פני יהושע על קידושין ט״ו

1 ואידך האי מיבעיא ליה אזנו ולא אזנה. ואע"ג דבאמה נמי לא שייך אהבתי את אשתי מכל מקום סד"א דאתי הקישא דעברייה לעריי ומרבי ועוד דכתיב ואף לאמתך תעשה כן וה"א בין לענין הענקה ובין לענין רציעה מש"ה איצטריך אונו למעוטי אזנה אלא דלפ"ז קשיא לי לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקישא וכתיב נמי אף לאמתן תעשה כן מאי מהני מיעוטא דאזנו למעט אזנה טפי הוי לן למעט מהאי מיעוטא דאזנו לאפוקי מוכר עצמו דאע"ג דאיכא ג"ש דש"ש מ"מ הא קי"ל הקישא עדיף ואפשר דטפי יש למעט אמה משום דאמרינן לקמן דר' יוחנן בן זכאי דריש כמין חומר מה ראה אוזן לירצע משום ששמע בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים או אוזן ששמע לא תגנוב ותרווייהו לא שייכי באמה דאע"ג שמוכרת עצמה עכשיו בסוף שש מרצונה מ"מ לית בה האי טעמא תדע מדלא רצעינן למוכר עצמו או ב"ד בתחילת מכירתו אע"כ דעיקר רציעה למי שנשתדש ושנה בחטא כן נ"ל. והשתא נמי א"ש הא דמקשינן ואידן דאע"ג דאית ליה להאי תנא מוכר עצמו אינו נרצע אפ"ה קשיא לן מנא ליה דאמה העברייה אינה נרצעת דלמא ואף לאמתך תעשה כן היינו אף לדציעה ועוד יש לפרש ואידך מנ"ל למעט מוכר עצמו דלמא מוכך עצמו נרצע ואזנו איצטריך למעט אזנה מטעמא דפרישית וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוספות סוף פ"ד דסוטה:

2 שם הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו וקשיא לי מאי איצטריך קרא תיפוק ליה דכתיב גבי הענקה אל יקשה בעיניך כי משנה שכיד שכיר עבדך ודרשינן בסמוך שרבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דלהאי תנא למוכר עצמו אין מוסרין לו ש"כ א"כ ממילא אין מעניקין לו ותדע דהכי הוא דאל"כ תיקשי אמאי איצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין הענקה תיפוק ליה דבלא"ה איתקש עברייה לעברי בהאי פרשה גופא דכתיב כי ימכר לך אתיך העברי או העברייה וליכא למימר דאי לאו דכתב רתמנא אף לאמתן הוי דרשינן לו ולא לה ולא הוי דרשינן לו ולא לב"ח הא ליתא דא"כ השתא נמי אמאי דרשינן לו ולא לב"ח ולא דרשינן לו ולא למוכר עצמו אע"כ דניחא ליה להאי תנא למידרש לו ולא לב"ח דממעט בהאי עבד גופיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף לאמתן למה לי אע"כ דסד"א דלא מהני הקישא להא מילתא כיון דלא שייך באמה כי משנה שכר שכיר מטעמא דפרישית וא"כ מה"ט גופא יש לנו למעט מוכר עצמו ולא מהני ג"ש להאי מילתא ואפשר דאין ה"נ אלא דאכתי לא מסיק אדעתיה האי ילפותא דכי משנה שכר שכיר לענין שפחה כנענית מיהו לקמן אפרש דאיצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין יוצאה בסימנים שאין ללמוד מהקישא ואפ"ה מעניקין לה מיהו אין זה שיטת התוס' כמו שאבאר לקמן. ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דאע"ג דקי"ל כרבי נתן ואיצטריך למיכתב לו ולא לב"ח אפ"ה א"ש דקי"ל נמי כחכמים והא דאין מעניקין למוכר עצמו למסקנא ילפינן מכי משנה ש"ש ובענין זה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כן כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

3 שם ואידך לו ולא לב"ח מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן כו' וקשיא לי מהא אפילו אי לא ס"ל בעלמא כר' נתן אפ"ה איצטריך שפיר לו ולא לב"ח לענין היכא שכבר בא דמי הענקה ליד העבד שאין הב"ח יכול להוציא מיד העבד כדאיתא לקמן דף ט"ז ע"ב בברייתא דהענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן לה כתוטאי דדריש לו ולא לב"ח אלמא דאף כשהוא ביד העבד אין לב"ח רשות בו ואין זה ענין לפלוגתא דרבי נתן דבעלמא ודאי כ"ע מודו שהב"ח מוציא מעותיו מיד הב"ח מה שקיבל בחובו מאחרים ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא ליה לתלמודא הכא לאוקמי כתוטאי כלל משום דיחידאי הוא או דהש"ס סובר דתוטאי גופא לא מיירי בשכבר בא ליד העבד אלא קודם שבא ליד העבד אמרינן לו ולא לב"ח והיינו נמי כדר"נ ואפשר דהיינו טעמא נמי דרב יוסף דאמר לקמן אברייתא דהענקת ע"ע לעצמו יו"ד קרת חזינא הכא ולא מוקי לה כתוטאי אע"ג דדב יוסף סיני הוה ואיהו קאמר בכולה תלמודא תנאי שקלת מעלמא ולמאי דפרישית א"ש דרב יוסף סובר דתוטאי גופא לא מיירי בכה"ג בשכבר בא ליד העבד ומש"ה לא מתוקמא ברייתא דלעצמו כוותיה כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י ז"ל כתב לקמן דהאי דתוטאי נמי כרבי נתן מיתוקמא וכמו שאפרש שם וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין דהאי דתוטאי ודר' נתן חדא מילתא היא והנראה בעיני דהא בהא תליא והיינו כשיטת הפוסקים דלרבי נתן הב"ח הראשון יכול למחול להלוה שלו כיון שכבר נשתעבד לב"ח השני מש"ה איצטריך הכא בע"ע לו ולא לב"ח לאשמעינן דהעבד יכול למחול וא"כ שפיר אשכחן דהענקת ע"ע לעצמו דכיון שמחל העבד אף אם נתנו לו הרב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ובאומר לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו משא"כ למאן דלית ליה דר"נ וסובר דיכול למחול בעלמא אף בבע"ח גמור א"כ לא איצטריך לאשמעינן בעבד דמילתא דפשיטא הוא כיון שמחל להרב פשיטא שיכול הרב ליתן לו במתנה על מנת שאין לו לבע"ח רשות בו וליכא למימר דקרא ממעט בכל ענין אף אם לא מוחל העבד וכבר בא לידו ואפ"ה אין הב"ח יכול להוציא מידו דהא מהי תיתי כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו והכא נמי כיון דממון גמור דעבד הוא אמאי לא יפרענו לב"ח אע"כ כדאמרן כן נ"ל ברור ומוכרח לשיטת רש"י ותוס' שכתבו דהאי דהענקת ע"ע לעצמו למאן דמוקי כתוטאי מישן שייכא בדרבי נתן נמצינו למידן מיהא ראיה ברורה דלר' נתן אין יכול למחול ודלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ועיין עוד בסמוך:

4 קונטרס אחרון דף טו גמרא ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר' נתן ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. והקשיתי לשאול נהי דלא ס"ל כר"נ אכתי שייך למידרש לו ולא לבע"ח לענין היכא שכבר בא הענקה ליד העבד אמנם ראיתי שגם בזה הרגיש בעל ספר משנה למלך וכתב קצת על הדרך שכתבתי אלא שעם כל זה לא נתיישב לי כהוגן מאי דמטיק שם וגם במה שכתבתי בפנים לא נתיישב דעתי ומחוסר תבלין. והנלע"ד בעיקר הביאור דהיכא שכבר בא הענקה ליד העבד לא שייך דרשה דהענק תעניק לו ולא לבע"ח דמשמע דלהאדון אזהר רחמנא ולא להב"ד והיינו ע"כ מיעקרא משמע שלא יתן האדון לבע"ח כ"א להעבד אלא דממילא שמעינן דבסוף נמי אחר שבא ליד העבד אין להבע"ח בה כלום דאל"כ לא מהני מידי הא מילתא דלו ולא לבע"ח דה"ל כאפוכי מטרתא כן נ"ל נכון:

5 שם דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' וקשיא לי אמאי איצטריך קרא כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו פשיטא דמוציאין מכל אשר ימצא לו ומ"ט נמי דרבנן דפליגי לא מיבעיא למ"ד שיעבודא דאורייתא אלא אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו ממשעבדי אבל מיניה דידיה כ"ע מודו דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומה לי אם מוציא בביתו או אצל אחר כיון שהלוה מודה. א"כ כופין לראובן שישלם לשמעון ושמעון ישלם ללוי ואע"ג דאמרינן בכתובות מי שמת ויש לו מלוה או פקדון ביד אחר ויש עליו ב"ח וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהם דהיינו ליורשים ואין לב"ח כלום היינו מטעמא דמסיק התם שכולן צריכין שבועה או משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כמו שיבואר שם אבל הכא דמחיים איירי ושניהם מודין לא שייך לומר כן וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דמאן דפליג אדרבי נתן סובר דמצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את אלא שגם הוא נתקשה בטוגיא דהפוכי מטרתי למה לי ע"ש ועוד סוף סוף בעבד אמאי ממעט ליה קרא אטו עבד לאו בר מיעבד מצוה הוא לפרוע לב"ח וכיון שסוף סוף העבד נוטל ההענקה כדאמרינן לקמן הענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן ליה כתוטאי ולפרש"י ותוספות היינו דרבי נתן א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ממעט ליה קרא. ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מימרא דר' נתן דאין יכול למחול בבע"ח דעלמא מש"ה גלי קרא דבעבד יכול למחול דמתנה קריא רחמנא ומש"ה אם נותנו לו רבו במתנה יכול ליתן לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו או דמסתמא הכי הוא ויבואר לקמן במילתא דתוטאי. והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דאפילו מאן דפליג אדרבי נתן היינו לענין שיכול למחול אבל אם אינו מוחל כ"ע מודו דמוציאים מזה ונותנין לזה דאפוכי מטרתא הוא ומטעמא דפרישי' דפריעת ב"ח מצוה וכופין והכי עדיף טפי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלר' נתן אפי' מחילה לא מהני ומוציאין בע"כ אין סברא לומר דרבנן פליגי בפלוגתא רחוקה דאפי' בלא מחילה אין מוציאין והא דמייתי בעלמא הא דר' נתן יבואר כ"א על מקומו או שנאמר דאע"ג דבלא מחילה כ"ע מודו אפ"ה כיון דלא אשכחן הכי בהדיא אלא לרבי נתן מש"ה מייתי דר"נ וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' וגם שיטת הרמב"ם ז"ל נתיישב על נכון די"ל דאיירי בלא מחילה ואף שהקדמונים לא פירשו כן הנלע"ד כתבתי. וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הספרי בפ' נשא על פסוק ונתן לאשר אשם לו הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא ב"ח של נגזל מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ובתר הכי מייתי מימרא דר' נתן כבשמעתין ולא נוכר שבא לב"ד אלמא דהאי סתמא דרישא לאו ר' נתן היא אלא רבנן דפליגי ואפ"ה מודו בבא לב"ד ונתחייב ולא הספיק ליתנו אלמא שאין מותלו כדמוכח בפרק הגוזל ומש"ה מודו רבנן דמוציאין אבל רבי נתן לא איצטריך ליה קראי להכי אלא אע"פ שלא עמד בדין אלא שהודה נמי מוציאין ואין יכול למחול אלמא דדוקא בהכי פליגי ומהיכא תיתי נאמר דשלשה מחלוקות בדבר ועוד מדלא מהדרינן בשמעתין לפרש מאן דפליג אדר"נ האי ונתן לאשר אשם לו מאי עביד ליה אע"כ כדפרישית ובתחלת העיון היה נ"ל לפרש פלוגתא דרבי נתן ורבנן בענין שיעבודא דאורייתא כדאשכחן נמי פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק דערכין וכמבואר בחידושי לגיטין בפ' הניזקין ולעיל דף י"ד ע"ב גבי מימרא דר"פ דאמר הילכתא גובה מן היורשין ע"ש אלא לפי שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו סוף מסכת קידושין שדבריו סותרין זו הסברא נמנעתי לפרש כן ומחוורתא כדפרישית ועוד נבאר בזה במימרות דר' נתן במקומות אחרים ושאפשר לפרש כן שיטת הרשב"א ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בעזה"י:

6 קונטרס אחרון באותו ענין בפלוגתא דר' נתן וחכמים . העליתי דלענ"ד לא פליגי אלא לענין אם המלוה הראשון יכול למחול להלוה שלו דאל"כ אפי' רבנן נמי מודו דהב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה והבאתי ראיה מל' הסיפרי וזה דלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ולפ"ז נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק כאן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו והיינו ע"כ מדרשא דלו ולא למוכר עצמו ומדלא דריש לו ולא לבע"ח משמע דלא ס"ל כר' נתן ואפ"ה פסק בהלכות מלוה דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה והיינו כדפרישית דבעיקר דינא רבנן נמי מודו היכא דלא מחל ועיין מה שכתבתי בחידושי כתובות פרק האשה שנפלו דף פ"ב גבי תרי חומרי בכתובה שם העליתי ג"כ דעיקר מילתא דרבי נתן היינו לענין שאין יכול למחול. מיהו כתבתי כאן עוד יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל עיין במ"ש בד"ה הענק תעניק ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל בפ' השולח דף ל"ז:

7 תוספות בד"ה ואידך פירוש ת"ק בעלמא כו' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ כו' עכ"ל. משמע מדבריהם דפשיטא להו דמסקנא דשמעתין דכ"ע דרשינן ש"ש ובהני קראי קמפלגי דאל"כ לא הוי מוכחי מידי לפסק הלכה דהא אית לן למימר דכל הני שינויי דשמעתין דיחוייא בעלמא נינהו דלא תידוק דתנאי דהכא פליגי בש"ש אבל לעולם שפיר מצינן למימר לפסק הלכה דקי"ל כר"נ ודרשינן לו ולא לב"ח והא דפסקינן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא דרשי ש"ש אע"כ דפשיטא להו דכ"ע דרשי ש"ש למסקנא. אמנם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשיטה זו דלמסקנ' לא דרשי חכמים ש"ש אלא דא"א לומר כן דלקמן דף כ' לענין הכסיף והשביח שאין מחשבין אלא מנה מייתי הש"ס ברייתא דבנמכר לישראל ילפינן הא מילתא בג"ש דש"ש ומדפסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו אלמא דס"ל דדרשינן ג"ש דש"ש אם לא שנאמר דדוקא ג"ש דנמכר לישראל מנמכר לעכו"ם אית ליה משא"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד לית ליה ג"ש וכמ"ש לעיל דתרתי ג"ש מחד תיבה לית לן למידרש כיון שאין מופנה אלא שאין זה במשמע לשונו. מיהו לפרש"י ותוספות פשיטא דלית לן למימר הכי שכתבו להדיא דמאן דאית ליה ג"ש דש"ש בחדא אית ליה בתרתי ועיין בסמוך:

8 בא"ד ועוד ראיה מהא דאמר לקמן הא מני תוטאי כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא דההוא דתוטאי מילתא אחריתי היא נדחה ראייתם דשפיר מצינן למימר דבהאי דתוטאי לית הלכתא כוותיה לענין שיהא הענקת ע"ע לעצמו לגבי הבע"ח משא"כ לענין שיהא לרבו שפיר קי"ל כר' נתן דבעלמא מוציאין והכא ממעט קרא לו ולא לב"ח אלא שהרב א"צ ליתן כלום וכבר כתבתי מה שנלע"ד בכוונתם ודו"ק:

9 בד"ה כי טוב לו עמך הר"ר אברהם גריס כו' אבל בספרי כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ודבריו דחוקים בכוונת התוספות ובחנם נדחק דודאי מסברא הוי לן למימר דנהי דדרשינן מכשכיר כתושב יהיה עמך לענין מוכר עצמו מ"מ מייתי הכא שפיר מכי טוב לו עמך לענין מכרוהו ב"ד דאיירינן הכא ואיכא למימר דתרווייהו צריכי דחדא מאידך לא ילפי דאית להו פירכא אלא דעיקר ראייתו של הר"ר אברהם מדמייתי בת"כ האי דרשה דכשכיר כתושב ובספרי לא מייתי האי דרשה לענין כי טוב לו עמך אלמא משום דהתם לא שייך האי דרשה דסיפור דברים הוא ואיכא למימר שאין חיוב להיות שוה עמו במאכל ומשתה אלא שדיבר הכתוב בהווה אם יאמר העבד שלא יצא חפשי והיינו משום שטוב לו עמך מש"ה מייתי קרא דכשכיר כתושב ואע"ג דקרא במוכר עצמו כתיב משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא לענין שיהא שוה עמו במאכל ומשתה או משום דהאי תנא אית ליה ג"ש דש"ש והאי סברא דכיון דעביד איסורא נקנסי' לא מהני לסתור הג"ש וכמו שאפרש בסמוך:

10 גמרא ואי ס"ד אית ליה ש"ש ל"ל ניליף ש"ש כו' אבל אי לית ליה ג"ש דש"ש לא מצינן למילף בבנין אב דאית להו פירכא כמ"ש בס' עצמות יוסף וע"ש באריכות ועי"ל דכיון דאמרינן לקמן דשש שנים יעבוד ריבויי' הוא ומרבינן שעובד את הבן ה"נ הוי לן למימר דמהני ריבוייא דשש שנים יעבוד שאינו יוצא אלא בשש ולא ביובל ולא במיתת האדון אבל אי יליף ג"ש דש"ש ודאי אית לן למימר דאין ג"ש למחצה וע"כ מוקמינן ריבויי' דשש שנים יעבוד לענין שעובד את הבן לחוד והא"ש נמי הא דמשני דמכרוהו ב"ד דעביד איסור' אימא נקנסיה וקשיא לן הא מהיכא תיתי לקנוס במאי דלא מצינו בהדיא וא"כ אין לדבר סוף וכ"ש דאיכא נמי ג"ש ואין זו סברא חשובה לסתור הג"ש אע"כ כדפרישית דמשום האי סברא דעביד איסורא נקנטיה יש לנו לומר לריבוייא דשש שנים יעבוד אתי לרבוייא תרתי שאין יוצא ביובל ולא במיתת האדון וכן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

11 ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף ש"ש. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה בפשיטות אי ס"ד יליף ש"ש בלאו ק"ו נמי דיליף דנמכר לנכרי נגאל בשש בג"ש דש"ש משום דניחא ליה לתנא דברייתא למילף בק"ו עכ"ל ובאמת שאין זה תירוץ מספיק אלא לתירוץ ראשון של תוספות בד"ה אמר קרא שכתבו דק"ו גמור הוא משא"כ לתירוץ שני של מהר"י שאין זה ק"ו גמור דאיכא למימר איפכא וא"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. אמנם לענ"ד קושיית מהרש"א מעיקר' ליתא דודאי לא מצי לאקשויי אי ס"ד יליף ש"ש נילף בג"ש דנמכר לעכו"ם יוצא בשש דא"ל דרבי ס"ל כת"ק דלעיל דמוכר עצמו אינו יוצא בשש מדכתיב ועבדך ולא מוכר עצמו. וא"כ לפ"ז ע"כ לא שייך למילף נמכר לעכו"ם בג"ש דש"ש לענין שש ממכרוהו ב"ד דמאי חזית דילפת ממכרוהו ב"ד אדרבה איכא למילף ממוכר עצמו דאינו יוצא ובהאי ג"ש גופא דש"ש ואדרבה ניתא למילף מוכר עצמו ממוכר עצמו וכמ"ש מהרש"א ז"ל גופא לעיל בדף הקדום וליכא למימר דאדרבה משום האי קושיא דלעיל פשיטא ליה למהרש"א דג"ש דש"ש לא נאמרה אלא לענין ריבוי קנינים וריבוי יציאה ולא לענין מיעוט יציאה הא ליתא כדמוכח מלשון מהרש"א ז"ל עצמו בסמוך ועיין עוד בסמוך ואין להקשזת דא"כ אפילו אי לא יליף רבי ש"ש אלא מוכי תשיג א"כ אמאי איצטריך באלה למעוטי שאינו יוצא בשש ת"ל מוכי תשיג דאיכא למימר דאי לא יליף ש"ש אלא מוכי תשיג אפשר דלית ליה מיעוטא דועבדך וזיל הכא קמדחי ליה כו' ודו"ק:

12 שם ואי ס"ד כו' ניליף ש"ש ופרש"י נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם. ומשמע מזה דמאן דיליף ש"ש ישראל מישואל ה"ה ישואל מעכו"ם ומאן דלא יליף בחדא לא יליף נמי באידך וכבר הקשיתי לשאול דאדרבה איפכא מסתברא דכיון דאיכא פירכא בעינן ג"ש מופנה משני צדדים וא"כ כיון דהנך תרתי מוכר עצמו לישראל ומכרוהו ב"ד איצטריכו למילף אהדדי תו לא הוי מופנה למילף מנמכר לעכו"ם ולולא פרש"י ותוס' היה נ"ל בזה דודאי אף מאן דיליף ש"ש נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם כדילפינן לקמן בברייתא לענין השביח והכסיף אכתי לא מהני האי ג"ש לענין שיהא נקנה בכסף משום דמסברא איפכא הוא דכיון דמהני בעכו"ם לא מהני בישראל כדממעטינן מלעמיתך וכדפרישית בתחלת הסוגיא באריכות וא"כ כיון שהסברא הוא לגמרי להיפך לא אמרינן אין ג"ש למחצה כדמוכח כולה משמעתין. אלא כל השקלא וטריא דשמעתין דקנין כסף בג"ש דש"ש היינו מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד וה"נ ה"ק משום דפשיטא ליה להמקשה דמוכר עצמו לישראל נגאל באלה וע"כ דהכי הוא דלמאי דס"ד דלא ידע דיגאלנו לזה ולא לאחר ע"כ היינו משום דבברייתא לקמן דף כ"א דרשינן להדיא איפכא דיגאלנו ריבוי הוא דאמרינן יגאלנו יגאלנו שלש פעמים לרבות כל הגאולים שנגאלין כסדר הזה ומינה בעינן למיפשט לקמן דנמכר לישראל נגאל בקרובים דכל הגאולות היינו בתי חצרים וע"וע הנמכר לישראל ונהי דדחינן לא בתי חצרים ושדה אחוזה נראה ברור דהא דשבקינן ריבוי דע"ע דאיירי ביה קרא ודרשינן אשדה אחוזה ובתי חצרים היינו משום דמסברא אין לנו לומר דמכרוהו ב"ד יוצא באלה דמשום דעבד איסורא איכא למימר דנקנסיה והיינו דאיבעיא לן לקמן משא"כ בע"ע המוכר עצמו לישראל סובר לקמן דלא בעינן רבוייא דיגאלנו דבלא"ה פשיטא לן אי מג"ש דש"ש אי מהקישא דוכי תשיג וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר אי ס"ד דילפינן ש"ש מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו לישראל אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו דפשיטא לן מריבויא דיגאלנו אע"כ דר' לא דריש ש"ש ישראל מישראל והיינו דמקשינן לעיל למאן דלית ליה האי ש"ש קנין כסף מנ"ל דישראל מעכו"ם לא ילפינן דמסברא הוי איפכא ומשני דילפינן מוכי תשיג ואע"ג דישראל מעכו"ם הוא אפ"ה ילפינן שפיר משום דהקישא דוכי תשיג לא איצטריך אלא להכי לחוד דלענין גאולת קרובים ילפינן במוכר עצמו מריבויא דיגאלנו ומשני הש"ס דאדרבה יגאלנו מיעוטא הוא והא דאיצטריך תלתא מיעוטי יבואר לקמן בעזה"י. כך היה נראה בעיני לפרש. ובזה נתיישב לי מה שהקשה חתני המופלא נר"ו אסברת המקשה דהכא דאינו נגאל באלה היינו דוקא משום דלא ילפינן ש"ש וא"כ היאך הוי מתרץ ברייתא דלקמן דאף ע"ג דדריש ש"ש לענין השביח והכסיף אפ"ה פשיטא ליה דנמכר לישראל אינו נגאל באלה ואף שיש לתרץ דהתם מקמי דמסיק ג"ש קאמר הכי מ"מ שינוייא דחיקא הוא ולמאי דפרישית א"ש דלענין באלה איכא למימר דלא ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם דדוקא בעכו"ם יוצא באלה כדי שלא יטמע בין העכו"ם כקושית התוס' והכא ישראל מישראל איירי וכדפרישית כנ"ל אלא שהקדמונים לא כתבו כן ודו"ק:

13 תוספות בד"ה אמאי קאמר כו' וא"ת כו' ניליף מוכי תשיג עכ"ל. ואף ע"ג דשקלא וטריא דשמעתין ליישב סברת המקשה דלעיל דקאמר אלא למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל והמקשה דלעיל לא אסיק אדעתיה ילפותא דוכי תשיג מ"מ מקשו התוספות שפיר אסוגיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דיגאלנו לאחר א"כ היאך מפרש מילתא דרבי דממ"נ כיון דע"כ אית ליה לרבי או ג"ש דש"ש או הקישא דוכי תשיג דאל"כ קנין כסף במוכר עצמו מנ"ל וק"ל. מיהו בעיקר קושית התוספות נ"ל ליישב דדוקא אי אית ליה ג"ש דשכיר שכיר י"ל דנגאל באלה דאין ג"ש למחצה משא"כ בדרשה דוכי תשיג איכא למימר דלא אתא אלא בהא מילתא לחוד דנמכר בכסף ולא לענין יציאה דלא כתיב כלל בעליון ואדרבא כתיב עד שנת היובל יעבוד עמך:

14 בא"ד וא"ת כו' הא אמר דסברא הוא במכרוהו ב"ד דליקנסיה משום דעביד איסורא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא נהי דאמרינן לעיל דמכרוהו ב"ד דעביד איסורא איכא סברא דליקנסיה היינו דלגבי מוכר עצמו לישראל י"ל דמכרוהו ב"ד גרע טפי מה"ט אבל לגבי מוכר עצמו לעכו"ם מנ"ל דשייך האי סברא דהא מוכר עצמו לעכו"ם נמי עבד איסורא כדאמרי' לקמן הואיל ונעשה כומר לעבודת כוכבים ויש ליישב:

15 בד"ה אמר קרא יגאלנו הקשה הר"ר מאיר כו' ומ"מ קשה דהא אמה העברייה מצינן למילף כו' עכ"ל. וליכא למימר דאדרבה מדאיצטריך באמה העברייה והפדה שמגרע מפדיונה ויוצאה משמע דאינה יוצאה באלה דאל"כ והפדה ל"ל וכן משמע קצת כאן מפרש"י ז"ל אלא שכבר כתבתי לעיל דוהפדה איצטריך בלא"ה לאשמעינן דכל היכא דלא מצי מגרע לה לא מקניא כלל ומש"ה לא מקניא בפרוטה. אלא דלכאורה יש ליישב קושית התוספות למאי דפרישית לעיל דשש שנים יעבוד ריבוייא הוא וא"כ אי לאו ג"ש דש"ש הוי ממעטינן נמי גאולת קרובים בפשיטות מהאי קרא דשש שנים יעבוד דמשמע דלעולם יעבוד ואינו יוצא באלה אבל מג"ש מקשה שפיר דאית לן לאוקמי ריבוייא דשש שנים לענין שאינו יוצא במיתת האדון לחוד אלא דהתוס' סברי כשיטת רש"י דלקמן דשש שנים יעבוד לאו ריבוייא הוא ושם אפרש אי"ה:

16 בא"ד ומהר"י תירץ כו' והקשה מהרש"א ז"ל מסוגיא דלקמן דקאמר אליבא דרבי לא מיבעיא לן כו' ונראה ליישב דכיון דבעל האיבעיא סליק אדעתא מיהא דשייך דרשה דיגאלנו דאפילו לרבנן הוי פשיטא ליה האי דרשה אי לאו משום דמספקא ליה משום ג"ש דש"ש כדמשמע להדיא לקמן וכמו שאבאר שם משא"כ לרבי ניחא ליה טפי לאוקמי מילתא כפשטיה דלפי האמת אינו נגאל באלה כיון דאשכחן מיהא כמה תנאי דלית להו שכיר שכיר ועיין בחידושינו שם:

17 שם בגמרא ומאן תנא דפליג עליה דרבי כו' ופרש"י דפליגי ואמרי דנמכר לעכו"ם יוצא בשש עכ"ל. ולמאי דפרישית אין זה מוכרע דאף דלית להו להני תנאי דפליגי דרשה דבאלה אכתי מצי סברי דנמכר לעכו"ם אינו יוצא בשש משום דדרשי במוכר עצמו ועבדך ולא מוכר עצמו והדר ילפי נמכר לעכו"ם ממוכר עצמו לישראל בהקישא דמוכי תשיג וכ"ש למאי דפרישית דאף מאן דאית ליה ג"ש דש"ש אית ליה נמי הקישא דוכי תשיג מדלא מקשינן לעיל ואידך הקישא דוכי תשיג ל"ל ויש ליישב וצ"ע:

18 שם דתניא אם לא יגאל באלה רבי יוסי הגלילי כו' ונראה לי דלא משמע להנך תנאי לפרש סיפא דקרא דויצא בשנת היובל שיצא מיד העכו"ם עצמו הרי כבר נאמר משנת המכרו לו עד שנת היובל אלמא שאין רשאי העבד למכור עצמו אלא עד היובל ופשיטא דכשהגיע היובל שאנו מוציאין אותו מיד העכו"ם שישנו תחת ידינו ואי למדרש מיניה שאין אנו רשאין לבא בעקיפין על העכו"ם להוציאו קודם היובל אפשר דהנך תנאי ילפי מקרא דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו וכ"ש לר"ע דאיירי הכא יליף בהדיא גזל עכו"ם דאסור בכל מקום מוחשב עם קונהו שלא יבא בעקיפין כדאיתא בהגוזל בתרא ומש"ה ע"כ משמע להו פשטא דקרא דאם לא יגאל באלה אלא בגאולה אחרת למר ע"י קרובים ולמר ע"י אחרים ויצא בשנת היובל מאותו שגאלו כן נ"ל ועיין בסמוך:

19 שם ור' יוסי הגלילי מידי אלא באחר כתיב כן צריך להיות הגירסא שלפנינו וכ"כ מהרש"א ז"ל. וכתב עוד שהגירסא האמיתית ור"ע מידי אלא באלה כתיב משום דמשמע ליה דפשיטא דלר"ע יש להקשות יותר מידי אלא באלה כתיב וכמו שנדחקו רש"י ותוספות אף לפי האמת בלישנא דר"ע. ולענ"ד נראה דאדרבה לר"ע לק"מ דהא עיקר מילתא דר"ע במה שאמר גאולת קרובים לשיעבוד לא מיתוקמא אלא לענין חובה דאע"ג דילפינן לקמן מקרא אחרינא דגאולת קרובים חובה על הקרובים מ"מ משמע שאין החוב שיגאלוהו קרובים ויוציאוהו לחירות אלא החוב הוא שיגאלוהו ואם ירצו להשתעבד בו הרשות בידם ואם ירצו שלא להשתעבד תע"ב ובודאי בהא איירי רבי עקיבא דנהי דסיפא דמילתא דקאמר ר"ע שאר כל אדם לשיחרור לית לן לאוקמי לענין חובה דהא לא אשכחן בהו חובה מ"מ התם מילתא אחריתא קאמר ר"ע דשאר כל אדם אין להם אפילו רשות לגאול העבד מיד העכו"ם בע"כ של העבד או בע"כ של העכו"ם דאפשר שאין זה זכות להעבד למוכרו בע"כ לאיזה אדם מישראל שירצה לקנותו לשיעבוד ואין זה גאולה כלל אלא אם ירצו לגואלו לשיחרור הרשות בידם ואפילו מצוה רבה איכא משא"כ בקרובים אפילו אם יפדוהו לשיעבוד מיקרי גאולה קצת לעבד שיפול ביד קרוביו וירחמו עליו וכופין העכו"ם שימסרנו לקרובים ואפשר דאפילו להעבד כופין ועכ"פ עיקר גאולת קרובים שהיא חובה מיתוקמא לר"ע שפיר דרך שיעבוד כדמסקינן נמי לקמן מסברא ולר"י הגלילי דקאמר קרובים לשיחרור היינו נמי לענין חובה ושאר כל אדם לשיעבוד היינו דאפילו לשיעבוד כופין את העכו"ם או אפשר דאפילו להעבד כופין שלא יטמע בין עכו"ם. כך נ"ל בעיקר מילתייהו דר"ע ור"י הגלילי והא"ש דלר"ע ל"ק מידי אלא באלה כתיב דודאי הכי משמע ליה פשטא דקרא דאיירי מעיקרא בגאולת קרובים ועיקר המצוה ודאי לשיחרור דמיקרי גאולה אלא דחובה ליכא לשחררו אלא לפדותו וע"ז גלי לן אידך קרא אם לא יגאל באלה פירוש ע"י פדיית הקרובים לא יהיה לו גאולה שאין רוצין לשחררו אלא להשתעבד בו ויצא בשנת היובל מהקרובים משא"כ לר"י הגלילי מקשה שפיר מידי אלא באחר כתיב וכפי' התוספות דלמא לא מצי למיפרקיה כלל אפילו לשיעבוד כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב הנוסחא שלפנינו ובזה נתיישב כל מה שנדחקו רש"י ותוספות במילתא דר"ע אף לפי המסקנא ודו"ק:

20 ובאמת דלפ"ז יש ליישב אף נוסחת מהרש"א ז"ל ונאמר דודאי מעיקרא דהוי ס"ד דלר"ע בגאולת קרובים לשיעבוד לא איירי קרא כלל מקשה שפיר משא"כ למסקנא דאמרינן מסברא יליף ר"ע דקרובים לשיעבוד דאם לשיחרור כל יומא מזבין נפשיה והאי סברא ודאי לא מיתוקמא אלא לענין חובה משא"כ לענין שיעבוד הוי חובה מ"מ לענין שיחרור ודאי דלא גריעי קרובים מרחוקים לענין דמצוה לפדותן וא"כ מיתוקמא שפיר ואם לא יגאל באלה דקרא כדפרישית שאם לא יהא לו גאולה ע"י כך אלא שהפדייה יהיה באלה והיינו קרובים לשיעבוד כדפרישית אלא דלפי פירושו הנוסחא שלפנינו יותר נכון אלא דמפרש"י משמע כנוסחת מהרש"א ז"ל:

21 תוספות בד"ה ור"י הגלילי כו' נרא' להר"ם דהכי פירושו מידי אלא באחר כתיב כן צ"ל כו' מנ"ל לר"י דלמא אחרים לא מצו למפרקיה עכ"ל. וקשה דא"כ לא א"ש הא דמקשה הש"ס בסמוך אי הכי הדרא קושיא לדוכתא ומאי קושיא השתא שפיר ילפינן מהקישא גאולת אחרים ותו לא שייך להקשות מידי אלא באחר כתיב ויש ליישב דאדרבה השתא קשה יותר לר"י הגלילי ולר"ע כולו קרא דאם לא יגאל באלה ל"ל דאי לענין שיצא בשנת היובל מילתא דפשיטא היא כיון שיוצא מיד העכו"ם ביובל הישראל שקנאו ממנו נמי אין להם זכות יותר אלא מה שהיה לעכו"ם אע"כ דעיקר קרא הא גופא אתי לאשמעינן דשייך גאולת שיעבוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במאי קמיפלגי ומ"ט דר"י הגלילי מידי אלא באחר כתיב ואף למסקנא דיליף ר"י הגלילי מסברא לאו דילפינן מסברא דשייך גאולת שיעבוד באחרים כיון דפשטא דקרא משמע דהכל לשיחרור דמקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו אלא לבתר דגלי קרא דשייך גאולת שיעבוד מדכתיב ויצא בשנת היובל אלא דאכתי לא ידעינן אי מיירי בקרובים או באחרים ובהא יליף ר"י הגלילי מסברא דקאי בגאולת אחרים כיון דאיכא סברא ולר"ע להיפך כן נ"ל נכון והא"ש הא דמקשה הש"ס אי הכי באלה ל"ל משום דלענין שיצא בשנת היובל לא איצטריך קרא כדפרישית ודו"ק:

22 בד"ה ורבי האי ויצא כו' לא בעי למאי אתא כו'. ונ"ל משום דלכאורה הוי משמע דפשטא דקרא דויצא בשנת היובל לא מצינן לאוקמי לרבי כיון דלא אשכחן גאולת שיעבוד ועל זה כתבו דפשטא דקרא שפיר איירי ביציאת היובל מיד העכו"ם אלא דלא איצטריך קרא להכי כן נראה לי בכוונת התוספות ובס' עצמות יוסף כתב דודאי לרבי איצטריך קרא להכי באלה למעט שאינו יוצא בשש אלא ביובל וע"ז כתבו דאיכא קרא אחרינא ונכון הוא אלא דאכתי קשה הא מהאי קרא אחרינא לא מצינן למעט שש דהא איכא קל וחומר כדאמרה רבי ויש ליישב וק"ל: