רשב״א על ראש השנה ל״ג

1 משום לא תעשה מגלא. ראיתי לרב יצחק אבן גיאת ז"ל שכתב, מגלא העשוי לקצור וקוצר דאורייתא. וקשה לי דמה לי אם חתך אותו בכלי שעושין בו בעלמא מלאכה דאורייתא, או בכלי שאין עושין בו מלאכה דאורייתא, הא אין הולכין אחר הכלי אלא אחר המעשה. אלא הכי פירושו שבות סכינא, לפי שאין דרכן לחתוך אותו בסכין והוה ליה כמחתך כלאחר יד וליכא אלא שבות, דליכא איסורא דאורייתא אלא בעושה בכלי שדרכו לעשות בו אותה מלאכה, כדאמרינן בשילהי כירה שבת מו, ב גבי גרירת כסא וספסל כל היכא דקא מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר' שמעון מדרבנן, כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי לכתחילה, כלומר וגרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא, דכי אמרינן בפרק כלל גדול שבת עג, ב דחופר תולדה דחורש וחייב, הני מילי בדרבן ומרא וקרדום אבל במטה כסא וספסל לא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, משום לא תעשה מגלא, לפי שדרכן לחתוך אותו במגל ומלאכה גמורה היא.

2 לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון דתניא דבר אל בני ישראל ויקרא א, ב בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. כלומר והאי סתמא ר' יהודה היא דסתם סיפרא ר' יהודה, וכדמפרש עלה דהא בעירובין בריש פרק המוצא תפילין עירובין צו, ב. והוא הדין דהוי מצי למימר הא ר' מאיר הא ר' יוסי ור' שמעון, דהא מתניתין דאין מעכבין את התינוקות ר' מאיר היא, דסתם מתניתין ר' מאיר היא, ומינה דייקינן בריש פרק המוצא תפילין שם דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות, אלא משום פלוגתא דנשים סומכות ואין סומכות מיפרשא התם בסיפרא, ותנא דפליג התם עליהו דר' יוסי ור' שמעון היינו ר' יהודה, משום הכי נקט הכא ר' יהודה. כך נראה לי.

3 ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. הסכימה דעת כל הפוסקים כר' יוסי ור' שמעון, משום דר' יוסי נמוקו עמו. וקשיא לי, דמכל מקום הוה ליה סתם מתניתין הכא כר' יהודה, ומחלוקת התם בברייתא והלכה כסתם. ונראה לי, דמתניתין דהכא לא למסתם כר' מאיר ור' יהודה אתיא למימר תינוקות דוקא אבל נשים לא דבפלוגתא לא מיירי, ותינוקות מילתא פסיקתא נקט מידי דכולי עלמא מודו בה. ומיהו אינו מחוור, דמהכא דייקינן בריש פרק המוצא תפילין שם דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות, מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין וסתם מתניתין ר' מאיר, אלמא מתניתין דוקא קתני תינוקות ולא נשים, והכא נמי דמוקמינן ליה בפלוגתא דאלמא מתניתין דוקא קתני. ורבינו תם ז"ל הביא ראיה דמעשה רב, דהתם בריש המוצא תפילין שם בערובין אמרינן דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים, אע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות. ועובדא נמי דפרק אין דורשין חגיגה טז, ב דהביאוהו לעזרת הנשים וסמכו עליו נשים לעשות להן נחת רוח. וכן הסכימו שמותר לנשים לברך על כל המצות עשה שהזמן גרמא ואע"פ שאינה להם אלא רשות, דמכל מקום במצות קא עסקי, וחיובא הוא דלא חייבינהו רחמנא למעבד כאנשים אלא דאי בעו עבדו, וצונו קרינן בהו. ויש שהביאו ראיה מרב יוסף דאמר בפרק החובל ב"ק פז, א, מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקדינא ועבידנא, ואם איתא דכל היכא דפטור מן המצוה לא מצי מברך, מאי יומא טבא, דלא מצי מברך והיה מפסיד כל הברכות, הבדלה וקדוש היום וברכות של קריאת שמע שחרית וערבית, וכן כל הברכות. ואם תאמר כיון שהוא פטור היכי מברך, דהא ברכה שאינה צריכה היא, ואמרינן בברכות לג, א דאיכא משום לא תשא. יש לומר דההיא מדרבנן היא ובכי הא לא אמור, ותדע לך דהא אמרינן בפרק מי שמתו ברכות כא, א ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, ואי ברכה לבטלה אסורה דבר תורה משום לא תשא אף הוא אינו חוזר ואומר מספק משום לא תשא דדילמא מוציא שם שמים לבטלה. ויש דוחים דליכא ראיה מסומא, דדילמא סומא חייב מדרבנן כיון דבר מינא דחיובא הוא, ואי נמי קטן שמברך משום דאתי לכלל חיוב והלכך מצו למימר וצונו, אבל נשים פטורות לגמרי ואפילו מדרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו ברכות כ, ב גבי נשים חייבות בקידוש היום, דבעי למימר דחייבות מדרבנן, ופריך עלה אם כן כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן, אלמא פטורות לגמרי. ומדאמרינן במגלה כג, א הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, ליכא ראיה, דדילמא התם בעולה באמצע שאינה מברכת, שלא היו רגילין לברך אלא ראשון ואחרון כדאיתא התם בפרק הקורא את המגלה עומד כא, ב. ועוד דשאני ברכת התורה שאינה משם שנון, שהרי אפילו ברך על התורה או שנפטר באהבה רבה וחזר וקרא בבית הכנסת חוזר ומברך דהכי אתקון דהויא מצוה בפני עצמה, והם אמרו שאפילו אשה כשרה לה. ומכל מקום הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה, דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין. הכי גרסי בסיפרי דוקאני: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, הא גופה קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמודו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עכובי לא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו

4 , לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. ופירושו, קטן שהגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע ואפילו בשבת, הא למימר להו תקעו לא אמרינן כיון דאיכא אסורא דרבנן, ולא ספינן להו בידים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין בהם כדי שילמודו, ואע"ג דאמרינן ביבמות קיד, א מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, שאני הכא, דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה דביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת עסקינן, ועוד דקטן שלא הגיע לחינוך הוא, מותר אפילו לומר לו לתקוע כדי שילמוד. וקשיא לי, דהא איסור מדרבנן היא ואם כן אפלו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו, דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש קיד, א ואפילו בשהגיע לחינוך, כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן נדה מו, ב בשמעתין דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו אפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים, אלא כל שהוא צריך לו ממש, וכמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר כט, א, גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר, בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר אי משום הכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה, קא סבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי חנוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. דאלמא אע"ג דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חנוך דדחי ליה לא מקפינן ליה, אלא דמתרצא ליה נמי, דהאי הקפה זו לאו לצורך התינוק היא, ואדרבה אי לאו חינוך ניוול הוא לו וכדאיתא התם, הלכך אי לאו חינוך מצוה לא דחינן דרבנן בידים. ואי נמי אפשר דלא אמרינן הכי בשהגיע לחינוך, וכסברא השנייה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

5 הכי גרסינן וכן היא גרסתו של רב חננאל: שיעור תרועה שלש יבבות. וכן בברייתא גרסינן, שיעור תרועה שלשה שברים. ולא גרסינן כדי ולא כשלש, לא במתניתין ולא בברייתא.

6 תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי. פירוש: דתנא דמתניתין הכי קאמר, שיעור התקיעות כשיעור השלש תרועות, כלומר, שיעור תקיעה כדי שיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואין הלשון מתיישב בו יפה. ויש מי שפירש, תקיעות דכולהו בבי שהן שש תקיעות, כשלש תרועות דהיינו תקיעה כחצי תרועה. ואין זה מחוור כלל, דהא והעברת כתיב במדבר כה, ט דמיניה דרשינן פשוטה לפניה ולאחריה, ולשון והעברת מעביר קול ארוך משמע, ושלש יבבות היינו שלש טרימוטין, וחצי שלש יבבות שהוא טרימוט וחצי שיעור מועט הרבה, ואין זו העברה. ועוד דלשון ברייתא דקתני שיעור תקיעה כתרועה לא משמע הכין, דהוה ליה למיתני תקיעות כתרועה דתקיעות דחד סימן תקיעות מיקרו.

7 אמר אביי בהא ודאי פליגא. כלומר, דההיא דשיעור תקיעה שלש יבבות יכילנא למימר דלא פליגי ואפילו לכשיהיה שיעור התרועה לשניהם אחד, דמר קא חשיב כולהו בבות ומר לא קא חשיב אלא אחד, אבל הכא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. והלכך תו לא איצטריכא לפרושי מתניתין דתקיעות דכולהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה, אלא זהו שגורם מחלוקתם ולשנות בלשונותם, דתנא דמתניתין סבירא ליה תרועה דאורייתא יבבות נינהו, דהיינו ילולי והם שלשה יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי טרימוט, והלכך קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי. ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים, ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות, ונמצא נמי ששיעור התקיעה לדבריו שהן כתשע טרימוטי, ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי. ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן ראש השנה לד, א תשר"ת תש"ר תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל, רבוותא ז"ל אמרו שצריך למשוך בתקיעות תשר"ת כשיעור שלש שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי, דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת אתקין ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלש שברים, ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות. ואינו מחוור בעיני, דמה ששנו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה לאו בגזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב שם והעברת, דהיינו פשוטה שיערו חכמים באומד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה, והיינו דבמתניתין שיעורא בשלש תרועות וברייתא שיעורא בתרועה אחת, ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתניתין ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא, אלא כדאמרן, וכיון שכן הפשוטה אינו משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד תדע לך, דאילו כן לתנא דמתניתין דתני שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תקיעה של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ושלש תרועות, ואנן נמי נעביד הכי דלא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא. והנכון שפשוטה של תר"ת כפשוטה של תשר"ת. גם נראה לי, דבין כדברי הראשונים ז"ל בין כדברי אין הפרש בין שיעור תקיעה של תר"ת ובין תקיעה של תש"ת, דהא תש"ת ותר"ת משום ספיקא דמתניתין וספיקא דברייתא עבדי להו, אי ילולי אי גנוחי, ואילו לתנא דמתניתין דסבירא ליה דהיינו ילולי הא קתני דשיעור תקיעה כדי שלש תרועות, דהיינו תשע טרימוטי, ולתנא דברייתא דסבירא ליה דהיינו גנוחי הא קאמר דשיעור תקיעה כתרועה דהיינו שלשה שברים, והיינו תשע טרימוטי. ומיהו זהו שיעורן למטה, אבל אילו רוצה להאריך בהן יותר מאריך ואין בכך כלום, וכדתנן לעיל ראש השנה כז, א תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, הא אחת מיהא יש בידו ואע"פ שהאריך בה כשתים, והוא הדין לשברים ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעה שלפניהם ולאחריהן, כדי להבדיל בין תקיעה לשברים. ואפילו אם רצה לרבות בשברים ולעשות ארבעה או חמשה עושה ואינו נמנע, ובלבד שלא יפריד ביניהם אלא יעשם בנפיחה אחת דתרועה אחת הן. ותדע לך, דהא לתנא דמתניתין תרועה שלש יבבות, ואילו רצה להוסיף ולהאריך ביבבות ואפילו מאה מאריך ואינו נמנע, וכן נהגו דאי אפשר לצמצם. וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל משמן של גאונים ז"ל.