ר"ן על חולין י׳

1 קרמא תתאה. הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו:

2 חיתא. שק כמו ב"ק דף ט. חיתא דקיטרא:

3 דמנח ביה מוחא. שהמוח מונח שם:

4 כנגדו בביצים ניכר. בביצי זכר אתה יכול להכיר שגם הם יש להם ב' קרומים לבד הכיס. האחד החיצון והאחד שהביצים מונחים בו ומתוך שהקרום התחתון של מוח דק מאד ואינו ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דאע"ג דלא אינקב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הר"ם במז"ל בפ"ו מהלכות שחיטה אבל בחידושי הרמב"ן ז"ל כתוב שלדברי הרב אלפסי ז"ל לא מיטרפא עד דמינקבי תרוייהו ואינו נראה כן מיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקב קרמא תתאה ולפי גירסא זו הדבר ברור דלא מיטרפא עד דמינקבי תרוייהו:

5 כל מה שבקדרה. בגולגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדרה ליעשות חוט שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא:

6 נידון כמוח. בנקב משהו:

7 לימשך. לצאת מן הקדרה לצד החוט:

8 על פי הקדרה. במקום חבור הצואר והגולגולת:

9 ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין:

10 בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן. חלל גדול חלל האמצעי חלל קטן הרבה חללים קטנים יש לו סביב:

11 חלב שעל גבי דופני הריאה. סמפון הוא שמכוסה כולו בשומן עד שאינו נראה ויורד בין ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב וקרי ליה חלב משום שכל שומן מיקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן על כרחיה קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה:

12 תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לג':

13 חד פריש לליבא. משמע דאמימר פליג אדרבה בריה דרב יצחק ומפרש קנה הלב דפליגי ביה רב ושמואל דהיינו חלב שע"ג דפנות הריאה ואיהו ס"ל דקנה הוא דנפיק מגרגרת ופריש לליבא:

14 וחד פריש לריאה. ומתחלק לתוכה והן הן הסימפונות:

15 דריאה כריאה. בנקב משהו:

16 דכבדא ככבדא. דלא מיטרפא אלא עד שלא ישתייר ממנו כזית:

17 דליבא פליגי. רב ושמואל וכתב רש"י ז"ל דכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ואין זו ראיה דדילמא ר' יוחנן קודם שמתחיל להתפצל איירי דלכ"ע נידון במשהו לפיכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כחומרי דתרי לישני:

18 הורה רבי. שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו:

19 רוב עורו. אם נפסק רוב היקף העור סביב אע"פ שהמוח לא נפסק כלום טרפה ואם רוב עורו קיים והמוח נפסק כשרה דמוח לא מעלה ולא מוריד:

20 הומרך ונתמסמס. אחוט השדרה קאי:

21 המרכה לשון מורך נתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב:

22 אינו יכול לעמוד מפני שהוא צלול אבל לא כל כך שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזים אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ואיבעיא לן בגמרא אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו. כלומר שמתוך שהוא עב וכבד אינו יכול לעמוד אבל לא נתרכך מוחו מבפנים מהו כלומר חולי הוא זה שמכבידו או לא וסלקא בתיקו ולחומרא וכל הני המרכה והמסמסה בכלל נפסק החוט דקים להו לרבנן שמתוך לקות זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה ואע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בנפרד אבל בהמרכה והמסמסה הפסק הוא והני פסולי דהמרכה והמסמסה הוא הדין נמי למוח הראש והכי מוכח בגמרא בהדיא:

23 עד היכן חוט השדרה. עד היכן כחו של חוט להיות הבהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב. עד בין הפרשות. עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל לפצולים כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו והאמצעי לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד וכן בהרבה מקומות עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והירכים מעמידין את שדרתה ואינה מתה בכך. והפרשות עשויות כצורה הזו:

24 עד פרשה שניה. כל מקום שיפסק עד סוף פרשה שניה טרפה. ומוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושניה מספקא לן. ומספקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה שלישית:

25 בעינן דאישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה. דהיינו במקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות וכתב הרשב"א ז"ל דשיעור זה אפילו בשור גדול אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו ובגמרא איבעיא לן בהאי זית מתלקט מהו כלומר שאינו במקום אחד אלא חצי זית כאן וחצי זית כאן:

26 כרצועה מהו. מרודד מהו. כלומר מרוקע ולא איפשיטו ובכולהו נקיטינן לחומרא:

27 דאגלידא כאהינא סומקא. שנקלף העור העליון ונשאר הקרום התחתון והנה היא כתמרה אדומה:

28 דאושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה:

29 מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום גדפא כנף שקורין פלומ"ה:

30 גילא. קש:

31 אי מבצבצא. ההוא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם וטרפה משום ריאה שניקבה:

32 ואי לא ידעינן מהיכא אושא. לפעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע:

33 בדקינן לה במיא דפשורי. מניחין הריאה כולה במים פושרין ונופחין אותה שכל מקום שיהא בה נקב יבצבצו המים:

34 דכווצי לה. והנקב נסתם ואין זו בדיקה:

35 מטרשי לה. מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים קרים מותחין אותו. ואחרים פירשו דמטרשי לה שמקשין אותה וסותמין הנקב:

36 אלא בדקינן בפושרין. ונופחין אותה אי מבצבצא כלומר שמתנענעין המים מחמתה טרפה ואי לא כשרה דהאי דאושא מפני שניקב קרום התחתון והרוח בין שתי הקרומות:

37 והיכא דאינקיבו תרוייהו זה שלא כנגד זה יש מי שכתב דבנפיחה סגי לה ואי מפקא זיקא טריפה ואי לא כשרה:

38 גופא אמר רבא האי ריאה דאיגלידא וכו'. אע"ג דלא מחדשי בה מידי איידי דבעי לאיתויי הנך כלהו הדר אייתי נמי הא:

39 וכתב הרב בעל הלכות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא משמע דסבירא ליה דצריכה בדיקה דכיון דעילאה איגליד איכא למיחש לתתאה:

40 ואמר רבא ריאה שהאדימה וכו' מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים קטנים. כגון צפרדעים והדומה להם שעורן רך חוץ משמנה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת עד שתצא מהם טיפת דם אע"פ שנצרר הדם והאדים עור מבחוץ אין זה לקותא שמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים והכא נמי אמאי חשבת ליה לקותא:

41 וכי תימא הא לשמונה שרצים מדמינן לה. דתנינן בהו בפרק שמונה שרצים דף קז: נצרר הדם ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אע"פ שלא יצא הדם וקרי ליה חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש לה התם דבהנך דאית להו עור חשיב להו חבלה ובהנך דלית להו לא חשיב חבלה להך צרירת דם:

42 אלא לא שנא. דבין כולה בין מקצתה כשרה וכן כתב רש"י ז"ל וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות שחיטה:

43 ואשכחינן מ"ד דבין בכולה בין מקצתה טרפה דברי ר"ת ז"ל הם והוא עצמו פסק באדומה דכשרה כדרבי נתן ולפיכך אמר רבינו אפרים דשאני אדומה מהאדימה דהאדימה משמע שהיא אדומה ביותר מחמת מכה שיש בדופן הריאה אבל אדומה משמע מעצמה ולפום שקלא ועריא דסוגיין לא משמע הכי דכיון דמעיקרא מהדרינן להיתרא דאמרינן מאי שנא מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא וקאמר נמי דלשמנה שרצים ליכא לדמויה דאי הכי אפילו מקצתה נמי ובתר הכי נמי אסיקנא אלא ל"ש משמע דל"ש וכשרה קאמר:

44 ריאה שיבשה מקצתה וכו'. כדי שתפרך בצפורן. שנתיבשה כ"כ שהיא נפרכת בצפורן:

45 משום דהדרא בריא. כיון דלא שליט בה אוירא וכתב בעל הלכות ז"ל דכבד שיבש כולו ונפרך בצפורן טרפה ומסתברא כותיה דכיון שיבש הוה ליה כניטל לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום דטרפה ועוד כתב ז"ל דהיכא דעביא כבדא חזינן לריאה דידה אי חורא כפי גופנא טרפה ואי סומקא בריא וכשרה ואין עיקר לדברים הללו בגמרא:

46 האי ריאה דקיימא גלדי גלדי. קליפות:

47 דדמיא לכוחלא. מלשון הרב אלפסי ז"ל הוא דס"ל דכי משערין בחזותא חזותא כלומר שיש בה גוונין הרבה דווקא בהנך גוונין דמתכשרא בהו ריאה כדאמרינן לקמן ולפיכך פירש דכי מכשרינן באוכמי אוכמי דוקא דדמי לכוחלא דאמרינן לקמן ככוחלא כשרה לאפוקי כדיותא דאמרינן לקמן דטרפה וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות שחיטה דכי מכשרין חזותא דוקא בגווני דמתכשר בהו ריאה וכן פרש"י ז"ל וקמ"ל שאע"פ שיש בה מראות הללו כיון שאין באחד מהן מראה פסול אין תולין בלקותא וכשרה אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דבמראות הפסולים עסקינן ואעפ"כ כשרה לפי שאין מראה פסול פוסל אלא בכולה אבל במקצתה לא והביא ראיה מדאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה ואם איתא שכל הדברים שפוסלין בריאה אפילו במקצתה פוסלין למה ליה לפרושי מקצתה גבי יבשה אלא ודאי משום דבשאר מראות בעינן כולה איצטריך למימר גבי יבשה דאפי' מקצתה פסולה ולא מיחוור דודאי מראות הפוסלות בריאה מחמת נקב הוא דפסלי כלומר שעתידין הן לינקב הילכך כי היכי דנקב במשהו ה"נ מראות הפוסלות במשהו והכי משמע ודאי דלא שנא בין כולה למקצתה מדאמרינן גבי האדימה מאי שנא מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא והא דאיצטריך למימר גבי יבשה מקצתה משום דלכולה לא בעי יובש דבצמקה בלחוד טרפה דהיינו חרותא דאמרינן לקמן בפירקין והרא"ה ז"ל פי' דבמראות הפוסלות עסקינן ואפ"ה כשרה לפי שאינן פוסלות אלא כשהשינוי הוא בעור מחמתו ולא מחמת המוגלא שבתוכו אבל הכא האי שנוי מראה לא מחמת העור הוא אלא מחמת המוגלא שהיא בהני גילדי דהיינו צמחים משתנה העור מלמעלה ומש"ה כשרה:

48 אין מקיפין בבועי. דאע"ג דאמרינן לקמן דף נ. מקיפין בריאה ה"מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועא אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה:

49 מקיפין. בריאה לשון מקרבין זה לזה כמו אין מקיפין שתי חביות במס' ביצה דף לב: וכתב רש"י ז"ל דכי אמרינן אין מקיפין ואסרין לה בדאינקיבא היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא ומכלל דבריו דהיכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא ולאחר שחיטה ולמדנו מדבריו דאע"ג דאיכא ריעותא כה"ג בריאה דאיכא למימר מחמת בועא אינקיב ומחיים תלי' בטבחא ולקולא:

50 כתב בה"ג האי בועא דקיימא בשפולי דריאה או על אונא אי מהדר ליה בישרא הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה ואי לא חסרה היא וטרפה. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות דהא מכשירינן היכא דשפכי אהדדי מ"מ טוב ליזהר לפי שכל דבריהם דברי קבלה והרב בעל העטור ז"ל כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז להתיר ואין לנו להוסיף על הטרפות:

51 הני תרתי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. לאכשורי דודאי סירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה המשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפא ונעשה קרום ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא קי"ל דף מח. דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר:

52 שלא כסדרן. כגון ב' החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה:

53 היינו רביתייהו. וזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר כך פרש"י ז"ל פירוש לפירושו דכסדרן היינו טעמא דכשרה משום דכיון דהיינו רביתייהו חברתה מגינה עליה ולא מתפרקא ולא מחמת הקרום בלבד הוא שכשרה דא"כ ה"ל קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינו קרום אלא משום דדמיא לריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה ודוקא סמיכין ולא סריכא והכא נמי האונא סותמתה. ולפי שיטה זו של רש"י ז"ל שהוא אומר שאין סירכא בלא נקב ראוי לאסור סירכא תלויה בכל מקום שהיא וכן ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסרכא הולכת מגב לגב או מחתוך לגב אפילו מחתוך לחתוך אם הסירכא יוצאה בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממנה טריפה לפי שאפשר שבאותו מקום מגולה הוא הנקב ואין האונא סותמת שם וסירכא לא סתמה דה"ל קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ואיכא למידק א"כ דכשיש נקב בריאה אפשר לה דהדרא ובריא והדרא ומתכשרה בסירכא בחברתה מחתוך לחתוך א"כ אפילו כי ליתא לסרכא כלל ואית בה נקב היכי מתסרא לעולם והא אמרינן לקמן דף נד. דבי מנשיא מחו בכוליאתא וקטלי ומחו בגידא דנשיא ומקשינן עלה כיון דחזינן דמייתי בהכי אמאי לא חשיבי בטרפות ומתרצינן גמירי דאי מבדרי לה סמי חייא כלומר שאם חובשין סמים במכתה מתרפאת ואע"ג דהשתא ליתנהו להנהו סמים מ"מ מכה זו אין בה כדי להמית כיון שהיתה יכולה לעלות ארוכה הכא נמי כיון שאותו נקב יכול לבא לידי היתר בסירכא אפילו אין שם סירכא אינו בדין שתהא טריפה דטריפה לא הויא אלא היכא שאי אפשר שתהא לה תקנה וכדאמרינן בפרק בהמה המקשה דף סח: גבי בשר שיצא חוץ למחיצתו דכתיב ובשר בשדה טרפה ואמרינן כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה אין לה תקנה אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה י"ל אין הכי נמי דכל שאפשר להיות לו תקנה אינה טרפה וכל שנטרפה אין לה היתר אלא שאין כל הנקבים שוים יש נקב שאין ראוי שתעלה בו סירכא ויש נקב שהוא ראוי שתעלה בו סירכא בכסדרן וכל שהוא כן כיון שיש לה תקנה לא נטרפה מעולם ואילו היינו בקיאין בכך אפילו קודם שתעלה בו סירכא היינו מתירין אותה אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שתעלה בו סירכא אם לאו אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק אבל בשעלתה בו סירכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם זו היא שיטת רש"י ז"ל שהוא סובר שאיסור של סרכות מפני שכבר ניקבה הריאה אבל אחרים כתבו שטעם איסור הסירכות מפני שהן עתידות להתפרק ולינקב עור הריאה וכל שעתיד לינקב כנקוב דמי והיינו טעמא דמפלגינן בין כסדרן לשלא כסדרן דשלא כסדרן עשויות להתפרק אבל כסדרן כיון דהיינו רביתייהו לא מפרקי ולפי זה היה אפשר להתיר סירכא בכסדרן אפילו מחתוך לגב אי נמי מחתוך לשפולי וכן לפי שיטה זו סירכא תלויה מותרת היא שהרי אינה עשויה להתפרק אלא שהראשונים כתבו שצריכה בדיקה. וטעמא דמילתא שאע"פ שאיי איסור סירכא מחמת נקב שיש בה כבר אפילו הכי כיון דאיכא סירכא איתיליד בה ריעותא וחוששין לנקב וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שחיטה שיש מקומות שאוסרים סירכא תלויה ודבר זה גורם להפסיד ממון של ישראל ואיסור גדול יש במי שעושה כן ולא נהגו כן בספרד ולא נשמע בצרפת ובמערב אלא בודקין אותה אם היא שלימה מן הנקב וכשרה ע"כ. והמנהג פשוט להתירה בלא בדיקה וכך נראה לי שכיון שאע סומכין להתיר סירכא תלויה על דברי האומרין שאיסור הסירכא מפני שהיא עתידה להתפרק כיון שכן כשם שאנו מתירין כסדרן בלא בדיקה שהטעם לפי שיטה זו מפני שאינה עשויה להתפרק כך ראוי להתיר סירכא תלויה בלא בדיקה. ויש כאן דרך אחרת לראב"ד ז"ל שהוא אומר דסירכא שלא במקום רביתא ודאי משום נקב הוא ואע"פ שהיא עולה בנפיחה אומרין קרום עלה על אותו נקב אבל כשהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא משום נקב ולפי שיטה זו אומר דאונא הסרוכה לדופן אפילו לגרמא כשרה שהסירכא זו לא מחמת נקב נעשית אלא מפני דוחק רביצתה. ודאמרינן לקמן דף מח. והוא דסביך בבשרא דמשמע בבשרא ולא בגרמא דוקא בריאה שניקבה ודאי דבעינן סתימה חזקה דהיינו סביך בבשרא אבל זו לא ניקבה. ולענין כסדרן ושלא כסדרן יש מי שאומר דכי מכשרינן כסדרן ה"מ בבדיקה אבל בלא בדיקה אסורה ודייק לה מדאמרינן שלא כסדרן לית להו בדיקותא משמע הא כסדרן אית להו בדיקותא אבל בדיקה מיהת צריכה אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב דכסדרן לא בעיא בדיקה כלל וכן המנהג ולישנא נמי דאמרינן אבל כסדרן היינו רביתייהו משמע דכיון דאורחייהו הכי לא בעי בדיקה כלל והאי דנקט בשלא כסדרן לית להו בדיקותא לאו למימר דכסדרן בעי בדיקה אלא לישנא דוקא נקט דאי הוה אמר שלא כסדרן טריפה הוה משמע דאיסור הסירכות מחמת עצמן הוא והא ליתא אלא או מחמת שיש בה נקב עכשיו או מחמת שסופו לינקב משום הכי נקט לישנא דלית להו בדיקותא ואיכא מ"ד דכי אמר רבא דשלא כסדרן לית להו בדיקותא דוקא שאינן סרוכות אלא בסירכא אבל סמוכות לגמרי אפילו שלא כסדרן כשרה דתו לא מיפרקי ויש מי שכתב בהפך שלא הכשירו כסדרן אלא בסמוכות לגמרי אבל בסרוכות אפילו כסדרן מפרקי וטריפה ולא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בין סרוכה מעט בין סמוכה כולה כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה וכתב רש"י ז"ל דשלא כסדרן היינו מראשונה לשלישית ואם בדוקא כתב הרב ז"ל לא משכחת תרתי אוני שלא כסדרן אלא בימינא דאיכא תלתא אבל בשמאלא דליכא אלא תרתי אוני בכל ענין כשרה אבל הרב הנשיא אלברגילוני כתב דאפילו בתרתי דסמיכי להדדי משכחת לה שלא כסדרן כגון שהסירכא מגב לגב או מחתוך לגב וכסדרן מיקרי כגון שאין הסירכא אלא במקום חבור שתי האונות דהיינו מחתוך לחתוך וכן כתבו הגאונים ז"ל ואחרים מוסיפין עוד לומר דלא מיקרי כסדרן אלא בסירכא ישרה אבל אם הולכת באלכסון מראשה של אונא זו לסופה של אחרת אפילו מחתוך לחתוך דסמוכה לה טרפה דכל שהיא כן סופה להתפרק וזו היא חומרא יתירא והמנהג בזה להתיר אבל מגב לגב וכן מחתוך לגב ומשיפולי האונות לשיפולי וכן מחתוך לשיפולי ראוי לאסור כמו שכתבנו טעמו של דבר למעלה לפי שיטת רש"י ז"ל. ואונא הסמוכה לאומא שאצלה בכסדרן דהיינו מחתוך לחתוך כתב רש"י ז"ל שיש מי שאוסר לפי שלא מצינו שהתיר רבא בכסדרן אלא באוני הילכך איכא למימר דדוקא באוני שהן עומדות במיצר החזה כדאמרינן לקמן מקום רביתא היינו מקום חתוכא דאוני התם שרי משום דלא מפרקי אבל מאומא לאונא לא אבל הוא ז"ל כתב בשם רבו דכשרה שגם האומא אונא שמה ובכלל דברי רבא הוא ורת"ם ז"ל מן האוסרין דודאי אין בכלל דברי רבא אומא דאומא לא מקריא אונא אלא ריאה שמה שאם האומות בכלל האונות היכי אמרינן בסמוך חמשה אוני אית לה לריאה שבעה הוו ואעפ"כ יש לדון כדברי רש"י ז"ל דאע"ג דאומי אינן בכלל דברי רבא משום דאומא לא מקריא אונא אפ"ה איכא למימר דה"ה לאומא ורבא רבותא קמ"ל דאפי' אוני דקיימי במיצר החזה ואיכא למימר כיון דבדוחקא קיימי לא מפרקי אפ"ה שלא כסדרן טרפה וכ"ש אומי שהן עומדות בריוח אבל כסדרן כשרה דהיינו רביתייהו ועיקר חידושיה דרבא לאשמועינן איסורא אתא והכי דייק לישנא דפתח ואמר לית להו בדיקותא ומש"ה נקטה בתוני לרבותא אבל אין ה"נ דמאונא לאומא נמי כסדרן היינו רביתייהו וכ"כ הרב הנשיא אלברגלוני ז"ל שהגאונים התירו דבר זה בכנופיא: