ר"ן על חולין ל״א

1 ריש מעיא באמתא בעי גרידה. כתב רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרד החלב שעליהן אורך אמה וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור"ע באלו טרפות דף מט: אבל רמב"ם ז"ל כתב בשם קצת הגאונים בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות שראש המעי הזה שצריך לגרדו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות שזה עיקר אבל בחידושי הרשב"א ז"ל כתב שדברי רש"י ז"ל עיקר משום דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין וכדאמרינן לקמן דף קיג. תרגומא הדרא דכנתא וכרכשא ולעולם קורין אותה חלחולת או כרכשא:

2 חוטין שבעוקץ אסורין. עוקץ אנק"א והיינו חוטי דכפלי:

3 חמשה חוטי איתא בכפלים. פלנק"ש בלע"ז:

4 בעי לחטוטי בתרייהו. עד שימצא כמספר הזה וראשו אחד מחובר בשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות. וכתב בחידושי הרשב"א ז"ל דאע"ג דקי"ל חלב שהבשר חופה אותו מותר הני חוטין אף על גב דמיבלעי ביני כפלי היינו טעמא דאסירי משום דאיכא למימר בהו כדאמרינן דף צג. בתרבא דתותי מתני בהמה בחייה פרוקי מפרקא ואחרים כתבו דלאו למימרא דאזיל ומחטט להו עד מקום שהן כלין דהא בליעי בבשר ומותרין אלא לפי שהן חוטין דקין הרבה קאמר דבעי לחטוטי בתרייהו עד שימצא מנינו שלם:

5 ואליה גופיה וכו'.:

6 חמשה חוטי הוו. חמשה מקומות יש להן חוטין של איסור וחוטין דקין הוא דחשיב ומש"ה לא תני מוזריקי דדמא שבצואר שאף הם משום דם:

7 דטחלי. טחול:

8 דידא. שביד:

9 דלועא. שבלחי וא"ת במאי עסקינן אי בשלא חתך את הורידין מאי איריא הני תרי חוטי הא אמרינן בפרק השוחט דף כח: דכל שלא שחט את הורידין צריך לחתכה אבר אבר והיינו ודאי משום חוטין שבגוף שמלאים דם ואי בששחט את הורידין אמאי אסירי דידא ודלועא טפי משאר חוטין שבגוף שהותרו בחתיכת ורידין תירץ הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל דאין חתיכת ורידין מועלת אלא לצלי וכדאמרינן עלה שם לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד דאלמא אין חתיכת ורידין מועלת אלא לצלי אבל לקדרה לא והכא לקדרה עסקינן ובשחתך את הורידין והאי דנקט הנך תרתי לאו לאפוקי אינך אלא לרבותא נקטינהו דאפילו הני דידא ודלועא שהן סמוכין לורידין אין דמן יוצא בחתיכת ורידין וכל שכן שאין חתיכת ורידין מועלת לשאר חוטין שבגוף לקדרה כלל וצריך לחתכו אבר אבר אלו דברי הרב ז"ל ולפי זה אסור לבשל עוף שלם אע"פ שנחתכו ורידין ולא מחוור דמדקא נחית למנינא משמע דהני תרי דוקא ותו לא ואע"ג דאיכא מניני בתלמודא דלאו דוקא נינהו כיון דהכא קאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא משמע דכי היכי דתלתא דוקא תרי נמי דוקא שאל"כ היאך תפס חשבון מועט במה שהוא מרובה וחשבון מרובה במה שהוא מועט אלא ודאי דוקא תרי קאמרינן ותו לא דבשנחתכו ורידין עסקינן שאע"פ ששאר חוטין שבגוף יוצאין מידי דמן בחתיכת ורידין חוטין אלו דידא ודלועא אין נשפכין דרך ורידין ולפיכך אין חתיכתן של ורידין מועלת להן אבל שאר חוטין אפילו לקדרה אין צריכין חתיכה וכי נקט לעיל הואיל וצולהו כולו כאחד לאו למימר דחתיכת ורידין לא תועיל לקדרה אלא לרבותא נקטיה דאפילו לצלי בעיא חתיכת ורידין אבל ה"ה דאפילו לקדרה מהני חתיכת ורידין לכולהו חוטין בר מידא ודלועא וכדכתיבנא וכי בעינן חתיכה בחוטין דידא ודלועא דוקא לקדרה אבל לצלי לא מדאמרינן בהדיא בפרק הזרוע דף קלג. גבי חוטי דלועא אי בטויא מידב דייב וכי תימא וכיון דחתיכת ורידין לא מהני לחוטי דידא ודלועא לפי שאין נשפכין דרך שם הוו להו הני תרי חוטי אע"פ שחתך את הורידין כחוטין אחרים בשלא חתך את הורידין וכי היכי דבחוטין אחרים בעינן חתיכת אבר אבר בשלא חתך את הורידין ה"נ אית לן למיבעי חתיכה בידא ודלועא אפילו לצלי אע"פ שחתך את הורידין דהא דמא דהני לא נפיק דרך חתיכת ורידין והוי לגבייהו כאילו לא חתך הורידין כלל י"ל דלא דמי לחוטין שבגוף דמתוך שהן נשפכין דרך בית השחיטה בשעת שחיטה דמן מתעורר לצאת ובשלא חתך את הורידין אינו מוצא הדם פתח פתוח וחוזר לאחוריו ונקרש ואין כח באש להפליטו אלא ע"י חתיכה דאע"ג דלגבי מוזריקי אמרינן לקמן דף צג: מידב דייב סתמא דאלמא לא בעו חתיכה התם היינו טעמא לפי שהן רואין פני האש ולפיכך אע"פ שהדם בשעת התעוררותו נקרש בהן נורא משאב שאיב ליה משא"כ בכל חוטין שבגוף שהן מובלעין בבשר ואינן רואין פני האש ולפיכך כיון שהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל שני חוטין הללו מתוך שאין דמן יוצא דרך שחיטה אין הדם שבהן מתעורר ואינו נקרש ולפיכך לצלי אין צריכין חתיכה וכבר כתבתי זה בפרק השוחט בס"ד. נמצא פסקן של דברים שאם לא שחט את הורידין כל החוטין שבגוף צריכין חתיכה אפילו לצלי והיינו חתיכת אבר אבר בר מחוטי דידא ודלועא מן הטעם שכתבנו. חתך את הורידין צולהו כולו כאחד בלא שום חתיכה כלל ומיהו לקדרה אפילו חתך את הורידין חוטי דידא ודלועא צריכין חתיכה שאין דם שבחוטין אלו יוצא ע"י מלח אלא בחתיכה וכתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דצריך לאותובי חתיכה לתחת דכל היכא שצריך חתיכה חתיכה לתחת בעינן כדאמרינן שם גבי צלי ברישא בכבשא וכתב עוד שכל החוטין שצריכין חתיכה הרוצה לצאת ידי חתיכתן לא יסמוך על חתיכת הבשר. לבד כי פעמים שהחוטין סמוכין אל העצם הרבה ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא עדיין החוטין קיימים אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים ואז יחתוך החוטין ונעשה פתח ליציאת הדם והא דאמרינן דידא ודלועא משום דמא ה"ה לחוטין שבגף העוף דגף העוף כיד הבהמה הילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחן וכן עצם לחיי העוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם וצריך לחתכם או ליטלם וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הם וצריך לחתכם או ליטלם אלו דברי הרב ז"ל:

10 חמשה קרמי הוו וכו'.:

11 דביעי. ביצים של זכר:

12 דמוקרא. שעל המוח:

13 וקרום שעל דד הטחול. קרום שעל מקום עביו:

14 אסור וחייבין עליו. משום חלב שעל הקרב השוכב עליו:

15 שעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו. דלא מיתסר אלא מדרבנן:

16 עילאה אסור וחייבין עליו. עילאה חלב שעל הכליות שיש עליו קרום דק והוא חלב גמור. ביעי חשילתא. ביצי זכר המעורין בגופו:

17 חד אסר. דאע"ג דאגידי בה בבהמה הרי הן כאבר ובשר המדולדלין שיש בהן מצות פרוש כדאמרינן בפרק בהמה המקשה דף עג: ודף עד.:

18 חד שרי. מפרשינן טעמיה בגמרא מדלא קא מסרחן חיוחא אית בהו:

19 ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסור ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות נראה דלדידן נמי אסירי דכיון דבבבל נהגו בהן איסור אנן בכל דוכתא בתר בני בבל גרירינן ולפי מה שכתוב בחידושי הרשב"א ז"ל נראה דבכל דוכתא שריאן אלא במקום שנהגו בהן איסור ולא נתחוור לי דלא דמי לתרבא דאייתרא דבכל דוכתא שרי בר מאתרא דנהיגי ביה איהורא וכמו שכתבתי למעלה דהתם אפילו בני בבל לא סבירא להו דאסור אלא ממנהגא בעלמא הוא שנהגו בו איסור והכי מוכח מאי דאמרינן לעיל ריש דף נ. דידהו מיכל נמי אכלי ליה לדידן מסתם מיהא סתים אלמא אפילו לבני בבל לא אסור מדינא דאי אסור מסתם נמי לא סתים אלא ודאי ה"ק כיון דלדידן נמי לא אסור אלא ממנהגא דיינו שלא לאכלו מפני שנהגו בכך אבל מסתם מיהא סתים ומש"ה מדינא הוא דבכ"מ שלא נהגו בו איסור יהא מותר אבל ביעי חשילתא בני בבל מדינא אסרי להו דלא אשכחן דמשום מנהגא בלחוד הוה מימנעי מלמיכלינהו וכיון דאנן בכל דוכתא בתר בני בבל גרירינן משמע דלדידן נמי אסור:

20 הני ביעי דגדיא. גדיא לאו דוקא:

21 עד תלחין יומין. משנולד שריאן בלא קליפת הקרום דאכתי לא פשט דמיה ליבלע באבריו:

22 אזרען. יש בהן זרע:

23 אסירן. בידוע שיש שם דם הילכך תרתי בעינן לאיסורא חלחין יומין ואית בהו שורייקי סומקי אבל גו תלתין יומין אפילו אית בהו שורייקי סומקי שרי לית בהו שורייקי סומקי אפילו בתר תלתין יומין שרי. אומצא ביעי ומוזריקי לקמן מפרש פלוגתייהו:

24 בכל התורה כולה. רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו הוא דמיקל רבינא ורב אחא לחומרא:

25 אומצא דאסמיק. בשר שהוא אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכו:

26 חתכיה. לחתיכות הרבה:

27 תלייה בשפודא. בתוך התנור לצלות:

28 מידב דייב ושרי. אפילו בלא חתיכה ומליתה אלא כרי מליחת צלי דבר מועט לדברי מי שמצריך כך בצלי וכמו שכתבתי למעלה:

29 מישאב שאיב ליה. שואבין את הדם:

30 מצמת צמית ליה. צומתין את הדם בבשר והוא נצלה בתוכו:

31 מוזריקי. חוטי צואר ורידין:

32 תלינהו בשפודא ובית שפודא לתתאי. האי ובית שפודא לתתאי מלשון הרב אלפסי ז"ל הוא ומשמע לי דדייק ליה מדאמרינן תליא בשפודא ואי לא הוי בית שפודא לתתאי אין זה דרך הניתלין:

33 ומאן דאסר הכא משום דמצמת צמית ליה אע"ג דבעלמא דם האברים כל היכא שלא פירש שרי שאני הכא לפי שנראה כאילו הדם שם בעין. וכתוב בהכשר הבשר לרב בעל העטור ז"ל דחתיכה זו דמוזריקי להכשיר כל החוטין שבגוף היא דבחתיכת הורידין יוצאין כל החוטין שבגוף מיד דמן ואע"ג דבפרק השוחט דף כח: אמרינן דדוקא כי נקיב להו בשעת שחיטה נפיק דם דחיים אבל שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כתב הרב ז"ל דהני מילי בניקבה בעלמא אבל כי חותך להו לגמרי אפילו שלא בשעת שחיטה יוצא הדם מהן ואין זה מחוור דכל שלא בשעת שחיטה ודאי אין דם החוטין שנקרש יוצא דרך חתיכת ורידין אלא הכא להכשיר את הורידין קאמרינן:

34 האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור. דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו וקאמר שאם נתנו אומצא דאסמיק לתוך החומץ הוא וחלייה אסור לפי שאנו רואין הדם כאילו הוא בעין ואינו כשאר בשר שדמו מובלע בתוכו כמו שפירשתי למעלה וחלייה נמי אסור לפי שהדם מתערב בחומץ:

35 לא אסמיק הוא וחלייה שרי. שהחומץ צומת אותו והוה ליה דם האברים שלא פירש ושרי:

36 אי אפשר דלית ביה שורייקי דדמא. לחלוחית של דם:

37 אבא מגמע ליה גמועי. מגמע החומץ לומר שהוא מותר:

38 לא חליט ביה זימנא אחריתי. שמתוך שנעשה רפוי אין לו כח לצמות הדם ויוצא מן הבשר ומתערב בחומץ:

39 איתא לקיוהא דפירא בעיניה. חמיצות הפרי בעינו הוא אע"פ שהוא חלש:

40 מולייתא שמחתכין בשר דק דק שלא נמלח וממלאין ממנו תרנגול או גדי:

41 והא קא בלעא דמא. שאותו מלוי פולט דם והגדי או התרנגול בולעין אותו:

42 ודוקא לצלי. כעין הפסח שהוא כעין זה שנותנין בני מעיו לתוכו וצולהו:

43 רישא בכבשא. הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים וטומנין אותו ברמץ:

44 כבשא. הטמנה ויש לחוש למוח שבתוכו שיש בו דם א"א לו לצאת מפני עצם הקדרה שמפסיק ויש שגורסין בכבשין:

45 תלייה אבית שחיטה מידב דייב. אם כשנתנו על האש נתנו על בית שחיטתו הדם זב משם ומותר מפני שעצם הקדרה נקוב שם:

46 אצדדין. על לחייו:

47 מקוי קוו. מתכנס הדם לתוכו ואינו יוצא משם ואסור:

48 אנחיריה. אם הניחו על נחיריו:

49 אי דץ ביה מידי ופתחיה. אם נעץ בו דרך הנחירים שום דבר כדי לפתוח יפה נקב הנחירים לצד הראש שרי ואי לא אסור ובגמ' אמרי' א"ד אנחיריה ואבית שחיטה דייב אצדדין אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסור ופסק הרי"ף ז"ל כלישנא קמא לחומרא לפיכך לא הביא האי לישנא בתרא בהלכות וכ"ד הר"ם במז"ל בפ"ו מהל' מאכלות אסורות ויש מי שפסק כלישנא בתרא ולקולא משום דכיון דדם שבשלו אינו עובר עליו הוי ליה איסורא דרבנן ולקולא ודאמרינן ואי לא אסור היינו מוקרא קרומא בלחוד אבל אידך בשרא שרי דהא איכא קדירה דמפסקא דלא מצי' אמרת דלא מפסקא דא"כ מידב דייב ושרי אלא כדפרישית:

50 וכתבו בתוס' דכי אמרינן ברישא בכבשא דאי תלייה אבית השחיטה מידב דייב ושרי דוקא בשעשה כן להסיר את השער בלבד אבל לצלותו בכל ענין אסור וזה כפי דעת רבינו יצחק ז"ל שכתבנו למעלה דבשר שיש בו חוטין צריך חתיכה אפילו לצלי וכיון שכבר פירשנו למעלה שאין חוטין צריכין חתיכה לצלי ה"נ אע"פ שיש דם בחוטי המוח כל היכא דבית שחיטה לתחת אף לצלי שרי ומסתברא נמי דלהסיר את השער בלחוד אפילו אותביה אצדדין שרי דלא משהו ליה כולי האי ובשיעור מועט כזה אין הדם הולך ממקום למקום ואפילו דאיב פורתא ע"י מליחה נפיק וכן אלו שמשימין רגלי הבהמה על האש להסיר שערן ולהסיר הטלפים מסתברא דשרי משום דטלפים גופייהו מונעין האש שלא יזוב הדם ממקום למקום ואפילו דייב פורתא ע"י מליחה נפיק אלא שיש מחמירין וחותכין הטלפים בסכין מעט ומניחין החתך למטה כדי שיזוב הדם דרך שם אם יפרוש ממקומו ומנהג יפה הוא וכן הללו שמהפכים התרנגולת על האור להעביר הנוצה שרי שבשיעור מועט כזה אין לחוש שמא יזוב הדם ממקום למקום ואפילו יזוב מעט יוצא הוא ע"י מלחו אלא שכתב בעל העטור ז"ל שצריך שלא להשהותו כ"כ באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט הדם בגוף התרנגולת וכתב הרשב"א ז"ל שלקדרה צריך לחוש לזה לפי שאין המלח מוציא בליעת דם בזה אבל בצלי אין לחוש שכיון שהאש מבליעו אף האש מפליטו דכלל גדול הוא לענין פליטה כבולעו כך פולטו וכתבו בשם רבינו יונה ז"ל שצריך להדיח תחלה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ואיסר ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא דם אלא הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מצמת צמית ליה ואסור. ולענין מליגת גדיים וטלאים ברותחין בכלי ראשון אסור דכלי ראשון מבשל ואיכא למיחש משום חלב ודם ולא תקשי לך ההיא דאמרינן לקמן בפ' הזרוע דף קלד: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע דאכא לאוקמא בשניקר את החלב וגידין ומלח משום דם א"נ בכלי שני שאינו מבשל ומיהו משום חלב אפי' בכלי שני איכא למיחש דאע"ג דאינו מבשל מבליע הוא שאין בליעה תלויה בבישול דהא חום בית השחיטה אינו כחום כלי שני ואפ"ה מבליע כדאיתא בפ"ק דף ח: ואמרינן נמי התם לא ליסחוף איניש כפלי עלוי בשרא דלמא דייב תרבא ובלע בשרא הילכך ההיא דפ' הזרוע ע"כ כשניקר את החלב עסקינן אבל לענין דם אע"פ שלא נמלח ליכא למיחש דאע"ג דכלי שני מבליע אין חומו גדול כחום האש שלא יצא ע"י המלח והא דמפלגינן בין אותביה אבית שחיטה לאותביה על הצדדין דוקא לצלי אבל אי בשליה בכל ענין אסור דבין כך ובין כך נפיק דמא אבראי והרוטב נכנס ויוצא ומערב את הכל ואפילו נמלח הראש קודם לכן אסור לדברי מי שסובר דלקדרה כל בשר שיש בו חוטין צריך חתיכה בשעת מליחה וכיון שכן היאך יצא דם שבחוטי הקרום במליחה אלא ודאי אי אשתלי ובשליה אפילו נמלח אסור אא"כ יש בו ששים וכי משערינן ששים איכא מ"ד דבקרמא בלחוד משערין ואיכא מ"ד דבכוליה מוחא וכ"כ הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל:

51 אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו בתנור אחד עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם להאיך. בשר שחוטה מפטם בשר נבלה:

52 והדר האיך ומפטם להאי. בשר הנבלה חוזר ומפטם הבשר שחוטה כלומר שנותן טעם בריחו: