פני יהושע על קידושין ט״ז

1 גמרא אלא בעכו"ם שישנו תחת ידך ואתא לאשמעינן שלא יבא עליו בעקיפין. וקשיא לי אכתי לרבי ל"ל האי קרא דהא מדדריש רבי באלה נגאל ואינו נגאל בשש ומה אם הקפיד הכתוב בקרא יתירא שלא יצא בשש שלא יבא בעקיפין מיבעיא ונראה דאי לאו האי קרא הוי אמינא דבאלה אתא למעט נמכר לגר צדק וממילא שמעינן דנמכר לעכו"ם נמי אין כופין אותו להוציאו בשש אבל אם נוכל לבא עליו בעקיפין שפיר דמי ואיצטריך האי קרא והא דלא יליף רבי מקר' דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו אפשר דלית ליה האי דרשה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הגוזל או שנא' דאיצטריכו תרי קראי חדא שאסור לגזול העכו"ם להוציא ממנו העבד שלא כדין דה"ל גזילה ממש כיון דגופו קנוי כדאית' בהגוזל ואידך קרא לאשמעינן דאפילו להטעותו בחשבון אפ"ה אסור ולשיטת התוספות יש לפרש עוד בע"א וק"ל. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות לעיל אק"ו דרבי דבדין הוא שנמכר לעכו"ם נגאל באלה כדי שלא יטמע דאכתי איכא ק"ו מנמכר לגר צדק ואע"ג דבפ' הגוזל בעי הש"ס לאוקמי וחשב עם קונהו בגר ומקשינן עלה והא כולהו התם כתיבי היינו במאי דילפינן מפשטא דוחשב עם קונהו משא"כ לענין מיעוטא דשש דלא נפקא אלא מדיוקא דבאלה שפיר איצטריך למעט גר:

2 שם הקישה הכתוב לאחרת. למאי דפרישית לעיל דעיקר הקישא לענין קידושי ייעוד איירי אפשר דה"נ איירי בהכי דכיון דהקישה הכתוב לאחרת שמייעדה בשטר כמו בכסף והיינו ע"כ אותו שטר שכתב תחלה לאב בתך קנויה לי והיינו לשם קנין ולשם אישות אם ירצה בסוף בע"כ של אב דומיא דייעוד בכסף וא"כ ממילא ניקנית בשטר דאל"כ היאך מייעדה בשטר בע"כ של אב ולפ"ז מקשה שפיר הניחא למ"ד אדון כותבו דהיינו דומיא דקדושין גמרינן כדפרישית לעיל גבי ובעלה למעוטי דאינה נקנית בביאה:

3 שם ובשטר מנלן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח כו' ומקשינן עברי לעברייה ומוכר עצמו בג"ש דש"ש ואף למאן דלית ליה ג"ש דש"ש יליף בבנין אב דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שהארכתי בזה בתחלת הסוגיא גבי בכסף מנלן ומקשינן אשכחן ע"ש:

4 רש"י בד"ה לא תצא כצאת העבדים בשן ועין בראשי אברים כעבד כנעני כו' עכ"ל. ולכאורה אין לו מקום לכאן לענין דרשה דנקנית כקנין עבדים ונראה דקשיא ליה לרש"י דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים משמע לכאורה דקאי אעבד עברי דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה בפרשת משפטים משא"כ עבד כנעני לא כתיבא בהאי ענינא. לכך פרש"י דבלא"ה דרשינן להאי קרא דלא תצא כצאת העבדים לענין שן ועין דשייך בעבד כנעני וא"כ לענין קנין העבדים דדייקינן נמי מכצאת מרבינן נמי קנין שטר דשייך בעבד כנעני מיהו לענין פשטא דקרא דקי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו נלע"ד דלא תצא כצאת העבדים קאי נמי שלא תצא כצאת ע"ע דלעיל מיניה שיוצא לעולם בשש ויובל וגרעון משא"כ באמה העברייה זימנין דאין יוצאה בכל אלה מיד הלוקח וכגון שייעדה וכדאמרינן לקמן בבריית' יש בעברייה שאין בעברי שאין יוצאה בשש וביובל וגרעון ומוקמינן לה כגון שייעדה ועלה קאי קרא ואם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וכן מצאתי להדיא בפירוש הרשב"ם ז"ל בחומש ואלא ילפינן מינה נמי שאין יוצאה בשן ועין. ונראה דהיינו מדכתיב כצאת העבדים וה"ל למיכתב כצאת העבד כדכתיב כי תקנה ע"ע אע"כ תרתי שמעת מינה שאין יוצאה בשש ויובל וגרעון כע"ע והיינו כשייעדה ואין יוצאה ג"כ כעבד כנעני בשן ועין והכי דייק לישנא דהעבדים שני מיני עבדים ע"ע וע"כ ומדכתיב כצאת שמעינן נמי הא שנקנית כקנין עבדים כנענים בשטר כדאמרינן בסמוך כן נ"ל וק"ל:

5 בגמרא אמר קרא והתנחלתם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה. ואף ע"ג דלקמן דרשינן מאותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם שאין מוריש זכות בתו לבנו איכא למימר דתרתי שמעת מינה ולקמן בסוגיא דוהתנחלתם יבואר לנכון:

6 שם באישות מיהא לא אשכחן ואיבעית אימא להכי אהני הקישא דאחרת קשיא לי לשינוי' קמא הקישא דלאחרת למאי איצטריך דלכאורה לא מיבעי' לן לדרשה אחריתא ונראה ליישב משום דלקמן דף כ' משמע דלענין שאינה יוצאה בראשי אברים בעינן תרי קראי דלא תימא ניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק ופרש"י שם דדוקא מייתור' דקראי דרשינן תרתי והיינו אליבא דחכמים דהתם דדרשי אם בגפו יבא בגפו יצא שאינו יוצא בראשי אברים משא"כ לר"א בן יעקב דפליג לית לן אלא קרא דלא תצא כצאת העבדים ואכתי נימא דניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק מש"ה איצטריך לרב חסדא לשינויי' קמא הקישא דאחרת ללמדך שאינה יוצאה בשן ועין משא"כ לר"ה ולשינוייא בתרא דר"ח דאיצטריך הקישא דאחרת לענין קנין שטר תו לא שמעינן מינה שאין יוצאה בראשי אברים דנהי דאין היקש למחצה מ"מ לענין ראשי אברים סד"א דאיכא ק"ו שיוצאה בראשי אברים מעבד כנעני שאינו יוצא בשש ויובל וגרעון ואפ"ה יוצא בראשי אברים ע"ע ואמה העברייה לא כ"ש וכיון דהקישא איצטריך למילתא אחרית' לית לן לאפוקי מק"ו וע"כ לרב הונא ולשינוייא בתרא לרב חסדא סברי כחכמים דלקמן דדרשי נמי אם בגפו יבא בגפו יצא לענין ראשי אברים כן נ"ל נכון ומכ"ש דלפי שיטת התוספות דריש מכילתין שכתבו דלענין הקישא דאחרת אי איצטריך לריבוי קנינים לא ילפינן מינה מיעוט קנינים איכא למימר דה"ה לענין מיעוט יציאות ודוק היטב:

7 תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל תימא כו' אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דהא הפקר גופא קי"ל שאינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים כשמיטה דכתיב ונטשתה דמהתם ילפינן הפקר וא"כ מאי הפקר שייך בע"ע שאין שום אדם יכול לזכות בו ואף למוכרו אינו רשאי אף שגופו קנוי משא"כ בעבד כנעני דאיתקש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור למוכרו וליתן במתנה מש"ה שייך ביה נמי הפקר שהרי כל אדם יכול לזכות בו ואע"ג דלשמואל המפקיר עבדו יצא לחירות כבר כתבתי בפרק השולח דף ל"ח דהיינו אם העבד רוצה לזכות בעצמו משא"כ היכא שקדם אחר וזכה בו והעבד רוצה בכך הוי שפיר הפקר והארכתי עוד שם בענין הפקר דעבד כנעני וכל זה לא שייך בע"ע שאף אם לא יזכה העבד בעצמו אין שום אדם יכול לזכות בו וא"כ אין זה הפקר ולקמן דף כ"ג גבי בכסף ע"י עצמו אפרש עוד בזה אי"ה ע"ש גם מה שיש לדקדק בתירוץ התוספות מבואר בחידושי לפרק השולח ע"ש:

8 קונטרס אחרון דף טז תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל והקשו אמאי לא פריך ויפקירנו כו'. וכתבתי דיש לתמוה טובא על קושייתם דהא קי"ל דכל הפקר שאינו לעניים ולעשירים אינו הפקר כמ"ש הכא דאין שום אדם יכול לזכות בע"ע א"כ מאי הפקר שייך ביה וצ"ע ליישב ונ"מ טובא בדין הפקר :

9 גמרא אמר ר"ל אמה העברייה יוצאת במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' ונראה דעיקר מילתא דר"ל מסברא קאמר דכי היכי דיוצאה בסימנין אלמא שאין לאביה בה קנין גמור לענין מכירה שהרי אפי' בימי נערותיה אין רשות למוכרה וכ"ש שאין רשות לאביה למוכרה אלא באותו זכות שיש לו בה והיינו כל ימי חייו משא"כ לאחר מיתה זכתה האמה בעצמה ופקעה מכירה:

10 תוספות בד"ה מיתה שמוציאה כו' וא"ת חופה תוכיח כו' דאי חופה מוציאה כו' אין אדם קונה כו' וי"ל עד סוף הדיבור. ונראה דאשתמיטתיה להתוספות דברי הירושלמי דבעא ר"ל מקמי רבי יוחנן אמה העברייה יוצאה בנישואין מק"ו מה סימנין כו' וא"ל רבי יוחנן אני אין לי אלא של המשנה יתירה עליו אמה העברייה שיוצאה בסימנין כו' הרי דלר"ל אין ה"נ דחופה מוציאה מרשות אדון וליכא למימר דהתוספות סברי דר"ל קיבלה מר"י מה שהשיבו מהמשנה הא ליתא דהא בשמעתין נמי מקשינן עליה דר"ל ממתניתין וניתני מיתת אב ולא אשגח ביה משום דאיכא למימר דבר שאין לו קצבה לא קתני כו' וא"כ ממילא דיש לתרץ כן לענין חופה אע"כ דהתוס' לא ראו דברי הירושלמי ועוד דהא בירושלמי משמע להדיא דלא כתירוץ התוס' דהא עביד ק"ו בחופה שיוצאה מרשות אב אע"ג שאין יוצאה אלא מדעתו ובמאי דקשיא להו להתוספות דא"כ אין אדם קונה יבואר בסמוך דאתינן עלה מיהא בשיטת הירושלמי דעביד ק"ו מחופה שמוציאה מרשות אב ובאמת נראה תמוה דמאי מוציאה מרשותו שייך כיון שמוציאה מדעתו ואין ה"נ דבאדון נמי יוצאה בחופה מדעתו ודיו לבא מן הדין כו' ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב שיטת הירושלמי דר"ל לשיטתיה דאיתא לקמן בפ' האיש מקדש דף מ"ג ע"ב בפלוגתא דר"י ורבנן בנערה המאורסה אי היא ואביה מקבלת גיטה וקאמר ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין מהקישא דויצאה והיתה אלמא דלר"ל אליבא דרבנן אשכחן דשתי ידים זוכות כאחד אע"ג דמפקעת עצמה מרשות אב וא"כ איכא למימר דה"ה בחופה נמי נהי דכתיב את בתי נתתי דאביה יכול למוסרה לחופה מ"מ היא בעצמה נמי יכולה למסור עצמה לחופה בע"כ דאביה לא מיבעיא למ"ד חופה קונה לענין קידושין ומיקרי הווייה א"כ הא איתקשו הוויות להדדי אלא אפילו למ"ד חופה אינו קונה אפ"ה מסברא יש לנו לומר דיד יתירה זכי רחמנא לאביה אבל יד דידה כדקיימא קיימא כדאשכחן בקידושין אע"ג דמפקעת עצמה וכמו שאפרש לקמן בפרק האיש מקדש בפשיטות אליבא דר"ל וכ"ש לשיטת רש"י בכתובות דף מ"ז דקרא את בתי נתתי איירי בכל מיני נתינה בין בחופה בין בקידושין וא"כ לא מפסקינן קרא דכי היכי דלקידושין לא אתא יד אביה ומגרע יד דידה ה"ה בחופה ואי משום דמפסדת מעשה ידיה לאביה ה"נ בקידושין מפסדת לאביה כסף קידושין שהיה יכול לקדשה בתרקבי דדינרי והיא מקבלת קידושי פרוטה או קידושי שטר ועוד דבלא"ה אין האב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה ועוד מצינן למימר דאין ה"נ דיהבה ליה מעשה ידיה דהא מדאורייתא לא הוי לבעל וכה"ג אשכחן דמקשינן להיפך בכתובות דיהבא ליה שכר אפקעתא ע"ש וא"כ מייתי הירושלמי שפיר ק"ו דחופה מוציאה מרשות אב בע"כ ואע"ג דבפרק האיש מקדש מוכח בפשיטות דקטנה אביה ולא היא היינו משום שאין לה יד אפילו כשאין לה אב וא"כ ק"ו מיהא איתא דע"כ חופה עדיף מסימנים שהסימנים אין מוציאה כלל וחופה אשכחן מיהא דמוציאה מרשות אב בשום דוכתא ועוד איכא ק"ו בכה"ג משש ויובל לענין חופה דלא שייך מיעבד תוכיח מע"ע כיון דלא שייך חופה בע"ע ואין להאריך בזה דע"כ בהכי מיתוקמא שיטת הירושלמי ולפ"ז הדרא קושיא על שיטת התוספות דמתרצין דלא שייך לומר חופה תוכיח כיון שאינה יוצאת מרשות אב אלא מדעתו הא אליבא דר"ל אשכחן חופה שמוציאה מרשות אב בע"כ ואף שיש ליישב שיטת התוס' בכמה גווני דלא נחתו לסברא זו מ"מ יש ליישב דלא תקשי אשיטת הירושלמי לפי פירושי דאף דלסברת התוס' פשיטא להו דחופה אין מוציאה מרשות אדון מדקשיא להו דא"כ אין אדם קונה אפ"ה מתרצין שפיר דלא הוי תוכיח כדי לקיים דברי ר"ל בשמעתין ואתיא מימרא דר"ל אליבא דרבי יהודה דאית ליה בפרק האיש מקדש דאפילו בגירושין אביה ולא היא דאין שתי ידים זוכות וכ"ש בחופה ואין דוחק לאוקמי מימרא דר"ל סתם אליבא דרבי יהודה דבלא"ה משמע בפרק האיש מקדש דר"ל סובר כרבי יהודה דהא מוקמינן התם אליבא דר"ל סתם מתניתין דפרק האיש מקדש דקתני נערה מתקדשת ע"י אביה בו ובשלוחו בה ובשלוחה או כר' יהודה או כר' שמעון דס"ל בהא כר' יהודה וקי"ל הלכה כסתם משנה והא"ש נמי הא דמקשינן בסמוך ממתניתין דלא קתני יתירה אמה העברייה שיוצאה במיתת אב ולא מוקמינן למתני' כרבנן דר' יהודה דשתי ידים זוכות בקידושין וה"ה לחופה וכיון דאפ"ה אין חופה מוציאה מרשות אדון דאל"כ אין אדם קונה ואע"ג דמוציאה מרשות אב אזלא ליה הק"ו דר"ל דאיכא למימר חופה תוכיח ומילתא דר"ל כרבי יהודה אלא דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"ל סתם מתניתין דהכא אסתם מתני' דפ' האיש מקדש כך נ"ל לכאורה ליישב שיטת הירושלמי ושיטת התוס' דלא תיקשי אהדדי במילתא דתליא בסברא לענין אי שייך לומר חופה מוציאה מרשות אב במה שיוצאה מדעתו והיינו כדפרישית ודו"ק. אח"ז ראיתי בירוש' בפרק האיש מקדש דמודה ר"ל בנישואין דלאו כל הימנה להפסיד לאביה מעשה ידיה אלא דבתר הכי מייתי התם מימרא דרב אחא בר יעקב דלר"ל ה"ה בנשואין ומשמע שם דתליא בפלוגתא ע"ש:

11 בא"ד דאי חופה מוציאה אין אדם קונה בת חבירו כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דהא לקמן דף י"ט ע"ב משמע דלרבנן דמעות הראשונות לקידושין ניתנו הו"ל כאומר התקדשי לי מעכשיו ולאחר שש שאם קידשה אחר אפ"ה תליא קדושי אדון וא"כ שפיר יכול כל אדם לקנותה שהרי אינה יכולה להתקדש ולהינשא לאחר אלא בתנאי שימתין הלה עד סוף שש שהרי אם רוצה לייעד מייעד אבל לעולם היכא שנתרצה האדון בקידושי אחר או כגון שהיא אסורה עליו בחייבי לאוין לעולם יכולה למסור עצמה לחופה ויוצאה מידי שיעבודה ואפשר דמשמע להו להתוס' כיון דלרבי יוסי ברבי יהודה שאם נתקדשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני א"כ ע"כ אינה יכולה למסור עצמה לחופה ולצאת מרשות האדון דא"כ אין אדם קונה אע"כ דחופה אין מוציאה מרשות אדון וליתא לק"ו דר"ל דחופה תוכיח ותו לא משמע להו דתליא מילתא דר"ל בפלוגתא מיהו לפמ"ש בסמוך דבלא"ה תליא מילתא דר"ל בפלוגתא דתנאי הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מ"מ נתיישב' בזה שיטת הירושלמי דקאמר ר"ל חופה מוציאה מרשות אדון ולא חייש לקושיית התוספות דא"כ אין אדם קונה משום דס"ל כרבנן דרבי יוסי ב"י ודו"ק:

12 מתיב רב ששת ובי שמעון אומר ד' מעניקין כו' הקושיא מפורסמת דמקשה רב ששת מסיפא דברייתא מדרבי שמעון ולא מקשה מרישא דברייתא מדרבנן כדמותיב רב עמרם בסמוך ואסיק בתיובתא וכבר עלה בלבי ליישב לפי השיטה דפרישית דמימרא דר"ל לא מיתוקמא אלא אליבא דרבי יהודה דפרק האיש מקדש דאביה ולא היא ותו ליכא למימר חופה תוכיח משא"כ לרבנן דשתי ידים זוכות איכא למימר חופה תוכיח דאין מוציאה דאל"כ אין אדם קונה כסברת התוספות וכבר כתבתי דלהירושלמי נמי הכי הוא אליבא דרבי יוסי ב"י וא"כ ליכא לאותבי מברייתא דר' עמרם דאיכא לאוקמה כרבנן ור"ל כרבי יהודא ומש"ה מותיב רב ששת מסיפא דברייתא דאיירי בה רבי שמעון ולקמן בפרק האיש מקדש מסקינן להדיא דסתמא דמתניתין דהאב מקדש את בתו בו ובשלוחו ולא בה ובשלוחה אליבא דר"ל לא מיתוקמא אלא כרבי שמעון דס"ל כרבי יהודא דאביה ולא היא וא"כ מקשה שפיר דאפילו לרבי שמעון ליתא למילתא דר"ל אבל רב עמרם בסמוך לא איכפת ליה לאותביה מברייתא משום דבלא"ה סובר בפשיטות דליתא למימרא דר"ל דפרק האיש מקדש בהא דכמחלוקת לגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא צוח ככרוכיא וליכא דאשגח ביה וא"כ לא תליא מילתא דר"ל דהכא כתנאי אלא אי איתא לק"ו דיליה אליבא דכ"ע איתא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דע"כ ליתא לק"ו דמעיקרא דדינא פירכא כך היה נ"ל לכאורה ובסמוך אפרש בענין יותר נכון:

13 שם רבי שמעון אומר ד' מעניקין ג' באיש כו' ויש לתמוה דכולה מילתא דרבי שמעון משנה שאינה צריכה היא דהא לת"ק נמי הכי הוא ואטו מנינא אתי לאשמעינן וכ"ש במאי דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם מילתא דפשיטא הוא והנלע"ד בענין זה כשנדקדק עוד במה שיש לתמוה בסוגיא דשמעתין דמעיקרא מאי קס"ד דרבי שמעון חשיב מיתת האדון והא קאמר בהדיא דלא אשכחן ד' באשה ואי איתא האיכא ד' אע"כ דלא חשיב מיתת האדון כדדייקינן באמת ה"נ מסתברא לכך נראה דודאי למאי דקס"ד דיובל ויובל של רציעה קחשיב בחדא א"כ ע"כ ג' באיש היינו מיתת האדון דנרצע ואפ"ה לא אשכחן ד' באשה משום דמצי סבר רבי שמעון דאמה אינה יוצאה במיתת האדון כדאשכחן להדיא בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ואפשר דהיינו מהאי טעמא גופא דמקשו התוס' בסמוך בד"ה והתנחלתם דמדאיצטריך והתנחלתם איכא למימר דע"כ אמה עובדת את הבן ואע"ג דלקמן בדף הסמוך ילפינן מדהקיש הכתוב אמה לנרצע בקרא דואף לאמתך תעשה כן ומשמע דתרתי הקישא איכא בהאי קרא אפ"ה א"ל דע"כ חד הקישא איצטריך להענקה וחד הקישא איצטריך למילתא אחריתא לענין גרעון כסף דנרצע או לאיזה דרשה כיון דא"א לאוקמי לענין שאינה עובדת את הבן כדפרישית ובענין זה מצינן למימר דאף לפי האמת הכי הוא והיינו דקאמר ר' שמעון ג' באיש וג' באשה לפרושי טעמא דת"ק אתי דמדכתיב הענקה בשש בעברי או עבריה ואיתקוש נמי אמה לנרצע לענין הענקה הרי שנים באיש ושנים באשה ומדכתיב נמי ריבויא דוכי תשלחנו דקאמר ת"ק מרבינן נמי חד באיש וחד באשה דהא ריבויא דוכי תשלחנו אקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה לבתר דגלי לן קרא דשייך הענקה באשה וכעין שפירשו התוס' בסמוך בד"ה האמה וכמו שנפרש שם. והא"ש טובא הא דקאמר ר' שמעון ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם פירוש דודאי אי הוי אשכחן ד' בא' הייתי יכול לרבות עוד א' מאידך הקישא דאיכא נמי בואף לאמתך תעשה כן דלתרתי היקישי אתי כדלקמן והוי ניחא טפי למידרש נמי אידך הקישא להענקה דכתיב בהאי ענינא מלמידרש ביה דרשה אחריתא דלא כתיב בהאי ענינא אלא לפי שאין אני יכול לומר ד' בא' מהם ע"כ מייתרא הקישא לדרשה אחריתא ולפ"ז א"ש דמקשה רב ששת מדר' שמעון ולא מדת"ק כדמותיב רב עמרם דלא פסיקא ליה להקשות ניתני נמי מיתת אב דאיכא למימר נהי דיוצאה במיתת אב דלמא אין לה הענקה דלא מייתר קרא וטעמא נמי איכא למימר דאין לה כמו שאפרש בסמוך אבל מדר' שמעון דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' ומשמע דאי הוה משכח ארבעה מיני יציאות הוי קחשיב ליה נמי לריבויא הענקה דהא מייתרא ליה קרא מהקישא יתירא דהוי ניחא ליה לאוקמי לענין הענקה ומדקאמר ואי אתה יכול לומר ולא משכח מיתת האב אלמא דאינה יוצאה במיתת האב כן נ"ל נכון וסברת התרצן דקאמר ה"נ מסתברא ותיובתא דרב עמרם לפי שיטה זו יבואר בסמוך ודו"ק:

14 שם ואי איתא ניתני נמי מיתת האב. וקשיא לי מאי הענקה שייך כשיוצאה במיתת האב דהא קטנה היא ואין לה זכיה מדאורייתא ע"י עצמה וכמו שהקשו התוס' להדיא בפ' בן סורר ומורה דלא אשכחן שום ממון לקטן אלא ע"י ירושה ונהי שתירצו שם דהיכא דדעת אחרת מקנה אותן יש לו זכייה כשהגיע לחפץ ומחזירו לאחר שעה היינו לשיטתם בגיטין פ' התקבל דקי"ל כר' אסי ולפירושם היינו מדאורייתא משא"כ לרש"י דלר' אסי נמי היינו מדרבנן א"כ קשה וי"ל כמו שתירצו שם בפ' בן סורר ומורה דקטן יש לו שכר פעולה מדאורייתא ואפשר דהענקה נמי חשיב כמו שכר פעולה ואע"ג דלענין לו ולא לב"ח משמע דלאו בכל מילי חשבינן הענקה כשכר ממש מ"מ כיון דלענין לו ולא ליורשיו אמרינן בפשיטות דשכיר קרייה רחמנא דפעולתו ליורשיו כיון שהוא לתועלת העבד אפשר דהכי נמי דכוותה לטובת האמה אמרינן דהענקה הו"ל כשכר פעולה ממש ולא כמתנה לענין שיכולה לזכות בעצמה בקטנותה לאחר מיתת האב ולמאי דפרישית בסמוך דלר' שמעון מייתרא קרא לענין הענקה א"ש טפי דמקשה בפשיטות דהוי לן לרבויי מהאי קרא יתירא דיוצאה במיתת האב יש לה הענקה מגזירת הכתוב דליחשב כמו שכר פעולה כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

15 שם וכ"ת ה"נ כדר' ספרא והאיכא מיתת האדון. הסוגיי' תמוה דבפשיטות מעיקרא הו"ל לאקשויי והאיכא מיתת האדון ואף שיש לנו הרבה כיוצא בזה בש"ס מ"מ היכא דאיכא לשנויי משנינן ולפלפולא בעלמא העליתי דמעיקרא לא הו"מ לאקשויי האיכא מיתת האדון משום דקס"ד בפשיטות דיוצאה במיתת האדון אין לה הענקה דמכיון שאין הענקה חל' אלא לאחר מיתת האדון פקע ליה ממונא לגבי היורשים ומהיכא תיתי ישלמו היורשים כיון שאינה עובדת להם ולא שייך בהו כי משנה שכר שכיר עבדך וליכא למימר דחוב של אביהם הוא משום דהוי פשיטא ליה דלאו חוב גמור הוא מדדרשינן לו ולא לבע"ח ואי ס"ד דחוב גמור הוא אמאי לא הוי לבע"ח מדר' נתן וכמו שהארכתי לעיל דף ט"ו אע"כ קס"ד דמתנה הוא ולא קרייא רחמנא להענקה שכיר אלא לענין שפעולתו ליורשיו וא"כ פשיטא דלא קחשיב מיתת האדון וקחשיב ר' שמעון ע"כ יובל ויובל של רציעה בתרתי אבל השתא דמקשה והא סימנין שאין לו קיצבה וקאמר עלה וכ"ת כדר' ספרא דסימנין יש לו קיצבה למטה וא"כ קשיא לן אכתי ליתני מיתת האב דיש לו נמי קיצבה למטה לענין הענקה למאי דפרישית לעיל דקטנה אין לה יד לזכות בשלה אלא משהגיע לעונת הפעוטות או לחפץ ומחזירו לאחר שעה כדאי' בהתקבל דקאמר רבא ג' מדות בקטן אע"כ מדחשבינן סימנין לדבר שאין לו קיצבה היינו כתירוץ השני שכתבנו לעיל בסמוך בשם התוס' בפ' בן סורר דכל קטן יש לו שכר פעולה וזוכה מדאורייתא וע"כ נאמר דהענקה נמי מיקרי שכר פעולה דשכיר לגמרי קרייה רחמנא היכא שהוא לטובתו ולפ"ז ע"כ מיתת האדון יש לה הענקה מהיורשים מחמת שכר פעולה של אביה וא"כ מקשה שפיר והאיכא מיתת אדון דכיון דיש לה הענקה משמע ליה טפי דקחשיב ליה ר"ש ממה שנא' דקחשיב יובל ויובלשל רציעה בתרתי ודו"ק. מיהו לפי האמת קשיא לי אמאי ישלמו היורשים הענקה דהא כתיב צאן גרן ויקב וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפילו בשטר ואפילו בגדולים אם לא שנאמר כסברת ר"ת בבכורות דף נ"ב וכן נראה מל' הרשב"א בחידושיו סוף מכילתין דמן התורה אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי וכמבואר אצלינו במקום אחר:

16 שם ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' ואי איתא באשה משכחת מיהא ד'. ואף דלפי מה שכתבתי בשמעתין דאיכא למימר דלר' שמעון אע"ג דנרצע יוצא במיתת האדון אפילו הכי אמה אינה יוצאה דלית ליה היקשא מדאיצטריך והתנחלתם וכמו שהארכתי מ"מ מייתי שפיר ה"נ מסתברא כיון דהשתא אליבא דר"ל קיימינן דאית ליה ק"ו א"כ לפמ"ש ע"כ לכ"ע אמה העברייה יוצאת במיתת האדון מהאי ק"ו גופא כיון שאינה עובדת יורשי האב מדכתיב והתנחלתם אע"ג דרשות האב אלים טובא שאין יוצאה בסימנין כ"ש שאינה עובדת יורשי האדון וא"כ מייתי שפיר ה"נ מסתברא דאליבא דר"ל בלא"ה ע"כ דבר שאין לו קיצבה לא קתני מדלא קתני מיתת האדון באמה והא"ש טובא דלמאי דמותיב ר' עמרם מילתא דר"ל בתיובתא ממילתא דרבנן דפשיטא ליה לרב עמרם דאי איתא דיוצאה במיתת האב ממילא אית לה הענקה דהא בהאי ענינא גופא דאית ליה במיתת האדון אית ליה נמי במיתת האב ולרבנן ודאי אמה העברייה נמי יוצאה במיתת האדון כדאיתא לקמן בבדייתא מהקישא דנרצע אע"כ דלרבנן אמה אינה יוצאה כלל במיתת האב משום דק"ו פריכ' הוא דמה לסימנין דאשתני גופא ומהשתא מצינן למימר דמילתא דר' שמעון כדהוי ס"ד מעיקרא דקחשיב יובל ויובל של רציעה בחדא והיינו דקאמר ג' באיש וג' באשה כדפרישית לעיל דאתי לאשמעינן דנרצע שיוצא במיתת האדון יש לו הענקה ולא קחשיב ד' באשה משום דאמה אינה יוצאה במיתת האדון דהא לית ליה הקישא וק"ו נמי ליכא דלעולם רשות האדון אלים טפי מרשות האב ואף על גב שאינה עובדת יורשי האב עובדת יורשי האדון ואי משום שאינה יוצאה מרשות האב בסימנים אף ע"ג דיוצאה מהאדון היינו משום דאשתני גופה ולא מכר לו גוף זה כמ"ש התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

17 תוספות בד"ה מה לסימנים כו' וי"ל כו' משום דאין זה הגוף שקנה עכ"ל. ונראה להוסיף טעם דכיון דאשתני גופה ונעשית גדולה ויש לה יד לזכות בעצמה לכל דבר ממילא פקע שעבוד האדון משא"כ לענין רשות האב אע"ג דיש לה יד מ"מ משמים אקנו ליה לאב יד יתירה שיהא זוכה בכל שבח נעורים חוץ ממכירתה וק"ל:

18 בא"ד וא"ת תיתי מביניא כו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא כו' עכ"ל. וקשיא לי האיכא למיפרך מה להצד השוה שיש לו קיצבה דהא קי"ל כל מה הצד פרכינן כל דהו אף במאי דליכא קולא וחומרא מכ"ש הכא דפרכא חשובה היא כיון דהנך יש להן קיצבה א"כ בשעת המכירה לא מכר לו אלא עד זה הזמן משא"כ בדבר שאין לה קיצבה ואפשר דהתוס' סמכו בזה אמה שהקשו בסוף הדיבור דאיכא נמי ק"ו ממיתת האדון וא"כ בהאי קושיא נמי רוצין לומר דניליף במה הצד מכולהו ותו ליכא למיפרך מה לכולהו שיש להם קצבה דהא מיתת האדון נמי אין לה קצבה ודו"ק:

19 בא"ד וי"ל דאיכא למיפרך כו' שמוציאין מעבדות כו' עכ"ל. ונדחקו המפרשים בכוונת התוס' ולענ"ד יש לפרש דלא שייך הכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא מש"ה יש לקנות ג"כ בעבדות משום דיציאה דעבדות לא דמי לשאר יציאות דעלמא שהאדון נתן מעות וקנה בקנין גמור ואין לנו להפסידו ממון אלא ביציאה אלימתא ואף דמל' התוס' אפשר דלא משמע הכי מ"מ הענין נכון בעצמו וק"ל:

20 גמרא לא אידי ואידי דנפקא בסימנין והא דאיתא לאב כו' לדוגמא בעלמא נקיט סימנין דהמ"ל דנפקא ביובל ושש ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל דאיצטריך לאתויי מקרא דוהתנחלתם משום הנן דיוצאה בקטנותה:

21 שם דתניא והתנחלתם אותם לבניכם. ואע"ג דלעיל דרשינן והתנחלתם אותם אותם דוקא עבד כנעני ולמעוטי ע"ע שאין נקנה בקנין ע"כ מ"מ לא מצינן הכא למידרש אותם לבניכם ולא ע"ע לבניכם דהא כתיב שש שנים יעבוד ודרשינן לקמן בברייתא שע"ע עובד את הבן ומה"ט תו לית לן למידרש למעט אמה העברייה שאינה עובדת הבן כיון דכתיב בהאי קרא כי תקנו עבד או אמה ואיירי בכנענים לית לן למיפסק קראי למעט אמה העבריה ולא ע"ע אע"כ דאתי למעט שאין מוריש זכות בתו לבנו. ועוד כיון דכתיב לבניכם משמע דעיקר מיעוטא היינו לענין הבת דלא איצטריך למעט אלא מלבניכם דאי לבנותיכם פשיטא שהבת אינה עובדת הבת דמאי אולמא דהאי מהאי כן נראה לי:

22 תוספות בד"ה והתנחלתם כו' הקשה הר"י מקורב"ל ל"ל והתנחלתם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אי לאו והתנחלתם לא הוי ידעינן כלל דמעשה ידיה של נערה לאביה והוי מוקמינן לקרא דוכי ימכור את בתו לאמה בקטנה דאיירי בה פשטא דקרא לאשמעינן הא גופא דאין יכול להוריש זכות בתו אפילו קטנה לבנו דומיא דאמה ואפשר דלא משמע להו לתוס' האי דרשה דבתו לאמה אלא לענין ריבויא ולא למיעוטא וכן נראה ג"כ מתירוצם שכתבו דכיון דקטנה לא אתיא מהאי קרא אלא מק"ו איצטריך והתנחלתם ואכתי בלא והתנחלתם איכא למילף דקטנה נמי אינה עובדת הבן מהקישא דבתו לאמה ואין היקש למחצה אע"כ דלא משמע להו דרשה דבתו לאמה לנרצע לענין ריבוי. ובזה נתיישב הא דאיצטריך לקמן לאקושי אמה לנרצע לענין שאינה עובדת הבן ולא ילפינן בהקישא איפכא דמקשינן אמה לבתו אע"כ כדפרישית מיהו לקמן אפרש בברייתא שאין זה מוכרח ע"ש:

23 גמרא אמר רב יוסף יו"ד קרת קא חזינא אביי אמר הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי. כבר פירשתי שיחתי דאפשר דרב יוסף נמי הוי ידע ברייתא דתוטאי אלא דסבר דתוטאי גופא לא קאמר אלא היכא דלא הגיע' הענקה ליד העבד שאין הבע"ח יכול להוציא מיד האדון אע"ג דבעלמא מוציא מדר' נתן אבל לענין שהבע"ח מוציא מיד העבד תוטאי נמי מודה וא"כ לא מיתוקמא ברייתא דהכא כתוטאי דהא קתני הענקת ע"ע לעצמו משמע דמיד העבד נמי אינו מוציא הבע"ח אבל ר' ששת סובר דהא דתוטאי איירי אפי' מיד העבד אין יכול להוציא הבע"ח והיינו כמו שפירשתי לעיל בדף ט"ו דה"נ תליא בדר' נתן וכדמשמע מפרש"י כאן ודו"ק: