שאינו מעיקר פרש"י מדאיצטריך התו' בכירה ושם לפרש כך. וכן הסכים הגר"א ז"ל גם לענין שבת כמבואר באו"ח רסי' שי"ד בבאוריו ז"ל גם לענין אהלות ופי' כוורת באינה מחזקת מ' סאה ומשום הכי אינו מצלת על הטומאה שתחתיו. ולא כהר"ש דפי' דמיירי בכוורת שמחזקת מ' סאה ומכ"מ אינה מצלת על הטומאה שתחתיו כדין כלי טהור כדתנן בפ"ה שם ע"ש בר"ש ורא"ש. וא"כ לפי שיטה זו ל"ק מידי קושיית התו' ממגילה. איברא סוגיא דב"ב חבית גופא תיחוץ קשה. וישוב הריב"ם דחוק הוא כמובן. אבל לענ"ד מעיקרא ל"ק מידי דהא דחבית וטפיח שבחלון שאני שהיא מצלת עם דפנות אהלים כדתנן בפ"ה דאהלות. ואפי' אינו סותם כולה מהניא מדתניא בתוספתא והובא בר"ש פ"י מ"ו שאם תעלה כו' ואין בינה לארובה פו"ט כו' מהני שמצלת עם דפנות אהלי' ולא בעי בטול שהרי התם מיירי בשלמה מדתנן בתוכה או ע"ג הכל טמא. ופיר' הר"ש דהקדירה טמאה אינה מצלת וסתם שלמה אינו מבטל כמבואר בסוגיא דב"ב שם בקושיא וכלי חרס כו'. אלא שאני כלים עם דפנות אהלים שכאוהל ממש הוא. משא"כ רחים שהוא כלי בלא דפנות. וכ"ת א"כ מאי מקשה הש"ס בסוגיא דב"ב כלי חרס הא חזי ליה נימא משום דפנות אהלים. ל"ק מידי שהרי עירב כל"ח בהדי אינך מילי דלא שייך בהו אלא מטעם סתימה. וע"כ מיירי באופן שאין בה משום דפא"ה כגון שאין בדופנה טפח כדאי' במשנה פ"ה מ"ו ובתוספ' שהובא בר"ש שם. ואל תבהל להשיב הא תינח לדעת הראב"ד פכ"ג מה' ט"מ שגם כל"ח מצילין עם דפא"ה ע"ש בהלכה ג' וכן דעת הר"ש והגר"א ז"ל בפי' המשנה ה' מפני שהכלים טהורים וכלי חרס טהורים מצילים עם דפנות אהלים כיצד כו' ומפרשי שהוא ענין א'. הרי דכלי חרס מצילים ג"כ עם דפא"ה. אבל לדעת הרמב"ם בפכ"ג שכ' שאין כל"ח מציל עם דפנות אהלים ואינו נעשה אוהל מאי איכא למימר. אבל כד דייקת לא אמרה רבינו הרמב"ם ז"ל אלא כשהכלי חרס מאהיל על אוכלין ומשקין שמונחים בבית שהמת שם. אז אינו מציל אבל באויר חלון בין בית שהמת מונח שם לבית אחר ודאי מציל עם דפא"ה. ומשנה שלימה היא בפ"ה מ"ב ארובה שבין הבית לעלי' וקדרה נתונה עליה כו' היתה שלימה בה"א מצלת על הכל. וז"ל הרמב"ם בפי' שם והיות זאת הקדירה תציל על כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב בלבד ואע"ג שאין שם צמיד פתיל סביבה להיות חוצצת בין אוהל לאוהל וזה השורש מבואר בספרי באמרם כלים בצמיד פתיל באוהל המת ואהלים בכסוי כו' עכ"ל. ולא נחלק אלא במת מונח בזה הבית. והוא ע"פ פירושו במשנה ה' מפני שהכלים טהורים וכל"ח טהורים הוא מילתא בפ"ע וקאי על דלעיל בחלון שבין בית לבית. ואח"כ ענין אחר ומצילים עם דפא"ה. ומפרש כיצד כו' ובהאי גוונא לא קאי על כל"ח. ועיקר שהביא לרבינו הרמב"ם לזאת. תלי' בפי' הלכה א' בת"כ פ' שמיני והיא מבוארת עה"נ בספרי פ' חקת פי' ד' בס"ד. ואין כאן מקום להאריך בזה כי הוא ענין עמוק מאד. עכ"פ מבואר סוגיא דב"ב ודמס' שבת עה"נ. וצריך לפרש הא דהוי הש"ס אי פומא דחבית לגאו או לבר. ה"פ אי לגאו מהמת פי' שפיה להבית שהמת מונח שם אי לבר מהמת היינו שפיה לבית האחר. אבל זה פשיטא דפי החבית לכותל ולא כלפי הבית. דא"כ אינה מצלת עם דפא"ה. כשתמצא לומר לדעת הרמב"ם ז"ל יש בזה ג' חלוקים. לענין שיהא מציל על הטומאה כשהמת תחתיו אינו מציל אלא אוהל ממש. והיינו כלי שיש בו מ' סאה. או דבר שאינו כלי ואינו מק"ט. והיינו כל פ"ו דמס' אהלות. ולענין שיהא מציל על או"מ בבית שהמת מונח שם. מהני' אף כלי גללים כלי אבנים וכל"א אפי' אין מחזיק מ' סאה. והיינו עם דפנות אהלים. זולת כלי חרס שאינו מציל עם דפא"ה ע"פ ברייתא שבת"כ. ולענין שיהא מציל על חלון שבין בית לבית או על ארובה. אפי' כל"ח מציל עם דפה"א והיינו משנה דפ"ה מ"ב. ולא בעי בטול. אבל סתימה בלא דפא"ה בעי' בטול בין סותמת כולה או מקצתה. וראוי לדעת שכל דיני אהלות הילכתא נינהו. כדאי' בסוכה ד' י"ח א' שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. וגם טומאת אהלים בכלל כפי' רש"י ביצה ד' ל"ח ד"ה בדאורייתא. וע' מש"כ המג"א סי' שמ"ג סק"ב ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' פ"ה:

« רש"י על ביצה ל״ח ע״א:ב׳ רש"י על ביצה ל״ח ע״א:ה׳ »