פני יהושע על קידושין מ״ה

1 אילימא דקדשה נפשה כו' והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. הא דמקשינן הכא בפשיטות ולא מוקי לה כאידך תנא דלאישות אחר שפחות לא מצי מזבין אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין וכ"ש לרבי עמרם א"ר יצחק דלמסקנא נמי מוקי לה כיחידאי אלא שכבר כתבתי לעיל ד' י"ט ע"א בסוגייא דייעוד דאפשר דלקושטא דמילתא האי תנא דסבר ודריש בבגדו בה לשפחות אחר שפחות סבר נמי דלשפחות אחר אישות לא מצי מזבין והיינו כרבי שמעון דלעיל והכי נמי סברי רב המנונא ורב עמרם א"ר יצחק בשמעתין דכ"ע לא מצי מזבין לשפחות אחר אישות ודוקא אליבא דרנב"י משנינן לעיל דע"כ ג' מחלוקות בדבר והארכתי שם וכאן אין להאריך בזה:

2 תוספות בד"ה אלא לאו כו' וא"ת אמאי לא משני דמיירי בשידכו כו' עד סוף הדיבור. לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה הדיבור דהא עיקר מילתא דברייתא דושוין שמוכרה אלמנה כו' היינו לאשמעינן דאף על גב שאין מוכרה לקרובים דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אפ"ה יכול למוכרה לחייבי לאוין דקידושין תופסין בדיעבד וא"כ אמאי נקיט התנא אלמנה גרושה וחלוצה דלא הוי חייבי לאוין גמורין מדאורייתא אלא חומרא דרבנן הוא שהחמירו בה לחוש שמא נתרצה טפי ה"ל למינקט שאר חייבי לאוין גמורין וכל שכן מה שתירצו התוספות דלשמואל איכא לאוקמי בלא שדיך וקרי לה אלמנה משום דבעי מיאון דהא האי מיאון ע"כ אינו אלא משום חשש קידושין דרבנן דלחשש קידושין דאורייתא לא שייך מיאון וא"כ לאו בכלל חייבי לאוין היא וכן במה שתירצו התוספות שכך אירע שלא מיאנה אלא גירשה ולפ"ז אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן ומאי קמ"ל דשוין שמוכרה וכ"ש דמשמע לעיל דף י"ט ע"ב דמקרא דאם רעה בעיני אדוניה יליף שמוכרה לחייבי לאוין שרעה בנשואין וא"כ משמע דמחייבי לאוין דאורייתא מייתי קרא ואמאי מייתי כל הני דלשיטת התוספות לא הוי אלא חשש אלמנה וגרושה דרבנן. ועוד קשה דמעיקרא משמע להו להתוספות דשדיך עדיף טפי לענין קידושין דחשבי' ליה מוסרה לאישות טפי מייעוד ובעיקר הדין קידושי ייעוד הוי קידושין גמורין מדאורייתא ושדיך לכ"ע ליתנהו ודאי קידושין ולעולא לחד לישנא אפילו ספק קידושין לא הוי ומאי פשיטותא דשדיך מקרי מוסרה לאישות כיון דגלי דעתיה הא אין לך גילוי דעת יותר מייעוד ואפ"ה לא חשבינן לה מוסרה לאישות ועוד כיון שהאב רוצה למוכרה ועומד וצוח שלא נתרצה מעולם בקידושין היאך נפקיע אותה מרשותו בע"כ שלא יהא יכול למוכרה דא"כ כל בת תפקיע עצמה מיד אביה לענין מכירה ותלך אחר הבחורים לומר שקבלה ממנו קידושין אף שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ קושיא הראשונה עומדת לנגדי ולא מצאתי מקום ליישב אם לא לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך דשמואל ועולא לא פליגי אלא בעיקר הדין אי אמרינן דבנתרצה האב בפירוש הוי קידושין דאורייתא או לא והשתא אתי שפיר דלשמואל משכחת שפיר אלמנה שיכול האב למוכרה והיינו בקטנה שנתקדשה שלא מדעת האב ואח"כ נתרצה האב כששמע דה"ל אלמנה גמורה ואפ"ה יכול האב למוכרה ולא הוי לשפחות אחר אישות כיון דלא קרינן בה בבגדו בה שהרי הוא לא מסרה לאישות אלא שאח"כ נתרצה לקדושין ולא גרע מייעוד דלא חשבינן לה מסרה לאישות משא"כ לעולא דלא חייש לשמא נתרצה והיינו משום דס"ל דאפילו נתרצה לא הוי קידושין כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא א"כ מקשה שפיר כן נ"ל נכון בעזה"י ונראה שהוא דבר ברור לסייע לשיטת הרי"ף ז"ל ושיטת התוספות צ"ע מיהו בהא דשדיך חשיב להו טפי מוסרה לאישות מקדושי ייעוד אפשר דבייעוד עיקר מסירתו בתחלה לא היה לשם אישות אלא לשם שפחות ודוק היטב:

3 שם בגמרא איתמר מת ונפלה לפני אחיו לייבום אמר רב הונא אמר רב כו' וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון כו' ופרש"י ותוספות דלא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה וקשיא לי דא"כ תיקשי גופא דמימרא דרב דקבע למילתא במת ונפלה לפני אחיו דמשמע דאהאי דלעיל קאי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ובפשיטות ה"מ למימר בקטנה שנתקדשה מדעת אביה אלא שעשה אחיו מאמר שלא מדעת אביה דצריכה גט וחליצה ומיאון מהני טעמי גופייהו לכך היה נלע"ד דודאי בכה"ג היכא דקים לן שהקידושין הראשונים היה מדעת אביה א"כ מידעו ידעי דמאמר של השני אינו אלא מדרבנן בין בקטנה בין בגדולה וכל שכן כיון דמצרכינן לה חליצה ידעי דקדושי מאמר גרידא הוו וקידושין תופסין באחותה אלא דעיקר החששא דוקא בכה"ג שהקידושין הראשונים היה שלא מדעת אביה וא"כ איכא למיחש שיאמרו שלא נתרצה לראשון אלא דמשום חומרא דשמא נתרצה אצרכוה חליצה כדמצריך רב גט משום האי חששא אבל יאמרו דנתרצה האב לקדושי שני בקדושין דאוריית' מדאצרכוה גט ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה ובאמת לא נתרצה כלל וקידושין תופסין מש"ה אצרכוה מיאון להודיע שהקידושין דשני לא היה מדעת אביה לקידושין דאוריית' כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן ועיין עוד בסמוך:

4 תוספות בד"ה צריכה מיאון כו' וא"ת ל"ל מיאון כיון דצריכה חליצה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ומהרש"א ז"ל כתב כאן בקצת קצת ממה שכתבתי אלא שקיצר במובן אלא דלפי מה שהבין מהרש"א ז"ל לעיל בשיטת התוספות דשמעתין דבלא שדיך לרב ושמואל צריכה מיאון גרידא אלמא דשייך בהן קצת קידושין דרבנן א"כ כל שכן דלא הוי מקשו התוספות הכא מידי דע"י החליצה לא נודע אי חיישינן לקדושי ראשון שמא נתרצה דאפילו לא נתרצה היתה צריכה מיהא חליצה מצד קידושי דרבנן שיש בה כמו בקטנה יתומה שנתקדשה דצריכה חליצה וכמו שכתבתי לעיל דלענין מיאון גרידא ל"ש נתרצה האב ל"ש לא נתרצה שוין בזה אלא שכבר כתבתי שם לענ"ד לשיטת התוספות למסקנא לרב ושמואל נמי לא שייך מיאון גרידא בקטנה שהיא ברשות אביה אלא לאחר הגט לסימנא בעלמא דכל שלא נתרצה האב אין מעשיה כלום אפילו מדרבנן ולפי זה יפה כתבו כאן דע"י החליצה יהיה גם כן סימן לחששא דשמא נתרצה ואין צורך למיאון דממ"נ הקידושין תופסין באחותה כן נ"ל ודוק היטב וכן מוכח מהתוספות כאן בתירוצם שכתבו שיאמרו דהחליצה אינה אלא לרווחא דמילתא משום בני אדם שיעלה על הדעת שנתרצה לראשון אלמא דבלא נתרצה פשיטא להו דאין צריכה חליצה אפילו מדרב וכדמשמע מסוגיא דשמעתין צריכה חליצה שמא נתרצה וא"כ ממילא דמהראשון אין צריכה מיאון אפילו לרב ושמואל בלא שדיך דאי ס"ד דבעי מיאון מחשש קידושין דרבנן א"כ מהשני נמי צריכה חליצה ודו"ק:

5 בד"ה הכל יודעין כו' וא"ת כי לא עשה בה מאמר כו' והיה לנו להצריכה מיאון אם נתרצית אף לראשון כו' עכ"ל. נראה בכוונתם דכיון שלא עשה בה מאמר א"כ מידעו ידעי שהמיאון אינו אלא לזיקתה כדקי"ל להלכה דממאנת אף לזיקתו ורב גופא דאיהו מרא דשמעתין משמע שסובר כן בפ' בית שמאי כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ובזה נתיישב ג"כ ל' הגמ' דקאמר מאי אמרת תיבעי נמי מיאון והיינו ע"כ שתמאן זיקתה וכדפרישית:

6 א"ל רבנן לרבינא ודילמא שליח שווייה. ויתכן לפי שיטת הרא"ש שכתב דשליחות דקידושין א"צ עדים כמו שהאריך בזה ומה שיש לי לדקדק בזה אין להאריך כאן אמנם לשיטת הסוברים דצריך עדים יש לפרש דלמא שווייה שליח בעדים ואין בזה סתירה למה שכתבתי בתחלת הסוגיי' דלא חיישינן בקטנה שנתקדשה שלא מדעת שמא א"ל אביה צאי וקבלי קדושייך לפי שצריך עדים ולא חיישינן דלמא איכא עדים אלא היכא שיצא הקול דאיכא עדים דשאני הכא שיש לחוש יותר דמסתמא אין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו אי לאו דשוויה שליח משא"כ בקטנה שנוחה להתפתות שלא מדעתו ולא חיישינן היכא דליכא עדים במקום שצריך עדים וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל ותדע דהכי הוא מדמקשינן בסמוך ודלמא ארצויי ארצי קמיה ומאי קושיי' הא אמרינן לעיל דרב ושמואל לא אמרי אלא בדשדיך אבל בדלא שדיך לא חיישינן דלמא שדיך והכא ע"כ בלא שדיך דאל"כ מאי ודלמא דקאמר כיון דשדיך היינו ארצויי ארצי קמיה להטעם שכתב רש"י ז"ל דגילה דעתו שחפץ בה אע"כ דהכא חיישינן טפי בכל מאי דאיכא לספוקי כיון שאין אדם עשוי לקדש אשה לבנו שלא מדעתו כן נ"ל:

7 רש"י בד"ה בפירוש כו' אא"כ שמענו כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל גבי שיטת הרי"ף ע"ש:

8 תוספות בד"ה בפירוש אמר מר כו' ופסק רב אלפס והשאלתות כו' אפילו שדכו כו'. כבר הארכתי בישוב שיטה זו אלא שיש לתמוה על התוספות שכתבו שפסקו כן אפילו שדכו יותר מזה היה להם לפרש דכל הני רבוותא פסקו דאפילו נתרצה האב בפירוש כששמע לאו כלום הוא כמ"ש הרי"ף ז"ל להדי' בשמם:

9 בא"ד ועוד פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים כו' דתקינו רבנן קידושין כו' עכ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר עולא לעיל אפילו מיאון א"צ לא איירי בהלך אביה למדינת הים דאל"כ נהי דלא חיישינן לשמא נתרצה אכתי שייכי בה קידושין דרבנן ומיאון מיהא צריכה אע"כ דמפרש לפלוגתא דרב ושמואל ועולא באביה כאן וכמו שהובא ג"כ במרדכי בשם רבינו תם דבאביה כאן דוקא איירי או שנאמר דהשאלתות סברי כהג"ה הרי"ף שהביא בש"ע סימן קנ"ה דלא תקנו מיאון אפילו ביתומה אלא כשנתקדשה מדעת אמה או אחיה אבל מדעת עצמה אפילו מיאון א"צ ואיכא לאוקמא לדעולא בכה"ג ומה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת השאלתות דא"כ אמאי דחקינן לעיל בשמעתין בקושי' דמכרה אלמנה לכ"ג היכי משכחת לה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כשהלך אביה למדינת הים ונתקדשה דצריכה מיאון וקרי לה אלמנה כדמשמע מל' התוספות לעיל כבר יישבה הרשב"א ז"ל בחידושיו דניחא ליה לאוקמי באלמנה דאורייתא ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי דאפילו למאי דס"ד מעיקרא א"א לאוקמי אלמנה לכ"ג אלא באלמנה דאורייתא כיון דאילפותא דקרא קאי שמוכרה לחייבי לאוין וכמו שהארכתי בשיטת הרי"ף וא"כ השאלתות לשיטתייהו שסוברין כשיטת הרי"ף ז"ל כמ"ש התוספות כאן בשמם. מיהו בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב דלהשאלתות שתקנו קידושין דרבנן לקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה ג"כ שיוצאה במיאון ואף שאיני כדאי אין זה מוכרח דאיכא למימר נהי שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ אין יוצאה במיאון דלא תקנו כלל מיאון ביתומה שיש לה אב אלא צריכה גט דלא ליתי למטעי שנתקדשה ע"י אביה ויוצאה במיאון ולא שייך בה מיאון אלא אחר הגט כמ"ש לעיל באריכות אלא שהטור כתב בא"ע בשם השאלתות דיוצאה במיאון ואפשר שמדברי אביו הרא"ש ז"ל למדה כמבואר להדיא בל' הרא"ש ז"ל ע"ש:

10 בא"ד ולכי גדלה גדלה נשואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה עכ"ל. יש לדקדק האי לכי גדלה היכי דמי אי בימי נערות אכתי ברשותא דאבוה קאי ולא גדלי קידושין דידה מידי דהא קי"ל דנערה שיש לה אב אביה מקבל קידושין ולא היא ואי לכי גדלה בבגרות מאי קאמרי דלא צריך אביה לקדשה הא אין לו רשות בה ואפשר דאפילו דאי אתי בימי נערות א"צ לקדשה מחדש ע"י אביה כיון שסופה להיות בוגרת תחתיו בזמן מועט ויהיה לה קידושי תורה או אפשר דאפילו אי אתי בקטנו' א"צ לקדשה מה"ט גופא וכן מצאתי בב"ש:

11 גמרא נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים וניסת כו' אמר רב אוכלת בתרומה. ופרש"י משום דלגבי תרומה מחזיק ליה בחזקת שנתרצה משמע דאפ"ה כל שבא ומיחה אינה אוכלת ולא מהני חזקה כי האי לאפוקי מרשות אביה כיון שהוא אומר ברי שלא נתרצה ואין אדם מכחישו ונראה דלפ"ז מה שהוצרך בסמוך לטעמא דאוקי ממונא בחזקת מרי' היינו לגבי שאר יורשי האב כגון שמת האב אבל לגבי האב גופא אם בא ממדינת הים לא הוצרך להאי טעמא כיון דבדידיה תליא מילתא שיכול לעקור הקידושין למפרע ועיין בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דמשמע ליה דאוכלת בתרומה משום דרוב פעמים אין האב מוחה וקשיא לי א"כ לענין ירושה נמי הא לרב הולכין בממון אחר הרוב אמנם לדקדוק ל' רש"י א"ש דלאו מטעם רוב אוכלת בתרומה אלא משום חזקה דכיון שנתרצה מעיקרא מוקמינן לה אהאי חזקה דהשתא ג"כ נתרצה דסתם קידושין לחופה קיימא משא"כ לענין ממון לא אזלינן בתר חזקה אפילו לרב להוציא ממון כדאיתא פ' המדיר ופ' המוכר פירות ומה שהוצרך רש"י לפרש דשאני הכא דמדאוריית' אפילו ארוסה אוכלת היינו משום דבלא"ה נהי דמהני חזקה מדאוריית' לענין איסור' מ"מ מדרבנן החמירו בכמה דוכתי דאפילו בתר רובא דעדיפא מחזקה לא אזלינן כדאשכחן בתרומה גופא לענין ארוסה דחיישינן לסימפון אף ע"ג דלא שכיח לכך פרש"י דשאני הכא כיון דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא בארוסה כ"א מדרבנן אזלינן שפיר בתר חזקה כן נ"ל: