רש"י על ביצה כ״ב א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על ביצה כ״ב ע״א:ה׳ רש"י על ביצה כ״ב ע״א:ז׳ »

1 ביצה פתח ↗

עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה, קָם שַׁמָּעֵיהּ זְקַף לֵהּ לִשְׁרָגָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְעוּלָּא: הַנּוֹתֵן שֶׁמֶן בַּנֵּר — חַיָּיב מִשּׁוּם מַבְעִיר, וְהַמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ — חַיָּיב מִשּׁוּם מְכַבֶּה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

2 ביצה פתח ↗

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה פתח ↗

165 פסחים יא., ושם כתב רש"י "כל נר שבגמרא היינו הכלי, קרושיי"ל". וביצה כב., ושם רש"י ד"ה שרגא. ובשבת כב: ד"ה נר מערבי כתב רש"י "נרות של זהב, שנותנין לתוכן שמן ופתילה". וכן הוא בערכין ו: ד"ה נר. וכן כתב רש"י בחומש שמות כה, לז, שם ל, ז, שם לה, יד, ועוד. ובגו"א במדבר פ"ד אות ד הוסיף, ש"נר" יכול להאמר רק על הכלי שנותנין בו השמן והפתילה, אף אם אינו דולק. וראה שם הערה 6. ובח"א לשבת כג: א, ו. כתב: "הנר נקרא הכלי אשר מקבל האור". ובנתיב התורה ס"פ יח א, עו: ביאר שזה גופא ספק הגמרא בב"ק ט: אי הידור מצוה שהוא שליש, האם הוא מלבר או מלגיו, "כי מבעיא ליה אם הנר שהוא הכלי המקבל, גם כן מכלל הנר, ונשאר בתיקו" לשונו שם. ובשו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן תק דן בזה בארוכה, והביא את דברי המהר"ל מנתיב התורה. וראה במבוא לדרשות המהר"ל, עמוד 25, ולהלן הערה 310.

4 ביצה פתח ↗

5 חכמת שלמה על ביצה פתח ↗

רש"י בד"ה המסתפק כו' ואוכל הס"ד:

6 שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

שורש מתוך שהותרה כו'.כל מלאכה כו' שמתוך שהותרה הוצאה בי"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כו'. ובגמ' ביצה די"ב עלה דמתני' דאיפליגו ב"ש וב"ה אם מוציאין את הקטן כו' אמרינן בגמ' דקמפלגי ב"ש וב"ה אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או לא ומתקיף עלה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה לי"ט קמפלגי כו' ורב יוסף מתקיף עלה אלא מעתה לפלגו באבני' כו' ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי ע"כ וכתבו התוספות הכי גריס רש"י ז"ל כו' עד ע"כ פרש"י כו' ורש"י קים ליה דהואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאין בו צורך י"ט כלל עכ"ל. הנה מדברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות נר' דלדעת רש"י הוצאת כלים אפי' שאין בהם צורך היום כלל שרו לגמרי לכתחילה ואפי' איסורא דרבנן ליכא זולת בהוצאת אבנים איכא איסורא דרבנן משום טירחא וכ"כ מרן ב"י ז"ל בסימן תקי"ח בשם הר"ן ז"ל לדעת רש"י יע"ש ובהיותי יוצק מים בפני מורי הר' מר יאודה אשכנזי זלה"ה שמעתי מפה קדוש שהיה מתמיה על זה ממ"ש רש"י גופיה בפסחים פרק כל שעה דל"ו ע"א גבי הא דתניא אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דבמועד קאמר ולא בי"ט דהבערה שלא לצורך היא יע"ש ואי אמרת דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' מדרבנן א"כ שפיר מתוקמא האי ברייתא אפי' בי"ט גופיה ואף דהבערה שלא לצורך היא אפי' הכי שרי מטעם מתוך ואף למ"ש הפ"ח בסי' תמ"ו דהתם היינו טעמ' שעדיין לא החמיצה ולהכי אי הוי בי"ט יבטילניה מקודם שיחמיץ ובהכי לא קעבר בב"י יע"ש אכתי לא אפרק מחולשא דכיון דמטעם מתוך שרי לגמרי למה לא ישרפנו כדי לקיים מצוה דרבנן ואין לומר דמשו' איסור מוקצה אסור וכמ"ש התוס' ברפ"ק דכתובות דהא ניחא היכא דמונח החמץ במקום שאינו יכול לשורפו דאיכא צורך טלטול אבל היכא דליכא צורך טלטול ישרפנו במקומו ומאי דוחקיה דרש"י לאוקומי הך ברייתא במועד ולא ביו"ט דהא שפי' מתוקמה ביו"ט ובדליכא צורך טלטול ותו דהא משמע מדברי רש"י דעיקר טעמא משום דהבערה שלא לצורך היא ולא משום איסור טלטול ואף לפי מ"ש רש"י בפ' אין צדין דכ"ז ע"ב במתני' דחלה שנטמאת דהיכא דרחמנא אחשיביה להבערה אסורה ואפילו ביו"ט מ"מ אין זה במשמעות דבריו דא"כ לא הול"ל מטעם דהבערה שלא לצורך היא דבכה"ג אפילו לצורך אסו' דומייא דשמן שריפה ואם היינו אומרים דלרש"י ז"ל אסו' להוציא מטעם מתוך דבר שאין בו צורך כלל מדרבנן וכדמשמע להו להתו' ולמרן ב"י ניחא אבל לדעת הר"ן ז"ל ק' ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר"ן כך דאדרב' פשטא דסוגייא מוכח דלפום מסקנא יש ערוב והוצאה ביו"ט וכ"נ מדברי רש"י שכתב וז"ל אלמא משמע דהוצאה שלא לצורך אסירא מדרבנן ולהכי צרכינן עירובי חצרות ביו"ט עכ"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה"ה. ולע"ד ק"ל תו ממ"ש רש"י לקמן בפ' המביא דל"ד ע"ב עלה דאיבעייא לן התם דרסה או טרפה בכותל מהו ופירש רש"י מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסו' מלאכה ביו"ט דילמא משתכח טריפה ונמצא שוחטה שלא לצורך עכ"ל. ואם איתא דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא מאי קמבעייא ליה הא פשיטא דשרי כיון דליכא שום איסורא ואם היינו אומרי' דאף לרש"י ז"ל כל דליכא צורך כלל איכא איסורא מדרבנן מיהא אפשר דהא קמבעייא ליה מי מחזקינן איסור' והו"ל כודאי טריפה כיון דאיכא איסורא דרבנן דכל כה"ג חשיב כשלא לצורך כלל אבל לדעת הר"ן ז"ל ק' ועיין להרפ"ח בסי' תצ"ח סק"ח שכתב דמה"ט פסקו הפוסקים אות' בעייא לקולא משום מתוך יע"ש. ותו ק"ל מאותה ששנינו בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ"ד ע"ב ר"י ן' המשולם או' השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזינו ממקומו כו' ובעינן עלה בגמ' כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י ן' המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור משו' דהו"ל עוקר דבר מגדולו א"ד בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז ובי"ט ה"ט דשרי משו' דהו"ל דבר שאינו מתכוין והדר קאמר דלרב דס"ל דבר שא"מ אסור בי"ט שרי משום דהו"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד יע"ש. מבואר יוצא מאותה שמועה דליכא טעמא למשרי גבי י"ט אלא או משום דבר שא"מ או משום דהוי כלאחר יד. והשתא לשיטת רש"י תיפוק לי דאפילו מתכוין נמי שרי מטעם מתוך דהא מלאכת הגזיזה הותר לצורך אוכל נפש וכמ"ש הרא"ש שם דמורט נוצה מהעוף אפילו לאחר מיתה איכא משום גוזז והותר ביו"ט וא"כ איכא למימר שפיר מתוך שהותר גזיזה באוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל ובשלמ' לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דלא הותר מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת ניחא דהכא כיון דאפ' לשחיטה בלי תלישה משום חשש שמא תתקלקל שחיטתו לא חיישינן וחשיב כשלא לצורך כלל וכן נראה מדברי ה"ה ז"ל בפ"ג מהל' יו"ט ה"ג דעל מ"ש בשם הרמב"ן דמותר למרוט נוצה של עוף מבית השחיטה כדי שלא תתקלקל שחיטתו מטעם מתוך כתב הוא ז"ל דליכא הכא טעם מתוך משום דהכא הרי אפשר בלא"ה יע"ש איברא דלפי מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות יו"ט שדעת רבינו כדעת רש"י דמשום טעמא דמתוך הותר לגמרי ואפילו שלא לצורך כלל זולת בהוצאת אבנים משום טירחא ק' אמאי לא התיר רבינו מריטת נוצה אפי' מחיים אע"ג דליכא צורך כלל מטעם מתוך ולפי מה שנבאר לקמן בדעת רבינו וה"ה ז"ל יתיישבו דברי ה"ה ז"ל הללו. עוד שמעתי למורי הרב זלה"ה שהיה מתמיה על שיטת רש"י ז"ל מאות' ששנינו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות אין דנין לא בערב שבת ולא בערב י"ט ומפרשינן טעמא בגמרא משום דלא אפשר דאין רציחה דוחה שבת מדתנייא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת"ל כו' אלא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב"ד אף מושבות האמור כאן ב"ד יע"ש והשתא לשיטת רש"י דאפילו בלי שום צורך כלל אמרינן מתוך אמאי אין דנין בי"ט דהא רציחה הותרה ביו"ט במתוך שהותר' שחי' דהיינו נטילת נשמה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היום כלל ודכוותא אמרי' בכתובות פ"ק דמתוך שהותר' חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יע"ש ובשלמא לשיטת התוספות דבעו צורך קצת ניחא דאין דנין ביו"ט דאף דאיכא צורך קיום מ"ע לא חשיב צ"ק מידי דהוי אשריפת קדשים ביו"ט דלא חשיב צ"ק משום דבעינן צורך היום כגון הוצאת קטן ולולב דאית בהו צורך היום אכן לדעת רש"י דלא בעינן צורך כלל קש' אמאי לא הותרה רציחה במתוך וכ"ש דאיכא קיום מ"ע. והוה מצינן למימר דהתם לא אתמר האי טעמא אלא גבי שבתות אבל גבי יו"ט טעמא אחרינא אית בה גזירה שמא יכתוב ובגמרא שפיר הוה מצי למי' דהיינו טעמא נמי דשבת אלא דעדיפא מינה קאמר אבל הא ודאי בורכא היא דמלבד דהתם לא אתמר ה"ט דגזירה שמא יכתוב דמשמע דחד טעמא לתרווייהו עוד בה דפירכת רבה דקפריך התם דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו ופירש"י דה"ט משום דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד יע"ש הרי משמ' להדיא דמה שאין רציחה דוחה י"ט אינו אלא מטעמא דאינו דוחה גבי שבת. ואפשר לומר עפ"י מ"ש רש"י בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזינה ממקומה ומעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת כו' וכתב רש"י וז"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן ובהסקה או לתתה לכלבים אסור שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה דהבערה שלא לצורך דהא אין מדליקין בשמן שריפה הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת ואפי"ה שמן שריפה לא דגזרת הכתוב דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ"ל. והנראה בכוונת דבריו דמשום דאית ביה מ"ע דבאש תשרופו חשיבה הבערה דידהו מלאכה ולא הותר ביו"ט משום מתוך דהו"ל צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה כמ"ש התו' שם ובשבת דכ"ד על שם ריב"א וכן הביא הלח"מ ז"ל בפ"ג מהלכות יו"ט יע"ש. ובהכי ניחא נמי מאי דאיכא לאקשויי תו לשיטת רש"י ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת ואמר רב אשי בפר"א דמילה דה"ט משום דהו"ל יו"ט עשה ול"ת ואמאי לא שרינן מטעם מתוך שהותרה חבורה לצורך שחיטה הותר' נמי שלא לצורך ותשתרי מילה שלא בזמנה ביו"ט ועפ"י האמור ניחא. ובהכי יתיישב ג"כ מאי דהוה קשה לכאורה בסוגייא דפר' ב"מ דפרכינן וליתי עשה דשריפת קדשים ולידחי ל"ת דיו"ט והוצרכו אמוראי טובא לפרק האי תיובתא כל חד וחד מטעמיה ומאי קושיא דהא משמע דבשר על גבי גחלים איכא משום כיבוי ולא הותר ביו"ט אלא משום צורך אוכל נפש והכי אמרינן בפרק י"ט גבי עשון פירות דרב הונא אסר משום כיבוי ומאן דשרי היינו משום דחשי' ליה צורך אוכל נפש ומידי דהוי אבשרא אגומרי כדאיתא התם ומשמע ודאי דלאו דוקא בשר החי דמשו' לחלוחית שבה איכא משום כיבוי אלא אף בצל וכיוצא אית ביה משום כיבוי מידי דהוי אעשון פירות וא"כ איכא בשריפת קדשים לאו דהבערה ולאו דכבוי ואין עשה דשרי' קדשי' דוח' תרי לאוי אמנ' בהכי ניחא דמלאכת כיבוי דלא אחשביה רחמנא הותרה במתוך משא"כ הבערה דלא הותר במתוך כדאמרן להכי פריך דמ"מ ליתי עשה ולידחי ל"ת. האמנם בלא"ה הא לא ק"מ שהרי הלכה רווחת בפי רוב הפוסקים ז"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי משאצ"ל היא כל שאינו צריך לפחמין וכדתנן כחס על הנר כחס על השמן כו' וא"כ גבי שריפת קדשי' ליכא אלא לאו דהבערה אבל לאו דכיבוי ליכא כיון דכיבוי זה אינו צריך לפחמין והו"ל משאצ"ל ומש"ה פריך בפשיטות וליתי עשה ולידחי ל"ת למאי דקי"ל דמשאצ"ל פטור עליה ואף לדעת הרמב"ם ז"ל דקבע הילכתא כמ"ד חייב עליה וכחס על הנר ועל השמן חייב עליו איכא למימר דכל הני אמוראי הוצרכו להני טעמי אפילו למ"ד משאצ"ל פטור עליה דלמ"ד חייב בלא"ה אין עשה דשריפת קדשי' דוחה יו"ט כיון דאיכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דכיבוי. ועוד י"ל דכיבוי זה דבשרא אגומרי לא מיחייב דהו"ל כיבוי כלאחר יד מדרבנן וכמ"ש הלח"מ פ"ג מה' יו"ט די"ב יע"ש. ואיך שיהיה הנך רואה דלדעת רש"י ז"ל ה"ט דשריפת קדשים לא אמרינן ביה מתוך משום דכיון דרחמנא אחשביה להבערתיה דאיכא ביה מ"ע דבאש תשרופו חשיבא מלאכה ואסירא. ומעתה הדרן למאי דאתינן עלה דה"ט דאין רציחה דוח' יו"ט דכיון דרחמנא אחשביה לרציחה דאית בה קיום מ"ע לא דחי יו"ט אלא שלע"ד דברי רש"י תמוהים מההיא דריש פסחים דתניא רע"א אינו צריך הרי הוא או' אך ביום הראשון תשביתו שאור כו' וכתיב וכל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ואמ' רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וש"מ כו' יע"ש והשתא כיון דשמעינן מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה תו ליכא למשמע מינה דלא אמרינן מתוך דאיכא למי' דבעלמא ודאי אמרינן מתוך והכא שנייא היא שריפת חמץ דרחמנא אחשביה מלאכה כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומה"ט הוא דלא אמרינן מתוך מידי דהוי אשריפת קדשים דלא אמרינן ביה מתוך מה"ט וכמ"ש רש"י וריב"א ז"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה"ה ששמעתי מפיו פה קדוש. והן עתה בעומדי בענין זה את זה חזיתיה דמה שיישב מו"ה ז"ל לשיטת רש"י לההי' דשריפת קדשים דלא דחי יו"ט מטעם מתוך והיא קושית הרא"ש בשמעתין וכן לההיא דמילה שלא בזמנה עפ"י מ"ש רש"י בההיא דחלה שנטמאת דמשום דרחמנא אחשביה להבערתן הילכך מלאכה היא וכן מה שהוק' לו לדברי רש"י מההיא דפ"ק דפסחים כבר קדמוהו בזה בספר מגיני שלמה ובספר נצח ישראל יע"ש. וראיתי בס' נצח ישראל שעמד על דברי רש"י דפ' אין צדין בההיא דחלה שנטמאת וכתב שלא הבין כוונתו במ"ש דרחמנא אחשביה להבערתן שאם כוונתו לומר דמשום דאיכא מצוה בשריפתן קיום המצוה חשיבא מלאכה א"כ קשה מההיא דריש פסחים וכמו שהקשה מורי הרב זלה"ה ודוחק לומר דכוונת רש"י על שום יתור ואפשר שהוא מדכתיב באש ישרף ולא כתיב סתם ישרף דא"כ גבי מילה שלא בזמנה מאי יתורא איכא כו' גם אין לומ' דס"ל דלא אמרינן מתוך גבי חבורה וכשיטת הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות י"ט דלא אמרינן מתוך רק גבי הוצאה והבערה בלבד וכמ"ש ה"ה ז"ל דבפ"ק דכתובו' מוכח דס"ל לרב אשי מתוך גבי חבורה ואמרינן התם אלא מעתה מות' לעשות מוגמר ביו"ט כו' וצ"ע בכל זה וכתב עוד דלא עלה על לב רש"י ז"ל לומר דמשום דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה אע"ג דמות' בכל מקום לצורך אבל כוונתו לומ' שאע"פ שנהנה בעת השריפה וכל הנאת אוכל נפש בי"ט מותר אפ"ה כאן כיון שיש ג"כ מצוה בשריפתה גרע והוייא מלאכה וכמ"ש התו' שם ובשבת דכ"ד על שם ריב"א יע"ש. ולע"ד הדבר מבואר דאין כוונת רש"י ז"ל לא כמ"ש התוספות בשם ריב"א ולא כמ"ש הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה"ה שאילו היה כונת רש"י למ"ש התוס' בשם ריב"א לא היו מיחסין התוס' הך סברא לריב"א אלא לרש"י מלבד שדברי רש"י ז"ל מוכיחין דמשום חשיבותיה דאחשביה רחמנא למצוה הוא דחשיבא מלאכה ולריב"א לאו מה"ט הוא אלא משום דכל דאיכא מצוה חשיב צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה. ואילו היתה נמי כוונת רש"י כמו שהבין הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה"ה דמשום דאחשביה רחמנא למצוה קיום המצוה חשיבא מלאכה בפני עצמה זה אין הדעת סובלתו דא"כ נבטל כל קיום מצוה ביו"ט כמצות כיבוד אב ואם וכיוצא משום דחשיבא מלאכה. אמנם כוונת רש"י ז"ל לע"ד הוא דמצות הבערת קדשים דוקא חשיב' מלאכה משום דרחמ' אפקיה לביעורן של קדשים מן העולם בלשון שריפה דכתיב באש ישרף ושריפה מלאכה היא הילכך אפילו מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתן לפני כלבו וכיוצא אחשביה רחמנא כשריפה ומשמע ליה לרש"י דכל פסולי המוקדשין מן התורה יכול לבערן בכל דבר כגון לפררן ולזרותן לרוח דכל שאינו נהנה ממנו מבוער הוא אלא שחכמים גזרו בנותר ושאר פסולי המוקדשין בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בו וכיון דמן התורה יכול לבערן בכל דבר ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנ' לביעורן כשריפ' דהוייא מלאכה גמורה אע"פ שהוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה מצאתי להר"ב חזון נחום בפ"ק דתמורה דף קל"ג ע"א שכתב דהמקדיש בעל מום לוקה אף על גב שאין בו מעשה משום דאפקיה קרא בלשון לא תקריבו וכתב דכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד"ך ע"א ד"ה דילמא יע"ש והשתא מהאי טעמא ס"ל לרש"י דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאף על גב דמלאכת ההעברה הותרה במתוך מכל מקום שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מידי דלאו מלאכה כמלאכ' לא הות' במתוך כן נראה לענ"ד כוונת דברי רש"י ז"ל. והשתא לא קשיא לרש"י ז"ל מההיא דפ"ק דפסחים כמו שהוקשה להרב נצח ישראל ולמורי הרב זלה"ה כמובן. אמנם לפי זה הדרא קושית מורי הרב ז"ל על דברי רש"י מההיא דפרק אד"מ ומההיא דמילה שלא בזמנה לדוכתא דאמאי לא דחי י"ט מטעם מתוך דהשתא ליכא למימר טעמא משום דאחשביה רחמנא דלפי מה שכתבנו דוקא בשריפת קדשים שייך טעמא דאחשביה רחמנא דאפקיה להבערתן בלשון שריפה אע"פ שיכול לבערן בכל אופן שיהיה אבל בהנהו דלא אחשבינהו רחמנא לישתרו מטעם מתוך. תו ק"ל לשיטת רש"י מההיא דפרק המביא דף ל"ב ע"ב דאמר ליה רבינא לרב אשי מר שרקין ליה תנורא בי"ט וכתב רש"י וז"ל כלו' דתמיהא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדת לישה הוא כו' והשתא מאי קמתמה רבינא דמה בכך אם הוא תולדת לישה הא כיון שהותרה מלאכת הלישה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך מטעם מתוך כל שכן דהכא איכא צורך שלא יצא חום התנור והרוח ק' לצלי כמ"ש רש"י ז"ל שם והר"ן ז"ל כתב שם דגיבול טיט לסתום פי התנור מדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא אלא היינו טעמא דאסור משום שנראה כמגבל לצורך בעין יע"ש אמנם מדברי רש"י ז"ל נר' דמשום איסור מלאכה עצמה דגיבול זה הוא דאסור ולא חשיב ליה מלאכ' אוכל נפש כיון שאין המלאכה של הגיבול באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וגם אין הגיבול מתקן האוכל אלא גורם לאוכל שלא יתקלקל ומשו' הכי כתב דאיכא איסורא משום מלאכה דלישה. אמנם אכתי קשה דאפילו אינה באוכל עצמו תשתרי מטעם מתוך. אשר על כן ליישב כל הקושייות שכתבנו לדע' רש"י נראה לענ"ד דאף רש"י ז"ל לא כתב דמשום טעמא דמתוך הותר הכל ואפילו ליכא צורך כלל אלא דוקא בהוצאה משום דההוצא' מלאכה גרועה היא ולא מקרייא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפקא לן מקרא דויעבירו קול במחנה הא לאו הכי הוה שרי וכן כתב הרפ"ח ז"ל בסי' תצ"ה לדעת רבינו אמנם בשאר המלאכות ס"ל לרש"י ז"ל דבעו צ"ק כשיטת התוס' והרא"ש ודעימייהו וכל דליכא צורך קצת ליום אסורות מן התורה והשתא ממילא נוחים כל הני דוכתי שכתבנו לעי' וכמוב' ורבינו ז"ל ברפ"א מה' אלו הלכה ד' כתב וז"ל כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוק' חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפי' מות' ביום טוב להוציא את הקטן ואת הלולב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובניין וכיוצא בהן עכ"ל. וכתב ה"ה המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשאה אותה בי"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינה לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו ההוצאה וההבערה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך. ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך וההבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דוקא אסור ולא ביום טוב אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפילו עשאן לצורך אכילה לוקה והמלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה ובשול אפי' עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה עכ"ל. והנלע"ד בכוונת דברי ה"ה ז"ל הללו שגילה לנו כוונת רבינו דמ"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה שאין כוונתו לומר על כל מלאכה ואפילו על מלאכה של בנין וכתיבה ואריגה שאם עשאן לצורך אכילה היא מותרת שזה אינו שהרי בסוף דבריו עלה לחלק בין מלאכת השחיטה והאפיה והבישול למלאכת הכתיבה והאריגה והבנין וסתם וכ' שמלאכות הללו אסורות ומשמע דלעולם אסורות אלא כוונת רבינו במ"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה כוונתו לומר כל מלאכה שאינה נעשית באוכל ומשקה עצמו ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה והבשול אם עשאן שלא באוכל ומשקה וכגון שעשה חבור' באד' שהחבורה תולדת שחיטה היא וכן אם אפה ובשל סמנים או כלי חרש בתנור שהיא תולדת מבשל הרי זה לוקה עליהן כיון שעשה מלאכות אלו שלא לצורך אכילה כלומר שלא במקום אכילה ושתיה באופן שכשכת' רבינו כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשאה ביום טוב שלא לצורך שם כלל בין מלאכת בנין וכתיבה ואריגה ובין מלאכת שחיטה ואפיה ובשול דכל אלו כשעושה אותם שלא לצורך אכילה כלומר שלא באוכל ומשקה לוקה ועל זה הוציא רבינו מכללן ההוצאה וההבערה שבשתי המלאכות הללו אפילו עשאן שלא במקום אוכל ומשקה כגון שהוציא בגדים או כלים או קטן מרשות לרשות אינו לוקה וכבר ביאר הטעם רבינו ז"ל דהוצאת דברים שאינן באוכלין ומשקין הותרו מטעם מתוך שהותרו דברים שהן באוכלין ומשקין וההבערה גם כן אע"פ שלעולם לא משכחת לה באוכל ומשקה שמלאכת ההבערה לעולם היא נעשית בעצים ובפחמין ולא באוכלין עצמן הותרו ביום טוב מקרא דלא תבערו אש ביום השבת. ואחר זה סיים רבינו וכתב דמלאכת השחיטה והאפיה והבשול אע"פ שהושוו עם מלאכת הבנין והאריגה כשעושה אותם שלא באכילה ושתיה כאופה סמנים וכיוצא כאמור הנה כשעושה אותם לצורך אכילה כלומר באוכל ומשקה השחיטה והאפיה והבשול מותרים אבל הבנין והכתיבה והאריגה אסורים וכאן אסר לנו רבינו מגבן דהוי תולדת בונה כמ"ש רש"י בפר"א דמילה דקל"ג והכתיבה והאריגה נמי אע"ג דלא משכחת לה באוכל ומשקה נקט להו רבינו אגב בנין ולומר דאפי' עשאן מהן אסורות ולקי עליהן. הנה ע"פ האמור דברי רבינו ז"ל עלו ובאו דבר דבור על אופנו אין בהם נפתל ועקש ודלא כהרב לח"מ ז"ל שכתב דלשון רבינו ז"ל הוא כמו הפוך יע"ש דע"פ מ"ש ה"ה ז"ל בכוונת רבינו דבכלל מ"ש בתחילת דבריו כל מלאכה כו' אם עשאה שלא לצורך אכילה שם כלל אף מלאכת השחיטה והאפיה והבשול כשעשאן בדברים שאינן באכילה ושתיה כמדובר הנה לשונו ז"ל תדבר צחות כדרכו הטוב ואין כאן לשון הפוך. ומבואר יוצא מדברי הרב ז"ל דדוקא בשתי מלאכות הללו דהוצאה והבערה אמרי' מתוך ולא במלאכת השחיטה והאפיה והבשול שאע"פ שהמלאכות עצמן הותרו לצורך אכילה כלו' באוכל ומשקה כל שעשאן בשאר דברים שאינן באוכל ומשקה כחבורה ואפיה ובשול סמנים לא אמרי' מתוך אלא באיסור לאו דלא תעשה מלאכה הם עומדים ולקי עלייהו כמבואר והנה ה"ה ז"ל ביאר לנו כוונת רבי' אמנם לא ביאר לנו טעם הדבר למה בהוצאה והבערה דוקא סבירא ליה דאמרינן מתוך ולא בשחיטה ואפיה ובשול. ומצאתי כתוב בשיטת כ"י להרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל והרמב"ם ז"ל לא כתב בדין מתוך כי אם הוצאה והבערה ולא שחיטה ואפיה ובשול ונראה הטעם שכל אלו אין עניינם מצוי אלא לצורך אכילה אבל הוצאה והבערה צריכות הן תמיד להרבה דברים שאין בהם צורך אכילה עכ"ל. וכי תימה דבגמ' מוקמינן ההיא ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב כב"ש ולב"ה אמרינן דלא לקי עלה מטעם מתוך הרי דאף בשחיטה אמרי' מתוך כבר נרגש מזה ה' המאירי וכתב דאע"ג דבשחיטה ל"א מתוך מכל מקום אין סברא שילקה השוחט עולת נדבה למאן דאית ליה מתוך בהוצאה כיון דהכא ס"ס הא קעסיק במצוה אלו תורף דבריו ז"ל. עוד כתב ה"ה ז"ל ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה עכ"ל. ונלע"ד שכוונתו ז"ל לומר דאע"ג דלא אמרינן מתוך במלאכות אלו כשעשאן שלא באוכל ומשקה ולקי עלייהו מ"מ אם עשאן באוכל ומשקה אבל עשאן שלא לאוכלן אלא להניחן או לרטיה וכיוצא וכן לבהמה או לצורך חול וכן לצורך גוים אינו לוקה עלייהו מטעם הואיל כמ"ש רבינו לקמן בפ' זה דט"ו אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש ה"ה ז"ל שם. אמנם מטעם מתוך אין להתירן דכי היכי דלא אמרינן מתו' להתיר מלאכות אלו בדברים שאינן באוכל ומשקה ה"נ לא אמרי' להתיר מלאכות אלו באוכל ומשקה כל שאינן לצורך י"ט זה נלע"ד בכוונת ה"ה ז"ל. ועפי"ז ממילא יתיישב מה שהקשה הלח"ם ז"ל לקמן בדט"ו למה פטר הרמב"ם ז"ל מבשל לצורך גוים וכלבים מטעם הואיל ולא מטעם מתוך כיע"ש ועיין להרב פרשת דרכים בדס"ט ד"ה והואיל הביא דברי התוס' דפ"ק דביצה ותמה על דברי רבינו דלקמן דט"ו כקו' הלח"מ ועיין בספר מרכבת המשנה ואנכי לא ידעתי למה זה סגר הדלת הרב ז"ל וכתב דבאופה לגוים או לכלבים ליכא מלקות משום דאין איסורן בא אלא מכלל עש' שאף התוס' לא כתבו כן אלא בנדרים ונדבות דאיכא צ"ק ליום כמבואר בדבור שאחר זה אבל באופה לגוים או לכלבים אי לית ליה צורך קצת ליום אין ספק דמילקא נמי לקי וכיון שכן אפשר דלהכי יהיב הרמב"ם טעמא דלא לקי משום הואיל לומר דאפילו לית ליה צורך ליום קצת פטור מטעם הואיל וכבר כתבנו דלפי מ"ש ה"ה ז"ל בדעת רבינו לית ליה מתוך כי אם בהוצאה והבערה ועיין להר"ב ז"ל בשיטה המקובצת לביצה בפ"ב ד"ך ע"ב עלה דאמר עולת חגיגה אין עולת ראיה לא וז"ל והעיקר דעולה אין קרבין כלל בי"ט מדאורייתא דלית להו לב"ה מתוך בנדרים ונדבות לפי שהן בדברים שאין בהם צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים ולמ"ד קרבין אית להו מתוך עכ"ל. וק"ט דא"כ בנדרים ונדבות לא אמרי' מתוך אמאי לא אוקי בשמעתי' ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אף כב"ה ולקי משום לאו דלא תעשה מלאכה וע' במ"ש לקמן הי"ב עלה דבעו מר"ה הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא כו' יע"ש וכי תימא לפי דעת רבינו דלא אמרי' מתוך במלאכת השחיטה והאפיה והבשול איך אמרו בפ"ק דכתובות דף ז' דמותר לבעול בתחילה בי"ט מטעם מתוך שהותרה חבורה דשחיטה באוכל נפש הא בשחיטה לא אמרינן מתוך כבר יישב אותה סו' הרב דרכי נועם בחא"ח סי' ט' ודבריו נכונים בטעמן כיע"ש. וא"ת וכיון דבהוצאה והבערה אמרי' מתוך לגמרי איך כתב רבינו לקמן בפ"ג ה"ח דאין שורפין קדשים טמאים בי"ט מפני ששריפ' קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך מלאכה וכיוצא בהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ע"כ. והא כיון דאמרי' מתוך בהבערה ליכ' בשריפת קדשים בי"ט לא תעשה דהא הותרה מלאכה זו בי"ט משום מתוך כבר הוק' לו כן להלח"ם ז"ל שם ותירץ דס"ל לרבינו דלכם ולא לגבוה אהדריה לאיסורי' דלא אמרי' מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא בשורף קדשים טמאים דליכא טעמא דהואיל שהרי אסורים בהנאה יתי' בדוכתיה יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הרב ז"ל גופיה בפ"א דט"ו כתב למה שהוקשה לו למ"ש בדעת רבינו דס"ל דלכם אהדרי' לאיסוריה מדאמרי' בגמ' אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דאמ' לך הא מני ב"ש היא כו' ולפי דעת רבי' אף כב"ה אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה ותירץ ז"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרי' מתו' שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל הות' נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בלאו יע"ש וא"כ כיון שרבינו פסק דאמרי' מתוך בהבערה איך כ' דאיכא בשריפת קדשים לאו. ונראה לע"ד דאיכא ט"ס בדברי הלח"ם שם בדט"ו ועיקר תי' שם הוא דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל ולא לקי עליה אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל נמי לא לקי עליה אבל עובר הוא בלאו אלא דלא לקי מטעם הואיל דלא מהני האי טעמא דמתוך אלא לומר דלא לקי על לאו זו אבל לא לעקור הלאו לגמרי וזהו שכתב רבי' כאן דאיכא לאו ועשה. ומיהו זה דוחק כאשר יראה הרואה והנכון יותר מה שתי' עוד ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפרק אין צדין דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא וכבר עמדנו לעיל בכוונת דברי רש"י הללו יע"ש. ומרן מלכא בספר מ"ק בפ"ג מהלכות חו"מ הל' ה' תירץ עוד דה"ט דשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך משום דבבשרא אגומרי איכא כיבוי ובכיבוי לא אמרי' מתוך אלא אם הוא שוה לכל נפש כבשרא אגומרי שרי וכשאינו שוה לכל נפש כמוגמר אסור כמ"ש מהו לעשן א"ל אסור מפני שמכבה וכ"כ רבינו פ"ד ה"ה אלו אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ונ"ט הלח"מ שלא אמר מפני שמבעיר דקי"ל מתוך שהותרה הבערה כו' וא"כ מה"ט אסרה תורה שריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דתחילתו מכבה ולא אמרינן מתוך עכ"ל. ולענ"ד אין זה נכון שהרי בפר"א דמילה דקל"ג עלה דאמרינן התם דאין ממתקי' את החרדל בגחלת של אש פרכינן ומ"ש מבשרא אגומרי ומשנינן התם אפשר הכא לא אפשר ופי' רש"י דבשרא אגומרי לא אפש' מבע"י אבל מיתוק החרדל אפשר מבע"י יע"ש וכיון דעיקר טעמ' דאיסור' אינו אלא מפני דאפשר מבע"י א"כ ליכא בכיבוי גחלת של עץ באוכל נפש אלא איסורא דרבנן לדעת רבינו ז"ל שסובר דכל מלאכה דאפשר מבע"י כקצירה וטחינה וכיוצא אינה אסורה בי"ט אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא שרי כיבוי לצורך אוכל נפש כמיתוק החרדל בגחלת של עץ ובשרא אגומרי א"כ איכא למי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והדרא קושיין לדוכתא איך כתב דאיכ' בשריפת קדשים בי"ט עשה ול"ת כיון דאפילו משום מלאכה דכיבוי איכא טעמא דמתוך וכ"ש לגירסת הרי"ף ז"ל דגריס בפ"ב דביצה בההיא דפריך ומ"ש מבשרא אגומרי התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי דבכיבוי גחלת למתק את החרדל איכא כיבוי גמור ואסור מה"ט אבל בכיבוי בשרא אגומרי ליכא כיבוי כיון דסופו מבעיר יע"ש וא"כ בשריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דלא חשיב כיבוי איך כתב רבינו דאיכא עשה ול"ת ועיין עוד במ"ש רבינו בפ"ט מהלכות שבת הל' ה' דמדבריו שם נראה דליכא בבשרא אגומרי משום כיבוי כיע"ש כי ע"כ הנכון בזה לדעת רבינו הוא מ"ש הלח"מ ז"ל דשריפת קדשים לא הותרה בי"ט משום דרחמנא אחשביה להבערתן כמ"ש רש"י בפרק אין צדין וברור. ועפ"י מה שביארנו בדעת ה"ה ז"ל לדעת רבי' דלא אמרינן מתוך כי אם במלאכת ההוצאה וההבערה לבד ולא בשאר מלאכות ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה הנה נכון ג"כ מ"ש רבינו ברפ"ד הל' ב' דהמכבה את האש ביו"ט לוקה והקשו הלח"מ ז"ל לקמן בפ"ג די"ב והרפ"ח בסימן תצ"ה ס"א דאמאי לא הותר מלאכת הכיבוי במתוך שהות' באוכל נפש כגון מיתוק החרדל בגחלת ובשרא אגומרי והלח"מ ז"ל תירץ דבשרא אגומרי כיבוי כלאחר יד הוא ולא אמרינן מתוך שהותר כיבוי כלאחר יד הותר כיבוי בידים ותירוץ זה אינו מעלה ארוכה לההיא דמיתוק החרדל בגחלת דאיכא כיבוי בידים דאע"ג דהתם נמי לא התירו אלא בגחלת של מתכת דלא חשיב כיבוי ולא בשל עץ וכמו שהקשה מרן מלכא בסמ"ק דק"ץ ע"א על דברי הפר"ח ז"ל מ"מ לפי גירסת רש"י דגריס בפר"א דמילה דקל"ג כי פריך הש"ס מ"ש גחלת של עץ מבשרא אגומרי ומשני הכא אפשר מבע"י התם לא אפשר מבע"י משמע דמשום טעמא דאפשר מבע"י לא נאסר גחלת של עץ אלא מדרבנן לדעת רבי' שסובר גבי קצירה וטחינה דמה"ט אינן אסורות אלא מדרבנן אמנם מדאורייתא נראה דשרי כיבוי גחלת של עץ וכיון שכן אכתי איכא טעמא דמתוך גבי כיבוי ולא לקי וכן לגירסת הרי"ף דגריס הכא איכא כיבוי התם ליכא כיבוי כבר הקשה הרז"ה ז"ל שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן ז"ל דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל כאפיה ובישול אלא מתקן את האוכל הו"ל כטחינת חיטין וכיוצא דאסור יע"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לדעת רבינו דטחינת חיטין דרבנן כיון דמדאורייתא שרי כיבוי גחלת של עץ באוכל נפש תשתרי כיבוי גמור במתוך מדאורייתא ולא לילקי עליה. והרפ"ח ז"ל תי' דמשום דמלאכת הכיבוי אינינה באוכל עצמו אלא בעצים ובפחמין לא אמרינן ביה מתוך כמ"ש ה"ה דדוקא בהוצאה אמרי' מתוך לפי שאף היא באוכל ומשקה יע"ש ומתוך דבריו נראה שהבין בכוונת דברי ה"ה ז"ל במ"ש ונר' הטעם לשנים אלו שההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה כו' שבא לתת טעם למה בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בכתיבה ואריגה ולזה יהיב טעמא לפי שההוצאה היא באוכל ומשקה עצמו כו' ולא כן אנכי עמדי שאם ה"ה ז"ל בא לתת טעם לענין ההוצאה דאמרינן מתוך מה טעם הוא זה שכתב לפי שההוצאה באוכל ומשקה הוא הרי השחיטה והאפיה והבישול שהן באוכל ומשקה נמי ואפי"ה לא אמרי' בהו מתוך כמ"ש לעיל בהבנת דברי ה"ה ז"ל ועוד שהטעם שכ' בהבערה לאו טעם למתוך וכמו שאכתוב לקמן בע"ה אבל כוונתו ז"ל לע"ד שבא לתת טעם למה לא נאסרו ההוצאה וההבערה אפי' כשעושה אותם לצורך אוכל נפש כיון שאין המלאכה עצמה עושה האוכל כמו אפיה ובישול שהמלאכה עצמה עושה האוכל ומתקנה לגמרי וכיון שכן היה מן הדין שיהיה ההוצאה וההבערה כמו הכתיבה והאריגה שמפני שאין המלאכה עצמה של הכתיבה והאריגה עושה האוכל אלא הם גרמא לבא לידי אכילות אסורות בי"ט ה"נ הוצאה והבערה דכוותייהו הם לזה כתב ז"ל דלא דמי הוצאה לכתיבה ואריגה דאעפ"י שאין ההוצאה מתקן האוכל אלא גורם לבא לידי אכילה כמו הכתיבה מ"מ שנייא היא הוצאה שהמלאכה נעשית באוכל עצמו משא"כ הכתיבה והאריגה וסיים עוד דאף בהוצאת דברים אחרים שאין ההוצאה באוכל עצמו הותר במתוך דבהוצאה אמרינן מתוך אמנם לא ביאר לנו ז"ל למה בהוצאה אמרי' מתוך טפי משאר מלאכות שהן באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וכבר כתבנו לעיל הטעם שכתב הרב המאירי ז"ל. ועפ"י דבריו ז"ל ניחא נמי דלא אמרינן בכיבוי מתוך מפני שאין הכיבוי צורך כ"ך ליו"ט כמו ההוצאה שצריכה תמיד לכל דבר ואפילו שלא לצורך אכילה והו"ל כיבוי כאפיה ובישול דלא שרינן להו כשאינן באוכל ומשקה מטעם מתוך כמדובר. אמנם לפי דברי הרפ"ח ז"ל קשה דכיון דהותר מן התורה כיבוי גחלת של עץ בחרדל אעפ"י שאין הכיבוי בחרדל אלא בגחלת למה לא נאמר מתוך שהות' מלאכת הכביה ביו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומה יועיל טעמו דכיון שאין הכיבוי באוכל עצמו לא אמרינן מתוך אדרבא מפני שאין הכיבוי באוכל עצמו ואפי"ה שרי ליה רחמנא אית לן למימ' טפי מתוך שאילו היה באוכל עצמו איכא למי' דדוקא באוכל עצמו שרי רחמנא ותו לא אבל השתא דאמרן דאפילו שאין הכיבוי באוכל שרי רחמנא דקילא מילתא טובא כ"ש דאית לן למימר מתוך טפי. ויותר היה לו להרפ"ח ליישב ולומר דכיבוי גחלת של עץ בחרדל ה"ט דשרי מן התורה בי"ט משום שאין הכיבוי צורך לחרדל אלא לחישת הגחלת וחומה הוא העיקר למתק את הגחלת ואם היה באפשר להכניס הגחלת בתוך החרדל ושלא תכבה ה"נ היה נתקן האוכל שפי' דהשתא דמי לבשרא אגומרי שכת' הרב ז"ל דמפני שאין הכיבוי צורך לצלייה הותר ולא אמרינן מתוך. וא"ת וכיון דבכיבוי לא אמרינן מתוך לדעת רבינו מהני טעמי דאמרן א"כ מאי האי דפריך ר"פ לר"פ בפ"ק דכתובות ד"ז עלה דקאמר דשרי לבעול בתחילה ביו"ט מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והשתא אם איתא דבכיבוי לא אמרינן מתוך מאי פריך ליה ממוגמר דהתם ודאי אסיר משום דאיכא נמי כיבוי בשע' שנותן אבקת הבשמים על האש כמ"ש רש"י בפ"ב דביצה דף כ"ב וכ"כ רבינו בפ"ד אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ובמכבה לא אמרינן מתוך. ולגירסת הרי"ף ז"ל דגריס התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי ניחא דאפשר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאמ' אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דרבא פליג אדרב הונא דאמ' אסו' מפני שמכבה אמנם לפי גירסת רש"י ז"ל דגריס התם אפשר הכא לא אפשר משמע דבבשרא אגומרי ובמוגמר איכ' משום מכבה אלא דבשרא אגומרי שרו ליה רבנן משום דלא אפשר מבע"י וכיון שכן מאי פריך אמאי לא אמרינן מתוך במוגמר הא בכיבוי לא אמרי' מתוך וכבר הכריח הלח"מ ז"ל בפ"ג די"ב דגירסת רבינו היא כגי' רש"י ז"ל יע"ש. ועוד שהרי רש"י ז"ל גופיה בפ' י"ט דכ"ב ע"א כתב דכיבוי בי"ט לא אשתרי לצורך אכילה כיע"ש. ועפ"י מ"ש הר"ב דרכי נועם חא"ח סימן ט' ליישב אותה סוגייא לדעת רבינו דלית ליה מתוך בחבורה יתיישב זה ודוק. ודע שהרא"ש ז"ל בביצה די"ב ס"ל דאמרי' מתוך אף בכיבוי שכתב וז"ל והא דאסרינן לקמן לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין וכ"כ לקמן דכ"ב ע"א וז"ל ואע"פ שהתירו בעילת מצוה ע"י מתוך והכא נמי יתירו כיבוי לצורך בעילה ע"י מתוך שהותר הכיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י"ל בעילת מצוה שאני א"נ כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש עכ"ל. וכדבריו כתבו ג"כ התוס' בפ"ק דכתובות ד"ה א"ל כו' ועיין בהר"ב שם בשיטה המקובצת שלא נחה דעתו במה שתירץ בתי' הראשון דמשום בעילת מצוה התירו דאדרבא בבעילה הראשונה הו"ל למיסר טפי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכן הרא"ש ז"ל בביצה די"ב לא הביא תי' זה וכוונת התי' השני שכתבו דכיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש נראה דהכוונה לומר דכיון דבעת הכיבוי אינו מתהני מגוף הכיבוי אלא הוא גורם ליהנות מד"א הרי זה מכשיר ממש וכדמוכח אותה סוגייא דלקמן יע"ש. וכתב עוד הרא"ש ז"ל דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו היכא דאפשר להצילו מעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלו באש אחר עכ"ל וכתב הרב מג"א בסימן תקי"ד ס"ב דאם יכול לעשות אש במקום אחר אפי' שאין לו מוכן עתה אסור לכבות יע"ש ולכאורה אין לזה טעם דכיון דצריך להבעיר במקום אחר למה לא נתיר לכבות עשון זה דהא הבערה וכיבוי כי הדדי נינהו לשיטה זו ולצורך שרו ושלא לצורך אסירי ומפי מו"ר זלה"ה שמעתי דטפי אית לן להתיר הבערה מכיבוי משום דהבערה בלאו טעמא דמתוך שרי מדאורייתא מטעם הואיל לא כן גבי כיבוי דליכא לטעמא דהואיל ועוד יש לחלק ביניהם עיין בב"ח ר"ס תקי"ד ועיין להר"ב דרכי נועם בתשו' סימן י"ג דמשמע מדבריו שחולק על סברת הרב מ"א ז"ל הלזו. ודע דלשיטת הפוסקים דשרי לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה אותה ששנינו בביצה המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דוק' בשבת מתנייא אבל בי"ט ודאי דשרי דלא גרע ממכבה את האש כדי שלא תתעשן הקדירה אמנם מדברי הרא"ש ז"ל שם לא משמע הכי יע"ש וצ"ע ועיין במה שכתבתי לקמן בפ"ד בשורש כיבוי עלה דבעי מהו לכבות את הנר. ועיין עוד בחי' ביצה בדכ"ח עלה דאמר ר"ח אחד סכין שנפגם יע"ש. ובמ"ש עוד ה"ה ז"ל בטעמא של מלאכת ההבערה שהותרה בי"ט אעפ"י שאין המלאכה באכילה ושתיה כי אם בפחמין הוא משום דקרא כתיב ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל בי"ט שרי ודרשו כן לפי שביום השבת מיותר הוא עכ"ל. הנה מלבד מה שקשה לזה מדברי הירושלמי שהביא הרב גופי' לקמיה וכמ"ש בספר מרכבת המשנה עוד זאת יש לתמוה עליו מסוגייא דפרק אד"מ דמפרשינן טעמא דאין רציחה דוחה שבת וי"ט דתניא ר"י לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת נאמר כאן מושבות ונאמר להלן במיתת ב"ד מושבות מה מושבות דלהלן ב"ד אף כאן ב"ד יע"ש ולפי דברי ה"ה ז"ל דקרא מיירי דוקא בשבת ולא בי"ט א"כ רציחה בב"ד בי"ט שרי דהא קרא דוקא בשבת קאמר דאסור ובי"ט שרי וכעת צ"ע. והר"ב מגן אברהם ז"ל בר"ס תקי"ח הק' עוד על דברי ה"ה ז"ל הללו מההיא דריש פסחים דקאמר ר"ע דאסור לשרוף חמץ בי"ט משום דרח' אמר לא תבערו אש ביום השבת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ ש"מ דאע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו דלא תעשה כל מלאכה וא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמרינן ביה מתוך ואין לומר דזהו דוקא למ"ד הבערה לחלק יצאת אבל למ"ד ללאו יצאת לא אסירא בי"ט כמ"ש התוס' ולכן אמרינן מתוך דא"כ מאי קאמר ש"מ תלת ש"מ לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן מתו' הא הני תרי חדא הוא דהא בהא תלייא וצ"ע עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת ה"ה שבא לתת טעם למה בהבערה אמרינן מתוך ועל זה מייתי קרא דלא תבערו אש ביום השבת דמשמע ליה דהאי קרא לא אצטריך להבערה דאוכל נפש עצמו אלא להתיר הבערה בי"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש ודרשינן טעמיה דקרא דמשום מתוך הוא א"כ מאי קא ק"ל על דברי ה"ה ז"ל מההיא דר"ע דאסר הבערת חמץ בי"ט דאפשר דר"ע משום דלית ליה מתוך משו"ה לא דריש ביום השבת יתירה להכי ולומר דבשבת אסור ובי"ט שרי אלא איהו מוקי ליה ליום השבת לדרשא אחריתי והיינו דקאמר תלמודא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך ומשו"ה לא דריש ביום השבת כדדריש מאן דאית ליה מתוך בהבערה. אבל נראה דהרב ז"ל משמע ליה בכוונת ה"ה ז"ל דעיקר קרא דלא תבערו אש בי

7 ביצה פתח ↗

1 קם שמעיה - דעולא:

2 זקף לשרגא - שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה:

3 שרגא - נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז:

4 הנותן שמן בנר - בשבת:

5 המסתפק - הנוטל ממנו ואוכל:

6 חייב משום מכבה - וכבוי בי"ט לא אשתרי:

7 לאו אדעתאי - עשה השמש מה שעשה:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

83 הנה אע"פ שכאן מבאר שזהו ספק בגמרא שלא נפשט, מ"מ בשאר ספריו נקט ש"נר" כולל גם את הכלי. וכגון, בנר מצוה צט. כתב: "הנר אינו שולט בכולו, שהרי הכלי עצמו נקרא גם כן 'נר' בכל מקום, ובו אינו שולט האור הדולק, רק שולט בשמן, ומושך השמן אליו. כי כאשר הפתילה הוא בפי הכלי, אי אפשר שישלוט בכל השמן ובכל הפתילה, רק שהוא מושך השמן אל פי הכלי... ולכך קראו הכלי, אשר שם השמן והפתילה, 'נר' בכל התלמוד, מפני שעל ידי הכלי נקרא 'נר', ובלא כלי אין שם 'נר' עליו". ורש"י פסחים יא. כתב: "כל נר שבגמרא היינו הכלי, קרושיי"ל". וכן כתב רש"י בביצה כב. ד"ה שרגא. ובשבת כב: ד"ה נר מערבי כתב רש"י: "נרות של זהב, שנותנין לתוכן שמן ופתילה". וכן הוא בערכין ו: ד"ה נר. וכן כתב רש"י בחומש שמות כה, לז, שם ל, ז, שם לה, יד, ועוד. ובח"א לשבת כג: א, ו. כתב: "הנר נקרא הכלי אשר מקבל האור". וראה גו"א במדבר פ"ד אות ד, ושם הערות 5, 6. ובמבוא לדרשות המהר"ל עמוד 26 הערה 8 כתב: "מסתבר שהמהר"ל נוטה לדעה זו שהכלי מהווה חלק מהנר, לפי שהוא מקום לשמן הפתילה והאור, והרי דעתו היא שהמקום חלק מהוית הדבר". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ז קכג., וז"ל: "כל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו אבות פ"ד מ"ג 'אין לך דבר שאין לו מקום'. כאילו היה המקום שייך לאדם, עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר. ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום גיטין לד:... כי המקום שייך לאדם, ונכנס בגדרו". אך קשה, כיצד יתכן לומר שמה שנשאר בגמרא בתיקו, יפשוט המהר"ל לעצמו בניחותא. אמנם נראה שכאשר תדייק בלשונו תראה שגם כאן הבליע בתוך דבריו שהכלי הוא חלק מהנר, שכתב: "כי מבעיא ליה אם הנר, שהוא הכלי המקבל, גם כן מכלל הנר". הרי פתח ב"הנר שהוא הכלי המקבל", וסיים שהספק הוא האם הכלי "גם כן מכלל הנר". ולכאורה זו סתירה גלויה מיניה וביה. ובעל כרחך לומר שבודאי כאשר אתה אומר "נר" הנך מתכון גם לכלי המקבל, וכפי שנקט בשאר ספריו. כי קא מבעיא ליה האם הכלי נחשב לאחד מחלקי הנר ויהיה לנר ארבעה חלקים, או שאין הכלי אחד מחלקי הנר ויהיה לנר שלשה חלקים, אע"פ שבודאי הכלי נמצא תחת שם "נר", כי חלק לחוד, ושם לחוד. ובביאור מרגניתא זו, ראה הערה הבאה.

6 אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ו לבוש וכל שכן להסתפק וכו'. צריך עיון דהא באגודה פרק ב' דביצה כתב המסתפק דמחייב משום מכבה מיירי בשבת דאילו ביום טוב היה יכול לכבות ולהסתפק השמן, עד כאן, וכן יש לפרש פירוש רש"י ביצה דף כ"ב דהמקשן פריך על מה שהטה כדי לכבות בלא צורך להסתפק ולא מייתי דין המסתפק אלא ללמוד מינה דכשנוטל שמן הוי מכבה, מיהו בעבודת הקודש ורוקח ורבינו ירוחם אסרו במסתפק וכן משמע בשאר פוסקים וצריך עיון שלא העיר הבית יוסף ואחרונים מזה, וגדולה מזו כתב עבודת הקודש אסור ליתן ביום טוב שפופרת של ביצה ואפילו של חרס מלאה שמן ונקובה על פי הנר שתהא מנטפת כדרך שאמרו בשבת עיין ריש סימן רס"ה גזירה שמא יסתפק:

« רש"י על ביצה כ״ב ע״א:ה׳ רש"י על ביצה כ״ב ע״א:ז׳ »