רש"ש על כריתות כ״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על כריתות כ״ה ע״ב רש"ש על כריתות כ״ז ע״א »

1 תוספות על סוטה פתח ↗

סבר לה כרבי אלעזר הקפר - הכא משמע דרבי שמעון ורבי אלעזר הקפר סבירא להו דאפילו נזיר טהור חוטא הוא דהא נזיר טמא היה מביא חטאת העוף ועופות אינם טעונים נסכים כדאיתא בפרק שתי מדות מנחות דף צ: והכי איתא בהדיא נמי בפרק קמא דנדרים דף י. ובפרק ג' דנזיר דף יט. דאף על גב דקרא בנזיר טמא כתיב אנן אפילו נזיר טהור קאמרינן דקסבר רבי אלעזר הקפר חוטא הוא והיינו טעמא דכתב קרא בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא וקשה משמעתא קמייתא דנזיר דף ב: דתנן אהא נאה הרי זה נזיר ודלמא אתנאה לפניו במצות קאמר אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אתנאה נזירא עביד מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה אין אפילו רבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דילמא אתי למיעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרינן ביה ואם תאמר שמואל סבירא ליה התם אליבא דרבי אלעזר הקפר דנזיר טהור לאו חוטא וסתמא דגמרא דהכא ודפ"ג דנזיר דף יט. לאו כשמואל וסתמא דמתניתין דקרי ליה נאה אליבא דרבנן דאמרי לאו חוטא לפום סתמא דגמרא אם כן תיקשה דשמואל אדשמואל דאמר פרק קמא דתענית דף יא. כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר לה כרבי אלעזר הקפר ותענית כנזיר טהור הוא דאמרינן בפ"ק דנדרים דף י. רבי אלעזר הקפר אומר וכו' מכאן שיושב בתענית נקרא חוטא והתם מיירי בנזיר טהור כדפרישית ומדמי ליה יושב בתענית והשתא אית לן למימר דסתמא דגמ' דנדרים נמי דמדמי יושב בתענית לנזיר טהור דלא כשמואל דאיהו הוה מדמי ליה דוקא לנזיר טמא לפי שמצער את עצמו מכל דבר שהרי יושב בתענית ומתחרט כנזיר טמא שמתחרט משום צער דבעי מיסתר נזירותיה אבל נזיר טהור אינו צער מיהו תיקשה דשמואל אדשמואל דאמר בפ"ק לעיל סוטה דף יא. דיושב בתענית נקרא חוטא ובפרק החובל ב"ק דף צא: פריך ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו' מה הטבה רשות אף הרעה רשות ומוקי לה שמואל ביושב בתענית דהוא רשות ועוד קשיא מפרק בתרא דכריתות דף כו. דאמר חטא שאין אנו מכירין בו אלא המקום יום הכפורים מכפר וקא פריך ספק נזיר שעבר עליו יום הכפורים לא נייתי דהא כפר עליה יום הכפורים ומשני לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר מאי איכא למימר נזיר כי מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא לאחולי עליה נזירות טהרה א"נ למישרי נפשיה ביין אלמא דקרבן נזיר לר' אלעזר הקפר לאו לכפרה אתי והכא משמע משום דבא על חטא אינה טעונה נסכים והכי אמר נמי בפ"ג דנזיר דף יט. דחטאת העוף לר' ישמעאל בא על חטא דאע"ג דבעל מיעקר עקר מייתי ואכתי הוה מצי למיפרך התם לר' שמעון דהכא ולר' ישמעאל מספק נזיר לר' ישמעאל מספק נזיר טמא לר' שמעון אפי' מספק נזיר טהור ובפרק קמא דשבועות דף ח. נמי לא מתרץ כמו בכריתות דלאו משום כפרה אתי:

2 סוטה פתח ↗

עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם. וּבְיָמָיו אֵין צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג שֶׁאֵין פּוֹטֶרֶת אוֹתוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ״. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג כּוּ׳. טַעְמָא דְּמַכְחֵישׁ לֵיהּ, הָא לָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ — עֵד אֶחָד מְהֵימַן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ״. הָא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, אֲפִילּוּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹרְפִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״, וַהֲלֹא רָאוּ. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ עֵד אֶחָד מְהֵימַן, אִידַּךְ חַד הֵיכִי מָצֵי מַכְחֵישׁ לֵיהּ? וְהָאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם! אָמַר לָךְ עוּלָּא, תְּנִי: ״לֹא הָיוּ עוֹרְפִין״. וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק, תְּנִי: ״לֹא הָיוּ עוֹרְפִין״. וְרַבִּי חִיָּיא אָמַר, תְּנִי: ״הָיוּ עוֹרְפִין״. וּלְרַבִּי חִיָּיא קַשְׁיָא דְּעוּלָּא! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה. תְּנַן: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. הָא חַד וְחַד — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי חִיָּיא! וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. הָא חַד וְחַד — הָיוּ עוֹרְפִין. אֶלָּא: מַתְנִיתִין כּוּלַּהּ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת, וְכִדְרַבִּי נְחֶמְיָה, דְּאָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד — כָּשֵׁר מֵעִיקָּרָא, אֲפִילּוּ מֵאָה נָשִׁים כִּי אֶחָד דָּמְיָין. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דַּאֲתַאי אִשָּׁה מֵעִיקָּרָא. וְתָרְצַהּ לִדְרַבִּי נְחֶמְיָה הָכִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִשָּׁה אַחַת כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד, אֲבָל שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד — כִּי פַּלְגָא וּפַלְגָא דָּמֵי. וְתַרְתֵּי פְּסוּלֵי עֵדוּת, לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת — לְחוּמְרָא, אֲבָל לְקוּלָּא — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחִין כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא עַל הַסָּפֵק. מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין בְּגָלוּי — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁרַבּוּ הַנּוֹאֲפִין כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן״, בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאוֹמֵר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה כּוּ׳״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא עָוֹן דִּידֵיהּ — אִין, דִּבְנֵיהּ וְדִבְנָתֵיהּ — לָא, תָּא שְׁמַע: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה״. וְכִי תֵּימָא: עֲוֹן אֵשֶׁת אִישׁ — אִין, עָוֹן דִּפְנוּיָה — לָא, תָּא שְׁמַע: ״כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְגוֹ׳״. מַאי ״וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם מַקְפִּידִין עַל עַצְמְכֶם — מַיִם בּוֹדְקִין נְשׁוֹתֵיכֶם, וְאִם לָאו — אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין נְשׁוֹתֵיכֶם. מִשֶּׁרַבּוּ בַּעֲלֵי הֲנָאָה, נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים וְאֵין נוֹחַ בָּעוֹלָם. מִשֶּׁרַבּוּ רוֹאֵי פָנִים בַּדִּין, בָּטַל ״לֹא תָגוּרוּ״, וּפָסַק ״לֹא תַכִּירוּ״, וּפָרְקוּ עוֹל שָׁמַיִם וְנָתְנוּ עֲלֵיהֶם עוֹל בָּשָׂר וָדָם. מִשֶּׁרַבּוּ לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת בַּדִּין — רָבָה חֲרוֹן אַף בְּיִשְׂרָאֵל, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״. מִשֶּׁרַבּוּ ״אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ״ — רַבּוּ ״הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע״. מִשֶּׁרַבּוּ ״הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע״ — רַבּוּ ״הוֹי הוֹי״ בָּעוֹלָם. מִשֶּׁרַבּוּ מוֹשְׁכֵי הָרוֹק — רַבּוּ הַיְּהִירִים וְנִתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים, וְהַתּוֹרָה חוֹזֶרֶת עַל לוֹמְדֶיהָ. מִשֶּׁרַבּוּ הַיְּהִירִים — הִתְחִילוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִנָּשֵׂא לִיהִירִים, שֶׁאֵין דּוֹרֵינוּ רוֹאֶה אֶלָּא לַפָּנִים. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: הַאי מַאן דְּמִיַּהַר — אֲפִילּוּ אַאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ לָא מִיקַּבַּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה״, לֹא יִנְוֶה אֲפִילּוּ בַּנָּוֶה שֶׁלּוֹ! מֵעִיקָּרָא קָפְצָה עֲלֵיהּ, לְסוֹף מִיתְּזִיל עֲלַיְיהוּ. מִשֶּׁרַבּוּ מַטִּילֵי מְלַאי עַל בַּעֲלֵי בָתִּים — רָבָה הַשּׁוֹחַד וְהַטָּיַית מִשְׁפָּט, וּפָסְקָה טוֹבָה. מִשֶּׁרַבּוּ ״מְקַבְּלֵנִי טוֹבָתְךָ״ וּ״מְחַזְּקֵנִי טוֹבוֹתֶיךָ״ — רַבּוּ ״אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״. שְׁפָלִים הוּגְבְּהוּ, וְהַגְּבוֹהִים הוּשְׁפְּלוּ, וּמַלְכוּתָא אָזְלָא וְנָוְלָא. מִשֶּׁרַבּוּ צָרֵי עַיִן וְטוֹרְפֵי טֶרֶף — רַבּוּ מְאַמְּצֵי הַלֵּב וְקוֹפְצֵי יָדַיִם מִלְּהַלְווֹת, וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן וְגוֹ׳״. מִשֶּׁרַבּוּ ״נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם״ — רַבּוּ מַיִם הַמָּרִים, אֶלָּא שֶׁפָּסְקוּ. מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת — נִתְמַעֲטוּ הַיָּמִים וְנִתְקַצְּרוּ הַשָּׁנִים, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב — רַבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִילֵּל שֶׁלֹּא שִׁימְּשׁוּ כׇּל צוֹרְכָּן — רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת. מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי צְדָקָה מִן הַנׇּכְרִי — הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְהֵם לְמַטָּה, יִשְׂרָאֵל לִפְנִים וְהֵם לְאָחוֹר. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר כּוּ׳. מַאי ״אֶשְׁכּוֹלוֹת״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ. יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ כְּתִיקּוּנוֹ. דְּרַחֲמָנָא אָמַר דְּיָהֲבִי לִלְוִיִּם,

4 כריתות פתח ↗

נִכְתּוֹב גַּבֵּי צִבּוּר, וְנַיְיתֵי יָחִיד וְנָשִׂיא מִינַּהּ! אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְצִבּוּר, שֶׁכֵּן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעֱלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

5 רש"י על כריתות פתח ↗

ספק נזיר - נזיר ספק נטמא ספק לא נטמא דאילו ספק נזיר טהור כגון דאמר הריני נזיר אם תלד אשתי בן ולא נודע לו אם בן אם בת מצי אתויי ואתנויי שאם לא היה נזיר עכשיו יהא נזיר לבסוף ולסוף ל' יביא קרבנו כדתנן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות נזיר יג. ר' שמעון אומר אמר אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה:

6 רש"ש על כריתות פתח ↗

בתוי"ט ד"ה אר"י. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א דבמ"ד וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:

7 רש"י על כריתות פתח ↗

על יוצאי מצרים - דכתיב אשר פדית והרי כמה יו"כ עברו עליהן ועדיין הן צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם:

8 רש"י על כריתות פתח ↗

כדכתיב קרא - או הודע גבי יחיד ונשיא וצבור דלא צריכי כולהו איכא למדרש מחד מהנך או הודע דלא צריך כל אימת דמתיידע ליה ואפילו לאחר יוה"כ:

9 תוספות על כריתות פתח ↗

אם עד שלא נמלקה הודע כו' ועושה ודאי - פירוש ותאכל כשאר חטאת ואם תאמר מאי איריא שנודע לה קודם שנמלקה אפילו לאחר שנמלקה נמי תאכל לכהנים דאי משום דלא הויא ידיעה בשעת מליקה הא אמרינן בפרק קמא דמכילתין דף ז. מודה ר' יוסי במחוסר כפרה דכיון דאינו מביא רק לאישתרויי בקדשים דלא בעי ידיעה בתחלה ואי טעמא הוי גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק נאכלת הניחא לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק המביא כריתות דף כו: דאם משנמלקה נודע לו שילדה ודאי אסור גזירה כו' אלא לרב דאמר לקמן דאפילו נודע לו משנמלקה כיון שנודע לו קודם הזאה מותר באכילה אם כן אמאי לא נקט משנמלקה ויש לומר דהוא הדין לאחר מליקה ולא אתא לאפוקי רק אחר הזאה דאז ודאי אתו למימר חטאת העוף הבא על הספק נאכלת:

10 רש"י פתח ↗

וכי איתמר דרב אהא איתמר - דתנן בפרק דם שחיטה לעיל כריתות כב: האשה שהביאה כו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה ומוצה כמשפט חטאת העוף כדכתיב ויקרא ה׳:ט׳ והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה וגו'. הזאה שאוחז בראש העוף ומעלה ומוריד והדם ניתז. מיצוי שמקריב ומקיף בית מליקתו לקיר המזבח וסוחט:

11 רש"י פתח ↗

אלמא חומש בהדי קרן מייתי ליה - והאי דהדר ומקשי ממתני' דלא תימא קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדק הבית או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי ליה בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה שפיר דמי. תא שמע מסיפא:

12 רש"י פתח ↗

אימא סיפא כו' - על כרחיך לאשמו דסיפא הוא אשם ראשון שהרי איל זה לשמו נלקח ולמעילתו הוא אשם מעילות ולא לתשלומי הקרן דהא קתני יביא סלע וחומשו לתשלומי קרן וחומש:

1 גמרא נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא למיחל כו'. כצ"ל. ואשר בינתיים למחוק עי' סוטה טו בתוס'. וגרסי עוד א"נ למישרי נפשי' ביין:

2 שם רבא אמר א"ק ולארץ לא יכופר כו'. פרש"י בזה דחוק דעגלה ערופה דבאה עה"ס לא נזכר במקרא זה. ולפי מה שהבאתי בסוטה מז ב דטעם ע"ע הוא שע"י יתגלה הרוצח ויעשו בו דין ע"ש. א"ש כאן בפשיטות:

3 שם מה לנשיא ויחיד שכן יש בקרבנן נקבה תאמר בציבור שאין בקרבנן נקבה. כצ"ל:

4 שם דמאי פרכת אי משום דאין חייבין אלא על הע"ד כו'. כצ"ל ושבינתיים למחוק:

5 רש"י ד"ה ספק נזיר. ואתנויי שאם כו' יהא נזיר נדבה ולסוף ל' כו'. כצ"ל:

6 בא"ד רש"א יאמר אם הי' ב"ק כו'. כצ"ל:

7 רש"י ד"ה על יוצאי מצרים. ועדיין הן צריכין לכפרה זו. זה לשון הספרי אשר פדית ה' מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצ"מ ונראה דר"ל דעגלה זו מכפרת ג"כ על מעשה עגל דיו"מ. וא"כ מביאין נמי אחר יוה"כ דלדידהו חזינן דלא כפר עלייהו יוה"כ כפרש"י:

8 רש"י ד"ה כדכתיב קרא. צ"ל דכתיב כאשר הוא בגמרא. ובכ"מ ספ"י מהל' רוצח ראיתי שהעתיק ב"ת אלו לסוף דבור הקודם ע"ש:

9 גמרא ת"כ דריו"ח כו' אם משנמלקה נודע שילדה כו' כפרה ספיקה כו'. מלשון זה משמע דמיירי בנודע לה אחר הזאה ומיצוי. ועוד בקודם הזו"מ אפי' לריו"ח אינה אסורה אלא מדרבנן והכא משמע דאיסורה מה"ת וא"כ מאי סייעתא היא לריו"ח הא נראה דגם רב מודה בזה. והתוס' לעיל כב ב כתבו ג"כ דבזה גם לרב אסורה אלא שכ' דהוא רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל דתלי זה בזה דריו"ח ס"ל בנודע לאחר הזו"מ מדאורייתא אסורה לכן גזר אחר מליקה אטו אחר הזו"מ. ולרב אפי' אחר הזו"מ אינה אסורה אלא מדרבנן לכן אמר מליקה לבד ל"ג דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הוה שפיר סייעתא לריו"ח דכיון דמוכח דאחר הזו"מ אסורה מה"ת ממילא גם אחר מליקה גזרינן. אבל לכאורה נראה דזה תלי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן לעיל ז ב במשנה דלר"י דל"ב ידיעה נאכלת מה"ת. ולרבנן דבעו ידיעה אסורה מה"ת ועמש"כ שם:

10 רש"י ד"ה הזאה. שאוחז בראש העוף כו'. בזבחים סד ב במשנה פי' אוחז בעוף עצמו. וכן בריש מנחות סד ב כתב אוחז בגוף העוף. ועי' חולין ר"ד כב. ומש"כ דמיצוי הוא שמקריב כו' לקיר המזבח. עמש"כ בזבחים שם בס"ד:

11 רש"י ד"ה אלמא חומש וד"ה ת"ש מסיפא. צ"ל דבור אחד:

12 רש"י ד"ה אימא סיפא. ע"כ לאשמו דסיפא כו'. כצ"ל:

2 כריתות פתח ↗

אֶלָּא מֵעַתָּה, עֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים! וְכוּ׳ אָמַר אַבָּיֵי: הוֹרֵג מַכִּיר. רָבָא אָמַר: אָמַר קְרָא: ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכוּפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ וְגוֹ׳״.

8 כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'. בפ' בתרא דכריתות דף כ"ו אהא דאמר ר"א שאין יוה"כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה"כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב"ה ושני ר"פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש"י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה"כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא:

9 רש״ש על משנה כריתות פתח ↗

במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ ר"ל דלא בעי ידיעה. ומשמע לי מדברי התוספות לקמן כ"ב ב' דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה והרע"ב אחריו ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן ח' ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן כ"ב ב' דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן כ"ו ב' בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר כ"ט מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:

« רש"ש על כריתות כ״ה ע״ב רש"ש על כריתות כ״ז ע״א »