פני יהושע על קידושין י״ג

1 גמרא קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא ברי' דר"י מי דמי התם סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא בהו. ואף על גב דלקושטא דמילתא לא מיחייבה באחריות דיכולה להחזיר לו הפקדון בע"כ מ"מ אפשר דטעמם בהכי דמילתא כי האי לאו כולהו נשי דיני גמירי משא"כ היכא דבתורת קידושין קיבלה ס"ד דכולהו נשי גמירי ופריך רבי אחאי דלא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש תירוצים אחרים מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לרווחא דמילתא נקיט הכי דסברה אי שדינא וכו' דהא אכתי אמאי לא אמרה לא אע"כ כפרש"י דהא דלא מתאי משום דלא איכפת לה ונראה הכוונה בזה דכיון דלאו בתורת קידושין יהיב לה מעיקרא א"כ מה שאמר לה אח"כ התקדשי בו ולא יהיב לה מידי סברה דמשחק הוא בה ואינה חוששת לדבריו כלל א"כ מה"ט גופא לא שדיא ליה לפקדון שסוברת עדיין לא חזר ממה שמסר לה לפקדון ולא איכפת לה שתחזור ג"כ מהפקדון כן נראה לי וכן נראה ג"כ מלשון הריטב"א ע"ש:

2 שם שלח ליה אנן לא שמיעא לו כו' אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קידושין כלל דאפילו אם נאמר דרבא ס"ל נמי הא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי אכתי אין כאן ספק קידושין מציפתא דאסא דכיון דאמרו ליה הא לית בה ש"פ א"כ לא נתרצית כלל באותן קידושין דציפתא אלא דאכתי איכא למידק אפילו למאי דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא האי אתת' דינא גמירא וא"כ מדלא שדיתנהו מסתמא לקידושין נתכוונה ואמאי לא חייש כלל לספק קידושין. ונראה דהא דשתיקותא לאחר מתן מעות לאו כלום היא עיקר הטעם משום דבעידי קידושין בעינן דבר ברור להוציאה מחזקת פנויה לחזקת אשת איש ומה"ט בכל קידושין דעלמא אף על גב דאיהי שתקה מ"מ כיון דשתיקה כי האי כהודאה דמיא ה"ל דבר ברור לגבי העדים משא"כ הכא שאין לעדים שום הוכחה דנתכוונה לקידושין דהאיכא למימר מאי דשתקה היינו משום דלא איכפת לה א"כ לא הוי קידושין כלל כן נ"ל. מיהו עדיין צ"ע מההיא דאיתא בהג"ה ש"ע א"ע סימן כ"ו דבהני לישני דמסתפקא בגמר' אי הוו לשון קידושין וכן בנתן בשתיקה כתב שם שאם אומרת שנתכוונה לשם קידושין הוי ספק קידושין א"כ תיקשי ההיא דהכא דמשמע שאין כאן חשש קידושין כלל ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

3 קונטרס אחרון דף יג גמרא שלח להו אנן לא שמיע לן אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קדושין כלל למאי דלא שמיע ליה הא דשמואל וקשיא לי דאכתי לרבא נמי ליהוי ספק קידושין מצד ד' זוזי דאית בה דשקליתא ואישתקא דנהי דמסיק ר' אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי אכתי מידי ספיקא לא נפקא דילמא הא איתתא דינא גמירא דלא מחייבה באחריותה ומדלא שדיתינהו ש"מ דלשם קידושין קבלתו והנראה מזה כיון שאין הדבר ידוע לעדים לא הוי דבר ברור לגבייהו מש"ה לא הוי קידושין כלל ואמאי הא לא הוי דבר ברור אצל העדים:

4 שם ההיא איתתא דהוה מזבנה וורשכי כו' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. משמע דאי לאו מה"ט מקודשת וכן בדשדין נמי מקודשת כדבסמוך ואף על גב דלא יהיב לה מידי דהא דידה קא מהדר לה אפ"ה מקודשת כמ"ש הרא"ש ז"ל דמסתמא מחלה לו ולכאורה יש לתמוה כיון שלא מחלה בפירוש ה"ל דברים שבלב דקי"ל דאינן דברים ומאן יימר דמחלה מיהו לפמ"ש לעיל דף ו' ע"כ בשיטת רש"י גבי מחילת מלוה והערמת ריבית דאף ע"ג דדידה קא מהדר לה אפ"ה בההיא הנאה דלא צריכא למיזל בדינא ודיינא שויה פרוטה ומתקדשת בו וכתבתי שם שזה מוכרח לשיטת רש"י א"כ ה"נ א"ש בכה"ג:

5 שם איתיביה רבא לר"נ קדשה כו' או שחטף סלע מקודשת. והא דלא מוקי לה בדאמרה אין היינו משום דקתני סתמא מקודשת משמע כשאר קידושין דמסתמא לאו אורח' דמילתא שאומרת אין אבל למאי דמוקי לה בדשדיך קתני שפיר סתמא מקודשת דסתם קידושין דעלמא נמי ע"י שידוכין הם כדאמרינן לעיל דרב מנגד מאן דמקדש בלא שידוכין:

6 שם אילימא רצתה דאמרה אין כו' הא דנקיט בכה"ג שהדיוקין סותרין ולא קאמר אילימא רצתה דאישתקה נראה משום דההיא ברייתא היינו סיפ' דהאי ברייתא דלעיל בסמוך אמר לה כנסי סלע בפקדון ואוקמינן לא רצתה דאישתקה ותו לא שייך למימר דרצתה דסיפא היינו דאישתקה כנ"ל:

7 תוספות בד"ה כשם שאין אשה נקנית כו' תימא דה"ל למימר איפכא דהא קנייני אשה לא ילפינן אלא משדה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאכתי בשדה לא ידעינן דלא מיקני בפחות מש"פ דהא בשדה עפרון גופא הוי קני אפילו בפחות מש"פ דהא בבני נח פחות מש"פ נמי ממונא הוא ועוד דלא אשכחן בהדיא דפחות מש"פ לא מיקרי כסף דנהי דפשיטא לן דאין יוצא בדיינין ולא ניתן להישבון היינו משום דמסתמא ניתן למחילה משא"כ לענין קנין דלא תליא מידי בהכי אלא דגזירת הכתוב הוא שצריך שיתן שום דבר לקנות בו סד"א דפחות מש"פ נמי כדאשכחן בחליפין אבל בקידושי אשה פשיטא לן טובא כדאמרינן לעיל דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה לפי גירסת רש"י לעיל. ועי"ל דאיצטריך לענין פחות מש"פ בדבר מאכל או בכלים דאפילו בנמכר לעכו"ם איצטריך למילף לעיל מקרא דמכסף מקנתו ולמעט פחות מש"פ בתבואה וכלים דס"ד דמקרבה הניית' ומה"ט בקרקע נמי לא פשיטא לן כולי האי ואדרבה לענין מודה במקצת איכא למ"ד דיצאו כלים למה שהן אפי' בפחות מש"פ ומש"ה קאמר שפיר כשם שאין אשה נקנית והיינו נמי מה"ט דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ועוד דילפינן קידושי אשה מהקישא דאחרת ואחרת מג"ש דשכיר שכיר מנמכר לעכו"ם כן נ"ל ודו"ק:

8 גמרא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול. אף על גב דבדור המבול עיקר עונשן על עריות הוי ומשמע נמי דהוו חשידי אפילו על א"א כדאיתא במדרש הובא ברש"י בחומש דמכל אשר בחרו דרשינן שהיו באין על א"א מ"מ לא הוי חמיר כ"כ עונש אשת איש כיון דלא הוי שייך פסול ממזרים קודם מ"ת והיינו דמייתי הא דמתרגם ר"י מולידין בנין מנשי חבריהן אלמא דבפסול ממזרות תליא מילתא ולא בניאוף והיינו דמייתי לה אמי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין שגורם פסול ממזרים בישראל אע"ג דשוגג קרוב למזיד הוא ועיין במהרש"א:

9 א"ר יהודה אמר שמואל והוא שהפרישה מחיים ופרש"י ואשמעי' דקריבה לאחר מיתה והא דאשמעינן הכי בעולת יולדת טפי מבשאר עולות נ"ל דבשאר עולות פשיט' דיכולין להקריב לאחר מיתה כיון דמכפר נמי אעשה דיורשין כדמסקינן בפ"ק דזבחים דף ד' משא"כ בעולת יולדת ס"ד דאין קריבה לאחר מיתה כדמקשה התם אי איהי ילדה בנים מי ילדו קמ"ל כדשנינן התם דסוף סוף מכפר נמי אעשה דידה ודיורשין ע"ש ולרבי יוחנן ור"ל דבסמוך נמי נראה דנקיט עולת יולדת לאשמעינן נמי הא:

10 שם אלמא קסבר שיעבודא לאו דאוריית'. ואע"ג דלכ"ע איכא מיהא שיעבוד' דרבנן היינו משום נעילת דלת והכא לענין קרבן לא שייך האי תקנת' ועיין בסמוך והיינו דקאמר רב פפא בסמוך טעמא דשעבודא דאוריית' ובפ' ג"פ אמר טעמא דנעילת דלת ועיין בסמוך ובזה נתיישב' קושי' הש"ך ריש סי' ל"ט:

11 רש"י בד"ה לאו דאורייתא כו' אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ כי לא כתב ליה נמי דהא קי"ל אחריות טעות סופר היא ולכאורה משום הא לא איריא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ע"כ דהא דקי"ל אחריות ט"ס היינו לאחר שתקנו חכמים שיגבה מלקוחות בשטר א"כ מסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי והתנה כן ומש"ה תלינן בט"ס וכמ"ש הרשב"א ז"ל בעצמו אלא שכבר הקשיתי לשאול בר"פ הניזקין על שיטה זו דרש"י והוא שיטת הש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דמי סבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא הא אמר רבה גבו קרקע יש לו ומאי קושיא הא התם איירי בשטר וא"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דאיירי שכתב לו אחריות בפירוש דהא סתמא דמילתא הכי הוא דקי"ל ט"ס היא אלמא שהיו נוהגין לכתוב כן בכל השטרות וא"כ כ"ע מודו דהוי דאורייתא והנחתי שם בצ"ע. אמנם כשדקדקתי כאן נ"ל דאדרבה שיטה זו נכונה ותחלה אפרש מה שהכריחו לרש"י ז"ל כאן לפרש כן היינו משום דסוגיי' דשמעתין משמע הכי מדאמרינן בסמוך דאי איתמר בהא ה"א משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי אלמא דאיכא מיהו שום מלוה בשטר דכ"ע מודו דגבי מיתמי מדאורייתא ועוד נראה דמסברא נמי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דכיון שכתב אחריות בשטר מהיכא תיתי נאמר שלא יגבה מהיתומים הא קי"ל דקרקעות נקנין בשטר וליכא למימר דכיון שאין מקנה לו גוף הקרקע אלא לשיעבוד בעלמא אינו נקנה הא ליתא דהא קי"ל דב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השיעבוד שבו שאין נעשה מטלטלים אצל בניו אלמא דמהני משיכת המשכון לענין שיעבוד כמו לענין הקנאת גוף החפץ וא"כ ה"נ אמאי לא יקנה שיעבוד הקרקע ע"י שטר ואדרבה קי"ל דהקנאת השיעבוד עדיף מהקנאת הגוף אפילו לענין דבר שלא בא לעולם ונהי דלענין לגבות מהלקוחות י"ל דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' אם כתב אחריות בפירוש נמי לא טריף מדאורייתא דאפשר שלא הקנה לו השיעבוד בשטר מעכשיו אלא מכאן ולהבא בשעת הגוביינא דאע"ג דאמרינן בפ' כל שעה דלכ"ע היכא דזבין לוה אתא ב"ח וטריף דלמפרע גובה ע"כ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו מדרבנן וא"כ כששיעבד בפירוש לעולם דאע"ג דהוי מדאורייתא היינו מכאן ולהבא דוקא משא"כ לענין יתומים אין לחלק דאפי' אי מכאן ולהבא שיעבד לו כשלא יגבה חובו אפ"ה שפיר גבי מיתמי כששיעבד לו בפי' והא"ש נמי הא דמקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה מדקאמר גבו קרקע יש לו וא"כ ע"כ מוכח דס"ל שיעבודא דאורייתא מטעמא דנכסי דבר אינש ערבין ביה ומש"ה למפרע גובה דאי ס"ד לאו דאורייתא א"כ אפי' שיעבד לו בפי' לא מהני אלא מכאן ולהבא א"כ אמאי שקיל הבכור פי שנים הא לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו כן נ"ל נכון ומה שהקשה הריטב"א מסוגי' דערכין יבואר בסמוך ודוק היטב:

12 קונטרס אחרון ע"ב שם אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. ופירש"י דמלוה ע"פ ומלוה בשטר שוין בזה אם לא ששיעבדו בפירוש וכ"כ הש"ך בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה אלא דבחידושי גיטין ר"פ הנזקין הקשיתי על זה מסוגיא דר"פ גט פשוט ע"ש וכאן כתבתי ליישב ולקיים שיטה זו בטוב טעם דהיכא דשיעבדו בפי' לכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין לגבות מיורשים עכ"פ וכמ"ש בפנים:

13 תוספות בד"ה אמר רב פפא כו' ותימא דבשילהי ג"פ קאמר ר"פ גופא כו' דשיעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. האי לישנא דשיעבודא לאו דאורייתא ליתא התם אלא מדקאמר התם גובה מן היורשים שלא תנעול דלת משמע להו דלפ"ז ס"ל דלאו דאורייתא וע"ש בתוספות ובהל' הרי"ף דלא מוכח מידי ולענ"ד יש לפרש עוד דאפי' אי סבר דאורייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לומר טעמא דנעילת דלת לומר דגובין אפי' מיתומים קטנים כדאמר רב פפא גופא בר"פ שום היתומים דהא דרב נחמן מעיקרא לא הוי מזדקק לנכסי יתמי דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולבתר דשמע רב נחמן דרב הונא אמר רב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו הוי מזדקק וא"כ ע"כ היינו משום נעילת דלת או לענין לגבות מטלטלין דליכא למימר דמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה נמי מיתומים קטנים בכל ענין הא ליתא דהא דר' יוחנן גופא קאמר התם אין נזקקין אע"ג דס"ל בשמעתין דשיעבודא דאורייתא וא"כ מי הכריחו לר"פ בערכין לפרש טעמא דר' נחמן בענין אחר מדר' יוחנן אע"כ דר' פפא אליבא דר"י נמי אמר האי טעמא והיינו כדפרי' ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בתוס' רי"ד ובהריטב"א והש"ך סי' ל"ט דע"כ לר"פ שיעבודא דאורייתא מדקאמר בערכין ובכתובות פ' הכותב דפריעת ב"ח מצוה וממילא משמע דליכא אלא מצוה א"כ שיעבודא לאו דאורייתא ע"ש באריכות ולפמ"ש ליתא דמדר' יוחנן נשמע לר' נחמן ועוד דלענ"ד ר' נחמן גופא ס"ל שיעבודא דאורייתא מההיא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בפ' יש נוחלין דף קכ"ח כמ"ש בחידושי לב"ק דף י"ב ע"ש בטוב טעם ואף למאי דמוקמינן בפרק כל שעה טעמא דר"נ ביתומים שגבו בחוב אביהן דטעמא משום דר' נתן מ"מ מדר' נתן גופא מוכח דשיעבודא דאורייתא וכן נראה ג"כ מלשון הרשב"א ז"ל בסוף חידושי קידושין ע"ש אע"כ דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא נמי שייך טעמא דפריעת ב"ח מצוה אי לענין יתומים קטנים או לענין מטלטלין וכמו שאפרש עוד בזה בכתובות פ' הכותב בעזה"י ועיין ג"כ בחידושי בר"פ הנזקין שקבלתי עלי להאריך בדיני שעבודא דאורייתא וכבר יצאתי ידי נדרי לעת הזאת בדברי אלה המועטים ודעתי להוסיף אי"ה בתוס' מרובה במקומות אחרים בעזה"י ודוק היטב:

14 גמרא וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל בשלמא גט דכתיב ונתן לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנ"ל. הא דלא יליף מיתת הבעל מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ודרשינן לקמן בשמעתין כיון שחלצה נעל הותרה לכל ישראל אלמא דלא מיתסרא מחמת בעלה הראשון אלא דאיכא למימר דשאני התם דיבם במקום אחיו קאי וא"כ חליצה במקום גט קאי כן נראה לי. מיהו יש לי לדקדק לפי שיטת התוספות בסמוך דהא דאמרינן לכ"ע בעשה היינו ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ מ"ש בגט דפשיטא ליה דמתיר לגמרי דכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דלמא אכתי בעשה קאי ואפ"ה כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסור לאו ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך לפי ר"י דהא דאמרי' לכ"ע בעשה מודבק באשתו היינו בבעולת בעל דוקא א"כ בפשיטות מצינן למימר דהא דכתיב והיתה לאיש אחר זימנין דאשכחן נמי בהיתירא בארוסה ואפשר דהכא אספר כריתות סמוך דמשמע דלא אגידא ביה כלל ממילא דאף לכתחלה מותרת להנשא לאחר וא"כ ודאי איירי אפילו בבעולת בעל דכתיב ובעלה:

15 שם אלא מיתת הבעל מנ"ל. נ"ל דפשיטא ליה דלא שייך איסור א"א לאחר מיתה לחייבו חנק דודאי הוי ידע דאיכא כמה קראי כגון אלמנה לכ"ג ולא תהיה אשת המת החוצה ואו כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון וגומר אלא דעיקר פירכא מעיקרא היינו לאיסור לאו או עשה וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תהיה לענין שאין קידושין תופסין וה"א לאינך קראי דבסמוך. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה מהרש"א ז"ל מאי מקשה הכא מעיקרא מיתת הבעל מנ"ל ותיפוק ליה דאיכא בעריות שני כתובים ולמאי דפרישית א"ש דהתם ודאי איצטריכו קראי לאיסור מיתה אלא דקושיית התוספות מסוגיי' דהתם דמהדר אקראי דאזהרה משמע דפשטא דקרא לא איירי לאחר מיתה וע"ז משני שפיר ודוק ועיין שם בתוס' פ' ד' מיתות:

16 תוספות בד"ה לכ"ע בעשה אור"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו כו' עכ"ל. ונראה דלפ"ז אפילו לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה הוי א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן הוה ואכתי פנויה הוה ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן שלא כדרכן שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקידושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפילו למ"ד לא פסק כן נ"ל נכון. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מייתי בסמוך מאלמנה לכ"ג דלמא קרא לאלמנה מן האירוסין איצטריך דבהא לא שייך עשה דודבק. מיהו בהא איכא למימר דמההיא עשה דודבק בלא"ה מקשה שפיר דלכ"ע בעשה ולכ"ג בלאו אלא דמקרא דפן ימות במלחמה לא מייתי מידי דהאי קרא ודאי בארוסה איירי ולא שייך עשה דודבק ולפרש"י א"ש:

17 בא"ד תימא דלא ילפינן שתתיר מיתה בק"ו בגט כו' קושיא זו דוקא אפר"י קאי משא"כ לשיטת רש"י לא שייך להקשות כן דאדרבה מקרא דגט משמע לן דמיתה אינו מתי' דכתיב ושלחה לזו ולא לאחרת והיינו דלא מקשו התוספות כן בתחלת הסוגיי' מיהו עיקר תמיהת התוס' לא הבנתי דאדרבה היא הנותנת דגט כיון דמתיר לגמרי ופקעו נישואין הראשונים מש"ה אסורה ליבם דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה משא"כ מיתת הבעל כיון דחזינן דמותרת ליבם ומצוה נמי איכא דאגידא ביה מחמת זיקת הבעל איכא למימר דמש"ה מיתת הבעל אינו מתיר לגמרי ולפי שיטת התוספות טפי הוי להו לאתויי ק"ו מאחות אשה דמיתת אחותה מתרת וגט אינו מתיר ויש ליישב ודו"ק: