רש"ש על כריתות י״ג

מהדורה: דפוס וילנא ראם

רש"ש על כריתות י״ב ע״ב » « רש"ש על כריתות י״ד ע״א

1 כריתות פתח ↗

מֵיתִיבִי: כׇּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל הַגְּוִיָּיה בְּכַחֲצִי פְרָס – מַאי לַָאו דְּאַכְלֵיהּ לַחֲצִי פְרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? לָא, דַּאֲכַל כְּזַיִת כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.

2 כריתות פתח ↗

לֹא הִתִּירוּ לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר לֵירֵד וְלִטְבּוֹל, יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְהִשְׁלִימוֹ – מִצְטָרֵף. הִתִּירוּ לָהּ לָעוּבָּרָה לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

3 כריתות פתח ↗

וְכִי תֵּימָא: לָא אִיתַּכְשַׁר – נִתַּכְשַׁר בְּטִיפָּה מְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בִּתְקִיפָה אַחַת, לֹא הִנִּיחַ טִיפָּה מְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד.

6 רש"י פתח ↗

איטמי מחלב - דבשלמא ממגע שנגע בה לא מיטמא בנה שהיא שנגעה בטמא מת הויא ראשונה ואין אדם וכלים מטמאין אלא מאב הטומאה אלא מחלב איטמי דהאוכל כחצי פרס אוכלין טמאין נפסל גופו:

7 רש"י על כריתות פתח ↗

ועוד - חלב לאו תורת אוכל או משקה אית ליה דאחד ממעייני האשה הוא כרוקה וכמימי רגליה דאמרינן לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא שהוא כאחד מאבריה:

8 רש"י פתח ↗

בין לרצון - של תינוק בין שלא לרצון שאינו רוצה להניק וקתני מטמא ואי הוה ליה תורת אוכל אמאי מטמא שלא לרצון הא לא איתכשר הכשר מעליא דדומיא דכי יתן בעינן דניחא ליה:

9 רש"י פתח ↗

אלא אמר רבא כו' - אלא מקום חלב לאו מקום מעיין הוא וצריך הכשר אבל לא ניחא ליה טהור דהא לא איתכשר ומהשתא יכול לתרוצי לה בשלא לרצון. ע"כ הגליון:

10 תוספות פתח ↗

אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד מקום חלב מעיין הוא - וכיון שמעיין הוא ומטמא כרוקה אין הדד שמשום שמיוחד לתינוק ליהוי אוכל וניטל שם משקה מיניה דאתי למימר דאינו מעיין ואינו מטמא בזבה כרוקה ואם כן למה צריך הכשר והשתא טעי רבא וסבר דכיון שהוא מעוגל ויוצא כרוק חשיב מעיין אף על גב דאינו חוזר ונבלע ומנלן לרבא דמעיין הוא דתנא חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון א"כ משקה הוא מן התורה ומעיין הוי כזבה דאי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא כ"א לרצון כמו חלב הבהמה ואע"ג דחמור מחלב הבהמה לענין דם מגפתה כדאיתא בסיפא דההיא משנה מ"מ אי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא שלא לרצון שיטת הר"י אבל רש"י פירש מקום חלב מעיין הוא ולאו תורת אוכל אית ליה דאחד ממעייני אשה הוא כרוקה ומימי רגליה דאמר לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא כמו א' מאבריה וקשה שהרי הכא מיירי בטמא מת ואין לו מעיינות ותו מאי קאמר כאחד מאבריה והלא נדה עצמה אינה מטמאה לאבריה ותו דרוקה ומימי רגליה צריכי קרא ולא אתו מהאי סברא לכן נראה כמו שפירשתי:

11 תוספות פתח ↗

12 כריתות פתח ↗

אִי הָכִי, קַשְׁיָא הָא מַתְנִיתָא וְאָמַר רָבָא: ״מְטַמֵּא בֵּין לְרָצוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״!

13 תוספות על שבת פתח ↗

לא לרצון בסתמא ושלא לרצון דגלי דעתיה דאמר לא ניחא לי - דתניא התם בכריתות פרק אמרו לו כריתות דף יג. התירו לו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ופריך בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב וכי תימא לא איתכשר איתכשר בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד ואע"ג דחלב אשה משקה הוא ואין צריך הכשר משמע ליה דמה שהוא בפי התינוק שהתינוק יונק חשיב כאוכל וצריך הכשר לפי שזהו מאכלו של תינוק וקאמר דאיתכשר בטיפה המלוכלכת בפי הדד דהוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי ליה ומשני רב נחמן אמר רבה בר אבוה בתקיפה אחת שלא הניח טיפה המלוכלכת ע"פ הדד אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן ליה לפומיה דינוקא דמלא חלבא ועוד מקום חלב מעין הוא דהא תנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון מאי היא דלא ניחא ליה וקתני מטמא פי' אלמא חשיבא כמעין מדמטמא שלא לרצון וכיון דחשוב כמעין גם בפי התינוק נמי יהא חשוב כמשקה כמו שאם היה מעין ואין צריך הכשר כך צריך לפרש דאת"ל דאינו מזכיר מעין אלא כלומר דכמשקה חשיב א"כ מאי צריך למימר שלא לרצון מאי היא כו' דמדקתני לרצון מטמא הו"מ למיפרך אלמא לרצון חשיב כי משקה ואשה דמניקה את בנה לרצון הוא אלא אמר רבא כו' עד ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור התנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד והשתא קשה לר"י מאי קאמר במאי איתכשר דמדבעי הכשר אלמא אוכל חשיב ליה וא"כ איך יטמא אוכל את התנור והא אין אוכל מטמא כלי ואומר ר"י דה"פ וקשיא לן במאי איתכשר כלומר לא מבעיא שאין התנור טמא אלא חלב הנוטף מדדיה גופה אמאי יהא טמא הא לא איתכשר ומשני בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד ואותה טיפה עצמה המלוכלכת ע"פ הדד תטמא התנור שהיא חשובה משקה ומשקה מטמא כלי כדאמרינן בפ' קמא דמכילתין דף יג: והשתא פריך שפיר לרבא דאמר דאפילו אמר לא ניחא לי מטמא חלב האשה דחשיב משקה והכא חשיב ליה אוכל אבל לר"נ אמר רבה בר אבוה אתי שפיר דהכא דאמר לא ניחא לי ודאי חשיב ליה אוכל ונטף חלב מדדיה חשיב לא ניחא ליה כיון שהוא נופל לאויר תנור ואזיל לאיבוד דודאי לא ניחא ליה ועוד פריך התם לרבא מדתניא ט' משקין בזב הזיעה וליחה סרוחה והריעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין ברביעית רוקו וזובו ומימי רגליו מטמא טומאה חמורה בכל שהוא ואי אמרת מקום חלב מעין הוא חלב באשה נמי יטמא טומאה חמורה בכל שהוא כזובו ורוקו וקשה לרבי מאי קפריך לעולם מעין הוא ואפ"ה לא יטמא טומאה חמורה משום דבעינן דומיא דרוק כדאיתא בנדה ד' נו. מה רוק שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא חלב שבאשה שמתגלגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע ותימה הוא לומר דמה שהוא חוזר ונבלע גרם לו ליחשב כמעין ומכל מקום ודאי כן הוא וצריך לומר דמה שהיה חושבו רבא כמעין להיות חשיב משקה בפי התינוק היינו משום דסלקא דעתיה שחוזר ונבלע ומייתי ראיה מן המשנה דחוזר ונבלע הוא מדקתני מטמא שלא לרצון דהיינו אמר לא ניחא לי א"כ חוזר ונבלע הוא דאי לאו הכי אם אמר לא ניחא ליה לא יהיה מטמא והשתא פריך ליה מהכא דאינו חוזר ונבלע אלמא מקום חלב האשה לאו מעין הוא ופריך אי הכי קשה הא דקתני מטמא שלא לרצון ומשני מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה לא שלא לרצון בסתמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב אבל אמר לא ניחא ליה טהור וההיא דנטף חלב מדדיה ונפל לתוך התנור כאומר לא ניחא ליה חשיב דודאי לא ניחא ליה כיון שהלך לאיבוד והא דקאמר שלא לרצון בסתמא היינו כשנופל בקערה שאינו הולך לאיבוד דמהני טעמא דדעתיה דתינוק קרובה גבי חלב לאחשוביה אז כמשקה ובפי התינוק לעולם כאוכל חשיב והשתא קשה לר"י חדא דבשמעתא מסקינן איפכא לרצון בסתמא ושלא לרצון דאמר לא ניחא ליה ודומיא דהך דזיתים וענבים הוי ההוא דחלב האשה דאי לאו הכי לא שייך למימר יוכיחו וכ"ת ס"ל כאיבעית אימא דאמר שאני סלי זיתים וענבים כיון דלאיבוד קיימא אפקורי מפקר להו אכתי קשה דדומיא דהכי אית לן למימר בחלב האשה דאזיל לאיבוד וא"כ היינו באומר לא ניחא ליה והתם מטמא דוקא סתמא אבל לא ניחא ליה טהור ועוד קשה לרבי מאי קאמר התם אלא קשה הא מתני' וקאמר נמי מי סברת שלא לרצון לא ניחא ליה וקאמר דלא ניחא טהור ואמאי והא טעמא שלא לרצון טמא היינו משום דחשיב דם מגפתו דדם נעכר ונעשה חלב כדפי' לעיל וא"כ גם אמר לא ניחא ליה נמי יהא טמא. מ"ר:

14 זבחים פתח ↗

הַאי נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״וְּחֵלֶב נְבֵלָה״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל חֵלֶב נְבֵלָה; יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ מִשּׁוּם בַּל תֹּאכַל חֵלֶב נְבֵלָה, אֶלָּא מִשּׁוּם טָמֵא! אֶלָּא הַאי טְרֵיפָה מִיבְּעֵי לְאֵיתוֹיֵי חַיָּה – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִי שֶׁחֶלְבָּהּ אָסוּר וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר, יָצָאת זוֹ שֶׁחֶלְבָּהּ וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר; קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא טְמֵאָה – דְּאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ; חַיָּה נָמֵי – אֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ! וְעוֹד, הָכְתִיב: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: טְרֵיפָה לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ; שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וּטְמֵאָה אֲסוּרָה מֵחַיִּים, וּטְרֵיפָה אֲסוּרָה מֵחַיִּים – מָה טְמֵאָה חֶלְבָּהּ טָמֵא, אַף טְרֵיפָה חֶלְבָּהּ טָמֵא. אִי הָכִי, הַאי נָמֵי מִיבְּעֵי; שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעוֹף טָמֵא אָסוּר בַּאֲכִילָה, וּטְרֵיפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה – מָה עוֹף טָמֵא אֵינוֹ מְטַמֵּא, אַף טְרֵיפָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה! וְעוֹד, מִי אִיכָּא לְמֵילַף טְרֵפָה מִטְּמֵאָה?! טְמֵאָה לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, טְרֵיפָה הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר! וְכִי תֵּימָא: טְרֵיפָה מִבֶּטֶן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּמִינַהּ מִיהָא אִיכָּא! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הַתּוֹרָה אָמְרָה: יָבֹא אִיסּוּר נְבֵילָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵיפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב. וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן נְבֵילָה – מִשּׁוּם דִּמְטַמְּיָא, אֲבָל טְרֵיפָה אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן טְרֵיפָה – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָהּ מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵילָה אֵימָא לָא; צְרִיכָא. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״טְרֵפָה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא לִפְנִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״טְרֵפָה״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי מֵאִיר – חַד לְמַעוֹטֵי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא לִפְנִים, וְחַד לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא. וְרַבִּי יְהוּדָה – מִ״נְּבֵלָה״ נָפְקָא לֵיהּ. וְרַבִּי מֵאִיר – הַאי ״נְבֵלָה״ מַאי עָבֵיד לֵהּ? לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְתִיפּוֹק לִי מִקְּרָא קַמָּא, מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה! חַד לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְזַיִת, וְחַד לְשִׁיעוּר אֲכִילָה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְחִידּוּשׁ הוּא – יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס נָמֵי לִיטַמֵּא; קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה״ – בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה? אָמַרְתָּ: טִיהֵר מִכְּלַל שְׁחוּטָה, וְטִיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב; מָה כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל שְׁחוּטָה – בִּטְהוֹרָה וְלֹא בִּטְמֵאָה, אַף כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב – בִּטְהוֹרָה וְלֹא בִּטְמֵאָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִיהֵר מִכְּלַל נְבֵילָה, וְטִיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב; מָה כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל נְבֵילָה – בִּטְמֵאָה וְלֹא בִּטְהוֹרָה, אַף כְּשֶׁטִּיהֵר מִכְּלַל חֵלֶב – בִּטְמֵאָה וְלֹא בִּטְהוֹרָה! אָמְרַתְּ: כְּשֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ – הִיא בִּטְהוֹרָה, וּכְשֶׁבָּא בְּדֶרֶךְ זוֹ – הִיא בִּטְמֵאָה; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טְרֵפָה״ – מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ טְרֵיפָה. אוֹצִיא אֶת הַטְּמֵאָה – שֶׁאֵין בְּמִינָהּ טְרֵיפָה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַחַיָּה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ טְרֵיפָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״ – מִי שֶׁחֶלְבָּהּ אָסוּר וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר, יָצָא חַיָּה שֶׁחֶלְבָּהּ וּבְשָׂרָהּ מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה – נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה הוּא דִּמְטַמְּאָה, נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה לָא מְטַמְּאָה?! אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה סָבֵי שַׁבֵּישְׁתּוּ בַּהּ! סֵיפָא אֲתָאן לְנִבְלַת עוֹף טָמֵא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא טִיהֵר רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּתְמִימִין, אֲבָל בְּבַעֲלֵי מוּמִין לָא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי מוּמִין. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין, וַאֲפִילּוּ בַּאֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עָרַף עֵז, מַהוּ? אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין טַעְמָא מַאי – דְּמִינָא דְּעוֹפוֹת נִינְהוּ, אֲבָל עֵז לָאו מִינָא דְּעֶגְלָה נִינְהוּ; אוֹ דִילְמָא מִינָא דִּבְהֵמָה הוּא? יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִכְּלָל דְּעֶגְלָה עֲרוּפָה טְהוֹרָה הִיא?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים. מֵתִיב רַב נָתָן אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בַּר נָתָן: ״וְאָכֹל לֹא תֹאכְלוּהוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא חֵלֶב שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה; חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל וְעֶגְלָה עֲרוּפָה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵלֶב״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עֶגְלָה עֲרוּפָה טְהוֹרָה הִיא – הִיא טְהוֹרָה וְחֶלְבָּהּ טָמֵא?! הֵיכָא דַּעֲרַף מִיעְרָף – לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; כִּי אִיצְטְרִיכָא, הֵיכָא דְּשַׁחְטַהּ מִישְׁחָט. וְתֵיהָנִי לֵיהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה! לָא צְרִיכָא, שֶׁמֵּתָה. מִכְּלָל דְּמֵחַיִּים אֲסוּרָה? אִין. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גְּבוּל שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, וְנָסְבִין חַבְרַיָּיא לְמֵימַר: יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן הִיא אוֹסַרְתָּהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ חַטַּאת הָעוֹף מַתְנִי׳ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת אוֹ בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִילּוּ אַחַת בְּרִיבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּן. נִתְעָרְבוּ בְּשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, אוֹ

15 מכות פתח ↗

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטּוּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם: אַף הַנָּזִיר לֹא הוּא הַשֵּׁם. גְּמָ׳ אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ״ – לוֹבֵשׁ מַמָּשׁ, אוֹ אֲפִילּוּ מַכְנִיס וּמוֹצִיא בֵּית יָד אוּנְקְלֵי שֶׁלּוֹ? מַחְוֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: עַיּוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי. רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא שָׁהָה אֶלָּא כְּדֵי לִפְשׁוֹט וְלִלְבּוֹשׁ – חַיָּיב. יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַחוֹפֶה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה. אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹחָנָן: לָאו מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם – הַאי חוֹרֵשׁ דְּמִחַיַּיב מִשּׁוּם כִּלְאַיִם הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו דְּמִיכַּסֵּי בַּהֲדֵיהּ דְּאָזֵיל? אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּדַלַּאי לָךְ חַסְפָּא, מִי מַשְׁכַּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוּתַהּ? אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּקַילְּסָךְ גַּבְרָא רַבָּה, הֲוָה אָמֵינָא: מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הַמְקַיֵּים כִּלְאַיִם – לוֹקֶה. מַאי רַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״ – אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן: וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם זוֹרֵעַ בְּיוֹם טוֹב! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא וְשַׁיַּיר. אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא קָתָנֵי שְׁמוֹנָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תְּנָא וְשַׁיַּיר?! אָמַר רָבָא: יֵשׁ חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ: עָדָא תְּהֵא. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב? וְהָתְנַן: הַמְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב, וַאֲכָלוֹ – לוֹקֶה חָמֵשׁ. לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה

16 רש"י על כריתות פתח ↗

מתני' ד' חטאות - חד משום דאכל קדש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה"כ:

17 תוספות פתח ↗

ארבע חטאות ואשם אחד - ואם תאמר אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה ויש לומר מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אף על גב דהוו בשאלה מכל מקום השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהילכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשיה מיגו דאיתוסף בה איסור וכו' ואי הוי מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה שהרי קדוש בפטר רחם:

1 גמרא מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס מאי לאו כו'. כצ"ל וכמו בברייתא השנייה דמייתי בסמוך:

2 שם לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד כו'. כצ"ל וכן לקמן באמר מר:

3 שם שינק בתקיפה אחת שלא הניח כו'. כצ"ל:

4 שם דספק ינק כשיעור כו' ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס כו'. משמע דמטעם ס"ס מטהר ליה. וקשה דטומאת הגויה דרבנן היא אפי' בחדא ספיקא טהור כדתנן בפ"ד דטהרות מי"א:

5 שם תשעה משקין בזב כו'. כצ"ל:

6 רש"י ד"ה איטמי מחלב. דבשלמא ממגע שנגע בה כו'. כצ"ל:

7 רש"י ד"ה ועוד חלב. וד"ה כרוקה כו'. צ"ל הד"א:

8 רש"י ד"ה בין לרצון. ואי ה"ל תורת אוכל או משקה אמאי כו'. כצ"ל:

9 רש"י ד"ה אלא אמר רבא. וצריך הכשר. הס"ד ומה"ד אבל כו'. וכ"ז שייך לקמן ע"ב בתירוצא דמי סברת והי' לפניו הגי' שם אלא א"ר:

10 תד"ה אמר רבא. שמיוחד לתינוק משום דליהוי אוכל וליטול שם כו'. כצ"ל:

11 בא"ד ומעיין הוה בזבה. כצ"ל בבי"ת:

12 גמרא א"ה קשיא הא מתניתין מטמא בין לרצון כו' מי סברת כו'. כצ"ל. ועמש"כ לעיל גי' גליון דרש"י בכאן:

13 שם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה. לא שלא לרצון בסתמא דדעתי' כו'. כן העתיקו התוס' בשבת קמד ונכון:

14 שם אר"י ה"ק אכל א"ט ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב. מש"כ התי"ש ליישב דנכנס למקדש ליהוי קאי גם עלייהו דאוכלין טמאין היינו נבלת עוף טהור. א"ש כי כן מבואר בזבחים ע דמצטרפת בכדי אכילת פרס. אבל מש"כ דמשקין טמאים היינו דם השרץ שמטמא כבשרו הוא תמוה. דמאי שייך שיעור דבכדי אכילת פרס בשתייתו הלא אין בו אלא טומאת מגע. וטומאת בה"ב אינה רק בנבלת עוף הטהור לא זולת. ולכן גם לשון רש"י שהעתיקו דאינן נעשין אה"ט אינו מדוייק דאפי' אם יעשו אה"ט לא משכחת בהו טומאה באכילתן:

15 במשנה א"ל אינו מן השם. כה"ג במכות כא ב במשנה:

16 רש"י ד"ה ד' חטאות. חד משום דאכל קדש בטומאה. כצ"ל:

17 תד"ה ארבע. עיין ט"א בר"ה כח ב ובק"א שם:

9 רש"ש על כריתות פתח ↗

גמרא א"ה קשיא הא מתניתין מטמא בין לרצון כו' מי סברת כו'. כצ"ל. ועמש"כ לעיל גי' גליון דרש"י בכאן:

14 כריתות פתח ↗

אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין וְכוּ׳. לְמָה לִי שְׁהִיָּיה, דְּקָתָנֵי: וְשָׁהָה? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָתָנֵי: אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, וְשָׁהָה בַּאֲכִילָתָן וּבִשְׁתִיָּיתָן כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב.

רש"ש על כריתות י״ב ע״ב » « רש"ש על כריתות י״ד ע״א