ר"ן על חולין י׳ א

1 קרמא תתאה. הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו:

2 חיתא. שק כמו ב"ק דף ט. חיתא דקיטרא:

3 דמנח ביה מוחא. שהמוח מונח שם:

4 כנגדו בביצים ניכר. בביצי זכר אתה יכול להכיר שגם הם יש להם ב' קרומים לבד הכיס. האחד החיצון והאחד שהביצים מונחים בו ומתוך שהקרום התחתון של מוח דק מאד ואינו ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דאע"ג דלא אינקב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הר"ם במז"ל בפ"ו מהלכות שחיטה אבל בחידושי הרמב"ן ז"ל כתוב שלדברי הרב אלפסי ז"ל לא מיטרפא עד דמינקבי תרוייהו ואינו נראה כן מיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקב קרמא תתאה ולפי גירסא זו הדבר ברור דלא מיטרפא עד דמינקבי תרוייהו:

5 כל מה שבקדרה. בגולגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדרה ליעשות חוט שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא:

6 נידון כמוח. בנקב משהו:

7 לימשך. לצאת מן הקדרה לצד החוט:

8 על פי הקדרה. במקום חבור הצואר והגולגולת:

9 ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין:

10 בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן. חלל גדול חלל האמצעי חלל קטן הרבה חללים קטנים יש לו סביב:

11 חלב שעל גבי דופני הריאה. סמפון הוא שמכוסה כולו בשומן עד שאינו נראה ויורד בין ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב וקרי ליה חלב משום שכל שומן מיקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן על כרחיה קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה:

12 תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לג':

13 חד פריש לליבא. משמע דאמימר פליג אדרבה בריה דרב יצחק ומפרש קנה הלב דפליגי ביה רב ושמואל דהיינו חלב שע"ג דפנות הריאה ואיהו ס"ל דקנה הוא דנפיק מגרגרת ופריש לליבא:

14 וחד פריש לריאה. ומתחלק לתוכה והן הן הסימפונות:

15 דריאה כריאה. בנקב משהו:

16 דכבדא ככבדא. דלא מיטרפא אלא עד שלא ישתייר ממנו כזית:

17 דליבא פליגי. רב ושמואל וכתב רש"י ז"ל דכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ואין זו ראיה דדילמא ר' יוחנן קודם שמתחיל להתפצל איירי דלכ"ע נידון במשהו לפיכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כחומרי דתרי לישני:

18 הורה רבי. שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו:

19 רוב עורו. אם נפסק רוב היקף העור סביב אע"פ שהמוח לא נפסק כלום טרפה ואם רוב עורו קיים והמוח נפסק כשרה דמוח לא מעלה ולא מוריד:

20 הומרך ונתמסמס. אחוט השדרה קאי:

21 המרכה לשון מורך נתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב:

22 אינו יכול לעמוד מפני שהוא צלול אבל לא כל כך שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזים אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ואיבעיא לן בגמרא אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו. כלומר שמתוך שהוא עב וכבד אינו יכול לעמוד אבל לא נתרכך מוחו מבפנים מהו כלומר חולי הוא זה שמכבידו או לא וסלקא בתיקו ולחומרא וכל הני המרכה והמסמסה בכלל נפסק החוט דקים להו לרבנן שמתוך לקות זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה ואע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בנפרד אבל בהמרכה והמסמסה הפסק הוא והני פסולי דהמרכה והמסמסה הוא הדין נמי למוח הראש והכי מוכח בגמרא בהדיא:

23 עד היכן חוט השדרה. עד היכן כחו של חוט להיות הבהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב. עד בין הפרשות. עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל לפצולים כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו והאמצעי לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד וכן בהרבה מקומות עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והירכים מעמידין את שדרתה ואינה מתה בכך. והפרשות עשויות כצורה הזו:

24 עד פרשה שניה. כל מקום שיפסק עד סוף פרשה שניה טרפה. ומוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושניה מספקא לן. ומספקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה שלישית:

25 בעינן דאישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה. דהיינו במקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות וכתב הרשב"א ז"ל דשיעור זה אפילו בשור גדול אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו ובגמרא איבעיא לן בהאי זית מתלקט מהו כלומר שאינו במקום אחד אלא חצי זית כאן וחצי זית כאן:

26 כרצועה מהו. מרודד מהו. כלומר מרוקע ולא איפשיטו ובכולהו נקיטינן לחומרא:

27 דאגלידא כאהינא סומקא. שנקלף העור העליון ונשאר הקרום התחתון והנה היא כתמרה אדומה:

28 דאושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה:

29 מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום גדפא כנף שקורין פלומ"ה:

30 גילא. קש:

31 אי מבצבצא. ההוא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם וטרפה משום ריאה שניקבה:

32 ואי לא ידעינן מהיכא אושא. לפעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע:

33 בדקינן לה במיא דפשורי. מניחין הריאה כולה במים פושרין ונופחין אותה שכל מקום שיהא בה נקב יבצבצו המים:

34 דכווצי לה. והנקב נסתם ואין זו בדיקה: