ר"ן על חולין ט״ו

« ר"ן על חולין י״ד ע״ב ר"ן על חולין ט״ז ע״א »

1 כׇּל נֵרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מִטַּלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת.

2 וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּהוּא דָּחֵי לֵיהּ בְּיָדַיִם!

3 אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רַבִּי יְהוּדָה דִּמְבַשֵּׁל הִיא, דִּתְנַן: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

4 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית.

5 רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

6 וְנוֹקְמַהּ בְּמֵזִיד, וְרַבִּי מֵאִיר!

7 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי דֻּמְיָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – מָה יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל, אַף הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל.

8 וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ בְּשׁוֹגֵג וְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי דִּבְמֵזִיד מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ הוּא, הָכָא דִּבְשׁוֹגֵג – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

9 וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל! רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר קָמְפַלֵּיג בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, תַּנָּא דִּידַן ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״ קָתָנֵי, לָא שְׁנָא לוֹ וְלָא שְׁנָא לַאֲחֵרִים.

10 תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, וּמְשַׁתֵּיק לֵיהּ רַב.

11 מַאי טַעְמָא מְשַׁתֵּיק לֵיהּ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְתַנָּא תָּנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאן דְּתָנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר מְשַׁתֵּיק לֵיהּ?!

12 וְעוֹד, מִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָאָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: כִּי מוֹרִי לְהוּ רַב לְתַלְמִידֵיהּ – מוֹרֵי לְהוּ כְּרַבִּי מֵאִיר, וְכִי דָּרֵישׁ בְּפִירְקָא – דָּרֵישׁ כְּרַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם עַמֵּי הָאָרֶץ!

13 וְכִי תֵּימָא: תַּנָּא בְּפִירְקֵיהּ תְּנָא קַמֵּיהּ, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְתַנָּא צָיְיתִי? לְאָמוֹרָא צָיְיתִי!

14 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנָּא שׁוֹחֵט תְּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב: הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ כְּרַבִּי מֵאִיר? עַד כָּאן לָא קָשָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּמְבַשֵּׁל, דְּרָאוּי לָכוֹס, אֲבָל שׁוֹחֵט דְּאֵין רָאוּי לָכוֹס – לָא!

15 וְהָא מַתְנִיתִין דְּשׁוֹחֵט הוּא, וְאָמַר רַב הוּנָא: דָּרֵשׁ חִיָּיא בַּר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לְיוֹמָא, וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לְמֵימֵר: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, הָא רַבִּי מֵאִיר שָׁרֵי!

16 כִּי שָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר,

17 כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם.

18 אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָסַר? כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה וְהִבְרִיא.

19 וְכִי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַדָּא אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – אָסוּר לַבָּרִיא, הַמְבַשֵּׁל לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – מוּתָּר לַבָּרִיא.

20 מַאי טַעְמָא? הַאי רָאוּי לָכוֹס, וְהַאי אֵינוֹ רָאוּי לָכוֹס.

21 אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט מוּתָּר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם; מְבַשֵּׁל אָסוּר, כְּגוֹן שֶׁקָּצַץ לוֹ דַּלַּעַת.

22 אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – מוּתָּר לַבָּרִיא בְּאוּמְצָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה, כִּי קָא שָׁחֵיט – אַדַּעְתָּא דְּחוֹלֶה קָא שָׁחֵיט. הַמְבַשֵּׁל לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – אָסוּר לַבָּרִיא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.

23 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

24 הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵירָה, וְהַשִּׁינַּיִם, וְהַצִּיפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹנְקִין.

25 גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. בִּשְׁלָמָא בְּמַגַּל יָד – דִּלְמָא אָתֵי לְמֶעְבַּד בְּאִידַּךְ גִּיסָא, אֶלָּא צוֹר וְקָנֶה לְכִתְחִלָּה לָא? וּרְמִינְהִי: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה!

26 לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּתָלוּשׁ, כָּאן בִּמְחוּבָּר. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: הַשּׁוֹחֵט בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר; עַד כָּאן לָא קָא מַכְשִׁיר רַבִּי חִיָּיא אֶלָּא בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לָא.

27 בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ כְּרַבִּי חִיָּיא וְדִיעֲבַד? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה, בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה – מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבִּי חִיָּיא! אִי רַבִּי חִיָּיא – דִּיעֲבַד אִין, לְכִתְחִלָּה לָא; אִי רַבִּי – דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

28 לְעוֹלָם רַבִּי חִיָּיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּדִיעֲבַד – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי.

29 וְאֶלָּא, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי ״הַשּׁוֹחֵט״, דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא, מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבִּי חִיָּיא, אִי רַבִּי חִיָּיא – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִי רַבִּי – דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

30 לְעוֹלָם רַבִּי חִיָּיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וּמַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי ״הַשּׁוֹחֵט״ – רַבִּי הִיא.

31 קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּמְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ, כָּאן בְּתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִיבְּרוֹ.

32 וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִיבְּרוֹ? דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הָיָה צוֹר יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל אוֹ קָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו וְשָׁחַט בּוֹ – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

פירוש ר"ן על חולין ט״ו

1 ואי מחייה ופסיק חוטרא אגבה. שהכה אותה לרחבה:

2 א"נ מחייה לאורכה באורך כל השדרה ואית ביה קטרי שהמטה אינו חלק ויש בו קשרים חיישינן לריסוק אברים והוא שלא הלכה ואיכא מאן דאמר דאפילו הלכה בכה"ג בעיא בדיקה בחוט השדרה:

3 עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה. בכל הני דחיישינן לריסוק אברים כל ששהתה מעת לעת כשרה בבדיקה כדאיתא לקמן וקאמר רב דאם עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה ופירוש עמדה שעמדה מעצמה אבל העמידוה אחרים לא מהני ולא מידי דבמסוכנת בלחוד הוא דאיתמר הלכה אינה צריכה בדיקה ואע"פ שהטרפות חיות י"ב חדש ומהלכות שאני הכא דאם איתא שמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך ובגמרא פליג רב חייא בר אשי בשם רב אדרב יהודה אמר רב ואמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרב אלפסי ז"ל פסק כרב יהודה אמר רב וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות שחיטה ותימה הוא למה דחו רב חייא בר אשי אמר רב דמחמיר ואמר אחד זה ואחד זה צריכה בדיקה ואפשר שסמכו על סוגיא שבפ' התערובות זבחים דף עד: דהתם אמר ר"ל עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כלהו כר"ל לא אמרי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה הוא דפליגי עליה דר"ל התם וקי"ל כותייהו דרבים נינהו ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן ורבי יוחנן רביה דר"ל הילכך ליתא לדר"ל קמיה:

4 גרסי' בגמ' דף נא: ע"ש אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב עקרה יד לעמוד ואף על פי שלא עמדה רגל להלוך ואע"פ שלא הלכה רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. כלומר ואינה צריכה שהייה והרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל לא כתבוה משמע דס"ל דעמדה והלכה ממש בעינן ואפשר שסמכו בזה על הלשון הכתוב בגמרא במקצת נוסחי והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה היינו כרב יהודה ולא סיימו בה ננערה לעמוד ועקרה רגל להלוך. ואין זה מספיק שזה הלשון אינו מעיקר גמרא אלא מלשון האחרונים פוסקי הלכות אבל אפשר לסמוך זה מעובדא דאימרתא דבי רחבניא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה היתה מהלכת ועוקרת יד ורגל ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה אבל הכא כיון שיש לחוש לה וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הלוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכת כדרכה אע"פ שאפשר שנקרעו דקים וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה א"נ עוקרת רגל להלוך מאי ראיה הוא שלא תאסר אם תבדק ואי אפשר לומר דההיא אמרתא נפולה היתה ואפ"ה כיון דהות מהלכת כלל לא חששו לה דא"כ היכי מסיימינן דחוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח והרי בעל הלכות ז"ל שהוא גורס ההיא אמרתא דהות בי רחבניא דנפל מאיגרא מסיים בה הכי ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא דחוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח אלמא נפולה אין מחזיקין אותה בחזקת בריאה אלא בהילוך יפה וכיון שכן עקרה רגל להלוך אינו הוכחה כלל:

5 ונפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו. שצריך לבדוק ריאה ובני מעים וצלעות וחוט השדרה וחליותיה אבל מוח לא דלא בכלל חלל הוא ובדיקה זו היינו אם נפסקו אבריה או נקרעו ולדעת הרמב"ם ז"ל צריך לבדוק גם כן איברים הפנימים אם נשתנה מראיתם וכמו שכתבנו למעלה וא"ת וליחוש לנקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמהאי טעמא אמרינן דף נג: דקוץ כל שניקב לחלל טרפה י"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו איבריה קרע גדול היה וניכר היה:

6 עוף שנחבט על פני המים. שנפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק אברים:

7 כיון ששט מלא קומתו. הוה ליה כהלכה שאינה צריכה בדיקה:

8 ואי מיא דקיימי. כגון אגמים לית לן בה דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי:

9 ואי שדא ציבי וקדמיה איהו הוא דקא מסגי. אם היו קליפות עצים מושלכין בנהר וקדמיה איהו לציבי אפילו מלמעלה למטה ואפילו במיא דלא קיימי שרי דכיון דקדמיה לציבי איהו הוא דקא מסגי ואין המים מוליכין אותו:

10 גלימא עייף מיעף אין בו משום ריסוק איברים. אם נפל העוף על גבי גלימא והיתה כפולה:

11 מתוח. כלומר שאינה כפולה:

12 או שריק. מחליק:

13 דיבקא. גלוט"א בלע"ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ונדבק בו ובורח עם הדף ונופל לארץ:

14 בחד גפא. שלא נדבק אלא בגף האחת ופורח בשניה:

15 מאן דאסר במאי נייח במה הוא נח ובמה הוא מסתייע בנפילתו שלא יהא נחבט:

16 ומאן דשרי אימא אעיקבא דגפיה נייח. בעקבי כנפיו הוא נח ומסתייע:

17 אלו הן רוב צלעות שש מכאן ושש מכאן. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה י"א מכאן וי"א מכאן ורוב שלהן הוי י"ב:

18 והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. ולא מחציין לצד החזה:

19 נעקרו ברוב צד אחד כיון שנעקרו ששה מהם דהיינו רוב צד אחד טרפה אבל כשנשתברו לא מיטרפה אלא בי"ב דהיינו רוב ב' צדדין:

20 ור' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב ב' צדדין וסוגיין כר' יוחנן. כתב זה הרב אלפסי ז"ל מדפרכינן עליה דרב בגמרא מדרבי יוחנן דאמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדים ולא מהדרינן דרב דאמר כבן זכאי אלמא איתא לדר' יוחנן:

21 ואם נעקרה צלע וחצי חוליא עמה שהוא כבוכנא ואסיתא טרפה. קשר השדרה נקרא חוליא ויש בו בית קבול שנכנס הצלע לתוכו כבוכנא בתוך אסיתא שהוא המכתשת והיד שלה נקרא בוכנא וכיון שנשבר אותו בית קיבול של הצלע הרי היא טרפה אע"פ שגופו של קשר השדרה נשאר קיים:

22 והגלגולת שנחבסה ברובה טרפה. שנתרוצצה:

23 ברוב גובהה של גלגולת דהיינו כלפי העינים או ברוב הקיפה של כל הראש והוא שיעור גדול מרוב גבהה:

24 ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. קרום עב העובר על כל החלל וקורין לו טירפ"ה וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס שקרוי פנצ"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ואמר דרואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טרפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה:

25 בין ברוב קרוע בין ברוב נטול. דלא בעי ניטל רובו אלא בנקרע רובו בלחוד טרפה:

26 ודרוסת הזאב וכו' ודרוסת הנץ בעוף הדק. פירוש כגון תורים ובני יונה:

27 ודרוסת הגס בעוף הגס. פי' דרוסת הגס היינו עוף ידוע הנקרא אשטו"ר וה"ק ודרוסת הגס שבמיני הנץ בעוף הגס שאין לפרש ודרוסת הגס שכל שהוא גס מן הנץ יהא לו דריסה בעוף הגס מדאמרינן בגמרא בעופות מן הנץ ולמעלה כמו שיתבאר בס"ד:

28 גמ' אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. פירוש הזאב וכל שהוא למעלה ממנו יש להם דריסה בבהמה אבל כל שהוא למטה מן הזאב אין לו דריסה בבהמה ואיבעיא להו הא דאמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי מאי ואסיקנא למעוטי חתול דלית ליה דריסה לחתול בבהמה דקה. פי' בגמ' איכא תרי לישני בחד לישנא אמרינן דרב לא אתי למעוטי חתול דממתניתין שמעינן ליה מדתנן ודרוסת הזאב דמשמע זאב אין חתול לא אלא אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ורב ה"ק בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר דזאב כלמעלה ממנו דהיינו ארי ואפילו בגסה דריס ולא בא למעט למטה הימנו אלא לומר שדינו כלמעלה ממנו שלא תאמר דרבי יהודה דאמר במתני' דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לא בא אלא לפרש דברי חכמים קמ"ל דליתא דר"י לחלוק בא וזאב לת"ק אפי' בגסה דריס שדינו כלמעלה ממנו והיינו דקאמר מן הזאב ולמעלה. ומיהו כי אמר בעופות מן הנץ ולמעלה ליכא לפרושי ממש כדפרשינן בבהמה מן הזאב ולמעלה שהרי הנץ הכל מודים שאין לו דריסה אלא בעוף הדק ולא הוי כלמעלה ממנו לגמרי דהא גס יש לו דריסה בעוף הגס אלא כי קאמר מן הנץ ולמעלה מן הנץ ועד הגס קאמר שכל העופות שהם למעלה מן הנץ עד הגס דינן כנץ ואין להם דריסה אלא בעוף הדק. ומכאן משמע דגס דמתניתין שם עוף ידוע הוא דליכא לפרושי גם שיהא גם מן הנץ דא"כ כל שהוא גם מן הנץ יש לו דריסה בעוף הגס. והיכי לימא רב בעופות מן הנץ ולמעלה שזהו ודאי לדרוסת עוף הדק דודאי כי היכי דבבהמה מן הזאב ולמעלה בא להשוות למעלה מן הזאב לזאב ה"נ בעופות מן הנץ ולמעלה בא להשוות למעלה מן הנץ לנץ ואי גם דמתני' כל שהוא גם מן הנץ קאמר שיהא לו דריסה בעוף הגם לא משכחת לה דרב אלא על כרחין עוף ידוע הוא וכמו שכתבנו. האי הוא לישנא קמא דאיתמר בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן ואי בעית אימא לעולם למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים כר' בנימין בר יפת דאמר הכי בגמרא ורב למעוטי חתול אתא שלא תאמר דכי תנן במתניתין ודרוסת הזאב אורחא דמילתא קתני אבל אין הכי נמי דחתול יש לו דריסה בדקה קמ"ל רב דלא ועל זה הלשון סמך הרב אלפסי ז"ל דכיון דלישנא קמא רב ורבי בנימין בר יפת פליגי ולהאי לישנא בתרא לא פליגי נקיטינן הכי דליכא למידחי פשיטותא דרבי בנימין ברבי יפת משום ספיקא דרב אי פליג אי לא פליג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהלכות שחיטה אבל בתוספות כתבו דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא דחד אמר דפליגי וחד אמר לא פליגי הויא לה ספיקא דאורייתא נקיטינן בה לחומרא וזאב אפילו בגסה נמי דריס כרב ודברי הרב אלפסי ז"ל והרב רבינו משה ז"ל נראין עיקר:

29 ודוקא בגדולים דבהמה דקה וכו'. הכי אמר רב חסדא בגמרא דרוסת חתול ונמיה בגדיים וטלאים:

30 ונץ יש לו דריסה בעופות. אפילו בדרברבי מיניה. פירוש בגמרא איבעיא לן שאר עופות טמאים יש להן דריסה או אין להן דריסה ומסקינן הנץ אפילו בדרברבי מיניה ומש"ה תנן ודרוסת הנץ אבל שאר עופות טמאים דוקא בדכוותייהו ופירש רש"י ז"ל וכן רוב הראשונים דכולהו שאר עופות טמאים חוץ מן הנץ והגם קא מסתפקא ליה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שחיטה וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל ואין זה מחוור דהא אמר רב יהודה אמר רב לעיל בעופות מן הנץ ולמעלה ומשמע שכל העופות שהן למעלה מן הנץ דינן כנץ ומינה נמי שכל העופות שהן למעלה מן הגס דינן כגס לפיכך נראה דודאי פשיטא ליה דעופות שמן הנץ ועד הגס דינם כנץ וכן אותן שלמעלה מן הגס דינן כגס אלא בעופות שלמטה מן הנץ קא מבעיא ליה מי אמרינן כיון דדרוסת הנץ תנן אותן עופות שהן למטה מן הנץ אין להן דריסה כלל או דילמא כי היכי דבבהמה קתני דרוסת הזאב ואפ"ה אסיקנא דאית להו דנהי דאותן שהן למטה מן הזאב כחתול ונמיה אין דריסתם שוה עם הזאב מ"מ דריסה אית להו דהיינו בגדיים וטלאים. בעופות נמי נהי שאותן שהן למטה מן הנץ אין דריסתן שוה עם הנץ דריסה מיהא אית להו ומהדרינן דאין ודאי אלא מש"ה תנן דרוסת נץ וגם משום דאינהו אית להו דריסה אפילו בדרברבי מינייהו וכן אותן שמהן ומעלה. אבל שאר עופות טמאין שלמטה מהן אין להן דריסה אלא בדזוטרי מינייהו:

31 ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים וכו' לבית חלל פסולה. בגמרא אמרינן הכי דדרוסת הצץ בבהמה עד שתנקב לחלל כלומר דלא גרע מקוץ דאם נקבה לחלל פסולה דחיישינן שמא ניקבו בני מעיים אבל אי לא אינקיבה לחלל כשרה לפי שאין ארס שלו מזיק אפילו לגדיים וטלאים כך פירש רש"י ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר נראה דנקיבת חלל בנץ משום דריסה נגעו בה וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהם סוברים דזיהרא דידיה קלי כשהוא מטילו מבפנים:

32 ובגמרא שקלינן וטרינן במימריה דרב חסדא דאמר דחתול ונמיה יש להם דריסה בגדיים וטלאים דאי אמרינן הכי דוקא במקום שיש מצילין לגדי מיד הדורס שמתוך כך הדורס כועס וארס שלו יותר חזק או שנאמר דאע"פ שאין מצילין אמר רב חסדא הכי דחתול ונמיה יש להם דריסה בגדיים וטלאים וללישנא בתרא מסקינן דאפילו בשאין מצילין אמר רב חסדא הילכך ליכא פלוגתא בין יש מצילין לאין מצילין אלא חתול ונמיה יש להם דריסה בגדיים וטלאים אפילו באין מצילין אבל לא באימרי רברבי אפילו ביש מצילין וזאב בדקה וארי בגסה אפילו באין מצילין וחולדה בעופות ואפילו בעוף הגס וכן נמי נץ בעוף הדק וגס בעוף הגס בכל ענין יש להם דריסה בין יש מצילין בין אין מצילין דלא חזינא פלוגתא דמצילין ואין מצילין בעופות כלל וזהו דעתם של הרב אלפס ז"ל והרמב"ם ז"ל שלא חלקו בשום מקום בין מצילין לאין מצילין:

33 שועל איתמר דאית ליה דריסה וכו' וכל ספיקא דאיסורא לחומרא ואית ליה. ומיהו דוקא כחתול דהיינו בגדיים וטלאים אבל באימרי רברבי לא דהא דרוסת הזאב בדקה תנן וכי היכי דממעיטי' מינה חתול ממעטינן נמי מינה שועל דתרוייהו למטה מן הזאב נינהו ועוד דסוגיין בגמרא מוכחא דלא עדיף שועל מחתול דבלישנא קמא בגמרא דחינן ההוא חתול הוה כלומר דעדיף משועל אבל בשועל אין דריסה הילכך אפילו לההוא לישנא דאמר דיש דרוסה לשועל אין להחמיר בשועל יותר מחתול:

34 אין דריסה לכלב. לפי שאין לו ארס כלל ונמצא עכשיו כללן של דורסים שהזאב יש לו דריסה בבהמה דקה ואפילו באימרי רברבי אבל בגסה לא ואפילו בקטנה שבגסה כגון עגלים שכיון ששנינו דרוסת הזאב בדקה מכלל דבגסה כלל כלל לא וכן עיקר אע"פ שיש מי שכתב שהזאב יש לו דריסה בקטנה שבגסה דהיינו עגלים. וכל החיות שמן הזאב ועד הארי דינן כזאב. הארי דורס אפילו בגסה וכל החיות הדורסות שלמעלה מן הארי דינן כמוהו. חתול ונמיה יש להם דריסה בגדיים וטלאים ואין צ"ל בעופות ואפילו בעוף הגס אבל לא באימרי רברבי ועכשיו נוהגים היתר באלו חתולים שנכנסין בלול של תרנגולים ואף על פי שהיה ראוי לחוש בדבר והם סומכים בכך מפני שהחתולים שלנו בני תרבות הן וכל שלא הכהו אין חוששין לו אבל הכהו ודאי חיישינן ושועל יש לו דריסה כחתול בגדיים וטלאים אבל הכלב אין לו דריסה כלל זהו כלל הדורסים בבהמות. ובעופות הנץ הנקרא אישפרווי"ר דורס בעוף הדק ואפילו ברברבי מיניה וכן כל העופות הטמאים שמן הנץ ועד הגס דינן כנץ. הגם הנקרא איסטו"ר או פלקו"ן דורס אפילו לעוף הגס ואפילו ברברבי מיניה וכן כל העופות שהן למעלה מן הגס דינן כגס ושאר עופות טמאים שהן למטה מן הנץ דורסין בדכוותייהו אבל בדרברבי מינייהו לא. ולפי שיטתו של רש"י ז"ל כל שאר עופות טמאים חוץ מן הנץ והגס ואפילו שלמעלה מהן אינן דורסין אלא בדכוותייהו. החולדה יש לה דריסה ואפילו בעוף הגס וכל אלו אין להם דריסה בבהמה כלל ואפילו דקה ביותר. איזהו עוף גס ואיזהו עוף דק עוף הדק תורים ובני יונה. עוף הגס תרנגולת היא ולמעלה הימנה. דהכי מוכח בגמרא כמו שכתבתי בחידושי. ובין בבהמה בין בעוף אין הפרש בין שיש מצילין לאין מצילין אלא כל שיש לו דריסה אפילו באין מצילין יש לו. וכל שאין לו דריסה אפילו ביש מצילין אין לו. ומכל מקום אפילו באותן שאין להם דריסה אם ניקבו צפרניו לחלל טרפה ואפילו הנץ בשור הגדול שמא ניקב אחד מן האברים הפנימים ואין בדיקה לנקב במשהו כל שאין מקומו ידוע וכדאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל:

35 אין דריסה להני דדרסי אלא ביד לאפוקי רגל האחרונה דלא. דאין בו ארס אלא הרי הוא כקוץ:

36 לאפוקי שן דלא עד דמנקיב לחלל. כקוץ בעלמא:

37 לאפוקי שלא מדעת דלא. כגון שנפל על בהמה ונעץ בה צפרניו שלא לדעת ובכה"ג אין מטיל שם ארס:

38 דבהדי דשקיל לסיחופיה הוא דשדי. שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו ואפילו האדים בשר כנגד בני מעיים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא בדלא מספקא לן בדרוסה כלל ויש אומרים דמינה נמי דהיכא דשחטיה לנדרס מקמי דלישקליה דורס לסחופיה כשרה כיון דאינו לדריסה אלא בסוף ההיא שעתא כבר נשחטה מיהו הני מילי היכא דידעי דמכי מחייה לא שקליה לסחופיה דכל כי האי גוונא ודאי אכתי לא שדא זיהריה אבל כגון אלו העופות שמכין ונשמטין וחוזרין ומכין ואע"פ שעכשיו לא סלק ידיו חוששין שמא בתחלה כשהוא מכה וחוזר ומכה מטיל בה ארס ואחרים מחמירים עוד לומר שכיון שהיו מצילין אותם ממנו דילמא ההיא שעתא שדי ליה זיהריה דכל היכא שמצילין אותם ממנו הוא כועס יותר וזורק מרה:

« ר"ן על חולין י״ד ע״ב ר"ן על חולין ט״ז ע״א »