רשב״א על ראש השנה ד׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על ראש השנה ג׳ ע״ב רשב״א על ראש השנה ה׳ ע״א »

1 ראש השנה פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מְנָלַן דְּאַחְמִיץ — דִּכְתִיב: ״נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב״, לְמָה לֵיהּ דַּעֲבַד הָכִי? סָבַר: אִי מָרְדוּ בִּי יְהוּדָאֵי — אִיקְלְיֵיהּ בְּנוּרָא.

2 תוספות על ראש השנה פתח ↗

לקט שכחה ופאה. חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט ויקרא י״ט:י׳ ולא תשוב דברים כד ולא תכלה ויקרא שם וכתיב שם לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאיתא פ"ק דתמורה דף ו. ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים או מן הכרי ואיכא בבל תאחר ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בבל תאחר והא דאמרינן בסוף הזרוע חולין ד' קלד: לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים לא קאמר דלישקול לנפשיה אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו ומיהו מדפריך התם מתרומה דאם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה ופריך נמי ממתני' דאם אין שם כהן מעלין אותם בדמים ומשני שאני התם דנתינה כתיב בהו משמע דבלקט שכחה ופאה שקיל לנפשיה ולפי' קמא קשיא דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההיא דתנן בפ"ד דפאה משנה ט מי שמלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון והא דלא חשיב הכא פרט ועוללות כיון דתני הני לא חש להני:

3 ראש השנה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיבֵי הַדָּמִין וְהָעֲרָכִין, הַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, צְדָקוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח,

4 ראש השנה פתח ↗

לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שְׁלֹשָׁה רְגָלִים — עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה רְגָלִים כְּסִדְרָן, וְחַג הַמַּצּוֹת תְּחִלָּה.

5 ראש השנה פתח ↗

וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הַאי ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״ מַאי דָּרְשׁוּ בֵּיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִין לַעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, מַקִּישׁ חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה.

6 סוכה פתח ↗

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשַׁלְּשׁוֹת, חוּץ מִשְּׁנֵי מִשְׁמָרוֹת שֶׁשּׁוֹנוֹת וְאֵין מְשַׁלְּשׁוֹת? נֵימָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מַאי לֹא שִׁלְּשׁוּ — בְּפָרֵי הַחַג.

7 ראש השנה פתח ↗

אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״ר קָשֶׁ״ב, אֲבָל לְעִנְיַין תַּשְׁלוּמִין — דִּבְרֵי הַכֹּל תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא!

8 ראש השנה פתח ↗

וְלַיקִּשׁ לְחַג הַסּוּכּוֹת: מָה לְּהַלָּן שְׁמוֹנָה — אַף כָּאן שְׁמוֹנָה! שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.

9 ראש השנה פתח ↗

10 ראש השנה פתח ↗

11 ראש השנה פתח ↗

11 מועד קטן פתח ↗

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים. וְאֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה. וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹצֵא בִּדְלוֹסְקָמָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא דְּלוֹסְקָמָא הַנִּיטֶּלֶת בַּכָּתֵף, אֶלָּא הַנִּיטֶּלֶת בָּאֲגַפַּיִים. וְעוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. בֶּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יוֹצֵא בְּמִטָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הוּא בֶּן שָׁנָה וְאֵבָרָיו כְּבֶן שְׁתַּיִם, הוּא בֶּן שְׁתַּיִם וְאֵבָרָיו כְּבֶן שָׁנָה — יוֹצֵא בְּמִטָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַיּוֹצֵא בְּמִטָּה — רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. אֵינוֹ יוֹצֵא בְּמִטָּה — אֵין רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נִיכָּר לָרַבִּים — רַבִּים מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ, אֵינוֹ נִיכָּר לָרַבִּים — אֵין רַבִּים מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ. וּמָה הֵן בְּהֶסְפֵּד? רַבִּי מֵאִיר בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עֲנִיִּים — בְּנֵי שָׁלֹשׁ, עֲשִׁירִים — בְּנֵי חָמֵשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: עֲנִיִּים — בְּנֵי חָמֵשׁ, עֲשִׁירִים — בְּנֵי שֵׁשׁ, וּבְנֵי זְקֵנִים — כִּבְנֵי עֲנִיִּים. אָמַר רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשְּׁיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דָּרֵשׁ רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת וַעֲצֶרֶת — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי וְאִיקְּפַד, אֲמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא הִיא! דְּרַשׁ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת וַעֲצֶרֶת — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְּפַד, אָמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא הִיא! דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִן לָעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת״, מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה. אַדְבְּרֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב אַוְיָא סָבָא וּדְרַשׁ: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רָבִינָא, הִלְכָּךְ: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הֶחָג, וְחַג, וּשְׁמִינִי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. רָבִינָא אִיקְּלַע לְסוּרָא דִפְרָת, אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבָא מִסּוּרָא דִפְרָת לְרָבִינָא: אָמַר מָר, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא, מִסְתַּבְּרָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הוּא דְּאָמֵינָא. מַתְנִי׳ אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה.

12 תוספות על ראש השנה פתח ↗

מה חג המצות טעון לינה. לא שילין בירושלים כל ז' ימי הפסח ולאחר ימי הפסח ישכים וילך לו דבכל דוכתי דמרבינן לינה כגון לשמיני עצרת ולבכורים ולפסח שני ולכל הקרבנות בסיפרי בפרשת ראה אנכי לא מרבינן לינה אלא לילה אחד והאי קרא דמייתי בגופיה דפסח כתיב בפרשת ראה תזבח הפסח בערב וכתיב ובשלת ואכלת ופנית בבקר ומיהו לאו בבקר ממש דהוא י"ט אלא כדפי' בקונט' דטעון לינה ליל חולו של מועד דבי"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייב ליראות בעזרה וכן חג הסוכות דטעון לינה היינו לילה אחד והאי דמשמע בפ' לולב וערבה סוכה ד' מז. גבי חג דאיכא לינה כל שבעה מדלא פריך לינה כל שבעה מי איכא כדפריך גבי זמן היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או באחד מימי החג טעון לינה לילה של אחריו וכן אם בא באחד מז' ימי הפסח ותימה דתיפוק ליה דטעונין לינה משום שלמי שמחה דהיו כל שמונה כדתנן ההלל והשמחה שמונה בפ' לולב וערבה סוכה ד' מב: ואפילו בשאר ימות השנה אם מביא קרבן טעון לינה כדתניא בסיפרי ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחה יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך ובפסח שני פליגי תנאי בפ' לולב וערבה סוכה דף מז: ושם ובפרק מי שהיה טמא פסחים ד' צה: ושם ובסיפרי מפרש טעמא דמ"ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי"ל דמשכחת לה דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד בפ"ק דחגיגה ד' ח. ושם אמר ואכלת ושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרינן בפ' אלו דברים פסחים ד' עא. אפי' בכסות נקיה ויין ישן דבענין אחר לא משכחת לה שמחה שמונה כשחל י"ט הראשון להיות בשבת מאחר דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי פרק שני דבכורות דתנן וטעונין לינה א"ר יונתן הדא דתימא בשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ' דם חטאת זבחים ד' צו: ושם משמע קצת שטעון לינה ז' ימי פסח שכולם חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא מ"ט דר' טרפון א"ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולם בקר אחד ואע"ג דלא קיימא הכי דפריך עלה וכי אין פגול ברגל וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה יתכן שעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא דאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת ובכורים דטעונין לינה בפ' לולב וערבה סוכה ד' מז. וכל שאר הקרבנות מתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות אצטריך היקישא דאי מופנית הוה אמינא לילה אחת ואתיא היקישא לאשמועינן דאסור לצאת כל שבעת ימי הרגל שכל הרגל חשוב בקר א' כחג המצות וניחא נמי הא דקאמר פ' לולב וערבה ג"ז שם דשבעת ימי החג טעונין לינה:

1 מנלן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל חדא וכו'. תימה דההוא לאו כורש זה צוה עליו כן אלא דיכרן פיתגמי די אשכח באחמתא במגלה דכתב כורש קדמאה הן, וכדכתיב עזרא ו, א באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית סיפריא די גנזיא מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגלה חדא וכן כתיב בגווה דכרונה בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וגו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. ויש לומר, דמכיון שסמך הוא על אותן דברים ולא צוה לבנות כמו שירצו אלמא שניהם החמיצו לאחר שהיו כשרים. והתימה הגדול שאם כן מתי היה כשר דריוש זה ומת החמיץ, שהרי הכתב הראשון ששלח בתחלת הענין היה זה, ואם כן מתי מנו ליה כמלכי ישראל ומתי חזרו בהן. ויש לומר, שמתחלה לא נתגלה להם הענין הזה, אלא מכיון ששמעו דצוה שלא לבטל המלאכה ונתן רשות לבנות חשבוהו למלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל, וכשחזרו וראו שלא נתן רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ בכך וחזרו ומנו לו מתשרי.

2 חייבי הדמים והערכין וכו'. וצדקות. כתבו בתוס' דהא דאמרינן הכא דצדקה לא עבר עלה בבל תאחר עד שיעברו עליה שלש רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא, הא קיימי הכא עניים עובר עליה לאלתר והיינו דרבא, דאמרינן לקמן ראש השנה ו, א וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. ולדידי קשיא לי טובא, חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים, היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר, דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימי בהמה. ועוד דכיון דחייבו בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה דברים יב, ה ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר לקמן ע"ב דהא חייבו להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר, ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלשה רגלים, ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה. אלא שהיא גזרת הכתוב, וכיון דגזרת הכתוב היא בלאו דבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עלה בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים אם כן לא הוה ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר, אלא כיון דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעו הכין הוה ליה לרבא למימר, וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר. ועוד, דאקשינן עליה דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכא רבה, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוי אמינא דגזרת הכתוב היא בין קיימי עניים בין לא קיימי עניים. וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה, ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע חולין קלד, ב לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים, דמוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתי תמן בתר הכין. ובתוס' שם ד"ה לקט הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דתנן בפ"ד דפאה מ"ט ומייתינן לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעא ב"מ ט, ב, מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר, דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דאם כן היה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר לרבנן מאי איכא למימר, כדאקשינן בסמוך ה, ב לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חליפין בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר, הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שיהא צריך לחזור אחר העניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי וצריך הוא לחזור אחריו תוך שלשה רגלים, דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן. אלא מסתברא לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב הוא, ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך דברים כג, כד וכדדרשינן לקמן ו, א מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר, אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר, וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר. והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככולהו תנאי. ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיבה עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל, ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות אלא עד דעבר רגל אחד, דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מובאת שמה והבאתם שמה דברים יב, ה כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד לעשה לא דק למימר ברגל אחד, אלא פשיטותא דמלתא קא נסיב, דפשיטותא כיון דהדר כתב דברים טז, טז בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ועלה קאמר פרשת כי תדור דאית בה בל תאחר ומוצא שפתיך, כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב דברים יב, ה ובאת שמה והבאתם שמה ליחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר, ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד דאפילו גבי קרבנות דייקינן ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלש רגלים, וכדאותיבנא עליה דרבא דאמר לקמן ראש השנה ו, א וקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפיס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכו', ואע"ג דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין. ובכמה דוכתי אורחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא, כיון דלאו ההוא דוכתא עיקרא דההוא מילתא. וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין ג, ב ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואע"ג דהך דרשא דר' יוסי הגלילי הוא, דלרבנן לא מיבעיא להו כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה, ומוכתב לה הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ובמסכת סנהדרין לד, ב מה נגעים ביום אף ריבים ביום, ונגעים ביום מנא לן דכתיב ויקרא יג, יד וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא נפק ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי כדאיתא במסכת משקין מועד קטן ח, א, וכן במסכת מגילה כ, א גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיב ויקרא יב, ג וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה. ובמסכת שבת קלב, א מפקינן לה ביום ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ימול. ובמנחות פ"ק ו, ב תניא, מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, וכן יש עוד במסכת קידושין. ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר, דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחית להו, ודבר הלמד מענינו הוא, כך נראה לי. אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה ב"ר בנימין מרומי והודה לי לדברי, ואמר אלי כי הרב ר' ישעיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו, וזה לשון הרב ר' ישעיה: ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה, משום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא, אבל עשה דקרא דלא פרשת אימת מצינן למימר דקאי בעשה. ע"כ לשונו.

3 ומעשרות. פירוש: אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ומעשר עני. ואם תאמר היכי קא עבר עליהו בשלשה רגלים והא קבע להן התורה זמן ביעור, כדכתיב דברים יד, כח מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. ויש לומר בשלשה רגלים עובר בבל תאחר, ובשנה השלישית של שמטה אם לא נתנן נתוסף עליו עוד עשה דביעור, דכתיב דברים יד, כח תוציא את כל מעשר תבואתך. ואי נמי איצטריך קרא לחייב על זמן הביעור בלא רגלים, וכדתנן בפרק בתרא דמעשר שני פרק ה, מ"ו, ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ואי נמי יש לומר דהתם בדלא אפרשיה, דכיון שהגיע זמן הביעור צריך לאפרושיה ולבעריה, דאילו משום בל תאחר, איכא למימר דלא מיחייב אלא בדאפרשיה ולא יהביה, ואלו אפרשיה קאי עליה בבל תאחר אע"ג דלא מטא זמן ביעור. ותדע לך דלקמן ראש השנה ו, א איצטרכי לקראי חד לאקדשיה ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקדשיה, וכיון שכן במעשרות דלא אשכחן אלא חד קרא לא עבר עליה אלא מכי אפרשיה ולא יהביה. אי נמי בשמרחו בין רגל לביעור, דודאי כל זמן דלא מרחו לא מיחייבא מידי.

4 לקט שכחה ופאה. וכגון שעבר ולקטה, דאפילו לאביי דאמר במכת תמורה בפ"ק ד, ב כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהנה מהני, בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירא כדאיתא התם ו, א וכדתניא התם, לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי.

5 ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשינן ביה. תמיהא לי מאי טעמא לא איבעיא להו נמי לר' אלעזר בר' שמעון, השתא דלא שמיע לן היקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא, דבשלמא לבתר דשמענא להיקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא לר' אלעזר בר' שמעון להיקישא איצטריך, אלא השתא תיבעי. ושמא תאמר כיון דלדידיה איצטריך למכתב מיהא חג הסוכות לעבור עליו בבל תאחר ואגב ההוא נסיב לכולהו, כי היכי דלא תימא דבחג הסוכות לחודיה חייב בראייה ולא באחריני, ואי כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג הסוכות לא אתי שפיר, הילכך אגב חג הסוכות כתבינהו לכולהו. הא ליתא, דהא כי פרקי לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דאיצטריך להו חג המצות וחג השבועות, אכתי הדרינן ואמרינן חג הסוכות למה לי. ושמא התם משום שלא היה צריך לכתבו כלל דהא מחג הסוכות סליק.

6 הני מילי לענין פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, שכל המשמרות שונות ומשלשות בפרי חג, חוץ משתים האחרונות ששונות ולא משלשות שאינן מספיקין, ואלו היה שמיני מכלל החג בפר הבא בשמיני לא היו צריכין להפיס עליו אלא אותה משמרה ראשונה שבשתים היתה זוכה בה בלא פייס, והם היו מפייסין לכל המשמרות ואפילו יהויריב, ולרבנן אותן שתים מיהא הנשארות, כדאיתא התם בפרק החליל סוכה נה, ב.

7 זמן בפני עצמו. לענין שהחיינו.

8 רגל בפני עצמו. פירש רש"י ז"ל, שמזכירין בתפלה וברכה, שמיני חג העצרת.

9 קרבן בפני עצמו. שאין בו אלא פר אחד ושבעה כבשים, ואלו היה מכלל החג שפריו מתמעטים והולכין היו קרבין בו ששה פרים וארבעה עשר כבשים.

10 שיר בפני עצמו. פרשו בתוס' שהיו אומרים בו מזמור שלם, מה שלא היו עושין כן בשאר ימות החג, שלא היו אומרין אלא חצי מזמור ביום אחד וחציו ביום אחר, כדאיתא בפרק לולב וערבה החליל סוכה נה, א, ורש"י ז"ל לא פירש כן.

11 ברכה בפני עצמה. פירש רש"י ז"ל, שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית. דכתיב מלכים-א ח, סו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, והכי תניא בתוספתא דסוכה פ"ד, הי"ז. ור"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפילה וברכת המזון, וכאותה ששנינו בברייתא בפרק לולב וערבה סוכה מז, א כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה, ופירש רגל לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות, ומשום דאמרינן במועד קטן פרק בתרא יט, א גמרא ע"ב, הקובר את מתו קודם הרגל שבעת ימים בטלה ממנו גזרת שלשים. וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו, ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה, וכדאמרינן התם בפרק בתרא דמועד קטן כד, ב יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום.

12 הא דאמרינן: לאקושי' לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה. איכא למידק היקישא למה לי תיפוק ליה משום ופנית בבוקר, דהא בפרק לולב וערבה מז, ב אמרינן דאפילו שמיני עצרת ובכורים וכל שאר קרבנות מתרבו מדכתיב ופנית בבוקר. ותירצו בתוס' ד"ה מה, דאי מופנית בבקר הוה אמינא דאינו טעון אלא לילה אחד כבשאר קרבנות, ואתא היקישא לחייבו בלינת כל החג, דומיא דחג המצות דמשמע שטעון לינה כל שבעה דכולי חג כבקר אחד הוא. והכין משמע בזבחים פרק דם חטאת זבחים צו, ב, דתנן התם ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרינן בגמרא צז, א מאי טעמא דר' טרפון א"ר יצחק דאמר קרא דברים טז, ז ופנית בבוקר והלכת הכתוב עשאן כלן בקר אחד, ואף על גב דפרכינן עליה וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל, מכל מקום לענין לינה עשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכין נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה סוכה מז, א, דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת, ואמרינן מאי ברכה זמן, ופריך זמן כל שבעה מי איכא, ומדלא פריך הכי גבי לינה, אלמא משמע לכאורה דפשיטא דכל שבעה טעונין לינה. ורש"י ז"ל פירש לינה לילה אחד.

10 סוכה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֵידַע שֶׁהוּקְבַּע רֹאשׁ חוֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ. תְּרֵי הֶיכֵּירָא עָבְדִינַן. דְּחָזֵי הַאי — חָזֵי, וְחָזֵי בְּהַאי — חָזֵי. מֵיתִיבִי, דְּתָנֵי רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁתּוֹקְעִין עַל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ יִהְיוּ תּוֹקְעִין עַל כׇּל מוּסָף וּמוּסָף — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם״, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אַחָא! תְּיוּבְתָּא. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם״ — הוּקְּשׁוּ כׇּל חֳדָשִׁים כּוּלָּם זֶה לָזֶה. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּתִיב ״חׇדְשְׁכֶם״, וּכְתִיב ״וּבְרָאשֵׁי״ — וְאֵיזֶה חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״חׇדְשְׁכֶם״, חַד הִיא. וְעוֹד, תַּנְיָא: בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, בָּרִאשׁוֹן מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. בַּשֵּׁנִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים״. בַּשְּׁלִישִׁי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים״. בָּרְבִיעִי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעָם״. בַּחֲמִישִׁי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ״. בַּשִּׁשִּׁי מֶה הָיוּ אוֹמְרִים: ״יִמּוֹטוּ כׇּל מוֹסְדֵי אָרֶץ״. וְאִם חָל שַׁבָּת בְּאֶחָד מֵהֶם, ״יִמּוֹטוּ״ יִדָּחֶה. רַב סָפְרָא מַנַּח בְּהוּ סִימָנָא: ״הוּמְבָּהֵ״‎י״. רַב פָּפָּא מַנַּח בְּהוּ סִימָנָא: ״הוּמְהָבֵּ״‎י״. וְסִימָנָךְ, ״אַמְבּוּהָא דְסָפְרֵי״. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! תְּיוּבְתָּא. וְהָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא קְרָא וּמַתְנִיתָא קָאָמַר? אָמַר רָבִינָא: לוֹמַר שֶׁמַּאֲרִיכִין בִּתְקִיעוֹת. רַבָּנַן דְּקֵיסָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא אָמְרִי: לוֹמַר שֶׁמַּרְבֶּה בְּתוֹקְעִין. וַאֲנַן, דְּאִית לַן תְּרֵי יוֹמֵי, הֵיכִי עָבְדִינַן? אַבָּיֵי אָמַר: שֵׁנִי יִדָּחֶה. רָבָא אָמַר: שְׁבִיעִי יִדָּחֶה. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: אִם חָל שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּאֶחָד מֵהֶן, ״יִמּוֹטוּ״ יִדָּחֶה. אַתְקִין אַמֵּימָר בִּנְהַרְדְּעָא, דִּמְדַלְּגִי דַּלּוֹגֵי.

11 סוכה פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כּוּלָּן מִתְמַעֲטִין וְהוֹלְכִין בַּשְּׁמִינִי! אָמַר לָהֶן: שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשִּׁבְעַת יְמֵי הַחַג טְעוּנִין קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה, אַף שְׁמִינִי טָעוּן קׇרְבָּן וְשִׁיר וּבְרָכָה וְלִינָה.

« רשב״א על ראש השנה ג׳ ע״ב רשב״א על ראש השנה ה׳ ע״א »