רש"ש על מועד קטן כ״ד

1 גמרא אבל ששמש מטתו בימי אבלו ח"מ א"ל ר"פ אסור אתמר כו'. וכ' הגה"ש ל"י מה חדש בזה כו'. ולי ק"ק מדוע קבעו הש"ס הכא. לעיל גבי דברים האסורים בימי אבלו ה"ל לקובעו. ודוחק לומר משום דאיירי לעיל בפלוגתת רשב"ג ורבנן בתה"מ באנינות. ועוד ק"ל יתור לשון אבל כו' בימי אבלו. אשר על כל אלה נ"ל דר"ל בהא דאבל כו' בימי אבלו לכלול גם יום השבת דהוא במספר ימי אבלו דהא שבת עולה ג"כ. ולכן א"ל ר"פ דלא אתמר משמי' דשמואל דאיהו ס"ל דאין אבילות בשבת אפי' בדברים שבצינעא וכדאמר לקמן נת"ר רשות אלא משמי' דריו"ח דסבר לקמן דברים שבצינעא נוהג:

2 גמ' שם כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו. לעיל כ ב:

3 תד"ה הא אחר. ואם הם יעשו ימותו. וכ"כ הרא"ש סי' נ' בשם הר"מ וז"ל וגם נראה דעיקר מיתה דקרא לגופי' כו' הא אם תפרעו ותפרומו ותעבדו עבודה כנ"ל דצ"ל עי' רמב"ם פ"א מהל' ביאהמ"ק תמותו. וק"ל א"כ מאי פריך הגמרא בסנהדרין ספ"ב מהא דתניא ואלו שבמיתה כו' אלא פרועי ראש מנא לן דאיתקש שתויי יין לפ"ר כו'. הא בגופייהו כתיבא. וא"ל דהגמרא דייקא דהברייתא ע"כ לא ס"ל דהקרא מתפרש הא אם תפרעו כו' תמותו דא"כ מדוע לא חשבה ג"כ קרועי בגדים דכתיבי נמי בהאי קרא אלא דמפרשה הא אחר כו' כדהכא. דא"כ יקשה מדוע לא חשבה הא דאבל כדדייקי התוס' והרא"ש. ולעד"נ דמהאי קרא לא מוכח דמחייבי מיתה אלא קרועי בגדים דסמיכי לולא תמותו דכה"ג דרשינן במנחות כז ב קרא דר"פ אחרי ואל יבא בכל עת אל הקדש כו' דולא ימות לא קאי אלא על מבית לפרוכת או רק על אל פני הכפורת ולא על אל הקדש לכ"ע ע"ש. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם שם דבהל' ח' כתב דפרועי ראש דבמיתה הוא מקרא דיחזקאל. ובהל' י"ד בקרועי בגדים יליף מהאי קרא דלא תפרומו. ודברי הכ"מ שם בהל' ח' תמוהים דהא בהל' י"ד יליף מהאי קרא קרועי בגדים. והא ל"ל דשם ר"ל מדאיתקש בהאי קרא קרועי בגדים לפרועי ראש. דהא מסקינן בסנהדרין שם דפ"ר הלל"מ ומהלכה לא ילפינן בי"ג מדות עי' שבת קלב ובפרש"י. והא דלא חשבה הברייתא גם קרועי בגדים דבמיתה עמש"כ לקמן בסמוך: עוד נ"ל דלהכי לא ילפינן מקרא דראשיכם כו' מיתה לפ"ר ולק"ב משום דלא כתיב בי' חוקת עולם לדורותיכם כדכתיב בפ' שתויי יין וכן לא כתיב בי' בבואכם אל א"מ כהתם. דלכן נראה דהאזהרה לא היתה אלא להם לבדם ואף שלא בשעת עבודה כי בל"ז היו אסורים לעבוד באותו היום מחמת אנינות. ואבילות אחר יום ראשון לכ"ע אינה אלא מדרבנן זולת לדעת הראב"ד אבילות דשלשים הוה מה"ת עי' ברא"ש דכמו שהוזהר כ"ג בפ"ר ובפרימה כן הזהיר היום את בניו כי דינם היה באותו יום ככ"ג כמש"כ בשם הראב"ד. והחמיר עוד עליהם לענשם מיתה. וראיתי ברמב"ן בפיה"ת שפי' כעין זה וע"ע בהשגותיו לס' המצות מל"ת קס"ג. שוב מצאתי להתוי"ט ס"פ הנשרפין שנגע במקצת דברינו אלה. ועי' ג"כ במהרש"א שם:

4 בא"ד דהא לא מייתי להו ס"פ הנשרפין. וברא"ש מסיים ודוחק לומר דתני ושייר דהא אלו תנן כו' ותימה דהא לא חשיב שמה ג"כ הכובש את נבואתו וכו' דס"פ הנחנקין וע"כ צ"ל דלא חשיב אלא מילי דקדש ומקדש כמש"כ הרע"ב שם. אבל לי צ"ע מדוע לא חשיב ביאה ריקנית לק"ק וקטורת חסרה דמילי דמקדש נינהו וחייבין עליהן מיתה בידי שמים כמבואר במנחות שם וביומא נג עי' מל"מ פ"ב מהל' בהמ"ק. ועתוי"ט ס"פ הנשרפין:

5 תד"ה ושמואל בסופו. להראות שאין אבילות בשבת. כצ"ל:

6 תד"ה וכל קרע. שמא דוקא כגון שקרע כבר. עי' מהרש"א. ולי קשה א"כ מאי פריך הכא מהא דתניא מחליף וקורע. ואולי הא דכתבו בס"ד והא דפריך בסמוך ולא משני הכי כו' קאי נמי על האי תירוצא:

7 תד"ה כי תניא. ומכאן ק"ל כו' דהא גבי אביו כו'. תימה דיותר ה"ל להקשות דשם אמרי' דאפילו בשאר מתים קורע בתוך ז' והכא אמר דוקא לכבוד או"א. וא"ת דשם מיירי ביוכל להתחמם כמש"כ לעיל א"כ גם מאו"א ל"ק:

8 תד"ה הכי. ואביי ורבא סברי ג"כ כוותי'. כצ"ל:

9 בא"ד מספקא לי כו' הני דברים דקריעה ודעטיפת הראש אי הוה כו'. כצ"ל:

10 תד"ה פי' בקונטרס כו'. שכבסו קודם האבל ללבוש כו'. כצ"ל רש"א:

11 בא"ד דאביי כרבי ורבא כראב"ש. כצ"ל הנ"ל:

12 תד"ה ר"ע. וה"ה מסתמא לענין בכור. תימה דהרי שם בבכור פליגי ר"ע וחכמים ולענין אבילות הכל מודים דיום ל' כשלפניו. ואולי כוונתם בדלא קים ליה שכלו לו חדשיו דאפילו ר"ע מודה דגם בנתן יחזיר ע"ש בתד"ה מת בנו וצ"ע בזה. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל לענין כבוד ור"ל לענין דהכא דהכל טעמא מפני הכבוד כמ"ש לעיל בד"ה ואין אומרים:

13 תד"ה דר"א. ובין ר"ה ליוה"כ שבעה כו'. וכ"כ הרא"ש סי' ע"ה בשם בעל הלכות וז"י שבין ר"ה ויו"כ כו'. ולכאורה ה"ל למיחשב גם יו"ט ב' של ר"ה ליום אחד וליהוי שמונה וכמ"ש הרא"ש במסקנא דמילתא בענין שעה אחת לפני עצרת וכה"ג כ' התוס' בסה"ד. וע"כ צריך לחלק דשאני ב' י"ט של ר"ה דכיומא אריכתא דמו וסייעתא למש"כ הט"ז בסי' שצ"ט סק"ז בשם מהרי"ל ע"ש:

14 בא"ד אלא יל"פ דנל"מ לענין שמועה רחוקה כו' בהני שני ימים אחר יו"כ. ר"ל בצירוף הני שני ימים וכמו דחשבו לעיל. אבל ק"ל מדוע ליום דער"ה חשבינן לז"י אף לענין שמועה רחוקה משום דבטיל ביה גזירת שבעה א"כ גם עיו"כ יחשב לתשלום שלשים כיון דמיבטל ביה גזירת למ"ד לתירוץ זה:

15 בא"ד ובסמוך פי' כענין זה הרב יום אחד כו'. כ"נ דצ"ל:

16 תד"ה אלא. ואסיק חכם כו' מברין עליו אלו ואלו ולקמן אמר אפי' רבו כו' אינו יושב עליו אלא יום א' נ"ל מכאן משמע כו'. כצ"ל סדור הדברים. וק"ל א"כ מדוע לא הביא הש"ס לעיל כ ב מהא דחכם שמת הכל קורעין עליו. דאיכא קריעה בלא שבעה ולישני כי תניא ההיא משום כבוד החכם כדמשני התם על אביו ואמו: