ר"ן על חולין כ״ה

1 גרסינן בנדה דף כד. וכו'. באשה אינו ולד אינו חשוב ולד. שתהא טמאה אמו בשבילו טומאת לידה:

2 בריה בעלמא ליכא. אין בריה בעולם כיוצא בזו:

3 וכי אגמריה רחמנא למשה. דטמאה במעי אמו אגמריה דבלאו הכי לא משכחת לה:

4 וכי אגמריה רחמנא למשה. דטמאה בעלמא אגמריה על מין שבעולם כיוצא בזו אבל במעי אמו שרי מרבויא דבבהמה:

5 מאי דעתיך לחומרא. שתהא אמו טמאה לידה קולא הוא דקא יהבת לה דמי טוהר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה:

6 מתני' מבכרת שהיא מקשה לילד. בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפק רובו לאו קדוש הוא:

7 יצא רובו כאחד וחתכו ה"ז יקבר. דביציאת רובו חל קדושה עליה דקרינא ביה אשר יולד:

8 ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור ואפי' ברישא כיון שיצא רובו אע"פ שיצא אבר אבר ואע"ג דלא חייל קדושה עליה תו לא חשיב הבא אחריו פטר רחם דלא גרע קמא מחררת דם דפוטרת מן הבכורה כדאמרינן לקמן:

9 ומדתנן יצא רובו הרי זה יקבר משמע שאינו מותר למכרו לעובד כוכבים לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום דף קג: דתנן התם א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר"ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשים דף לב: משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפילו עובד כוכבים דתנן התם ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם כהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו בעובד כוכבים תירצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהן במומו שרי לזמן עליו את העובד כוכבים דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טרפה לא איתקש לצבי ואיל הילכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא ר"ע הוא דאמר בפ' טבול יום שם דיאותו הכהנים בעורו אלמא בשרו אסור ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמ' דההיא דבית הלל שאמרו מזמנין עליו את העובד כוכבים כותיה דר"ע:

10 השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי ובן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. וא"צ שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאתרבו מכל בבהמה תאכלו כיון דאינן בני קיימא ומיהו דמו אסור אע"פ שחלבו מותר כדאיתא בגמ' ונ"ל דהיינו טעמא דליכא למגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמינן ליה אדם:

11 מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. דס"ל לר"מ דחדשים קא גרמי לשוויה בהמה באפי נפשה ולא איתרבי מכל בבהמה תאכלו:

12 וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:

13 וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דסבירא ליה דחדשים ולידה קא גרמי ומש"ה מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

14 ורבי שמעון שזורי אומר וכו'. בגמרא פרכינן רבי שמעון שזורי היינו ת"ק ואמרינן דהפריס על גבי קרקע איכא בינייהו הפריס עמד על פרסותיו לת"ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דילמא אתו לאיחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה:

15 גמ' ולענין דמו איתמר א"ר שמעון בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו. פרכינן עלה בגמ' דהא תנן קורעו ומוציא את דמו ומשנינן לומר שאין ענוש כרת כלומר דכי קאמר רשב"ל מתיר בדמו לא שיהא מותר ממש אלא לומר שאין בו כרת משום דכיון דשליל לא חשיב בהמה באפי נפשיה אין דמו קרוי דם הנפש שיהא בהכרת אלא כדם האיברים הוי ואסור ולפי זה נראה דר' יוחנן דאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו היינו לומר שחייבין עליו כרת וכתב הרמב"ן ז"ל דר' יוחנן הוא דאמר הכי אליבא דר' יהודה דאית ליה דם התמצית בכרת אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאמרי דאינו חייב על דם התמצית אלא באזהרה כדם האיברים דם שליל נמי ליתיה אלא באזהרה וזה שכתבה הרי"ף ז"ל בהלכותיו לאו לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא אלא רצה לאסור דמו על פי הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה ואין דברי הרי"ף ז"ל מוכיחין כן ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות שהדם הנמצא כנוס בתוך לבו של שליל חייבין עליו כרת נראה שדעתם ז"ל דלרבי יוחנן אפילו אליבא דרבנן איכא כרת בדמו של שליל והארכתי בזה בחדושי:

16 גרסי' בגמ' דף עה. הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב בן תשעה חי ואכל רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים קא גרמי ור"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא קא גרמי וקי"ל כר' יוחנן הלכך כי אמרינן חלבו מותר דוקא כשלא יצא החלב לחוץ קודם שנשחטה אמו אבל יצא לחוץ אסור וענוש כרת ומיהו אפילו ר"ל מודה דאסור מידי דהוה אהוציא העובר את ידו שאין היד ניתר בשחיטת אמו:

17 השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר. בן ט' חי בכשרה עד שישחטנה מתיר את זה באכילה ששחיטתו מטהרתו:

18 לדברי המתיר. בלא שחיטה בשל כשרה אוסר הכא דשחיטה דידה לא מהניא ובשחיטת הטריפה לא משתריא שהרי הוא כאחד מאיבריה ואע"פ שמי שמתיר מודה שכל שלא נשחטה אמו ניתר בשחיטת עצמו וכדתנן קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ה"מ בשלא נשחטה כלל אבל זה אע"פ שהיא טרפה שחיטתה שחיטה לטהרה מידי נבלה וס"ל לר' אמי דלדברי המתיר כיון שנשחטה אמו אין לו שחיטה כלל:

19 רבא אמר אף לדברי המתיר מותר מ"ט ארבעה סימנין אית ליה להאי. דס"ל לרבא דהתירא הוא דרבי רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהואי ניתר בשנים מארבעה סימנין או בושט וקנה שלו או בשל אמו:

20 גרסי' בגמ' דף עד. בעי רב הושעיא הושיט את ידו במעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן תיבעי לרבי מאיר דע"כ לא קאמר ר' מאיר בן פקועה טעון שחיטה אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר בה רחמנא ולא איפשיטא. והרי"ף ז"ל השמיטה מן ההלכות ואפשר שסובר דכיון דאסיקנא דארבעה סימנין אכשר בה רחמנא שחיטה מהניא ליה אבל בתוס' כתבו דאכתי בעיין לא איפשיטא דאיכא למימר כי אמרינן דסימנין דידיה אכשר בה רחמנא ה"מ בשאין סימני אמו מועילים לו כגון שנקרעה או שנטרפה אבל כל שיש לו סימני אמו אין לו סימני עצמו או דילמא בין כך ובין כך ארבעה סימנים אכשר בה רחמנא וכיון דבעיין לא איפשיט נקיטינן לחומרא:

21 וגרסי' תו בגמ' דף עה: אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. וה"פ לדברי האומר חוששין לזרע האב דהיינו חנניא דקאמר באותו ואת בנו דף עח: דנוהג בזכרים הולד אין לו תקנה שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שמצד אביו שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מתכשרא והאי סימן בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה מזו שראשון שחוט משנולד ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרינן לעיל ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא כך כתב רש"י ז"ל ולא נהירא דאי הכי קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל דד' סימנין אכשר בה רחמנא והא דרב משרשיא נמי משמע דהלכתא היא דליכא מאן דפליג עלה ולעיל בריש פרקין דף סט. נמי מקשינן מינה בגמרא בהדיא לפיכך נראה דכי אמרינן ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא ה"מ כשאמה טרפה דכיון שלא הועילו לו סימני אמו אלא לטהרה מידי נבלה אית ליה סימנין דידיה אבל כל שהועילו סימני אמו להתירו באכילה סימני עצמו כשחוטין הן וראיה לדבר מדאמרינן לעיל דף סח. דאבר היוצא אסור ואמאי נשחוט את העובר ויהא מותר וכי תימא אה"נ ליתא דבהדיא אמרינן לעיל בגמ' שם: כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא ממחיצתו שוב אין לה היתר ואמרי' נמי לעיל דף סט. האי לית ליה תקנתא בשחיטה אלמא כל שהתירה שחיטת אמו באכילה סימני עצמו שוב אינן בני שחיטה:

22 וגרסינן תו בגמרא דף עה: רבי שמעון שזורי היינו ת"ק אמר רב כהנא מפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו וכבר פרשתיה במשנתינו:

23 שם אמר אביי הכל מודים דקלוט בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי אינשי. פירוש דאפילו תנא קמא דפליג אדרבי שמעון שזורי ומצריך שחיטה בהפריס על גבי קרקע מדרבנן בהא מודה דצריך שחיטה שקול יוצא עליו שמתוך שתמהים על קליטתו זוכרין את כל דבריו איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר מ"ט כל מילתא דתרי תמיהי מדכר דכירי אינשי וה"פ דדוקא בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה היתה פקועה הוא שמודים חכמים שהוא מותר משום דאיכא תרי תמיהי שהוא קלוט ואמו קלוטה אבל בחד תמיהא בלחוד לא מודו וכיון דאיתמר תרי לישני נקיטינן כלישנא קמא דבחד תמיהא שרי דספיקא דרבנן הוא ולקולא ולדברי הגאונים ז"ל שפוסקים בכל מקום כלישנא בתרא כל שהפריס על גבי קרקע לא שרי ליה עד דאיכא תרי תמיהי:

24 וגרסינן תו בגמרא שם אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה נפל עליה דובא אתא לקמיה דרב אשי ואמר זיל שחטיה פרש"י ז"ל שהזאב טרפו ולא היה יכול עוד לחיות ואמר ליה זיל שחטיה כרבנן דאמרי דהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה ולפי דבריו ז"ל הא דא"ל זיל שחטיה אע"פ שנטרף היינו טעמא משום דכיון דמדינא בלא שחיטה שרי אלא דרבנן הוא דאצריך משום מראית העין אע"פ שנטרף מהני ליה שחיטה דבטרפות ליכא משום מראית העין אע"פ שאין הכל בקיאין בהלכות טרפות וכתב הרשב"א ז"ל דבשחיטה נמי אפשר שאפילו החליד או דרס מותר שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד והבא לימלך מלמדין אותו כדרך שאמרו בטרפה ואחרים אומרים דכיון דאצרכוה שחיטה כל הלכות שחיטה פוסלות בו וכן נראה. ודעת הרב אלפסי ז"ל דכל היכא דאצרכוה שחיטה כגון בהפריס ע"ג קרקע חלבו נמי אסור מפני מראית העין וכ"כ בהלכות גדולות דהפריס ע"ג קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא והיכא דשרי בלא שחיטה כגון קלוט בן פקועה חלבו נמי שרי:

25 ונמצא פסקן של שליל. דכל שאמו כשרה אפילו הוא בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וחלבו וגידו מותרים אלא שאם תלש ממנו חלב בעודו במעי אמו והוציא לחוץ אסור כר' יוחנן דסבירא ליה דחדשים קא גרמי ואם הפריס על גבי קרקע צריך שחיטה מפני מראית העין וחלבו וגידו גם כן אסורין אבל טרפות אינו פוסל בו אלא שוחטו בטרפותו ומותר ואי אית ביה חד תמיהא או תרי תמיהי וכפי מה שכתבתי למעלה בקלוט אין צריך שחיטה וחלבו וגידו מותרין שמתוך שהבריות תמהין עליו קולו יוצא שהוא בן פקועה. נשחטה אמו של שליל ונמצאת טרפה אם היה בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו דד' סימנין אכשר ביה רחמנא ואם הוא בן ח' חי או בן ט' מת כיון שאי אפשר לו בשחיטת עצמו אסור שאין שחיטת אמו שהיא טרפה מתירתו באכילה. בן פקועה שבא על בהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה מיהו איכא מאן דאמר דקי"ל דאין חוששין לזרע האב ויתבאר לפנינו בפרק אותו ואת בנו בס"ד. בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו וכולן צריכין שחיטה מדבריהם ואין הטריפות פוסל בהן דבגמרא אמרינן דרבי שמעון שזורי שהוא מתיר אפילו בהפריס ע"ג קרקע היה מתיר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות בלא שחיטה ומיניה נשמע בשחיטה לדידן:

26 מתני' בהמה שנחתכו רגליה. רגלים האחרונים:

27 ארכובה. מפרש בגמרא:

28 צומת הגידין. למעלה מהארכובה הנמכרת עם הראש הן בראש העצם השני הנקרא שוק סמוך לארכובה כמו שאכתוב בגמרא בס"ד:

29 וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך העצם:

30 אם רוב בשר קיים. מפרש בגמרא רוב עביו ורוב הקפו:

31 שחיטתו מטהרתו. ומותר באכילה:

32 ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואפילו במקום שהבהמה מותרת האבר אסור משום ובשר בשדה טרפה כדאמרינן להביא האבר והבשר המדולדלים:

33 גמ' אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וכו'. תרי לישני איכא בהא מילתא בגמרא לישנא קמא אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזו ארכובה בארכובה הנמכרת עם הראש. ולישנא בתרא רב פפי מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. ופרטו של דבר כך הוא שלש עצמות הן התחתון נקרא רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש. למעלה מאותה ארכובה עצם השני הנקרא שוק ובראשו התחתון של עצם שני סמוך לארכובה הוא צומת הגידין ובראשו העליון של אותו עצם שני היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ששם בולט עצם בירך הגמל והכי תניא בבכורות דף מא. דאותה ארכובה ניכר בגמל דתנן זנב העגל שאינה מגעת לערקוב דהיינו ארכובה הוי מום ותני עלה קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר. למעלה מאותה הארכובה הויא העצם דקולית ולכולהו לישני למעלה מן הארכובה דתנן במתניתין למעלה מיד קאמר דבאי זה מקום שיהיה למעלה מן הארכובה טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל מלמטה הוא שאינן שוין דלמאן דמפרש ארכובה דמתניתין ארכובה שכנגדו בגמל ניכר א"א לו לפרש למטה כפשטיה דהא איכא דוכתא למטה דטרפה דהיינו במקום צומת הגידין כדתנן וכן שניטל צומת הגידין הילכך מצטריך ליה לדחוקי ולמימר דלמטה אינו כלמעלה דלמעלה מיד וכל שלמעלה הימנו טרפה אבל למטה לא למטה מיד קאמר דכל שלמטה ממנו אינה כשרה ומש"ה מפרש דה"ק דלמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר ומצומת הגידין כשרה בכל מקום דהיינו בעצם התחתון למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין דהיינו בעצם הקולית טרפה בכל מקום בעצם האמצעי הוא דאיכא לאיפלוגי דבמקום צומת הגידין טרפה והיינו דתנן וכן שניטל צומת הגידין. למעלה ממנו כשרה ואע"ג דכי נחתך מתתאי טרפה דהיינו במקום צומת הגידין אפ"ה כי נחתך לעיל מינייהו כשרה וכה"ג מקשינן בגמרא מי איכא מידי דאילו מעלאי פסיק לה וחיה ומתתאי פסיק לה ומתה ומהדרינן אמר רב אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטרפיות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. כל זה לפי הלשון שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכות. מיהו לישנא קמא דרב יהודה אמר רב פליג עליה ואמר הכי. אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. וה"פ למטה כלמעלה כשם שלמעלה למעלה מיד קאמר שהרי כולן שוין כך למטה למטה מיד קאמר דלמטה מיד וכל שלמטה ממנו כשרה הילכך על כרחין ארכובה דמתני' היינו ארכובה הנמכרת עם הראש שכל שלמטה ממנו דהיינו בעצם התחתון כשרה וכל שלמעלה ממנו דהיינו בעצם האמצעי ובעצם הקולית טרפה ואיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא נחתכו רגליה בעצם האמצעי בכל מקום טרפה וללישנא בתרא למעלה מצומת הגידין כשרה: