רשב״א על ראש השנה כ״ו

1 אפילו תימא ר' עקיבא עד כאן לא אמר ר' עקיבא אלא בדיני נפשות דכתיב במדבר לה, כד ושפטו העדה והצילו וגו'. איכא למידק, דהא במכות בפרק אלו הן הגולין מכות יב, א נפקא לן מקרא אחרינא דאמרינן התם, תניא ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמדו בבית דין אחר תלמוד לומר במדבר לה, יב עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בבית דין אחר. ומסתברא דכיון דבעלמא דרשינן עדה שופטת ועדה מצלת, נקט הכא האי טעמא, דכיון דלחד ענינא סליק בהדי ההיא דרשא דדריש ר' עקיבא מעד עמדו. ואורחא דתלמודא בהכין דלא למיחש לאתויי עיקר קרא דמיניה מידרש מילתא, כיון דכולי מילתא סלקא לחד ענינא. וטובא אייתי דכותה בפירקין קמא לעיל ראש השנה ד, א בשמעתא דחייבי הדמים הערכין והצדקות. ולהאי טעמא נמי דנסיב הכא לר' עקיבא, בין דחזו בליליא בין דחזו ביממא כולן נעשין עדים לר' עקיבא, דהא בעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכל היכא דחזו דקטל נפשא, בין דדייני אסהדותא דאחריני כגון דחזו בלילה דמקצתן נעשין דיינין, בין דדייני אראייתן כגון דחזו ביממא, לעולם ליכא עדה מצלת, ואנן בעינן לעולם והצילו העדה וליכא. והא דאקשינן בפרק החובל ב"ק צ, ב למימר דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא דמקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, אבל עד אינו נעשה דיין, ופרקינן בשראוהו בלילה לאו למימר דלר' עקיבא נמי בשראוהו בלילה דוקא, הא ראוהו ביום בין לר' טרפון בין לר' עקיבא עד נעשה דיין, דלא מתרץ התם הכין אלא לר' טרפון, ור' יהודה דאמר הא אנא דחזיתך כר' טרפון. כך נראה לי. אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב, דלהאי דרשא דהכא דוקא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום שדנין על פי ראייתן ליכא למימר עדה מצלת. והא דהכא ר' עקיבא לטעמיה דר' טרפון קאמר ליה, כלומר לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואע"פ שראוהו ביום, מדכתיב עד עמדו לפני העדה, אלא לדידך דאמרת בשראוהו ביום שממיתין אותן בראייתן בלא עדות, ולא סבירא לך משמעות מדרש דעד עמדו, היכא דראוהו בלילה מיהא, דאמרת מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, אמאי אודי איזי מיהת כיון שראו בשעה שאינן ראויין לדין אלא להעיד, הרי כולם נעשין עדים, ואין עד כי האי נעשה דיין בדיני נפשות, משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, שיש להם לבדוק בעדות העדים כדי להציל הרוצח, והני כיון דחזו דקטל נפשא, לא בדקיה להו לעדים בדיקה יפה. ואמר ליה ר' טרפון לא. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא כדאמרן דאפילו חזו ביממא נמי בעינן עדה מצלת וליכא, ועוד דאכתי מאי טעמא קא נסבי בעלי הגמרא הכא האי טעמא, דכיון דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בהדיא טעמא אחרינא, מאי טעמא נסבי' אנן מדעתא דנפשין טעמא אחרינא ונימא דר"ע אמר ליה טעמא אחרינא לטעמיה דר' טרפון, דאטו מי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר האי טעמא בהדיא, דניצטריך למימר דלטעמיה דר' טרפון אמר ליה, אנן הוא דאמרינן, ומאי דחוקין לאוקומיה טעמא דר' עקיבא בטעמא דלא סבירא ליה.

2 מתני': כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. פירוש, כל השופרות החלולין, אבל השאר שאינן חלולין, כגון של ראם ושל שאר החיות כקרני הצבי ודומיהן, לא איצטריך ליה למעוטי, דפשיטא דלאו שופר נינהו, אלא אותן שהן חלולין מלשון שפופרת. ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלינן ליה, וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא.

3 גמרא: והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר. הקשה הר"מ ב"ן נ"ר, מאי טעמא דחקי ומוספי בה במתניתין ואמרינן חדא ועוד קאמר. ותירץ משום דמתחזי להו טעמא דרבנן דמתניתין חלוש, דכיון דאשכחן כולהו דאיקרו קרן ואיקרו שופר, שמע מינה היינו קרן והיינו שופר, לפיכך עשו לו סניפין מהנך טעמי.

4 שופר של ראש השנה של יעל פשוט. פירש רש"י ז"ל יעל בוקאי שטיין שהוא חיה. ושל זכרים היינו של איל כדמתרגמינן בראשית כג, יג איל דוכרא. ואי נמי יובל דאיקרי דיכרא, כדאמרינן בגמרא כו, א ומנא לן דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא, והרב בעל הערוך פירש, יעל כשבה נקבה. ונראין דברי רש"י ז"ל כדמתרגמינן דברים יח, ד ואקו ודישון יעלא ורומא, וכתיב תהלים קד, יח הרים הגבוהים ליעלים, דאלמא יעל מין חיה הוא. יש מפרשים דכולה מתניתין פלוגתא נינהו ולעכובא תנינן, כלומר, תנא קמא סבר דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה, ור' יוסי הכשיר אפילו של פרה, ואידך תנא סבר דשל ראש השנה אין כשר בו אלא של יעל פשוט, משום נשא לבבינו אל כפים איכה ג, מא, והוא הדין לשל יובל משום דשביעי שביעי לגזירה שוה, כדאיתא בפרקין לקמן ראש השנה לד, א. ור' יהודה סבר בראש השנה בשל זכרים כפופין, משם דכתיב מלכים-א ט, ג והיו עיני ולבי שם כל הימים. וביובלות בשל יעלים. משום דהוי סימן לחירות. ואי נמי כטעמא דגרסינן בירושלמי מכילתין פ"ג ה"ה תקנו את המצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי. והדין פירושא לא מסתבר, דאם איתא היכי מסתים סתומי ותני שופר של ראש השנה של יעל פשוט, דמשמע דהני תנאי דלעיל מודו בהא, דאי לא, הוה ליה לפרושי ור' פלוני אמר של ראש השנה של יעל, ואי נמי אחרים אומרים, ודכותה לא אשכחן בשום דוכתא. ועוד, דבקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף, אלא תעבירו שופר כתיב ביה, וכולהו איקרו שופר. ור' יהודה נמי דאמר, דשל ראש השנה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בראש השנה מנא ליה. אלא ודאי כולהו למצוה קאמרינן ומדרבנן. ות"ק ור' יוסי לא שייכא בפלוגתא דר' יהודה ות"ק דידיה, דר' יוסי ותנא קמא פליגי בהכשר שופרות ופסולן, דת"ק סבר כולהו כשרין חוץ משל פרה שהוא פסול לפי שהוא קרן, ור' יוסי מכשיר אפילו של פרה. ואחר כך נחלקו אידך תנאי במצוה מן המובחר, דת"ק למצוה מן המובחר של ראש השנה של יעל פשוט, והוא הדין לשל יובלות משום גזירה שוה. ור' יהודה סבר דשל ראש השנה כל מה דכאיף טפי עדיף, ושל יובלות משום דלחירות קא אתי, כל מה דפשיטי טפי עדיף. ואע"ג דגמרינן שביעי שביעי לגזירה שוה, הא מילתא לאו דאורייתא הוא, דאי מדאורייתא הני והני כשרין בין בשל יובל בין בשל ראש השנה, ואנן הוא דאמרינן מסברא הי מיניהו עדיף טפי לסימנא בעלמא, לזכור לישא לבבינו אל כפים, שלא יהא בלב כפיפות ועקמימות. או להיות הלב כפוף ונכנע, והלכך לגזירה שוה לית לה דוכתא בהא מילתא. ותדע לך דלמצוה אמרינן, מדאמר ר' לוי בגמרא כאן מצות שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופים, אלמא כולה מילתא למצוה קאמר ולא לעיכובא. ור' אבהו נמי דקאמר בפרקין קמא טז, א למה תוקעין בשופר של איל, למצוה מן המובחר קאמר, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, טעמי נינהו למאי דתקינו רבנן. ואע"ג דר' לוי אמר ביובל נמי בשל כפופים משום גזירה שוה דראש השנה, לא קשיא מידי, דר' לוי הכי קאמר, כיון דבראש השנה טפי עדיף בכפופים, ובשל יובל לא אכפת לן בין האי להאי, ובכולה מיליהו שוה ראש השנה ויובל, לענין כפוף ופשוט נמי טפי עדיף למעבד בכפוף כראש השנה, דכיון דאפשר למעבד האי כי האי, עבדינן.

5 הא דאמר ר' לוי: של כל השנה בפשוטין. תמיהא לי ר' לוי דאמר כמאן, דהא תנא קמא דמתניתין בכפופים קאמר, ור' יהודה לא משמע דפליג אלא בשל ראש השנה ושל יובל, הא בשל תעניות לא. ושמא ר' לוי לאו דוקא פשוטין קאמר, אלא אפילו בפשוטין, לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין כראש השנה ויובל. ואי נמי בפשוטין דוקא להיכירא בעלמא, דאינו אלא לכנופיא.