ר"ן על חולין כ״ג

1 רבי יוסי אומר ושמו חגב. דאפילו בארבע סימנין הללו אינו כשר אלא אם כן שמו חגב ונראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא פירש כלום דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי ולא בעו שיהא שמו חגב והוא מן התימה דבגמרא מייתינן פלוגתא דתנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל ואמרינן דקא מיפלגי בראשו ארוך דלתנא דבי רב כל חגב שראשו ארוך טמא כדאיתא בגמרא ולתנא דבי רבי ישמעאל טהור דמפיק לה מדרשא ודריש נמי בההיא דרשא גופא דבעינן שיהא שמו חגב ומשמע ודאי דבראשו ארוך קי"ל כתנא דבי רבי ישמעאל וטהור וכן כתב רבינו יצחק ז"ל והביא ראיה מדאמרי' במס' שבת פרק אמר רבי עקיבא דף צ: רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב וקא מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה שקלה כי היכי דלאלימרו מיכל קאכיל לה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם כלומר מפני שהיתה חיה הא לאו הכי משמע דשרי ובפ' אין מעמידין דף לז. אמרינן דשושיבא ראשו ארוך אלמא ראשו ארוך מותר והתם נמי אמרינן בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דשרי אע"פ שיש ספרים שכתוב בהם דכולי עלמא אסור ליתא אלא דשרי גרסי' וכן כתב רת"ם ז"ל שמצא בספר ישן וכן כתב הר"מ במז"ל וסתמא דמתני' נמי הכי מוכחא דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים אלמא בהכי סגי אע"פ שראשו ארוך אלמא תנא דמתניתין בראשו ארוך כתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל וכיון דס"ל כותיה על כרחיך בעינן שיהא שמו חגב דאי לא היכי דריש להו לקראי לא כתנא דבי רב ולא כתנא דבי רבי ישמעאל אלא ודאי שמו חגב בעינן ורבי יוסי דקאמר ושמו חגב לא מיפלג פליג אלא פירושי הוא דקא מפרש דת"ק נמי ה"ק וכן דעת הרמב"ם ז"ל דשמו חגב בעינן וכן דעת הרב אלברגלוני ז"ל וזהו שנהגו בארצות הללו שלא לאכלן לפי שאין בקיאין בשמותיהן ואין ראוי שיהו נאכלים אלא במסורת כדאמרי' בעופות אבל מדברי הרי"ף ז"ל לא נראה כן שהוא הביא משנתינו כצורתה ולא הביא מחלוקת תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל כלל נראה שהוא סבר דרבי יוסי ורבנן פליגי וקיימא לן כרבנן דלא בעינן שמו חגב ומדסתם לה סתומי נמי משמע דבארבע סימנין השנויין במשנתינו מותרין ואע"פ שראשן ארוך ולפי דעת זה יש לתמוה תנא דמתני' היכי דריש להו לקראי דלא כתנא דבי רב ולא כתנא דבי רבי ישמעאל דמר בעי שמו חגב ומר בעי שלא יהא ראשו ארוך וליכא מאן דשרי אין שמו חגב וראשו ארוך וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דדריש להו כדדרשינן בסיפרא דתניא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר המינין ת"ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ד' רגלים וד' כנפיס וקרסולים וכנפיו חופין את רובו אף אני אביא וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב מדקאמר מה הפרט מפורש שיש לו ד' וכו'. שמע מינה דבהני ארבע סימנין בלחוד שרו ואע"פ שראשן ארוך. ומדקתני עלה רבי יוסי אומר ושמו חגב שמע מינה דת"ק לא בעי שמו חגב והיינו כתנא דמתניתין:

2 ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רבי יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד. סבירא ליה לרבי יהודה דשני קשקשים בעינן לפי שמלת קשקשת היא כפולה ות"ק סבר שאין משמעה אלא קשקשת אחת והכי נמי תניא בסיפרא אין לי אלא המרובין בקשקשים ובסנפירים כגון כפופת זו שבים. מנין לרבות אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת ת"ל סנפיר וקשקשת וקי"ל כת"ק הילכך בקשקשת אחת סגי. ומיהו איכא למידק מדתניא בתוספתא כמה קשקשים יהיו בו ויהא מותר אחת תחת לחיו ואחת תחת סנפירו ואחת תחת זנבו רבי יהודה אומר שני קשקשים וכו'. אלמא לת"ק ג' קשקשים בעינן ובמקום ידוע לפיכך יש מי שאומר דאין הכי נמי דתנא דמתניתין הכי סבירא ליה והא דתניא בסיפרא אין לי אלא אחת בכל אחד משלש מקומות אלו קאמר ור' יהודה סבר דשני קשקשים בעינן בכל אחד מאלו המקומות וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דלאו למימרא דתלתא בעינן אלא או או קתני כלומר או תחת לחיו או תחת סנפירו או תחת זנבו והא דקחני כמה קשקשים יהיו בו משום דרבי יהודה בעי שני קשקשים נקט האי לישנא אבל לתנא קמא באחת סגיא ומיהו בעינן שתהא באחד מן המקומות המוזכרים בתוספתא משום דבמקומות אחרים חיישינן שמא מדגים אחרים נדבקה בו אבל באותן מקומות ודאי מגופו הוא. וכל זה אינו מחוור דמתניתין סתמא קתני סנפיר וקשקשת דמשמע דבחדא סגיא ובכל מקום שהוא דכל שמחוברת עמו יפה ונראית מגופו לא חיישינן דילמא מעלמא אתאי דאי לא הוה להו לפרושי בגמרא ובסיפרא נמי סתמא קאמרינן אפילו אין לו אלא קשקשת אחת דמשמע דבחדא סגי וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה. ולתוספתא לא חיישינן דמשמע דפליגא אגמרין:

3 גמ' כגון הזחל הזה. מין חגב הוא וכך שמו:

4 אשר לו כרעים. כתיב באל"ף וקרי בוי"ו וגלי רחמנא בקרסולים והוא הדין לכנפים:

5 וחגבים אינן טעונין שחיטה והכי איתא בהדיא בכריתות בפרק דם שחיטה דף כא: ובע"ז נמי בפרק אין מעמידין דף לח. אמרינן עובד כוכבים שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורים ומפרשינן התם משום דלא ידיע הי טמא והי טהור הא לשחיטה לא חיישינן וטעמא דמילתא דכיון דלא אשכחן שחיטה אלא בבהמה ועוף ממילא חגבים שרו בלא שחיטה שכל שלא הצריכו הכתוב שחיטה ממילא שרו בלא שחיטה והא דבעיא בפרק השוחט דף כז: דגים דלא בעו שחיטה מנא לן היינו משום דאתקוש לעוף שטעון שחיטה אבל חגבים דלא חזינן להו דאיתקוש ממילא שרו בלא שחיטה ורש"י ז"ל כתב בשם בעל הלכות ז"ל דהיינו טעמא דלא בעו שחיטה לפי שהזכירן הכתוב אחר דגים שאינן טעונין שחיטה:

6 ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת וכו'. אלו הן הקשקשים הקבועין בו יותר מן הסנפירין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לקשקשן:

7 הפורח בהם. שט על פני המים:

8 אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית. מין דגים קטנים ואע"ג דהכא ליכא קרא כדאיתא גבי חגבים דדרשינן הכי מכתיב וקרי דאיך לו כרעים כמו שפירשתי אפשר דנפקא לן הכי מדכתיב אין לו דמשמע עיין עליו כדאמרינן בכל דוכתא יבמות דף כב: וכ"מ:

9 אקונס ואטונס. לשון פרסי הם:

10 כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. הלכך בקשקשת לחודיה סגי וסנפיר דכתב רחמנא אמרינן בגמרא דכתביה כי היכי דלא נטעי למימר דקשקשת היינו סנפיר ואע"ג דלישנא דקשקשת לא משמע הכי דכתיב ש"א יז ושריון קשקשים הוא לבוש אמרינן דכתביה משום ישעיה מב יגדיל תורה ויאדיר כלומר כדי שלא נוכל לבא לכלל טעות:

11 ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו וכו'. קראי הכי כתיבי בסדר ויהי ביום השמיני את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם ומשום הכי קאמר דממשמע שנאמר אכול את שיש לו וכתוב בההוא קרא אותם תאכלו ממילא משמע דלא תאכל את שאין לו דאותם מיעוטא הוא וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו יודע אני שיאכל את שיש לו כיון שלא אסר אלא שאין לו:

12 לעבור עליו בעשה ולא תעשה. דאותם מעוטא הוא דמשמע הא אין לו לא תאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה:

13 את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר. דהא מאותם תאכלו דכתיב בסיפיה דקרא נפקא לן היתרא בשיש לו ואיסור עשה באין לו ותאכלו קמא למאי אתא. ואי קשיא תאכלו דרישא הוה ליה למשבק לגופיה ובתרא לדרשא דבעלמא ההוא דמייתר לן הוא דמוקמינן לדרשא. איכא למימר דהכא היינו טעמא דאי מוקמינן קמא לגופיה תו לא הוה מצינן לאוקמיה בתרא לדרשא דהך דרשא דדרשינן מהא בסמוך לא משתמעא מיניה:

14 הואיל והתיר בסתם והתיר במפורש. שרץ המים התיר בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש ובגמרא אפרש להו הי סתום והי מפורש והוה אמינא ילמד סתום מן המפורש מה כשהתיר במפורש לא התיר בלא סנפיר וקשקשת אלא שרצים הגדילים במים שבכלים כגון תולעים שבהם ולקמן מפרש מנא לן דמשתרו. אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים אבל כל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהן טבעין ודומים לימים ונחלים האמורין בפרשה או בורות שיחין ומערות שאינן דומות להן שאין טבעין אלא מכונסים לא התיר בהן בלא סנפיר וקשקשת:

15 מנין להתיר בורות שיחין ומערות. שאינן דומות להן לפי שהן מים מכונסים ולא טבעין ששותה בהן ושותה מהן ואינו נמנע מלשתות עם התולעים שבהן הואיל ואין דומים לימים ונחלים שהסימנין אמורין בהם ת"ל תאכלו מכל אשר במים ומתאכלו דסיפא לא מצי למדרש היתרא אלא איסורא דהא אותם תאכלו כתיב וקאי אסנפיר וקשקשת אבל תאכלו קמא מצי למדרש באפי נפשיה וסנפיר וקשקשת אימים דסיפא קאי וה"ק תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין כגון שאר מימות שאינן ימים ונחלים ואת כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים אותם תאכלו ולא בלא סנפיר דבימים ונחלים בעינן סימנין:

16 והיכן התיר בכלים וכו'. במים כלל בימים פרט במים חזר וכלל מפרשינן בגמרא דהוו שני כללות הסמוכין זה לזה דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים הרי כלל ראשון כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים הרי כלל שני דמכל חד מהני במים משמע כל מים שבעולם והדר כתיב פרטא דכתיב בימים ובנחלים דמשמע דדוקא בהני בעינן סימנין והאי פרטא דבימים ובנחלים שדינן ליה בין שני כללות דהיינו בין שני במים ודיינינן ליה בכלל ופרט ואי לאו רבויא דאת זה תאכלו מכל אשר במים הוה אמרינן מה הפרט מפורש מים גדלים על גבי קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע והוו להו בורות שיחין ומערות בכלל איסורא ולא הוה שרינן אלא כלים בלחוד אבל השתא דכתב רחמנא האי רבויא דאת זה תאכלו מכל אשר במים דרשינן כעין הפרט מים נובעין ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתרא הכי מפרשינן בגמ':

17 דבי רבי ישמעאל תנא במים במים שני פעמים וכו'. והואיל ושני כללות הסמוכים הן כשתטיל פרט שאחריהן ביניהן מדה היא בתורה שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לכללא מפרטא דלא תדרשיה בכלל ופרט ואיכא בין רבוי ומיעוט לכלל ופרט דכי דרשינן כלל ופרט הוי פרט פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' דבר הדומה לו אין לך להביא וכשכלל לך כלל שני אחר הפרט אהני לאיתויי מידי דדמי ליה לפרט אבל כי דרשינן ריבוי ומיעוט לא פירש המיעוט את הכלל אלא מיעטו שלא תפרוש ממנו את הכל אלא זו וכל הדומה לו ובלא ריבוי שני הוה מרבינן כל דומה לו למיעוטא ואהני ריבוי שני לאיתויי כל מידי ואהני מיעוטא למעוטי מידי דלא דמי ליה כלל והכי מפרש בפרק נגמר הדין דף מו. וקאמר תנא דבי רבי ישמעאל משום דברבוי ומיעוט מידרש איצטריך תאכלו קמא למישרי בורות דאתי ברבוי ומיעוט ורבוי לאיסורא דאילו בכלל ופרט דרשי ליה לא הוה איצטריך תאכלו יתירה דבלאו ריבויא נמי לא הוה מתרבו בורות דקא סבר תנא דבי ר' ישמעאל דכללא קמא דוקא והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הילכך לא אתי כללא בתרא לרבויי אלא מידי דדמי לפרט בכל צד דהיינו מים נובעין אבל משום דדרשינן ליה ברבוי ומיעוט והוה אמינא דריבה הכל ומיעוטא הוה מוקמינן ליה בכלים בלחוד איצטריך ריבויא דאת זה תאכלו כי היכי דתיתי לן בורות שיחין ומערות להיתרא ות"ק דברייתא ס"ל דכל היכא דדיינינן כלל ופרט וכלל כללא בתראה עיקר והוה ליה כלל מוסיף על הפרט דאיתרבו להו כל מילי וכלל ראשון לא בא אלא למעט מה שאינו דומה כלל לפרט דהייט כלים והוו מתרבו בורות שיחין ומערות לאיסורא ולהכי איצטריך רבויא דאת זה תאכלו כי היכי דתיתי לן בורות שיחין ומערות להיתרא:

18 מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורין. שאין להם מוצא אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהא ימים ונחלים כתיב:

19 הלכך נקיטינן דבורות שיחין ומערות שהם מלאים מים מכונסין אדם שוחה בהם ושותה ואינו נמנע מפני התולעים שבהן כל שלא פירשו אבל פירשו ויצאו לחוץ אסור משום השרץ השורץ על הארץ כדאמרינן בסמוך ואיכא מ"ד דדוקא בבורות ודכוותיהו שאינן זוחלין הוא דשרינן כל שלא פירשו אבל כל שהן זוחלין אע"פ שאינן מים טבעין אע"פ שלא פירשו אסירי דלא איתרבו להיתרא אלא מים עצורין:

20 אמר רב חסדא לא לישפי איניש שיכרא בציבתא באורתא. לישפי לשון ב"מ דף ס. השופה יין לשון ירמיה מח לא הורק מכלי אל כלי. שיכרא שכר של תמרים הוא ומצויין בהם תולעים:

21 בציבתא. ציבי שמסננין דרך קשין ועצים דקין:

22 באורתא. שאם תפול על הקשין לא יראנה ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאתה מן השכר לקשין ותולעת המים שבכלים מותרת כדאמרן וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ:

23 התם היינו רביתא. וכמי שלא פירשה הוא:

24 יבחושין. כמו יתושין דקין הנמצאים במרתפות של יין:

25 אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ. באיביה בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסור התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא לה כמהלכת על גבי קרקע אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר:

26 להוציא זיזין שבעדשים. דמותרין דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה זיזין קורקונש וכמין יתושין הן אלא דאותן שבעדשים זיזין שמן:

27 אכלוסין. מין קטנית:

28 וכבר כתבתי למעלה שרש"י ז"ל סובר דקישוא שהתליעה באיביה לא מיתסרא אלא בשהלכה התולעת בפרי וכן נראה מלשונו וזהו ג"כ שכתב למעלה עלה דההיא דלא לישפי אינש צבתא בשכרא באורתא דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשה שרץ הארץ וכבר כתבתי למעלה שאין דבריו מחוורין דה"נ מוכח ממאי דאיבעי לן בסמוך פירשה מתה מהו דמשמע דוקא פירשה אחר שמתה מיבעיא ליה לפי שאינה ראויה לשרוץ אבל פירשה ואח"כ מתה אפילו לא הלכה אסורה ואפילו לגרסת רש"י ז"ל שגורס פירשה ומתה משמע דע"כ לא מיבעיא לן אלא בשמתה קודם שהלכה דשוב אינה ראויה להלך אבל לא מתה אע"פ שלא הלכה משמע דפשיטא לן דאסורה דאי לא אדבעי לה בפירשה ומתה ליבעי בפירשה ולא הלכה אלא ודאי אע"פ שלא הלכה כל שהוא בארץ או במחובר לקרקע שרץ השורץ על הארץ מיקרי:

29 והוי יודע שר"ת ז"ל חולק ואומר דלא קי"ל כשמואל ומוכח לה מדאמרינן בגמרא עלה דהא דתנן לרבות תולעת שבעיקרי זיתים דמייתינן לה לסיועי לשמואל ודחינן ומוקמינן לה דוקא בדאיתלע אילנא גופיה אבל איתלע פרי לאו שרץ השורץ על הארץ מיקרי ואמרינן עלה דיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ומדאמרינן האי לישנא דדיקא נמי דקתני משמע דתלמודא הכי נקט לה ולא מיחוור דהא רב הונא ורב פפא דבתראי נינהו כותיה סבירא להו מדאמרינן לעיל דף נח. אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים יותר מי"ב חדש א"ר פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסור הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין אלמא דרב הונא לא איצטריך אלא לכדשמואל ורב פפא נמי יליף מיניה דתמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין אלמא כשמואל ס"ל וש"מ דאיתא לשמואל ואע"ג דקתני בעיקרי זיתים או בעיקרי גפנים אמר לך שמואל דה"ה לפירא גופיה אלא דחדא מינייהו נקט דבין הכי ובין הכי מחובר לקרקע הוא: