רש"י על ביצה כ״ו א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה כ״ו ע״א:א׳ רש"י על ביצה כ״ו ע״א:ג׳ »

1 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

כיון דזכות וחובה כו' כי דינא דמי כו'. קשה היאך יעלה עה"ד דמש"ה הוי כי דינא לפסול קרוב. והרי כל הוראה דזכות וחובה הוא ורשאי להורות אפי' לעצמו. כדאיתא בעירובין דף ס"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשיה. וכבר נתקשו התו' בהא דאיתא בבכורות דף ל"א א' דרואה את קדשיו ואת מעשרותיו משום דאי בעי מתשיל עליה. ואי בעי הוי שדי מומא בכולי' עדרא. ונשאל על טהרותיו משום דחזי ליה בימי טומאתו. והקשו התו' והר"ש ספ"ב דנגעים הא בכל הוראה נאמן אפי' ליכא שום תקנה. וע' ט"ז יו"ד סי' י"ח ס"ק ט"ו. וסי' שי"ב סק"ד. והנראה לי ליישב הא דבכורות דמשום דכהנים חשידי אמומי דבכור דמש"ה אין נאמנים על מומי בכור. כדאי' שם ד' ל"ה ב' ולא חלקו בין חבר לע"ה דהלכה כר"ג כמש"כ התו' בד' ל"ו א'. ומש"ה אין כהן רואה בכור עצמו. והכי פירש"י בכורות שם ד"ה חוץ. דמיירי בכהן ע"ש. ומצד הסברא חשידי ג"כ על מומי כל קדשי' ומעשר דמה לי בכור ומה לי שאר קרבנות. להכי בעי טעמא דלהא לא חשידי כמפורש זה הטעם עצמו על נאמנות נפילת המום במעשר בהמה בד' ל"ה ב' מעשר ודאי מהימן משום דאי בעי שדי מומא כו' ואע"ג שכתבנו לעיל סי' מ"ד אות ו' דעת רבינו דהחשד בבכור לכהן משום דשכיח בהו וא"כ בקדשים לא שייך הכי. מכ"מ זה אינו אלא לרב נחמן בבכורות שם דישראל נאמן על ספק בכור שבידו. אבל לר"ח דאמר דישראל שיש לו ספק בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ע"כ ס"ל דמשום טפול לחוד חיישינן. א"כ כל מי שיש בידו קרבן שאינו יכול להקריבו מחמת מום עובר וכדומה. ס"ד שאינו נאמן עליו משום טפול דאית ביה. אפי' ישראל. קמ"ל דנאמנים משום דאי בעי מיתשיל ואי בעי שדי מומא ואתי הסוגיא אליבא דר"ח. וכיב"ז להלן ד' ל"ו דמפרש הגמ' הא דתנן הכל נאמנין על מומי מעשר. משום דאי בעי שדי ביה מום. וזה אינו אלא לר"ח: וטהרות ג"כ ידוע דע"ה חשידי ובעי קבלה כדתנן פ"ב דדמאי ובכ"מ. ובשום מקו' לא חילקו בין חבר לע"ה. ואמאי חילקו הכא דחבר נאמן. וקאמר טעמא דבשלמא במומי בכור יש לחשוד ג"כ את החבר דטובתו היא. אלא שאינו חשוד בעינינו ומש"ה שפיר לא חילקו חכמים בין חבר לע"ה. אבל בטהרות אין מקום לחשוד לחבר כלל. דאי בעי אכיל לה בימי טומאתו. והא דע"ה אין נאמן היינו משום שאוכל בטומאה ואין זה נחשב בעיניו לאיסור כלל. או משום שאינו יודע דיני טומאה וטהרה ופלוגתא דתנאי היא במס' טהרות פ"י מ"א ע"ש. אבל חבר דליכא האי טעמא. ואינו נהנה מזה למאי נחשדי'. והא דחלקנו בין חבר לע"ה בתרומה משום דגם ע"ה נאמן בשעת הגיתות והבדים כדתנן פ"ג דחגיגה ומש"ה רשאי להורות אפי' בתרומה. אע"ג דליכא טעמא דהש"ס התם. וגם הרמב"ם בהל' מו"מ פ"י לא הביא הטעם כלל ע"ש. * אבל לענין טהרות לא מהני הא דגם ע"ה נאמן ברגל. כדתנן בחגיגה שם דשאני התם דטהרתם ברגל אינה טהרה גמורה. דלאחר הרגל מגען טמא למפרע כמש"כ רש"י שם כ"ו א'. מש"ה איצטריך בטהרות לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו. אבל בשעת הגתות והבדים ודאי נאמנין הן על התרומה ומגען טהור אף לאחר הגיתות והבדים. כדאי' בירו' שם ה"ד ויש כ"ח משהוא מיטהר חוזר ומיטמא ע"ש. והא דתניא בתוספתא שם פ"ג עברו הגיתות והבדים חזרו לאיסורן. היינו אם הביא אז הע"ה לכהן. וכלשון המשנה שם וכדמסיים בתוספתא שם אבל אותו החבית שהביא בשעת הגתות והבדים טהורה אף לאחר הגתות והבדים. והרב בעל תנא תוספאה שם שגה בזה ע"ש. בני הרב שי'. והא דחלקנו בין חבר לע"ה במעשרות של תבואה. משום דאפי' ע"ה רובם מעשרין הן. מש"ה שפיר סמכו על כל החברי'. ותו דאי בעי הוי מיפטר ליה להכניסו דרך גגין. או במוץ שלו כדאי' במנחות ד' ס"ז ב'. * והגם דאיתא בסוגיא דמנחות שם דבפרהסיא זילא ביה מילתא. שאני התם דאף אי עביד בצינעא ע"י א"י ליכא איסור משא"כ הכא ודו"ק. בני הרב שיחי'. ודמי למעשר בהמה דנאמן משום דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא. ונתיישב קושית התו' והר"ש הנ"ל. דדוקא בהני שמפרש הש"ס הוא שהוצרכנו לטעמא. אבל בכל הוראה אפי' כל אדם לעצמו רשאי להורות אע"ג דאיכא זכות וחובה וא"כ דברי רבינו קשה דמהיכא תיתי לאסור נגעי קרובי' משום דדמי לדינא. והא דאסור לראות נגעי עצמו מקרא הוא דנפקא ליה מדכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו' שצריך לבוא לפני כהן. ולא שיראה לעצמו. אבל קרוב מה"ת לאסור משום דין. וי"ל דמשום דשאני נגעי' מכל הוראות שבתורה דתלוי באמירת הכהן. והוא כמו דיני קנסות דתלי' בב"ד דוקא. וכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אע"ג שיודע בעצמו שחייב מכ"מ עדיין לא נתחייב. וה"נ מראות נגעי' תליא באמירת הכהן. וכ"כ רש"י ביצה ד' כ"ו דראיית בכור בי"ט אסור דהוי כדן דין. והיינו משום דתליא בראיית חכם דוקא. אלא דשם הא גופא אינו אלא מדרבנן. מש"ה אין זה הסברא מוסכם כמש"כ בסי' מ"ד אות ד' שאין דעת רבינו והרמב"ם כן. אבל מכ"מ גבי ראיית נגעים בכהן תליא מה"ת. ושפיר ס"ד דהוי כדין ממש. ובאמת תנן בנגעים פ"א מ"ד דאין רואין נגעי' בשבת והטע' משום דן את הדין כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם. וע' משנה למלך פ"ז מה' יו"ט ה' ט"ז:

2 ביצה פתח ↗

גְּמָ׳ בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי? אִי נֵימָא בְּרוֹאִין מוּמִין קָמִפַּלְגִי, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: אֵין רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב, וְלִפַּלְגוּ בְּרוֹאִין מוּמִין דְּעָלְמָא!

1 גמ' אי נימא ברואין כו' - דהא ודאי משום מוקצה לא הוי טעמייהו דאפכא שמעינן להו אלא משום ראיית מום דר"ש סבר אין רואין כיון דהוה ליה כיושב ודן דין:

2 לפלגו בעלמא - בלא נפל לבור:

« רש"י על ביצה כ״ו ע״א:א׳ רש"י על ביצה כ״ו ע״א:ג׳ »