פני יהושע על קידושין ב׳ א

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

2 תוספות על קידושין פתח ↗

האשה נקנית - הכא תני בה"א. וכן בכמה דוכתין, גבי איש ואשה, קתני בה"א. כמו: "האשה שהלכה" יבמות קיד:, "האשה שהלך בעלה" שם סז:, האשה שנתארמלה כתובות טו:, "האיש מקדש" לקמן קידושין מא ע"א. וקשה: דבההיא דתנן "בתולה נשאת" כתובות ב. - אמאי לא תני הבתולה נשאת? וי"ל דהכא אקרא קאי, כלומר: האשה המבוררת בפסוק, דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב "כי יקח איש אשה", אבל בתולה לא קאי אקרא - דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין. אבל קשה: לקמן קידושין יד: דתנן "עבד עברי", "עבד כנעני" כב:, אמה עבריה יד: - אמאי לא תני בהם ה"א? דהא מבוררין בפסוק נינהו! ושמא בהני, עבד ואמה, אין נופל בהן לשון ה"א - שאין מבוררין כ"כ, לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו: אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית, דהא גבי יבמה קתני "היבמה". ואין לחוש כל כך שבכ"מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה, דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המניין - כי האי דהכא, וכן "בתולה נשאת ליום הרביעי", "אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים" ו"התורה נקנית במ"ח דברים" אבות פ"ו מ"ה ; ויש מקומות ששונה המניין קודם - כמו "בעשרה מאמרות" שם פ"ה מ"א, "אור לי"ד בודקין" פסחים ב., "ז' ימים קודם יו"כ" יומא ב., "בשבעה דרכים בודקין את הזב" זבין פ"ב מ"ב, "בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" גיטין ט ע"א:

3 קידושין פתח ↗

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.

5 תוספות פתח ↗

ב"ש אומרים בדינר - במס' עדויות פ"ד מ"ז תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא - מיהו לאו להכי מיתשיל, כדאמרינן ביומא פ: כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן:

6 תוספות על קידושין פתח ↗

9 תוספות על בבא קמא פתח ↗

שור רעהו כו' - תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי ליפטרו כולהו מטמון וברה"ר וכלים ופסולי המוקדשין וי"ל דכולהו נזקין פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי בריש הניזקין דקאמר התם במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא ברגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה. וכן משמע במתני' דתנא לקמן בבא קמא דף ט: נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי ואפילו אנזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם והא דאמר שמואל בהשואל ב"מ ד' צט: כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש ומשמע הא קרן חייב היינו מדרבנן ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשים וכ"ש הקדש וא"ת היכי ילפינן שן מכולהו מה לשן שיש הנאה להזיקה וי"ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירה וא"ת רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי' במסכת מעילה דף יט. מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור ולאו דוקא מידי דאכילה כדאיתא התם וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו ומיהו למ"ד לקמן בבא קמא כו. דאיכא כופר ברגל לא אתיא מכל הני דמה לקרן ואדם ובור דלא משלם כופר בפעם ראשונה ולרבי טרפון דאית ליה שם כופר שלם בתם ניחא:

10 בבא מציעא פתח ↗

שֶׁמָּא יְשַׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּזִימְנִין דְּלָא מָלוּ זוּזֵי בְּדִינָרָא וְלָא מַסֵּיק. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יְשַׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּכִי לָא מָלוּ נָמֵי בְּדִינָרָא אַסּוֹקֵי מַסֵּיק לְהוּ. אֲבָל בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן, דְּכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהֵי לְהוּ. וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין נָמֵי מַחְלוֹקֶת. בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא מִשְׁרָא שְׁרֵי וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״יַעֲשֶׂה״ וְ״לֹא יַעֲשֶׂה״, אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא פְּלִיגִי: מְחַלְּלִינַן וְלָא מְחַלְּלִינַן מִבְּעֵי לֵיהּ? קַשְׁיָא. אִיתְּמַר: רַב וְלֵוִי, חַד אָמַר: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְחַד אָמַר: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ אַצּוּרְתָּא, וְצוּרְתָּא עֲבִידָא דְּבָטְלָא. תְּנַן: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, מַאי לָאו בַּחֲלִיפִין, וּשְׁמַע מִינַּהּ מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין? לֹא, בְּדָמִים. אִי הָכִי הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, מְחַיֵּיב מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: הַזָּהָב מְחַיֵּיב. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – הַיְינוּ דְּאָמְרִינַן דַּהֲבָא פֵּירָא, וְכַסְפָּא טִבְעָא, וְטִבְעָא פֵּירָא לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין, תַּרְוַיְיהוּ לִקְנוֹ אַהֲדָדֵי. וְעוֹד, תַּנְיָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב, כֵּיצַד? מָכַר לוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף בְּדִינָר שֶׁל זָהָב, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַכֶּסֶף – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – מִשּׁוּם הָכִי לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין – נִקְנֵי. אֶלָּא מַאי, בְּדָמִים? אִי הָכִי אֵימָא רֵישָׁא: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, כֵּיצַד? מָכַר לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַזָּהָב נִקְנָה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בַּחֲלִיפִין, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״נִקְנֶה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּדָמִים, הַאי ״נִקְנֶה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״, נִתְחַיֵּיב גַּבְרָא מִיבְּעֵי לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם בְּדָמִים. וּמַאי ״בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״? כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּדַאֲמַר לֵיהּ. אִי אֲמַר לֵיהּ: מֵאַרְנָקִי חֲדָשָׁה יָהֲבִינָא לָךְ, לָא מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ מֵאַרְנָקִי יְשָׁנָה, אַף עַל גַּב דַּעֲדִיפִי מִינַּיְיהוּ. מַאי טַעְמָא, דְּאָמַר לֵיהּ: לְיַשְּׁנָן קָא בָעֵינָא לְהוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מֶיעְבָּד הוּא דְּלָא עָבֵיד חֲלִיפִין, אַקְנוֹיֵי מִיקְּנוּ בַּחֲלִיפִין, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפֵּירֵא לְרַב נַחְמָן. פֵּירֵא לְרַב נַחְמָן, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא עָבְדִי חֲלִיפִין – אַקְנוֹיֵי מִקְּנוּ בַּחֲלִיפִין, טִבְעָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: הֲרֵי פֵּירוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה,

11 תוספות על קידושין פתח ↗

מעיקרא דדינא פירכא שכן יוצאת בכסף - ה"ה דמצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנין אלא ניחא ליה למפרך פירכא דשייכא אף בשפחה כנענית דהוה מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית דלא שייכי פירכא דסימנים ושש ויובל הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש אכתי למה לי כי יקח נהי דלא מצי יליף מק"ו מ"מ נילף מהיקישא שהקישה לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדאיתא לקמן קידושין דף טז. ואמה העבריה נפקא לן לקמן קידושין דף יד: שנקנית בכסף מוהפדה ומה אמה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף דאין משיבין על ההיקש וי"ל דאי מהיקש לחוד ה"א דלא סגי בפרוטה עד שיהא ב' פרוטות כדבעינן באמה העבריה כדמוכח לקמן ורבינו נתנאל תירץ כיון דלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויוצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפי' מיניה קנין של אשה לפי שביציאתה אינה יוצאה בכסף כמו אמה העבריה:

14 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף,

15 תוספות פתח ↗

היבמה נקנית כו' - תימה דלא תני מניינא כדלעיל, וליתני "נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים" וכמו מניינא דלעיל למעוטי כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא למעוטי כסף ושטר, כדדריש לקמן קידושין יד. "ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה". ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא נילף מק"ו מאשה כדאמרינן בגמ' שם דדרשינן "נעלו- אין, מידי אחרינא- לא". וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא. ואע"ג דגבי אתרוג תנן "ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד"- התם בא לפרש דברים החולקים בו. ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עברי וכנעני, אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מידי :

16 תוספות פתח ↗

וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון - ואם תאמר: ומה צריך לכל זה, לא היה צריך לומר אלא "כסף איקרי קניין, דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו" ? וי"ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף השדה איקרי קניין- כסף דאשה לא איקרי קניין, לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה אקרי קניין :

1 בעזרת האל אתחיל לפרש מסכת קידושין

2 האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה. לכאורה נראה דהא דקתני האשה נקנית היינו גדולה דאלישנא דקרא קאי וכמ"ש תוספות ובלשון תורה סתם אשה היינו גדולה ולא קטנה ומשום הכי קפסיק ותני דנקנית בג' דרכים משא"כ בקטנה לא פסיקא מילתא דנקנית בג' דרכים דהאיכא פחותה מבת שלש דאינה נקנית בביאה ובזה היה מקום ליישב קושיית התוס' בד"ה האשה דלעולם בכולהו דוכתי לא קתני בה"א הידוע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה אלא דהכא שייך למיתני בה"א לאשמעי' דאאשה המבוררת קאי היינו גדולה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בפתיחה דלשיטת רש"י ז"ל קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות בשטר נמי אינה מתקדשת כמ"ש באריכות:

3 קונטרס אחרון האשה נקנית בשלשה דרכים. בפנים כתבתי דסתם אשה היינו גדולה אבל קטנה לא פסיקא ליה דהא איכא קטנה פחותה מבת ג' דאינה ניקנית בביאה. וראיתי להזכיר מאי דהוי קשיא לי כמה שנים כיון דקטנה פחותה מבת ג' אינה מתקדשת בביאה א"כ לא תתקדש כלל אף בכסף ושטר דהא איתקשו הוויות להדדי כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ד. והייתי רגיל לתרץ מתוך מה שכתבתי בכמה דוכתי במכילתין דלא שייך לומר אין היקש למחצה אלא לענין דכל מה שכתוב בפירוש בחדא ילפינן לאידך מינה משא"כ במידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן תו לא שייך למימר אין היקש למחצה דכל חד מוקמינן אסברא ולפ"ז אתי שפיר דהא דאין קטנה פחותה מבת ג' מתקדשת בביאה לא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן דהא אין ביאתה ביאה לשום דבר דבתוליה חוזרין ואין חייבין מיתה על ביאתה בא' מהקרובים וא"כ לא מצינן למילף מיניה לקדושי כסף ושטר דהא התם לא שייך הך סברא כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי התם בפרק המדיר בענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח דהך מילתא דאיתקשו הוויות להדדי עדיף מהקיש' כיון שכללן הכתוב לכולהו הוויות כחדא משמע דכל הדינים שיש בזה יש בזה ולא שייך ביה הך כללא דפרישית כמ"ש שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונ"ל ליישב דבלא"ה האי קרא דוהיתה לאיש אחר דאיתקוש הויו' להדדי לא קאי אקטנה אלא אגדולה דאכי יקח איש אשה קאי ואשה היינו גדולה ולא קטנה ועוד דקרא בנשואה איירי דכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה וא"כ ע"כ לא קאי אקטנה דלא קרינן בה כלל והיתה לאיש אחר דאין לה קידושין לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה כן נ"ל:

4 קונטרס אחרון מיהו לפירש"י בגיטין פרק התקבל דף כ"ג ע"ב דקטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתגרשת אף ע"י אביה א"כ משמע דאינה מתקדשת בקידושי שטר נמי ע"י אביה כיון דלא ידעינן לקידושי שטר אלא מהקישא דויצאה והיתה א"כ אין לך אלא מה שאמור בענין אבל קדושי כסף ע"י אביה בוודאי יש לה מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת לענין גירושין מכלל דיש לה קדושין ועיין בחידושינו פרק התקבל שם:

5 תוספות בד"ה ב"ש אומרים בדינר כו' אע"ג דאי קיבלה קידושין כו' מיהו לאו להכי איתשל כו' עכ"ל. וקשיא לי דלכאורה מוכח איפכא דכי איתשיל לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל דאי לענין קידושין הראשונים פליגי ואיתשל אי צריכה גט מראשון או לא התינח דפליגי שפיר בדינר ובפרוטה אבל לענין שוה פרוטה ושוה דינר לא משכחת לפלוגתייהו דהא לכ"ע צריכה גט אפילו בשוה פרוטה דהא לקמן דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומדקתני אפי' כור תמרים בדינר לשון גוזמא משמע דבכל מידי דשוה כסף חיישי' להכי א"כ כי היכי דאיכא למיחש שמא שוה פרוטה ה"נ איכא למיחש אפילו בתמרה שמא שוה דינר ולכ"ע צריכה גט מספק וע"כ דלא שייך פלוגתייהו לענין שוה כסף אלא לענין אם קיבלה קידושין מאחר דלב"ה מקודשת בודאי לראשון ואין צריכה גט משני ולב"ש כיון דכאן אין שוה דינר אלא מחשש שמא שוה במדי היא מקודשת א"כ קידושי ראשון אינן אלא קידושי ספק וקידושי שני נמי תפסי בה מספק וצריכה גט משניהם א"כ הדר הו"ל מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאי חששא דשמא שוה פרוטה במדי לא שייך אלא בדבר המתקיים עד שיגיע למדי א"כ אשכחן שפיר לפלוגתייהו בדבר שאינו מתקיים משא"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שלא חילקו בכך ונראה מל' הרא"ש שהיא שיטת התוספות א"כ קשה ונראה ליישב דלעולם לענין קידושי ראשון פליגי ונ"מ אם נתקדשה בפחות משוה דינר ונבעלה לאחר דלב"ש פטורין ממיתה דאינן אלא קידושי ספק ולב"ה חייבין מיתה. ואע"ג דלפמ"ש התוספות בסמוך דשוה כסף ילפינן מעבד עברי ונזקין והיינו במה מצינו דהיינו בבנין אב וא"כ הא קי"ל אין עונשין מן הדין אפילו במאי דאתיא בק"ו וכ"ש בבנין אב כמבואר בפשיטות מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת כל מיני אישות בכלל אפילו מאי דאתא בבנין אב ותדע מדדייקינן לקמן אקידושי כסף וביאה והלא דין הוא ומאי קושיא הא אכתי איצטריך למיכתב בהדיא כדי לחייב מיתה דאין עונשין מן הדין אע"כ כדפרישית ועדיין צ"ע בסזגית הש"ס מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דהא דילפינן שוה כסף מעבד עברי ונזקין לשיטת התוספות לא איירי כלל בבנין אב אלא כמשמעות הכתוב א"כ א"ש טפי ודו"ק:

6 קונטרס אחרון תוספות בד"ה בדינר שכתבו דלאו לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל אלא לענין קדושי הראשון עצמה אי הוי קדושין א"כ משמע לכאורה דהתוספות סברי דהא דקי"ל קידשה בתמרה אפילו כמה תמרים בדינר מקודשת היינו דוקא בדבר המתקיים וכשיטת הרמב"ם ז"ל דאל"כ לא משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה בשוה כסף אלא דאיכא למידחי דלעולם כשיטת הרא"ש ז"ל דאין לחלק ואפ"ה משכחת פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוה כסף לענין חיוב מיתה. ואם כן משמע דשייך חיוב מיתה בקדושי שוה כסף אע"ג דאתי' בבנין אב וקי"ל אין עונשין מן הדין אפ"ה שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא ועי"ל כיון דכתיב את בתי נתתי כל עניני נתינות במשמע וכתיב והוציאו את הנערה וסקלוה:

7 בד"ה בפרוטה תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה כדתנן כו' ולפמ"ש בהגה' מרדכי הובא בש"ע דלכתחלה אין לקדש במטבע משום דדעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה א"כ אין מקום לקושיית התוס' ונראה דהתוס' לא נחתו להאי סברא כלל דהאי סברא לא שייכא אלא לעניין חליפין דבעינן דומיא דנעל כן נ"ל בשיטתם וצ"ע:

8 קונטרס אחרון בד"ה בפרוטה תימא דלא ה"ל למיתני אלא שוה כסף. משמע דהתוס' לא נחתו כלל לסברת הגהות מרדכי שהובא בש"ע דלכתחילה אין לקדש במטבע דדעתה אצורתא דא"כ לא היה מקום לקושייתם. דאי לא הוה תנא בפרוטה ה"א שאפילו בדיעבד לא מהני מה"ט גופא דדעתה אצורתא והתמיה שלא הרגישו בזה פוסקים האחרונים:

9 בא"ד וא"ת ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן מיבעיא לן קרא בעבד עברי ישיב כו' עכ"ל. נראה לכאורה דהא דהוצרכו לאתויי מעבד עברי היינו כי היכי דלא נימא דמסברא אמרינן דשוה כסף ככסף והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלמסקנת התוספות למה הוצרכו לפרש דילפינן מעבד עברי ונזקין בפשיטות הוה ליה לפרש דמסברא ידעינן דשוה כסף ככסף והא דאיצטריך קרא בעבד עברי ונזקין היינו משום דבהנהו איכא סברות להיפך עיין במהרש"א שהניח בקושיא ולפי הבנה זו בכוונת התוספות צ"ל דמה שלא הביאו בל' קושייתם מנזקין היינו משום דניחא להו לאתויי מע"ע השנוי במכילתין ועוד דדמי טפי לאשה ששניהם מעניני קנין הם אלא דאכתי הו"ל לאתויי נמי הא דנזקין לאלומי הקושיא ועוד דבלא"ה מה סברא יש לומר דלענין קידושין שוה כסף ככסף כיון דקדושי כסף בדינר או בפרוטה אינן אלא גזירת הכתוב ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב כיון שנתרצית להתקדש מילתא דסברא הוא דשוה כסף ככסף וקשיא לי טובא תינח היכא דפשטה ידה וקיבלה אבל היכא דשוויה שליח ואמרה קבל לי קידושין וקיבל שוה כסף מה סברא יש בזה דליהוי קידושין ועוד דלפי הבנת מהרש"א ז"ל משמע דמה שתירצו התוספות דילפינן מע"ע היינו במה מצינו ובנין אב וזה א"א דאיכא למיפרך מה לע"ע שכן יוצא בכסף ושוה כסף כדמקשה הש"ט לקמן לענין עיקר קידושי כסף מאמה העברייה. והנלע"ד דמעולם לא עלה על דעת התוס' שיהיה שום סברא בקידושין דש"כ ככסף אלא מה שהוצרכו לאתזיי בקושיא מע"ע היינו משום דבלא"ה היה באפשר לומר דכל היכא דכתיב כסף בהדיא הוי ש"כ בכלל היינו מדגלי קרא בנזקין דש"כ בכלל כסף והכי משמע מדמקשה הש"ס בפ"ק דבב"ק כתיב מיטב שדהו וכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף ומאי קושיא האי בשן ורגל והאי בבור וחדא מאידך לא ילפינן דאיכא פירכא כדאיתא התם אע"כ דבכל כ"ד אבות נזיקין דכתיב תחת נתינה ישלם כסף הו"ל כמאן דכתיב כסף להדיא בכולהו והו"ל גילוי מילתא דכל היכא דכתיב כסף ש"כ בכלל וא"כ ה"נ לענין קידושין כיון דכתיב כסף הוי ש"כ בכלל ע"ז הקשו התוספות מדאיצטריך קרא ישיב בע"ע אלמא דש"כ אינו בכלל משמעות ל' כסף אלא דווקא בכ"ד אבות נזיקין דתחת נתינה ישלם כסף גזירה שוה גמורה היא לענין תשלומין כמ"ש התוס' שם ולא נתקבלה ג"ש אלא בנזקין לחוד וע"ז מתרצים התוס' שפיר דילפי' מע"ע ולאו בבנין אב אלא בגילוי מילתא בעלמא דכי היכי דבעבד עברי אע"ג דכתיב מכסף מקנתו אפ"ה שוה כסף בכלל משמעות הל' ה"ה בקידושין וקניית קרקעות וע"ז מקשה שפיר א"כ ישיב בנזקין ל"ל ותירצו דילפינן מע"ע ונזקין ומקשו דהו"ל שני כתובים דאע"ג דגילוי מילתא בעלמא הוא אפ"ה שייך ענין שני כתובים אפילו במשמעות הכתוב כדאשכחן בפ' כל הבשר דף קי"ג לענין גדי עזים עיי"ש כן נ"ל נכון עיין בסמוך ודו"ק:

10 קונטרס אחרון בא"ד מיהו בהקדשות נמי אפשר דרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע. משמע דפשיטא להו טובא דכל מידי דמרבינן שוה הוי קרקע נמי בכלל ולפ"ז המקדש אשה בקרקע ה"ז מקודשת כדמשמע מל' הרשב"א בתשובה סי' אלף רכ"ו והר"ן בשמעתין ובפרק הזהב דף מ"ה ע"ב כתבתי בזה באריכות ע"ש בסוגיא דחליפין שוה בשוה והבאתי שם לשון התוספת' דהחליף קרקע בקרקע וקתני דקונה והיינו בתורת שוה כסף דאי בתורת חליפין דוקא א"כ היה בדין שאין האשה מתקדשת בקרקע דהא ילפינן לה קיחה קיחה משדה עפרון ואי ס"ד דשדה בשדה לא מיקני אלא בחליפין הא קי"ל דאין אשה נקנית בחליפין הילכך ע"כ דקרקע בקרקע מטעם שוה כסף הוא דנקנה וכמו שכתבתי שם באריכות:

11 בא"ד וי"ל דילפינן מעבד עברי. וקשיא לי דבפשיטות ה"ל לשנויי דילפינן קידושי אשה לענין שוה כסף מהקישא דאחרת דהיינו אמה העברייה ובאמה העברייה גופא ילפינן מהקישא דעבריה לעברי וכמו שהקשו התוספות לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא לענין עיקר קדושי כסף ותירוצם לא שייך כאן ולפ"ז לא הוי שייך כאן קושיית התוס' אמאי איצטריך בנזקין וה"ל שני כתובים דהא בנזקין ליכא הקישא ואפשר ליישב דקושית התוס' כאן למאן דלית ליה הקישא דאחרת לקמן דף י"ו ועי"ל דמקשו למאן דלית ליה הקישא דשכיר שכיר וא"כ לא שייך נמי הקישא דעבריה לעברי דההיא הקישא בע"ע הנמכר לישראל איירי וש"כ דילפינן מישיב היינו בע"ע הנמכר לעכו"ם:

12 בא"ד וא"ת והא גבי נזיקין כו' וקשה והשתא דאתינן להכי דעבד עברי היוצא בגרעון הוי ש"כ ככסף א"כ למה הוצרכו לומר דילפינן בגילוי מילתא וקשיא להו מנזקין בפשיטות הוי להו לפרש דילפינן קידושין מאמה העברייה כדילפינן עיקר קידושין מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וכי היכי דלאדון זה הוי ש"כ בכלל ה"ה לאדון אחר וראיתי שהריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמהכא ליכא למידק דמצינן למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף דוקא לאדון אחר והיה נ"ל דוחק ורציתי ליישב בענין אחר דהוצרכו התוספות לפרש דילפינן מע"ע ונזקין בבנין אב או בגילוי מילתא כדפרישית דהשתא אתי שפיר דש"כ ככסף בין לענין קידושין בין לענין קניית קרקעות משא"כ בקרא דאין כסף נהי דידעינן לענין קידושין אכתי הקושיא במקומה לענין קניין קרקעות. וליכא למימר דקנין קרקעות ילפינן מקידושין בג"ש דקיחה קיחה. הא ליתא דלאו ג"ש גמורה היא אלא לאשמעינן דקיחה דכתיב גבי קידושין היינו בכסף כמ"ש התוס' לקמן והוא מוסכם בהכרח. אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה משום דלכאורה לענין קנין קרקעות מילתא דפשיטא היא דש"כ ככסף כיון שנתרצו שניהם הקונה והמקנה וכמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל ואף לפמ"ש לעיל דבקידושין דבקידושין לא שייך האי סברא היכא דשויה שליח היינו דווקא בקידושין דלעולם סתם קידושין דאורייתא היינו פרוטה או שוה פרוטה ואינה צריכה לפרש הסך והשווי אלא היכא דאמרה לשליח קבל לי קידושין סתם היינו קידושין דאורייתא ולא יותר משא"כ לענין קנין קרקעות שצריכין לפרש דמי המקח והשווי מילתא דפשיטא היא שאין לשליח לעבור על דברי המשלח והיכא שאמר כך וכך דינרין פשיטא שאין לשליח לקבל שוה כסף ואם עבר נתבטל השליחות ולפ"ז לא שייך האי מילתא כלל לגבי קרקעות אלא כל דברי תוס' לענין קידושין לחוד והדרא קושיא לדוכתיה ניליף מאין כסף לאדון זה וצריך לומר כשיטת הריטב"א ז"ל:

13 בא"ד וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא כו' ולא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא"ה מילתא דפשיטא דבע"ע איצטריך קרא לרבות ש"כ דאף על גב שקנאו מעיקרא בכסף ממש אפ"ה יוצא בגרעון על ידי ש"כ ולא אמרינן דהוי כשאר חוב דעלמא דאמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי וכ"כ הר"ן ז"ל מיהו לפמ"ש בסמוך דכל השקלא וטריא דהתוספות היינו לענין משמעות הכתוב א"כ אתי שפיר דאכתי לא הוו מצינן למילף ע"ע מנזקין בגילוי מילתא דכסף דכתיב לענין גרעון היינו ש"כ וע"ז מסקו שפיר דאיצטריך קרא דישיב בע"ע לאורויי דלא ניליף כלל מנזקין לענין מיטב אלא דלפ"ז לא אתי שפיר תירוץ שני שכתבו התוס' ויש ליישב וצ"ע:

14 גמרא האשה נקנית מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש ופרש"י דניתני הכא האשה מתקדשת. וקשה דלפי לשון המשנה מעיקרא ה"ל להקשות דניתני האיש קונה וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דודאי לא שייך להקשות כלל ניתני האיש קונה דא"כ היה צריך להאריך ולומר האיש קונה את האשה כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל וקיי"ל לעולם ישנה אדם דרך קצרה אבל האשה נקנית משמע דהיינו לבעלה אלא דנראה דעיקר הקושיא בזה דלמאי דמשני דקידושי כסף ילפינן מכי יקח איש אשה וא"כ איכא למיטעי דדוקא גדולה נקנית בכסף דאשה היינו גדולה כדפרישית משא"כ קטנה אינה נקנית בכסף וטפי ה"ל למיתני האיש קונה את אשתו דמשמע בין גדולה בין קטנה משא"כ מעיקרא דלא ס"ד ג"ש דקיחה קיחה קס"ד דקידושי כסף ילפינן מאין כסף דעיקר קרא בקטנה כתיב כמו שיבואר א"כ אין מקום להקשות וניתני האיש קונה כיון דהשתא נמי ליכא למיטעי כן נ"ל:

15 תוספות בד"ה היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כו' למעוטי כסף ושטר כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דמכל מקום לא שייך למיתני מנינא ביבמה למעוטי כסף ושטר דהא איכא למ"ד מאמר קונה ביבמה לא מיבעיא לבית שמאי דאיכא למ"ד דס"ל מאמר קונה קנין גמור מדאורייתא ואף על גב דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ כיון דב"ש וב"ה איירי בהאי מתניתין לא פסיקא ליה למיתני מאי דליתא לב"ש וכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דף י"ב דפלוגתא דב"ש וב"ה לענין דינר ופרוטה מישך שייכא בהאי פלוגתא דמאמר קונה מדאורייתא ע"ש אלא דבלא"ה כיון דכמה תנאי סברי מיהא דמאמר קונה קנין גמור מדרבנן ואליבא דכ"ע קונה מיהא לפוסלה על שאר האחים מש"ה לא פסיקא ליה למיתני מנינא למעוטי דאי לענין דלא מהני מאמר לגבי כולי עלמא לתפיסת קידושין הא בלא"ה כמה תנאי ואמוראי סברי דלא תפסי קידושין ביבמה ולגבי שאר אחים מהני מיהא מדרבנן ולגבי דידיה נמי הא צריכה גט כן נ"ל לולא דברי התוספות וצ"ע:

16 בד"ה וכסף מנלן כו' וא"ת ומה צריך כו' עכ"ל. למאי דלא משמע להו עכשיו דצריך לאתויי דכסף דאשה אקרי קנין טפי ה"ל להקשות דה"מ לאתויי מכסף מקנתו לחוד דאשכחן דכסף איקרי קנין אלא דניחא להו להקשות מהנך קראי גופא דמייתי הש"ס וק"ל:

פני יהושע על קידושין ב׳ ע״ב »