רש"ש על מועד קטן י״ד

1 גמרא בעא ר"ז אבדה כו' כיון דאנוס מותר א"ד כיון כו'. לכאורה ה"ל לפשוט מדתני במתניתין הבא ממדה"י דמשמע דמדרך אחר לא דלא מיפרסמא מילתא כמ"ש המ"א בסי' תקל"א סק"ו. ואולי ע"כ לא כתב המ"א אלא למסקנא דמסיק אביי לאיסורא וכן לר"א דמתני בעייתו באומן מוכח דבאחר פשיטא ליה דאסור. אבל לפי בעייתו י"ל דלא נקיט מדה"י אלא משום דאורחא דמילתא דליכא שם ישוב. או לאפוקי מדר' יהודה לקמן:

2 גמ' שם ה"ק כו' אבל לשוט מודו ליה כו' אבל למזונות מודה להו. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה איזורו. ומתעטף במקטרינו. בשבת קכ נזכר בהי"ח כלים. ובחולין פי' בע"א ע"ש:

4 רש"י ד"ה למזונות. וחזר במועד ד"ה מותר כו'. כצ"ל ותיבת אחריהן למחוק:

5 רש"י ד"ה אילימא לשוט. דקאמר רבי כו' ביצא לשוט כו' ואשמעינן דנראין לו כו'. כצ"ל:

6 רש"י ד"ה והא נראין כו' בסופו. דבלשוט ובמזונות פליגי. אין הכרח אלא דפליגי בלהרווחה ובחד מינייהו. ואולי דט"ס הוא וצ"ל דבלשוט או במזונות נמי פליגי:

7 תד"ה ומנודה. דאין נידוי פחות מל"י. הוא לקמן טז:

8 בא"ד וכן מי שנשאל לחכם מ"ל כשבא ר"ל החכם בחוה"מ. ועי' לשון הנ"י. והמהרש"א יצא מפי' הפשוט. ואולי דחקו הא דקי"ל ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם בכורות לז ועי' שבת מו ב אבל אין זה הכרע. גם מש"כ כגון שתלה הנדר באם יאכל פירות ממועד ואילך דלא חל הנדר להתירו. הן אפי' אם היה תולהו באם יאכל מעתה ג"כ לא מיקרי חל הנדר כדמוכח בנדרים צ וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סי"ז. וזה ודאי אין סברא לומר דה"ל לאכול וליתשול:

9 בא"ד ושאר גילוח הוא דבעי כו'. כצ"ל:

10 בא"ד ועוד יל"פ שנראה שמותר לגלח ראשו במועד כו'. נראה דר"ל כלפי שאמרו בתחלת דבריהם וגילוח הראש נמי אסור במועד פי' שלא אפילו במקום אונס כתבו עתה דיל"פ שמותר לגלח כו' והיינו אפי' שלא במקום אונס עי' יבמות מג תד"ה במקום ולהכי ק"ל שפיר מאי קמ"ל נזיר ומצורע ור"ל אפי' תאמר דהמה מותרים אף כשהי' להם פנאי כדמסקינן לקמן יז ב מ"מ כיון דכ"א מותרין אפי' בלא אונס כש"כ הני דמצוה נינהו. ובזה הצלתי דבריהם מהצ"ע שבתור"ע:

11 תד"ה ושאר. אי נמי כו'. ר"ל אם שגם והכל חד פירוש הוא. המגיהים בד"ח מלת אף לא ירדו לכוונת דבריהם וכן הגהת הב"ח לא ישרה בעיני:

12 בא"ד לפי מה שפירשתי במשנה. כצ"ל:

13 תד"ה אלא להרווחה. נראה דל"ג ועוד מכלל דפליגי רבנן אפי' לשוט. כצ"ל:

14 גמרא שהתירו לו חכמים קתני דאזיל כו'. נראה דדייק ממלת לו דמשמע דוקא לו דאזיל כו' ולא לאחר וכדממעטינן בקדושין טו מלו דהענקה וכן בש"מ אמנם לפמש"כ לעיל ז ב בתד"ה מאי ע"ש כמו כן שהתירוהו משמע מיעוטא. לכן נ"ל דט"ס הוא וכצ"ל מי קתני שהתירו חכמים בלא כינוי. אח"ז מצאתי בריטב"א שהביא די"ג שהתירו:

15 רש"י ד"ה ודחי עשה דיחיד. דכתיב אבל יחיד כו'. אין לומר דכוונתו על מלת יחיד לראיה להא דק"ל עשה דיחיד דהתם ר"ל על בן יחיד כדפרש"י שם. וגם לזה לא נצרך ראיה. וע"כ צ"ל דמייתי ראיה להא דק"ל עשה ה"ל יותר להביא מקראי דיחזקאל וכמו שהוא בנ"י ורש"י שם:

16 תד"ה ואי לא ציית. תימה כו' מיהו פריך שפיר. תימה דלפום פירכא דאביי אכתי יוכל לפשוט מהא דכ"ג דנין אותו כמש"כ התוס' לקמן וא"כ דיחויא דנחתינן לנכסי' עדיפא טפי ועמש"כ לעיל י: