ר"ן על חולין ז׳

1 החליד במיעוט סימנין מאי. מי אמרינן כיון דלא מעכבי בשחיטה כעור דמו וכשרה או דילמא לא דמי דמיעוט סימנין איתנהו בשחיטה הילכך החליד בהן חלדה מיקריא אי נמי דאפילו לבי רב נמי מיבעיא ליה מי אמרינן נהי דמספקא להו בתחת העור. במיעוט סימנין פשיטא להו דחלדה גמורה היא הואיל ואיתנהו בשחיטה או דילמא אף במיעוט סימנין מספקא להו וסלקא בתיקו ולחומרא ולפי שיטה זו לא הוצרך הרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכות דכיון דתחת העור נקטינן דאסורה מספיקא כ"ש תחת מיעוט הסימנין:

2 מתני' התיז את הראש בבת אחת. כאדם המתיז את הדלעת שדוחק את הסכין בכח ופוסק והיינו דרסה:

3 היה שוחט. במשיכה והתיז הראש בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה התיז את הראש עד שלא הספיק להביא:

4 אם יש בסכין מלא צואר. מפרשינן בגמ' דף לא. דמלא צואר חוץ לצואר קאמר שכל שהוא ארוך כשיעור הזה יש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל כל שאינו ארוך כשיעור הזה אין הסימנין נשחטין במשיכה זו בלא דרסה:

5 אם יש בסכין מלא צואר. מפרש בגמרא שם חוץ לשני צוארין דיש בו שיעור ג' צוארין וה"ה לשלשה או ד' בהמות דסגי לן במלא צואר אחד חוץ לצואר כולן:

6 אזמל. תער דק קטן מאד. וכתב הרמב"ן ז"ל שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שעורא אבל בחתיכת סימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין. ולא מיחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרינן בגמ' דף כז. בריש פרקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנין בלחוד וריישא דמתניתין נמי מוכח הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אע"פ שלא חתך אלא סימנין פסולה ואפ"ה תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב"א ז"ל הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר כמלא צואר:

7 ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור שלשה צוארין כתבו בתוס' שאם אין בו אלא שיעור שני צוארין בלבד האחת כשרה כגון אם הוליך ולא הביא הפנימית כשרה שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה ואפשר ששתיהן אסורות דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחך אי בשניה דרס אף בראשונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן:

8 גמ' ואסיקנא דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר דהוו להו שני צוארין. כלומר בשוחט שני ראשים:

9 שאין לו קרנים. רגילים היו לעשות כמין קרנים לאיזמלים הקטנים לנוי על גביהן נוטין לצד ראשו ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הקרנים או ינקבו:

10 איכא מאן דאמר דה"מ בעוף וכו'. דברי ר"ח ז"ל הם ואין להם עיקר בגמרא:

11 איבעיא לן בגמרא דף לא. מחטא מאי. כלומר מאי דמכשרינן במתניתין אפי' כל שהוא בזמן שהוליך והביא אי אפילו מחטא הוי בכלל כל שהוא וכשרא ולא ומהדרינן דכי האי גוונא פשיטא דפסול דמחטא מבזע בזע. כלומר שמתוך שהוא חד כל כך נוקב וקורע ואינו חותך:

12 אלא מחטא דאושכפי מאי. כלומר שהיא רחבה בראשה קצת וקטנה מן האיזמל ורצענין מישרין בה את העור ויש לה בראשה מקום חתך מאי ואתינן למפשטה מדקתני מתני' אפי' כל שהוא ואפילו באיזמל ודחינן דילמא פירושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל ולא איפשיטא הילכך אזלינן בה לחומרא וכיון דלא ידעינן כמה הוי מקום חתך של איזמל השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא:

13 מתני' נפלה סכין ושחטה וכו' מה שאתה זובח אתה אוכל. דבעינן שחיטה מכח אדם:

14 נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו:

15 כליו. בגדיו:

16 השחיז את הסכין. אחר שהתחיל לשחוט:

17 ועף. מועף כלומר שנתיגע:

18 ובא חברו ושחט. שגמר השחיטה:

19 כדי שחיטה אחרת. בגמ' מפרש לה:

20 אם שהה כדי ביקור. כדי ביקור הסכין אם כשרה לשחוט:

21 גמ' טעמא דנפלה. דלא אתי מכח אדם:

22 הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה. והכי קי"ל ואמרינן בגמרא דנדה שנאנסה וטבלה בלא כונה לכולי עלמא אסורה לאכול בתרומה דטבילת תרומה בעיא כונה אבל אי טהורה לבעלה או לא איפליגו בה רב ורבי יוחנן דרב אמר טהורה לביתה דס"ל דחולין לא בעו כונה ורבי יוחנן סבירא ליה דאף לביתה אינה טהורה ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מקואות כרב דאמר טהורה לביתה ומסתברא כותיה משום דסוגיין מוכח בגמרא דרב נחמן בר יצחק כרב סבירא ליה ועוד דסוגיין בפרק אין דורשין דף יח: כרב דאמר חולין לא בעו כונה ולא מדכרינן התם דרבי יוחנן כלל:

23 אפילו בהמה לעוף. קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו:

24 דקה לדקה. לשחיטת בהמה דקה משערינן בכדי בהמה דקה דכוותה ור' יוסי בר' חנינא פירושי קא מפרש מלתייהו דרב ושמואל ור' יוחנן דבכלל כדי שחיטה הוי כדי שיגביהנה וירביצנה הילכך נקיטינן דשיעור שהיית בהמה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שחיטה:

25 ולענין שהיית עוף כתב רש"י ז"ל דמפלגינן בבהמה גופה בין דקה לגסה הוא הדין דמפלגינן בין בהמה לעוף הילכך נקיטינן כרב דאמר ועוף לעוף דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא כותיה אבל הגאונים סוברים דרבי יוסי בר' חנינא לא איירי בשיעור עוף כלל הילכך הוה ליה רב יחיד לגבי שמואל ורבי יוחנן וקי"ל כותייהו דאמרי אפילו בהמה לעוף וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אי משערין בשחיטת סימנין בלבד או אף בחתיכת העור. ובסימנין עצמן אי בכדי שחיטת כולן או רובן ומסתברא דסימנין ברובן כיון דמדאורייתא אפי' לכתחלה בהכי סגי וכמו שכתבנו בריש פרקין אבל בעור ודאי משערינן דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה ואיכא מאן דאמר שאף בכדי כל הסימנין משערים דמכל מקום איתנהו בשחיטה:

26 אמר רבא השוחט בסכין רעה. שאין חדודה חותך יפה:

27 אפילו כל היום כולו. מאריך ושוהה בשחיטה אחת כשרה הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו:

28 שהיות מהו שיצטרפו. הפסיק שתים ושלש בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם:

29 מדידיה. השוחט בסכין רעה אלמא לא מיצטרפי דקא סלקא דעתן דאפילו הפסיק קאמר אלא שלא שהה בפעם אחד כשיעור:

30 התם. בדלא שהה כלל:

31 שהה במיעוט סימנין מהו. פרש"י ז"ל שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו:

32 מהו. מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר גמרה כולה חדא שחיטה היא ולא איפשיטא ולחומרא ולפיכך כתב ז"ל דמי ששחט רוב הסימנין והשליך העוף מידו ושוהה למות אסור לחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות ואין זה מחוור שמכיון שנשחטו רוב הסימנין אינו בדין שיפסלו בשהייה וכמו שכתבתי למעלה בבעיא דהחליד במיעוט סימנין ומדברי הר"ם במז"ל בפרק הנזכר נראה דהכי קא מיבעיא ליה שהייה דאמרינן דהוי כדי שחיטה שהה במיעוט סימנין כלומר כדי מיעוט סימנין מהו ואף זה אינו מחוור דשחיטת מיעוט הסימנין לא מיקרי שחיטה אלא הנכון דשהה במיעוט בתרא דסימן קמא ולאו שהייה ממש דאי הכי פשיטא דהיינו עיקר שהייה אלא בשוחט בסכין רעה ומוליך ומביא קא מיבעיא ליה ואדרבא סמיך והכי קא מיבעיא ליה שוהה בחתיכת אותו מיעוט בשיעור שהייה מאי מי אמרינן דאע"פ שהוליך והביא שחיטתו פסולה דכיון דאינו מעכב בשחיטה כמחתך בבשר בעלמא הוא או דילמא כיון דאף מיעוט הסימנין איתיה בשחיטה לא פסיל וסלקא בתיקו ולחומרא:

33 מתני' שחט את הושט וכו' ופסק את הגרגרת. היינו עיקור ובבהמה קאי:

34 תחת השני. בין הסימן לצואר:

35 ופסקו. מלמטה למעלה:

36 גמ' גרסי' הכא בגמרא דף לב: אמר ר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה כלומר שניקבה בין שחיטת קנה לשחיטת ושט אמר רבא לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלוים בקנה אבל בבני מעים לא. כלומר כיון דחיי ריאה תלויין בקנה ושחט את הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בדיקולא דתו לא מיטרפא בהמה בה והרב אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל כתב שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה טריפה נראה שהם דוחין אותה מדרבי זירא דפליג עלה בגמרא לפי דעת קצת מפרשים כמו שכתבתי בחידושי ואין כאן מקום להאריך אבל יש מפרשים אחרים שפסקו הלכתא כר"ל:

37 תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. משום דמעלי לגופא וכדאיתא בגמרא:

38 חותך כזית בשר מבית טביחתה. שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש:

39 וממתין לה עד שתצא נפשה. דאמרינן בפ' ארבע מיתות ב"ד דף סג. מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם:

40 אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. שאע"פ שבני נח מוזהרין על אבר מן החי ולא שריא להו בהמה בשחיטה דשחטי אינהו אלא במיתה תליא להו מילתא הכא בשחיטת ישראל מיגו דאישתריא לישראל אישתריא נמי לדידהו ומקשו הכא האי כזית בשר למאי קא בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ממתין לה עד שתצא נפשה דקאמר הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נשמתה ואי לאומצא ולצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעו מליחה וכמו שפירשתי למעלה י"ל לעולם לאומצא אי נמי לצלי ואע"ג דבעלמא לא בעו מליחה הכא בעו כיון דמבית שחיטתה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם:

41 מתני' השוחט בהמה חיה ועוף וכו' בידים מסואבות. בלא נטילה דגזרו עליהן להיות שניות ובגמ' פריך אפילו הוכשרו נמי דהא אין שני עושה שלישי בחולין ומוקמינן לה בחולין שנעשו על טהרת הקודש:

42 הוכשרו בשחיטה. דמגו דשריא שחיטה להאי בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה ומקשו הכא נהי שלא הוכשרו בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה הרי הוכשרו במים שבה ואי לצלי הוכשרו נמי בהדחה דודאי אפילו צלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן בדף צג: דנורא משאיב שאיב הני מילי דם הנבלע באיברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא ע"י האש דאדרבה מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האיברים שלא פירש אלא דם הבלוע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה י"ל משכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה וא"ת דדם שעל פניו אוסר ליתיה דף קיא. דדם משרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי:

43 וכתב הרשב"א ז"ל דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם אף על פי שלא שחט את הורידין אינו צריך שינתחם אבר אבר דכי בעינן שחיטת ורידין או חתיכת אבר אבר ה"מ ביצא מהן דם שהדם פורש ואינו מוצא מקום לצאת והוה ליה פורש ממקום למקום ואסור אבל בשלא יצא מהן דם הדבר מוכיח שלא פירש דמו ממתום למקום:

44 השוחט את המסוכנת וכו' עד שתפרכס. דאי לא מפרכסא קים להו לרבנן דניטלה נשמתה קודם שחיטה כדאמרינן בגמרא דף לח.: