ר"ן על חולין ל״ח

1 מתני' צורר אדם בשר וגבינה. ואין חוששין שמא יתן אחד לחברו ויפשע ויאכל כיון שאין מכירין זה את זה כדמוקמינן לה בגמ':

2 גמ' אבל מכירין זה את זה אסור. דמתוך שרגילין זה בזה חיישינן שמא יתן לחברו ויאכל בעוד שאוכל את שלו:

3 מפני הרגל עבירה. שמא יבא לאכלו בבשר:

4 ואם טש כל הפת כולה אסורה. שמא יבא לאכלה בחלב:

5 עד שיוסק התנור. וה"ה דסגי בקנוח יפה דאי משום האי דמבלע ביה ליכא למיחש דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם בהיתרא ושרי לדברי מי שסובר דדגים אפילו נתבשלו בקערה מותר לאכלם בכותח כמו שיתבאר בס"ד בסי' תתתנו אלא דמשום דאורחיה דתנור בהסקה נקט הכי ואכתוב עוד בזה לפנינו בס"ד:

6 ומסקינן דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי דכיון דשנינהו מידע ידיע ולא אתי למיטעי:

7 מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו. בגמ' מפרש כיצד קורעו:

8 לא קרעו אינו עובר עליו. ללקות לא על אכילתו ולא על בשולו דלאו חלב מיקרי ובגמ' מפרש אי איכא למיחש איסורא מדרבנן אי לא:

9 הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. בלאו וכרת משום דבכריתות דף כב. מוקמינן לה בלב עוף דלית ביה כזית מיהו איסורא איכא והכי איתא בגמ' והיינו טעמא משום דדם הכנוס בתוכו הוה כדם האברים שלא פירש דשרי לפי שכיון שהוא מכונס בתוכו הרי הוא כמונח בקופסא:

10 המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר עליו בלא תעשה. מפרשינן בגמ' אינו בא לידי ל"ת אפילו בשאכלן כאחד וסתמא כר"ע דס"ל דבשר עוף בחלב לא מיתסר אלא מדרבנן:

11 גמ' אינו עובר עליו ומותר. אינו עובר מדאורייתא ומותר מדרבנן משום דאפילו לכתחלה באכילה לא מיתסר דאפילו נסחט ממנו ויצא אמרינן בגמ' דחלב שחוטה לא מיתסר אלא מדרבנן והאי כיון דמובלע ולא פירש אפילו איסור דרבנן ליכא והאי דאמור רבנן קורעו משום סרך בשר בחלב הוא דאמור אי נמי כדי שלא ירגיל בחלב שחוטה דמתסר מדרבנן:

12 קיבה שנתבשלה בחלבה. קיבה של טלה או עגל שיונקים והחלב בתוכן:

13 זה כנוס במיעיו. משיצא מדדי בהמה חלב הוא וכחל אינו כנוס במיעיו שלא יצא מדדי הבהמה בחייה אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב אלא דלכתחלה בעי קריעה מדרבנן:

14 וסובר רש"י ז"ל דכי אמרינן דאינו עובר עליו ומותר דוקא בצלי אבל בקדרה אפילו בלא בשר אסור ולפי זה מתני' אפי' בצלי מתוקמא דאפילו בצלי בעי קריעה ובצלי דווקא הוא דאמרינן דאינו עובר עליו ומותר אבל בקדרה אסור וא"ה פליג עליה דרב נחמן דאמר בגמ' לילתא דאמרה ליה דבעיא למטעם בשר בחלב ואיהו אהדר ואמר זויקו לה כחלי כלומר שיצלו לה כחל נפוח כמות שהוא בלא קריעה כמו שנכתוב לפנינו בס"ד וכיון דעבד עובדא בהכי משמע דנקיטינן כותיה דקי"ל מעשה רב ואילו אנן מסקינן כרב דאמרי' עלה תנ"ה וקשיא הלכתא אהלכתא לפיכך נראה דמתניתין לקדרה ואפילו הכי אמר רב אינו עובר עליו ומותר דכיון דחלב שחוטה מדרבנן כי האי גוונא בדיעבד שרי:

15 והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו. דהתם הוא דשרי וכדכתיבנא אבל בשלו עם בשר אסור וכו'. והיינו טעמא דבפני עצמו שרי ובהדי בשר אסור לפי שכשהוא מבשלו עם חתיכות אחרות מקבלות טעם ממנו ואדם טועם בהם טעם בשר בחלב ומחלפי בבשר בחלב ומש"ה אסורות אפילו בדיעבד וכיון שנאסרו אוסרות הכחל אבל כחל שבישלו בפני עצמו בין שקרעו או לא קרעו טעמו שוה והדבר ידוע שטעם חלב שבו מעצמו הוא ומש"ה בדיעבד שרי:

16 הא דקתני קיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה הוא. בגמ' אמרינן לקמן בסוף פרקין דף קטז: לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה:

17 דפירשא בעלמא הוא כדבעינן למימר קמן. נראה מתוך דברי הרב אלפסי ז"ל שהוא מפרש מאי דאמרינן דפירשא בעלמא הוא היינו דנפיק ליה מתורת אוכל וחשיב כפירשא בעלמא ולא פירש רש"י ז"ל כן אלא דקיבת נבלה מותרת לפי שאינה מגופה אלא פרושה ממנה דהא מעלמא אתאי לפי זה בישלה בחלבה אסורה ולפנינו אאריך בזה בס"ד:

18 כיצד קורעו א"ר יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. כובשו בידו לכותל כדי שיסחוט חלבו:

19 הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב. ולאפלוגי אדרב יהודה אתא ולומר דמתני' דקתני קורעו קריעה כל דהו אמר דבהכי סגי:

20 א"נ לקדירה. א"נ מודה לדרב יהודה דשתי וערב בעינן אלא דאי ממתניתין הוה אמינא דכי מהניא קריעה ה"מ לצלי אבל לקדרה לא קמ"ל דאפי' לקדירה מהניא קריעה ומדקאמר סתמא משמע אפילו יש שם בשר. ולצלי לא משמע מהכא אי צריך קריעה או לא ומיהו לקמן מסקינן דלצלי לא צריך קריעה כלל דהא אמר להו ר"נ זויקו לה כחלי כלומר בלא קריעה וכמו שנכתב עליה בס"ד ואיכא נוסחא דגרסי הכא הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה וה"פ דר' אלעזר בצלי קאמר דבקריעה כל דהו סגי ולא פליג אדרב יהודה דר"י לא איירי אלא לקדרה ור' אלעזר קמ"ל דלצלי סגי בקריעה כל דהו וזהו דעת הר"ם במז"ל שכך כתב בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הכחל שקרעו ומרק החלב שבו מותר לצלותו ולאכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם הבשר ולפי זה מתני' דקתני קורעו לצדדין קתני לצלי בכל דהו ולקדרה שתי וערב:

21 גרסי' בגמרא אמרה ליהילתא לרב נחמן כל שאסר הקב"ה התיר כנגדו אסר דמא שרא כבדא וכו'. שהכבד הרי הוא כדם קרוש ויש לו טעם דם בעינא למיכל בשר בחלב אמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי והא קתני הכחל קורעו לקדרה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפילו לכתחלה נמי ואיידי דבעי למיתנא סיפא קיבה שבישלה בחלבה אסורה דאפילו דיעבד נמי לא תנא רישא שבשלו. והכי פירושו דרב נחמן אמר להו זויקו לה כחלי כלומר תנו לה כחלים נפוחים מרוב החלב שבתוכן שאין צריכין קריעה לצלי וזויקו מלשון ארמאי זוקני שבפרק אין מעמידין דף לא: שפירשו נפוחים ורש"י ז"ל מפרש מלשון שפוד וה"ק להו תנו לה כחל בשפוד ומקשינן והא קתני מתני' הכחל קורעו ומשנינן דההיא לקדרה ופרש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דכי נפיק מיניה הו"ל חלב שחוטה ומיתסר וכי הדר מבלע ביה אסר ליה ודקתני לא קרעו אינו עובר עליו רב נחמן ס"ל כלישנא בתרא דרב דאיתמר בגמ' אינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר מוקמי לה בצלי כדכתיב ויבשלו את הפסח בדברי הימים ב' לה ופרכינן תו הא קתני בברייתא שבישלו דמשמע דוקא דיעבד והא ודאי לצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הרי יצא החלב וחזר ונבלע זו היא שיטת רש"י ז"ל ולפיכך כיון דרב נחמן פליגא אדרב קמייתא דחי לה ז"ל מקמה דכיון דאמרינן עלה תניא כותיה דרב משמע דקי"ל כוותיה אע"ג דההיא ברייתא דמסייעין מינה לרב מתרץ לה רב נחמן אליביה הילכך נקיטינן לפי שיטתו ז"ל דלצלי בעי קריעה לכתחלה ואם לא קרעו מותר ולקדרה צריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל ובהכי סגי אפי' לבשולי עם בשר אחר ואם עבר ובשלו בלא קריעה בין שבשלו בפני עצמו או עם בשר אחר אסור ובודאי ששיטה זו מחוור אלא שאנו צריכין לדחות מימריה דר"נ דעביד בה עובדא ועוד דמתני' סתמא קתני לא קרעו אינו עובר עליו ועלה קאמר רב מותר ולא משמע דבצלי דוקא היא וברייתא נמי קתני הכחל שבשלו בחלבו מותר וסתם בשול בקדרה משמע לפיכך נראה דר"נ לא פליג אלישנא קמא דרב דמודה הוא שאם בשלו בפ"ע בלא קריעה דשרי בדיעבד וכי פרכינן מברייתא דקתני שבישלו דיעבד אין לכתחלה לא ולא מוקמת לה בקדרה הכי פרכינן מכדי תנא אהיתרא דכחל קא מהדר ואי איתא דשרי למיכליה לכתחלה בלא קריעה בצלי מיהת הא הוה עדיפא ליה לאשמועינן טפי מלמיתני היתרא בדיעבד בלחוד ומשנינן דאה"נ אלא דאיידי דבעי למיתנא סיפא וכו' ונמצינו למדין לפי שיטה זו דבצלי לא בעי קריעה כלל כר"נ ולבשלו בין בפני עצמו בין עם בשר צריך קריעת שתי וערב וטיחה בכותל ובהכי סגי. לא קרעו ובישלו בחלבו מותר ולא אמרינן הרי יצא החלב וחזר ונבלע כדחייש רש"י ואם בישלו עם בשר אחר אסור ואוסר שאר החתיכות אם אין בהם ששים והוא עצמו אסור לעולם כדאיתא בפרק גיד הנשה דף צז: וזהו דעת הרי"ף ז"ל שכך כתב והלכתא היכא דקרעוה שתי וערב וכו' וזה שלא הביא הרי"ף ז"ל בהלכות הא דאמר רב נחמן זויקו לה כחלי להשמיענו מן הגמ' דבצלי שרי לכתחלה בלא קריעה אפשר שסמך לו אמאי דאמרינן א"נ לקדרה שפירושו דלקדרה הוא דבעינן שתי וערב אבל לצלי לא בעינן ולא מידי וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות כדברי הרב אלפסי ז"ל אלא שהוא מצריך קריעה כל דהו לצלי ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שאינו צריך קריעה כלל ואחרים מקילין עוד ואומרים דרב נחמן אפילו לבשלו בפ"ע התיר לכתחלה בלא קריעה כלל ומוכחינן לה מדפרכינן עלה והא קתני שבישלו דיעבד אין לכתחלה לא ואם איתא דמודה רב נחמן דלבשלו אפילו בפני עצמו צריך קריעה מאי קא פריך ליה לוקמה בקדרה ובפני עצמו דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר אלא ודאי כל שהוא בפני עצמו מותר לכתחלה ואפילו לקדרה וזו כבר ישבנוה לפי השיטות האחרות והם מפרשים דהכי מותבינן ליה ממתני' והא קתני קורעו ומשמע כשהוא מבשלו בפ"ע ומשני דמתני' לקדרה של בשר היא ואינו עובר עליו ואסור קתני ופרכינן עלה תו מדתניא הכחל שבישלו בחלבו מותר דיעבד אין לכתחלה לא דמתני' ודאי כשבישלו בפ"ע היא דאי לקדרה של בשר דיעבד נמי אסור אלא לאו באפי נפשיה ודיעבד אין לכתחלה לא ומתרצינן ה"ה דאפילו לכתחלה ואיידי דתנא וכו' ולפי זה רב נחמן לא בעי קריעה לכחל לבשולי באפי נפשיה ואפילו לכתחלה כך פירש הרב בעל התרומה ז"ל ופסק בשם ר"ת ז"ל כר"נ דכיון דברייתא דמסתייע רב מינה מיתרצא שפיר אליבא דר"נ ואשכחן דר"נ עבד בה עובדא הכי נקיטינן דקי"ל מעשה רב וכן דעת הרא"ה ז"ל ומ"מ לדברי כולם כל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל אפילו לבשלו עם בשר לכתחלה מותר אלא אם כן היא גזרת האחרונים שמא לא יקרענו יפה כמו שגזרו בכבד כפי דעת המפרשים ז"ל כמו שיתבאר בסמוך בס"ד: