רש"ש על מועד קטן ז׳

1 גמרא התם נמי ליסתור ולא ליבני כו' עד אר"א. לולי דמסתפינא הייתי אומר דכ"ז צ"ל לעיל בל"ק בתר דדחי הסיוע דהתם ההיתר הוא משום סכנה וקפריך ליסתור ולא ליבני ומשני א"כ כו'. אח"ז מצאתי כן בהגהת הגאון מוהר"א לנדא:

2 רש"י ד"ה נועץ שפוד. וממעך אותן. מהרמב"ם וש"פ מוכח דמפרשי כפשוטו דהגומא צריך לעשות על ידי שינוי דהיינו ע"י נעיצת שפוד כו' ואח"כ תולה בה מצודה כברישא:

3 תד"ה אמר רבי. וה"נ ק"ו לימי הסגירו. ק"ל הא א"ל מה לימי ספירו שאינן עולין לו לימי נזירותו אבל ימי ההסגר עולין כדאיתא בפ' כהן גדול. ומה דלא חשיב ליה במגילה בהא דבין מוסגר למוחלט. י"ל דל"ח אלא מה שאינו נוהג בימי ספירו. או דל"ח אלא דבר תמידי משא"כ זה אינו אלא מקריי. ועי"ל דזה נכלל בהא דאמר שם אין בין טהור מתוך הסגר כו' אלא תגלחת כו' דמטעם זה הוא דילפינן שם בנזיר נו דימי החלט אינן עולין וימי הסגר עולין ע"ש:

4 תד"ה בהסגר. לכן נראה דברי ר"י כו' היינו תחלת הסגר ראשון. נראה לי כוונתם דהיינו דכהן אמר לו דכמדומה לי שתהא צריך הסגר ולא החליט הדבר עדיין. ומש"כ דלא שייך לטהרו כו' עי' רש"א ומל"מ. ול"נ משום דלטהרו או לטמאו לא שייך אלא במוסגר דהוא אמצעי בין טהור לטמא אבל היכא דלא הסגירו עדיין איך יפול עליו לטהרו כיון דגם עתה טהור הוא. וק"ק לפ"ז מדוע בטהור כ"ע ל"פ דלא חזו ליה ועי' לקמן ע"ב בתד"ה יש. ובעיקר דבריהם שנדחקו הרבה לכאורה הנל"פ משום דהסגר שני עדיף ליה מהסגר ראשון דבשני אם עמד טהור ובראשון טעון הסגר ב'. ולהכי בהסגר ראשון לכ"ע חזו ליה דבתרי גווני היינו או דיטהרנו או דיסגירנו שנית שמחה היא לו. והעצבון אינו אלא בחד גוונא דהוא אם יטמאנו. משא"כ בהסגר שני הדבר שקול. שמחה בחד גוונא דהוא אם יטהרנו וכן העצב אם יטמאנו. אבל הא בורכא דהא באותו גוון שבהסגר ראשון מסגירו שנית דהיינו בעומד אדרבה בהסגר שני מטהרו לגמרי וא"כ כש"כ הל"ל בו דיראה:

5 תוס' בד"ה ה"ג בת"כ ז' ימים ימי ספירו כו'. ר"ל דל"ג יספרו לו אשר בגמרות שלפנינו. ודריש שבעת ימים דכתיב בקרא דישב מחוץ לאהלו דאינו אסור אלא ז"י דסיפורו. ואגב שנכתב תיבות אלו יספרו לו בפסוק כו' שהוא ביחזקאל טעו הסופרים וכתבוהו כאן. והרש"א במחכ"ת ל"ד בכאן. ועי' לקמן בתד"ה מאי ובמש"כ שם:

6 תד"ה יותם. וישעיה נתנבא בשעה שנתנגע כו'. יותר הל"ל דנבואה זו דועוד ס"ה שנה כו' נתנבא בימי אחז כדכתיב ברה"פ והוא מאוחר הרבה. וכן איתא בפרש"י בישעיה שם: והרד"ק שם כתב דחשבון זה זה דס"ה שנה מתחיל מי"ז לירבעם בן יואש וא"כ נשאר משנותיו עוד כ"ד שנה ששה חדשים דזכריה בנו לא חשיב כיון דלא היה שנה שלמה יו"ד דמנחם ב' דפקחי' כ' דפקח ט' דהושע הרי ס"ה. ותמיהני עליו ששכח ד"ע בב' מקומות. א במלכים ב טו ח שכ' שם דזכריה מלך בחיי אביו י"א שנה והם לבד המ"א שנה שמלך אביו לבדו. ב שם יז א שכ' דהושע מלך עוד ח' שנים לבד התשעה ע"ש ואם כן יהיה יותר י"ט שנה והל"ל דמתחיל החשבון מל"ו לירבעם:

7 בא"ד ומאחר שזה אמת נמצא צריך ליישב כו'. לכאורה תמוה מה שתלו זה בהקודם. ובמה שפרש"י במלכים ב טו א י"ל ע"ש:

8 בא"ד מלכו כאחת והא ירבעם כו'. כצ"ל:

9 תד"ה מאי. מיהו מדכתיב ביה לו כו'. נראה דר"ל לו מאהלו דומיא דדרשינן בקדושין יז ב ועבדו ולא את הבן כו'. וכה"ג פי' המהרש"א בקידושין נח דהא דאיתא בע"ז נד ב א"ק הוא ולא חליפי חליפין דהכוונה על הכינוי מן כמוהו וכיוצא בו הרבה ודלא כקרבן אהרן שהשיא כוונתם על לו דיספרו לו הכתוב ביחזקאל וזה אטעי' גם למהרש"א הנ"ל:

10 תד"ה דבר. וא"נ לפרש שאר דברי רשות כגון חבילי קש. נראה דר"ל הדומים לחבילי קש דמשום אינהו גופייהו ודאי ממתינים שהרי ר"י דריש ופינו אפילו חבילי קש: