רש"ש על מועד קטן ג׳

1 גמרא מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח כו'. נ"ל למחוק ולקישקוש ולגרוס במקומו ולניכוש כדלעיל דפשוט שזוהי הברייתא עצמה דלעיל ואי הוה גרסינן בה קישקוש ה"ל להש"ס להקשות לעיל מינה ובה. ונראה דלזה נתכוין ג"כ הגה"ש אלא שנשתבש ע"י מעתיק טועה. וכן לקמן צריך להוסיף ואין מאבקין כדלעיל:

2 רש"י ד"ה בצירה. וקצירה אב מלאכה היא בפרק כלל גדול. תמוה דה"ל לפרש כפשוטו משום דכתיב כאן לא תקצור. ועי' מהרש"א לעיל בסמוך:

3 רש"י ד"ה זריעה בכלל היתה. ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'. נראה דעיקר כוונתו על הוגו' דהיינו שדך לא וכרמך לא. ועמש"כ בתוס':

4 רש"י ד"ה אף כל. יצא כו' שאינן בשניהן יכול לא יקשקש כו'. כצ"ל:

5 בא"ד קא תריץ לקמן הוא בדף ד ב בעוגיות כו' וה"ה לעידור. וק"ל. א מדוע לא מקשה הש"ס מעידור לעידור מינה ובה כמו דמקשה על קישקוש מברייתא אחרת. ב דלפ"ז הוה מצי לתרוצי כן ר"ל הא בחדתי כו' גם על רומיא דקישקוש דהא פי' לעיל דהיינו עידור אלא שזה בגפנים וזה בזיתים. ויותר ה"נ דקושיא דעידור אעידור מיתרצא באותו תירוץ עצמו דקישקוש והגמרא נקטא קישקוש הואיל ומוזכר תחלה בברייתא להיתרא. או שיגרא דלישנא בסוכה מד ב נקטא. ובריטב"א ראיתי שמחק ולא יעדר מהברייתא:

6 תד"ה אין. ול"נ כו' דליכא הכא אלא כלל ופרט כו'. המהרש"א הקשה מהא דלקמן קרי ליה כלל ופרט וכלל. ול"נ ליישב דלפי שהביא הר"ש שם בשם הירושלמי. כוונת ר"א כיון דהכלל בעשה והפרט בל"ת דיינינן ליה במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' ע"ש. וכ"כ הריטב"א והוא כעין מדת כלל ופרט וכלל כמש"כ רש"י ותוס' בשבועות ז ע"ש:

7 גמרא ונסב לה הש"ס לפטורא. נראה דצ"ל תלמודא ופי' לימוד והמעתיק שגה לפרשו מלשון תלמוד והחליפו בש"ס וכצ"ל לקמן ובפרש"י:

8 גמ' שם משתכלה הלחה. במשניות הגי' עד שתכלה:

9 גמ' שם א"כ נתת תורת כאו"א בידו. כ"ה שם:

10 בסה"ע שהרי כבר נאמר וכו' וכרמך לא תזמור וגו'. כצ"ל עי' בתוספות:

11 רש"י ד"ה דאתיא בסופו. נראה דצ"ל דבששית נמי אסור:

12 רש"י ד"ה תקנתא. דר"ש כו' ועד עצרת היינו אליבא כו'. כצ"ל:

13 רש"י ד"ה יו"ד. חורשין כל השדה כולה. כצ"ל:

14 רש"י ד"ה ואתו. צ"ל ואתנו.

15 וד"ה וכל. צ"ל כל:

16 תד"ה ר"א. א"נ דכיון דאיתא בהדיא כו'. אבל הר"ש בפ"א דשביעית מ"ד בסופו העתיק הירושלמי דמפורש שם דר"א אית ליה דלוקה ור"י א"ל דאינו לוקה:

17 תד"ה עד עצרת. מש"כ הרש"א דלא קחשיב ליה בעדיות משום דר"ש יחידאה הוא. שם בפ"ה חשיב טובא משמייהו דיחידאי. ושם במ"ג הביא משמיה דר"ש גופי' לנ"א דחשבה התוי"ט לעיקר ג"ד מקולי ב"ש ולא חשיב להא בהדייהו:

18 תד"ה ניסוך. והא כו' מ"ם כו' אסמכתא כו'. ק"ל דבתענית ג קאמר אי ריב"ב שיתא יומי ע"ש משמע דדרשה גמורה היא ועי' זבחים קי ב ובתוס' שם:

19 תד"ה שהרי. ואח"כ כתיב את ספיח כו' אלמא קצירה כו'. כצ"ל: