פני יהושע על קידושין ח׳

1 אמר ר' יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' לכאורה אלישנא בתרא דאיכא דאמרי דוקא קאי וא"כ ללישנא קמא לא אמרה ר' יוסף מעולם מיהו לפי מה שאפרש בסוף הסוגייא קאי שפיר נמי ללישנא קמא עיין עליה:

2 שם אילימא דלא מיקני ביה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופירש"י וכיון דמיפרק ביה איקנויי נמי מיקני. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים כתב להדיא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל בשוה כסף ומפיק לה מכסף ממכרו דכתיב ברישא דקרא והובא' דרשה זו בירושלמי וכבר תמהו עליו רבים והקשו מסוגייא דשמעתין ויותר קשה דלקמן דף ט"ז בע"ע הנמכר לישראל תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ומייתינן נמי האי קרא דישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף והיה נראה בעיני ליישב דלא פליגי גמרא דידן אירושלמי דודאי היכא דקנאו בכסף צריך ליתן לו כסף דוקא ולא שוה כסף והוא כדין בע"ח שצריך שישלם כסף כדפרישית בריש מכילתין בל' התוס' בד"ה בפרוטה ובש"פ וההיא הוא דילפינן בירושלמי מכסף ממכרו ולזה נתכוון ג"כ הרמב"ם ז"ל משא"כ היכא שקנאו בתחלה בשוה כסף נגאל ג"כ בשוה כסף ובזה נתיישב טפי בהאי דשמעתין ובהכי איירי נמי ההיא דלקמן דף ט"ז אלא שעדיין צ"ע ליישב לשון הרמב"ם ז"ל ע"ש בכסף משנה ולפי מה שנ"ל דדוקא בנמכר סתם עד היובל ס"ל להרמב"ם דאין נגאל בשוה כסף מייתורא דקרא משא"כ בנמכר לשנים ידועים:

3 קונטרס אחרון דף ח גמרא אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמור רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. וכתבתי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים שפסק דע"ע הנמכר לעובד כובבים אינו נגאל בשוה כסף והעליתי דדוקא במוכר עצמו סתם שיעבוד עד היובל בזה כתב הרמב"ם ז"ל דאינו נגאל בשוה כסף מגזירת הכתוב דאחמור עליה ויליף לה מקרא דמכסף ממכרו שהובא בירושלמי הביאו הכסף משנה שם משא"כ במוכר עצמו לעכו"ם על שנים ידועים מודה הרמב"ם ז"ל דנגאל בשוה כסף מקרא דישיב גאולתו דמייתי הש"ס הכא:

4 שם אלא לאו דאית בה ש"פ וכיון דלא קייצי לא. לכאורה משמע דתנא דברייתא יליף לה ממיעוטא דקרא מיתורא דמכסף מקנתו וקשיא לי דקרא לא מייתר דאיצטריך למעט דנמכר לעובד כוכבים אינו נקנה לא בשטר זלא במשיכה ולא בחליפין אלא בכסף דוקא כמ"ש התוס' לקמן דף יו"ד ע"ב ועיין בחידושינו שם ולעולם אימא לן דבשוה כסף נקנה אע"ג דלא קייצי דבכלל כסף הוא לכך נ"ל דודאי כל מילי דלאו במשמעות כסף ממעטינן שפיר ממיעוטא דמכסף מקנתו ומהא גופא דייק ר' יוסף שפיר דס"ל לתנא דברייתא בפשיטות מסברא דנפשיה דכל שוה כסף דלא קייץ לאו בכלל לשון כסף הוא מטעם שפירשתי לעיל בריש סוגיין ונהי דקונין בהן בכל מקום תבואה וכלים וקרקעות מ"מ לאו מטעם כסף הוא אלא מטעם חליפין ותורת דמים כמו שפירש רבינו תם ז"ל בהזהב בסוגייא דחליפין דשוה בשוה במטלטלין קונין מטעם חליפין וסובר רב יוסף דלאו בתורת חליפין ותורת דמים תליא מילתא אלא בקייצי ולא קייצי דהכי סבר רב אדא בר אהבה בהזהב דף מ"ז באיבעיא דחליפין ומקפיד עליהן ופשיט לה מברייתא דפרתך בכך וכך והיינו קייצי כמו שאפרש בסמוך אבל היכא דלא קייצי לאו בכלל כסף נינהו אלא בכלל חליפין ומש"ה לא מהני לא בע"ע ולא באשה ולא בפדיון הבן כך סברת רב יוסף ומשנינן אליבא דרבה דלאו בקייצי ולא קייצי תליא מילתא אלא בין תורת חליפין ותורת דמים כדפירש"י בסמוך והיינו כמסקנת רבא שם בפרק הזהב דף מ"ז כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

5 שם ואידך ה"ק בתורת כסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין עיין בפרש"י וכבר כתבתי בזה בסמוך. מיהו הא דאיצטריך למילף הכא מקרא דמכסף מקנתו דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בחליפין מזה מדקדק ר"ת לעיל דף ו' בד"ה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה דעובד כוכבים בר קנין חליפין הוא בשאר מילי והקשיתי שם לשאול דסכינא חריפא מפסיק קרא דבהדיא כתיב בקנין חליפין וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דבישראל דוקא קונה וכתבתי שם דמההיא דהכא ליכא ראיה לדברי ר"ת דאפשר דניחא לן לאתויי הכא קרא דמכסף מקנתו שהוא מן התורה ממש ומהכא ילפינן בכ"מ דאין חליפין לעובד כוכבים מלאתויי קרא דדברי קבלה וזה לא יתכן לפמ"ש בסמוך דקרא דמכסף מקנתו לא מייתר להכי וליכא למימר דאכתי ילפינן שפיר דאין שום קנין לעובד כוכבים בכל מקום אלא בכסף הא ליתא דאליביה דרבה קיימינן הכא דס"ל כר' יוחנן בפרק הזהב דף מ"ז גבי מכור לי באלו דמעות קונה בישראל ודריש לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה וא"כ איכא למימר דה"ה לחליפין ואי דרשינן דומיא דלעמיתך בחדא דוקא א"כ אמאי איצטריך הכא לאתויי ממיעוטא דמכסף מקנתו ואפשר דלענין עבד לא שייך לומר דומיא דלעמיתך דלישראל נמי לאו בחדא דהא נקנה בכסף ובשטר אבל ממיעוטא דמכסף מקנתו ילפינן שפיר דבעובד כוכבים בכל דוכתא בחדא והיינו בכסף דוקא ועוד נלע"ד דקרא דוזאת לפנים בישראל אתא למעט דעובד כוכבים מישראל לא קני והכא איצטריך למעט דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו קונה בחליפין משום די"ל ישראל מעובד כוכבים אפשר דקונה בשאר מילי דילפינן מק"ו גופו קונה כדאשכחן בעבד כנעני ממונו לא כ"ש וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב בטעמיה דרבי יוחנן אמר מעות קונה מדאורייתא והיינו מהאי ק"ו ואע"ג דעבד כנעני קונה עצמו בחליפין התם קנינו ושחרורו באין כאחד והו"ל ישראל מעלייא ובכל זה לא הונח לי דהא דעבד כנעני גופו נקנה בחליפין לאו מקרא ילפינן ליה אלא מסברא וע"כ היינו בחד מתרי טעמי אי משום דחליפין מהני בעובד כוכבים כדברי ר"ת או משום דעבד כנעני כיון דשייך במצות חשיב כישראל לענין קניינא כדמשמע בפרק השולח דף ל"ט ע"ש בפירש"י ובחידושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למעט הכא ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מדין חליפין הא כתיב וזאת לפנים בישראל לכך נלע"ד דהא דכתיב וזאת לפנים בישראל למעט עובד כוכבים היינו מענין חליפין ממש שהוא כעין קנין סודר דבהא איירי פשטא דקרא דכתיב נעל והא דאיצטריך לאתויי הכא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בתורת תבואה וכלים היינו בחליפין דשוה בשוה דלא שייך למעט מקרא דדברי קבלה כמו שדקדק ר"ת גופא בפרק הזהב וכמו שהארכתי בזה בפרק הזהב ע"ש ויבואר עוד בסמוך כנ"ל לולא שאיני כדאי להשיג על דברי ר"ת לעיל דף ג' וצ"ע ודוק:

6 קונטרס אחרון שם ואידך הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים מאי נינהו חליפין. ודקדק רבינו תם ז"ל מכאן דבעלמא יש לעכו"ם קנין חליפין וכמ"ש לעיל דף ג' ע"א אמנם לענ"ד ראייתו אינה מוכרחת דהא דאיצטריך למעט הכא מחליפין היינו מחליפין דשוה בשוה דהוי מטעם שוה כסף ואפ"ה מיעט' רחמנא אבל לענין חליפין דקנין סודר לעולם דלא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא שאין לעכו"ם קנין חליפין דק"ס מדכתיב להדיא וזאת לפנים בישראל כן נ"ל לולי דר"ת לא פירש כן ולדעתי צ"ע לדינא:

7 תוספות בד"ה ומאי ניהו חליפין אין ע"ע נקנה בחליפין כו' עיין בזה בחידושינו לקמן במשנה דע"ע נקנה בכסף באריכות ומה שכתבו דעבד כנעני נקנה בחליפין יבואר ג"כ לקמן בסוגייא דעבד כנעני ועיין בחידושינו פרק השולח דף לט:

8 גמרא ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. והקשה בס' עצמות יוסף אכתי מצי לאוקמי בחליפין דשוה בשוה דמהני בפירי לשיטת ר"ת בפרק הזהב מיהו לפמ"ש באריכות בפרק הזהב והעליתי שם דהא דשוה בשוה מיקרי קנין חליפין היינו אליבא דריש לקיש דוקא דס"ל דמשיכה קונה במטלטלין ולא כסף ומש"ה הא דקונה שוה בשוה ע"כ היינו מדין חליפין משא"כ לר' יוחנן דס"ל מעות קונה א"כ שוה בשוה אפי' דרך חליפין לאו מטעם חליפין קונה אלא מטעם כסף דהא שוה כסף ככסף ואי משום דכיון דלא קייצי לא מיקרי שוה כסף א"כ אכתי הוי סייעתא לרב יוסף ותיובתא דרבה אם לא שנאמר דרבה כר"ל ס"ל ובפר' הזהב גבי מכור לי באלו משמיה דרב הונא קאמר וליה לא ס"ל ולפ"ז כיון דמצינן דכסף אינו קונה במטלטלין ואפ"ה בשוה בשוה דרך חליפין קונה כדדייק ר"ת מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ע"כ בתבואה וכלים מטעם חליפין קונה כיון שנתנו בתורת חליפין ובהכי הוי בעי לאוקמי מעיקרא כדפרישית בסמוך. אבל השתא דמקשה הש"ס ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין והיינו ע"כ משום דקי"ל כר"נ בדיני וא"כ מה"ט גופא מיבעיא לן לאוקמי מילתא דרבה כר' יוחנן דמעות קונה כדמסקי' להדיא בפרק הזהב דר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין כרבי יוחנן ס"ל דמעות קונה וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שם דמה"ט הלכה כרבי יוחנן דר"נ כוותיה ס"ל וא"כ מקשה הכא שפיר דתו לא מצינן למימר דאינו קונה בתורת תבואה וכלים דקאמר היינו חליפין דשוה בשוה דהא דבתבואה וכלים קונין דרך חליפין כדפירש"י ע"כ לר' יוחנן בשוה בשוה לאו משום חליפין הוא אלא משום כסף דשוה כסף ככסף ולרבה אפילו בדלא קייצי ודוק כי נכון הוא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בל' התוס' בד"ה והלכתא שיראי דף ט'. העולה מדברינו דפלוגתא דרבה ורב יוסף בפלוגתא דשיראי תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דעיקר טעמא דרב יוסף דס"ל כר"י דמעות קונה במטלטלין וא"כ ע"כ הא דמרבינן חליפין דשוה בשוה מקרא דדברי קבלה דכתיב על הגאולה ועל התמורה היינו משום דבתורת כסף לא מיקני דכיון דלא קייצו לא מיקרי כסף ולא משמע ליה לרב יוסף למימר דעיקר קרא בשוה בשוה איצטריך להיכא שמזכיר לשון חליפין כיון דבעיקר הקנין מיהא קונה מדין תורה מטעם כסף או שנאמר דר' יוסף ס"ל כר"ל דהא מילתא דכסף קונה פלוגתא דתנאי היא ר' שמעון ורבנן כדאיתא בפ' הזהב ור' יוסף ס"ל כר"ש כיון דר"נ ס"ל כוותיה דמעות קונה ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו התוס' לעיל עליה דרב יוסף מברייתא דהתקדשי לי בשטר דרב יוסף מוקי לה כהאי תנא דמעות אינו קונה דלפ"ז ליכא הוכחה דבעינן קיצי אבל איהו גופא ס"ל כהאי תנא דמעות קונה וא"כ ע"כ דהיכא דלא קייצי לא מיקרי כסף ודו"ק:

9 קונטרס אחרון שם ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין כו' כתבתי דמכאן סיוע למה שכתבתי באריכות בפרק הזהב דהא דחליפין דשוה בשוה קונה מטעם חליפין היינו לר"ל דוקא דמעות אינו קונה משא"כ לרבי יוחנן בלא"ה קונה מטעם שוה כסף ובזה נתיישב היטב סוגיא דשמעתין ונתיישב' ג"כ קושיית התוספות לקמן בהא דאיצטריך למפסק הלכה שיראי לא צריכי שומא ואין הכרח לחלק בין שיראי לשאר מילי כמו שמחלק רבינו תם עיין בפנים באריכות:

10 שם אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני כו' וכתבו התוספות דללישנא קמא אייתי ראיה ועיין במהרש"א שכתב דללישנא בתרא לא מצי לאתויי דהכא לא הוי באמר כל דהו כיון שצריך ליתן ה' סלעים דוקא אבל ללישנא קמא מייתי שפיר דאיירי רישא בדאמר עגל זה לה' סלעים של פדיון בני וסיפא דקתני עגל זה לה' סלעים של פדיון בני איירי שכבר נישום בה' סלעים אלו דברי מהרש"א ז"ל וצ"ל לפ"ז דהא דאמרי' לעיל דאיתתא לא בקיאה בשומא לאו דוקא איתתא אלא הכהן נמי אינו בקי בשומא ומלבד שדבריו דחוקין בזה אלא תקשה יותר הכא מאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דכהן או לא כיון דאמר חמשא ושוי חמשא אמאי לא אמר כלום ויותר יש לתמוה דנהי דמיתוקמא ברייתא שפיר כר' יוסף אכתי מאי מייתי רב יוסף ראיה לדבריו דהא לרבה מיתוקמא ברייתא שפיר טפי דבהאי בבא דרישא דקתני לא אמר כלום משום דלא אמר ה' סלעים ולכל דהו נמי לא דמי כמו שפירש מהרש"א ז"ל משא"כ בבא דסיפא דאמר ה' סלעים מהני ומאי דוחקא דגמ' לפרש אליבא דרבה בדלא שוי ולפום רהיטא יותר היה נ"ל להגיה בדברי התוס' ללישנא קמא לא מייתי ראיה או ללישנא בתרא מייתי ראיה. אמנם כן לאחר העיון נ"ל לפרש הסוגייא בענין אחר דבלא"ה נראה דוחק לפרש הא מנא אמינא לה קמא דקאמר רב יוסף גופא דליהוי דוקא ללישנא בתרא ומנא אמינא לה בתרא דקאמר נמי ר"י גופא ליהוי ללישנא קמא דוקא. לכך נלע"ד דהני תרתי מנא אמינא לה קאי שפיר אכולהו לישני. ולפ"ז נאמר דללישנא קמא נמי טעמא דרב יוסף דקאמר שיראי צריכי שומא היינו משום דלא קייצי לא הוי בכלל כסף אלא דללישנא קמא בכל דהו מיקרי קייצי כיון דמסתמא שוה פרוטה א"כ לכל העולם הוי קייצי מיהא לש"פ אע"כ דלא משכחת לפלוגתא דרבה ור"י אלא בדאמר חמשין ושוה חמשין דלרבה מקודשת דלא בעינן קייצי ולר"י אינה מקודשת דכיון דאיהי לא קים לה בהאי שומא דאדיבורא דידיה לא סמכה דעתה א"כ לגבי דידה מיקרי לא קייצי לא הוי דומיא דכסף והא דקאמר איתתא לא בקיאה בשומא לאו דוקא איתתא אלא משום דבאיתתא קאי וה"ה לכל היכא דבעינן דעת המקנה והקונה כגון בע"ע נמי שייך לומר כן וללישנא בתרא דאפילו בכל דהו נמי פליגי משום דבעינן דומיא דכסף דוקא דקייץ לגמרי. וא"כ מייתי ר' יוסף שפיר ראיה מע"ע ומפדיון הבן דכל היכא דלא קייץ לאו בכלל כסף הוא ואע"ג דבפדיון הבן לא כתיב כסף בהדיא ומרבינן שוה כסף מכלל ופרט וכלל כמ"ש התוס' בריש מכילתין מ"מ בעינן כעין הפרט דה' סלעים דקייצי מש"ה ברישא לא אמר כלום כיון דלא אמר ה' סלעים משא"כ בסיפא דקאמר ה' סלעים מהני דבהא מודה ר"י כיון דלא שייך הכא האי טעמא דלא סמכה דעתיה דלאו בדעתיה דכהן תליא מילתא אלא בדעת הפודה ולגבי דידיה הוי שפיר קייצי כיון דאמר חמשא ושוי חמשא כנ"ל נכון בעזה"י:

11 תוספות בד"ה ר' כהנא כו' א"כ יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן כו' עכ"ל. כוונתו דכי היכי דאיכא למ"ד התם כהן אפי' כהנת ה"נ איכא למימר בכל מתנות כהונה כדאשכחן נמי בתרומה וחזה ושוק כנ"ל בכוונתן אלא שלא מצאתי להם חבר בזה אלא דוקא היכא דגלי קרא:

12 קונטרס אחרון תוספות בד"ה ר' כהנא שקל סודרא וכתבו התוספות לחד שינוייא דבשביל אשתו היה לוקח. ולכאורה יש לתמוה דלא מצינו בזה בשום דוכתא ולא בשום פוסק דאשה שיין בכלל מתנות כהונה ולא מצינו לה אלא בזרוע ולחיים וקיבה במסכת חולין וצ"ע:

13 רש"י בד"ה כיצד דאמר במנה זו כו' והיינו דקאמר רצה א' מהם לחזור הרשות בידו עכ"ל. נראה מזה דכל היכא שלא חזרו בהן הוי שפיר קידושין ובלבד שישלם החסרון וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דבשיראי אי אמר חמשין ולא שוי חמשין לא הוי קידושין כלל היינו משום שדרך להקפיד בשיראי וכיוצא בו ודוקא קאמר משא"כ במטבע אין דרך להקפיד אבל מל' התוס' בשמעתין משמע בפשיטות דאפילו לא חזרו בהן לא הוי קידושין כלל ולא מהני ההשלמה כיון דאמר מנה זו דוקא קאמר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ולפ"ז צריך לפרש דהא דאמרינן כיצד כגון דאמר במנה זו לאו לגמרי קאמר כיצד דהא מסיים בסיפא אינה מקודשת וברישא קתני דוקא כשחזרו בהן אלמא דההיא כיצד לא בא לפרש אלא דאיירי נמי במנה זו וכ"כ הרשב"א:

14 קונטרס אחרון רש"י בד"ה כיצד דאמר במנה זו והיינו דקאמר אם רצה א' מהם לחזור כו' משמע דס"ל לרש"י כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל זמן שלא חזרו בהן הוי קידושין ודלא כשיטת התוס' והרשב"א ז"ל:

15 קונטרס אחרון ע"ב גמרא מנה אין כאן משכון אין כאן ומשמע מל' רש"י ומסקנת התוספות דה"ה במתנה נמי לא מהני משכון כיון שלא נגמר החיוב בדיבור וכן הוא בפוסקים ונלענ"ד שאם אמר בלשון חיוב חייב אני לך מנה ונתן לו משכון חייב דלא גרע מחייב אני לך מנה בשטר דהא לא שייך כאן משטה אני בך ואפשר דאפילו בלא"ה לא פסיקא מילתא דבמתנה פטור כיון דסמכה דעתה ובכמה דוכתי אשכחן דהיכא דסמכה דעתה קונה בדיבור וצ"ע:

16 בד"ה מנה אין כאן כו' פירוש ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתם בזה דכיון דהכסף אינו בעין נהי שנתחייב ליתן לה אכתי הו"ל כמלוה דאינה מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דלפמ"ש לעיל בההיא דהמקדש במלוה דף ו' ע"ב דלמאי דמשמע שם מלשון רש"י ז"ל טעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דדעתה אמעות המלוה שהוא בעין ובההיא כבר זכתה משעת הלואה שלא ע"י קידושין ולפ"ז לא שייכא האי טעמא הכא וא"כ אי ס"ד דעל ידי המשכון נתחייב במנה היה ראוי לומר שתתקדש כאן ע"י שנתחייב בעיקר המנה וליכא למימר בכוונת התוספות דנחתו הכא לההיא סברא דמסקו דבמתנה נמי לא מהני כלל וצריך להחזיר המשכון א"כ למה הוצרכו לפרש כאן לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ותיפוק ליה שאין כאן כסף כל עיקר אע"כ דאכתי לא נחתו להאי סברא אלא מילתא דפסיקא קאמרי דלענין קידושין בלא"ה פשיטא דלא הוי קידושין אא"כ אמר זכי בגוף החפץ דאפילו לסברת רבינו חיים בשם ר"ת דבמתנה אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה מעכב המשכון עד שיתן דמים אפ"ה באשה אינה מקודשת משום שהכסף אינו בעין וכמ"ש הרשב"א ז"ל דהו"ל כמלוה וסברי דטעמא דמלוה נמי לפי שאינו בעין. יהו לפי שיטת רש"י דלעיל צריך לפרש הכא כמסקנת התוספות כאן שאין כאן חיוב כסף כלל ואפילו במתנה נמי לא מהני וצריך להחזיר המשכון דאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב בדיבור בעלמא ומה שנתן המשכון הוי כנתינה בטעות כיון דאזיל ליה חיוב המנה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שכתב שאין המשכון מתנה אלא דבר"פ הנושא כתבתי דכל היכא דסמכא דעתיה דמקבל אדם מתחייב בדיבור וא"כ קשיא ההיא דהכא אע"כ דלא דמי קידושין למתנה ועיין בפ' הנושא. ועיין בר"ן ובחידושי הריטב"א ז"ל שכתבו פירושים אחרים בזה ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

17 בא"ד שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה עכ"ל. ואע"ג דבמשכון ביד אחרים מסקינן דמקודשת אע"ג שלא ישאר ביד האשה מ"מ שאני התם שהיה לו לבעל המשכון זכות בגוף המשכון מחמת הלואה ראשונה וקנוי לו מדר' יצחק א"כ הקנה לה אותו הזכות לגמרי משא"כ הכא דלא זכתה בגוף החוב בדיבור בעלמא א"כ אפילו את"ל שזוכית בגוף החוב ע"י נתינת המשכון לחוד אכתי אינה מקודשת לא מצד החוב שאינו בעין ולא מחמת המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון כנ"ל כוונת התוספות ודו"ק:

18 בא"ד וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה כו' ואין לחלק בין מתנה לקידושין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה אין לשון התוס' מקושר היטב דלפמ"ש הטעם שתחלת דבריהם לפי שאין אשה נקנית בכסף לפי שאינו בעין משמע דמשום דהו"ל כמלוה וא"כ ודאי יש לחלק בין קידושין ומכירת שדה דהיינו עובדא דזביני דאמת' דבסמוך דדמי נמי לקידושי אשה ובין ענין מתנה דלפי האי טעמא זוכה במתנה על ידי המשכון ולא שייך לומר מנה אין כאן משכון אין כאן דאיכא למימר כיון דיהיב משכון מסתמא גמר ומקני ולא גרע מחייב אני לך מנה בשטר וכדמשמע להדיא מל' הרא"ש ז"ל בשמעתין דיש מחלקין בין קידושי אשה ומכירת שדה ובין מתנה משום האי טעמא דאשה ושדה בעינן כסף בעין. אלא דשפיר יש ליישב לשון התוס' דמילתא דפסיקא נקטי כמו שכתבתי בסמוך דבאשה פשיטא דבכל ענין אינה מקודשת אא"כ אמר זכה בגוף החפץ ומה"ט שכתבו שאינה מקודשת מצד המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון מש"ה כתבו דכמו כן פשיטא להו דבמתנה שאמר אתן לך ונתן משכון סתם דלא זכה במתנה ע"י משיכת המשכון כיון שהלה לא זיכה לו גוף המשכון אלא על המנה שאמר אתן אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן דבהא אין לחלק בין קידושין למתנה ולא דמי לחייב אני לך מנה בשטר כיון שאין המשכון תחת הכסף ממש וע"ז כתבו דאומר רבינו חיים בשם ר"ת דהיכא שאמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לן מנה דבכי הא ודאי זוכה במנה ומתחייב ליתן המנה ואם לאו מעכב המשכון כמו שהתנו דכל תנאי שבממון קיים ולא הו"ל דברים בעלמא כיון שמסר לו המשכון על חיוב זה בפירוש גמר ומקני. אלא דאפ"ה לא מהני בקידושין דסוף סוף אין הכסף בעין והו"ל כמלוה כמו שכתבו בתחילת דבריהם. וזה נ"ל נכון בכוונת התוס' והשתא אתי שפיר לפירוש ר"ת דלא תיקשי מאי מקשה רבא לר' נחמן מההיא דקדשה במשכון מקודשת ואמאי לא מוקי לה כגון שאמר אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה אע"כ דלר"ת נמי לא מהני בקידושין כדפרישית והא דלא מוקי לה כשאמר וכי בגוף המשכון דלשון קדשה במשכון לא משמע הכי כן נ"ל ודו"ק:

19 בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק כו' ובד"ה מנין לבע"ח שקונה משכון. עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין באריכות וכבר כתבתי בזה מה שנלע"ד בפ' השולח דף ל"ז והעליתי דבכל מה שהוא לטובת המלוה אם רוצה לזכות גוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלואתו משלא בשעת הלואתו ובתרווייהו מקודשת והיינו דמשני הכא סתם במשכון דאחרים ולא מסיק דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע"כ בכל ענין מקודשת ודוקא לענין אחריות י"ל דשלא בשעת הלואתו מתחייב באחריות כיון דלגוביינא שקליה משא"כ במשכנו בשעת הלואתו אינו מתחייב באחריות דאפשר שלא נתכוין לזכות עדיין כמ"ש שם בתוס' טעם לשבח וסיוע גדול מצאתי לדברי בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ברוב הדברים שכתבתי שם עיין עליו:

20 קונטרס אחרון תוספות בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק. כתבתי דלענ"ד דלעולם אם המלוה רוצה לזכות בגוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו משא"כ לענין אחריות דהוי ריעותא דמלוה משכנו שלא בשעת הלוואתו הוי טפי ברשות המלוה בעל כרחו וכמו שהארכתי בפ' השולח ונתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ן בח"מ סי' ע"ב וכן משמע להדיא מלשון הריטב"א ו"ל בחידושיו:

21 בד"ה צדקה מנין כו' ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כו' עכ"ל. ויתיישב יותר לפמ"ש בפ' השולח בחידושינו דעיקר מימרא דר' יצחק אינו אלא לאתויי ראיה דשייך קנייה במשכון אע"ג שאינו זוכה בגוף המשכון אלא על תנאי אם לא יתפרע דלא תימא דלא מהני שום קנין במשכון אלא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו וע"ז מייתי שפיר ראיה מדכתיב ולך תהיה צדקה ואי לא שייך ביה שום קנין לא הוי צדקה מה שמחזיר לו דדידיה קא מהדר ליה כן נ"ל ודו"ק:

22 בד"ה אם היה סלע שלה פי' בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל ותחלה אפרש דלא משמע ליה לרש"י לפרש כמסקנת התוס' דהכא אין הטעם תלוי בקנין אלא משום דסמכא דעתה דנהי דהכי הוא אכתי אמאי מקודשת הא בעינן שיגיע הכסף קידושין לרשותה דמה"ט קרוב לו אינה מקודשת ואע"ג שהרא"ש ז"ל מפרש כל הסוגיי' דהכא שנתן אח"כ לתוך חיקה היינו לשיטת התוספות מ"מ לרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן ונהי דבדאמרה תן לפלוני מקודשת משום דבשליחותה קעביד ועוד דעיקר קידושין בזה משום דמטי הנאה לידה ממש ומה"ט מקודשת כשאמרה תן לכלב אם היה שלה משום דמטי הנאה לידה משא"כ בתן ע"ג הסלע דהיינו כסף ממש ודאי צריך שיתן הכסף לרשותה לכך הוצרך רש"י לפרש דחצירה קונה לה דמשום ידה או משום שליחות איתרבאי כדאיתא בגיטין והא דמיבעיא ליה לר' ביבי בחצר של שניהם היינו לפי מה שפירשתי בריש פ' הזורק בשיטת רש"י דע"כ הא דבגיטין וקידושין מהני כשנתן לתוך ד' אמות שלה וכן ביכולה לשומרו אפילו מאה אמה כולהו מדאורייתא נינהו דילפינן מריבוייא דזנתן מ"מ דביכולה לשמור נמי סגי ואיתקש הווייה ליציאה וא"כ הכא בסלע של שניהם מספקא ליה שפיר לרב ביבי דאפשר דנהי דבממון לא מהני כמ"ש התוספות מסוגייא דפ' הספינה מ"מ ייל דקידושין שאני כיון דיכולה מיהא לשמרו ואע"ג דבפ' הזורק מסקינן דשניהם יכולין לשומרו הוי מחצה על מחצה ומסקינן וכן בקידושין היינו ברשות הרבים דוקא או ברשות שאינו שלה כלל דלא תליא אלא ביכולה לשמור אבל ברשות שלה לא מגרע שמירה דידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' אישות אע"ג דבגיטין לא מהני היינו משום חומרא בעלמא כדאי' שם ועיין בא"ע סי' ל' ובב"ש סעי' קטן ד' וס"ק ו' א"כ היינו ספיקא דר' ביבי בחצר של שניהם כן נ"ל נכון בשיטת רש"י דאזיל לשיטתו בפ' הזורק וכן מבואר להדיא שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבפ"ד מהל' אישות פסק דבזרק קידושין גמורים לחצר של השנים הוי ספק קידושין וע"כ היינו משום שמפרש בענין זה איבעיא דר' ביבי כן נ"ל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל וממסקנת הרשב"א ז"ל נראה ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל אלא ר"ל בענין אחר והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

23 קונטרס אחרון תוספות בד"ה אם היה סלע שלה מקודשת פי' בקונטרס דחצירה קונה לה ולא נהידא כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בטוב טעם דאזיל לשיטתו בפרק הזורק וכמ"ש שם בחידושי ושכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל: