רשב״א על ראש השנה ל׳

1 לא דאלו בירושלים תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכו'. קשיא לי, ורבא גופיה מאי טעמא לא הוה מפרש לה הכין ולא תיקשי ליה מידי . ונראה משום דקתני וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד, ואם איתא דאידך נמי שלא היו תוקעין אלא בפני בית דין היינו הא, ואהדר ליה דהא דקתני בסופא וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין אתרוייהו קאי, כלומר, יתרה היתה ירושלים על יבנה שבירושלים תוקעין שלא בפני בית דין, ולא עוד אלא עוד היתה יתרה, שאפילו הסמוכות לה שרואות ושומעות תוקעות לעצמן, וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין בלבד. אי נמי יש לומר, דרבא, ההיא דרב יצחק בר יוסף הוה דחיק ליה, דאיהו סבר דכל חד וחד היה תקע בדוכתיה ושלא בפני בית דין. וזה נראה לי עיקר.

2 הא דאקשינן: מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אי לימא דביובל תוקעין יחידים וכו' והא אמר ר' נחמן בר יצחק וכו'. תמיהא לי מאי קשיא ליה לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע, דכתיב ויקרא כה, ט ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, כדאמרינן לעיל, ואלו בראש השנה חיוב ליכא. וברייתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני. ואסהדתיה דרב יצחק בר' יוסף לא בחיוב היא. וצריך לי עיון.

3 הא דאמר: ר' חייא בר גמדא לא היו תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין. פירשה רש"י ז"ל ביובל. ויש מפרשים אפילו בראש השנה, ואתא לאשמועינן דאפילו בפני בית דין לא יתקע אלא כל זמן שבית דין יושבין. וכן פירשו בתוס', וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביאה בהלכות ואף על פי שאין יובל נוהג. וכן נראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל ראש השנה כט, ב אמרו לו היינו תנא קמא, ואמרינן איכא ביניהו בי דינא דאקראי, הכי קאמר, תנא קמא סבר כל מקום שיש בו בית דין קבוע ומומחה לרבים, מומחה אף על פי שאינו סמוך, ור' אליעזר סבר סנהדרין כיבנה. ואמרו לו סבר, אפילו כל בית דין אף על פי שאינו קבוע. וקיימא לן כתנא קמא, ועל כן כתבה לשמעתין הרב בהלכותיו. ואמרו שהוא ז"ל היו תוקעין לפניו שבית דין מומחה וקבוע היה.

4 רואה פרט ליושבת בנחל וכו'. כלומר, דכולהו בעינן, וגרסינן בירושלמי פרק ד הלכה ב והם שיהו כל הדרכים האלו בה.

5 ונתקלקלו הלוים בשיר. אבל קלקול קרבן מוסף לא קא חשיב, דאחר שבאו הקריבוהו, דאע"ג דדרשינן פסחים נח, ב עליה ויקרא ו, ה, עליה השלם כל הקרבנות כולן, כלומר שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים, אפילו הכי אע"ג דהאי עליה השלם כל הקרבנות כולן הוי עשה, אתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי לה, וכענין דאמרינן בגיטין פרק השולח גיטין לח, ב גבי משחרר עבדו עובר בעשה, ואמרינן התם דר' אליעזר הלך לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, ואמרינן עלה דאע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפילו הכי מצוה דרבים שאני. ובריש פרק אלו מגלחין מועד קטן יד, ב אמרינן גבי אבלות, אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואם תאמר מכל מקום למה נתקלקלו בשיר ימתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירה היום עד למחר, דהא קיימא לן שאין אומרים שירה אלא על היין כדאיתא בפרק שני דערכין יא, א, ויכולין הן גם כן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר, כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ זוטא טו, ב מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ובפרק שני דתמורה יד, א נמי אמרינן, מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. ויש לומר שאם כן לא היו אומרים שירה כלל, דאילו בלילה אינו זמן שירה כדאמרינן בערכין בפרק שני יא, א מה כפרה ביום אף שירה ביום, ולמחר נמי בעיא היא התם יב, א ולא איפשיטא, דאיבעיא להו התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונים שירה או אין טעונין שירה, ולא איפשיטא. ואפילו למאן דאמר טעונין שירה ניחא טפי להביא הנסכים עם הזבח, וכדדרשינן התם בערכין אמרו שירה אאכילה ושתיה, ואמרי התם אשתיה לחודה אמרינן או אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודה לא אמרינן. ועוד דלכתחלה משמע שהוא צריך להביא נסכים עם הזבח, וההוא דמביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ההיא בקרבן יחיד דאין טעון שירה, לפי שאין אומרים אלא בקרבן ציבור הקבוע לו זמן, כדמוכח התם בערכין יא, ב.