פני יהושע על גיטין פ״ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על גיטין פ״א ×¢×´×‘ פני יהושע על גיטין פ״ג ×¢×´× »

2 יבמות פתח ↗

וְסִימָנָיךְ: מֵת, נוֹלַד, וְיִבֵּם. מֵת, נוֹלַד, וְיִבֵּם. אֶלָּא לְרַבִּי הָנֵי כְּלָלֵי לֵית לֵיהּ. רַב אַדָּא קַרְחִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לְעוֹלָם אִית לֵיהּ לְרַבִּי הָנֵי כְּלָלֵי, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו — בַּחֲדָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, בְּתַרְתֵּי לָא קָמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אִי יַעֲקֹב שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אָנַס, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, הָאֲסוּרָה לָזֶה מוּתֶּרֶת לָזֶה — לָא מַשְׁכַּחַתְּ. וְאִי שְׁתֵּי נׇכְרִיּוֹת אָנַס, הָאֲסוּרָה לָזֶה מוּתֶּרֶת לָזֶה — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ — לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לֵית לֵיהּ לְרַבִּי הָנֵי כְּלָלֵי, וּבִפְלוּגְתָּא קָמַיְירֵי, וּמַאי ״כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹחַ בְּקׇדְקֳדוֹ״ דְּקָאָמַר לֵיהּ — הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא דָּיְיקַתְּ מַתְנִיתִין? דְּמַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָסַר בַּאֲנוּסַת אָבִיו. דְּקָתָנֵי: שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת: אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו. מַאי אִמּוֹ? אִילֵּימָא נְשׂוּאַת אָבִיו — הַיְינוּ אֵשֶׁת אָבִיו! אֶלָּא לָאו — אֲנוּסַת אָבִיו. וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים: לַאֲחֵרִים אִין, לָאַחִין לָא. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא — רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָסַר בַּאֲנוּסַת אָבִיו. מִשּׁוּם הָכִי לָא תָּנֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — דְּאִי עֲבַר וּנְסֵיב? ״דְּאִי״ לָא קָתָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא, בְּלָא ״דְּאִי״ נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ: יַעֲקֹב אָנַס כַּלָּתוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וּמֵת רְאוּבֵן בְּלֹא בָּנִים. וּנְפַלָה לַהּ קַמֵּי בְּרַהּ, וּמִיגּוֹ דְּאִיהִי אֲסִירָה — צָרָתָהּ נָמֵי אֲסִירָה. אֲמַר לֵיהּ: בְּאַחְוָתָה דְּהֶתֵּירָא קָמַיְירֵי, בְּאַחְוָתָה דְּאִיסּוּרָא לָא קָמַיְירֵי. וְאַף עַל פִּי כֵן, בַּדְקַהּ לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ. דְּתָנֵי לֵוִי: אִמּוֹ, פְּעָמִים פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וּפְעָמִים אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. כֵּיצַד? הָיְתָה אִמּוֹ נְשׂוּאַת אָבִיו, וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו מֵאָבִיו, וּמֵת — זוֹ הִיא אִמּוֹ שֶׁאֵין פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. הָיְתָה אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו, וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו מֵאָבִיו, וּמֵת — זוֹ הִיא אִמּוֹ שֶׁפּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָתֵנוּ ״חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה״, יֵשׁ לָנוּ לְהוֹסִיף שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה כְּגוֹן זוֹ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: לְלֵוִי דַּאֲמַר ״דְּאִי״ נָמֵי קָתָנֵי — לִתְנֵי: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ, וּמֵת בְּלֹא בָּנִים, דְּמִגּוֹ דְּאִיהִי אֲסוּרָה — צָרָתָהּ נָמֵי אֲסִירָא! אֲמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּצָרַת צָרָה. וְלֵימָא לֵיהּ: חַיָּיבֵי לָאוִין הִיא, וְחַיָּיבֵי לָאוִין בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ. לִדְבָרָיו קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי — חַיָּיבֵי לָאוִין הֵם, וְחַיָּיבֵי לָאוִין בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ. אֶלָּא לְדִידָךְ — חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת נִינְהוּ. לְפִי שֶׁאֵינָן בְּצָרַת צָרָה. אִיתְּמַר: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא — אֵין חַיָּיב עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת, וְהָאַחִין — חַיָּיבִין עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת. עַל הַצָּרָה, בֵּין הוּא וּבֵין הָאַחִים — חַיָּיבִין עַל הַצָּרָה כָּרֵת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין הוּא וּבֵין הָאַחִין אֵינָן חַיָּיבִין לֹא עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת, וְלֹא עַל הַצָּרָה כָּרֵת. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה״, כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה — שׁוּב לֹא יִבְנֶה. אִיהוּ הוּא דְּקָאֵי בְּ״לֹא יִבְנֶה״, אֲבָל אֶחָיו — כִּדְקָיְימִי קָיְימִי. וַעֲלֵהּ דִּידַהּ, הוּא דְּקָאֵי בְּ״לֹא יִבְנֶה״, הָא צָרָה — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמֵעִיקָּרָא אִי בָּעֵי הַאי — חָלֵיץ, וְאִי בָּעֵי הַאי — חָלֵיץ, וְאִי בָּעֵי — לְהַאי חָלֵיץ, וְאִי בָּעֵי — לְהַאי חָלֵיץ, וְהַשְׁתָּא קָאֵי עֲלַהּ בְּכָרֵת? אֶלָּא, אִיהוּ שְׁלִיחוּתָא דְאַחִים קָעָבֵיד, אִיהִי שְׁלִיחוּתָא דְצָרָה קָעָבְדָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ, וּמֵת — צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ, הַיְינוּ דִּצְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין. אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי צְרִיכָה חֲלִיצָה? וּלְטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: עָמַד אֶחָד מִן הָאַחִין וְקִדְּשָׁהּ, אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם. וְאִי חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ, אַמַּאי אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: סֵיפָא אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין. וְלִיתְנֵי: לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵין לוֹ עָלָיו כְּלוּם!

3 גיטין פתח ↗

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״אֶלָּא״ – ״חוּץ״ הוּא, אוֹ ״עַל מְנָת״ הוּא? ״חוּץ״ הוּא – וּבְ״חוּץ״ הוּא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּהָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט; אֲבָל בְּ״עַל מְנָת״ – מוֹדוּ לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא;

4 תוספות פתח ↗

מתני' המגרש. אבל בעל מנת מודו ליה - לכאורה היה נראה דדוקא בעל מנת שלא תינשאי מודו דלא הוי שיור משום דהותרה אצלו בזנות אבל בעל מנת שלא תיבעלי ולא תינשאי הוי שיור כמו חוץ ולהכי נקט בברייתא בסמוך על מנת שלא תינשאי גרידא דבשלא תינשאי ולא תיבעלי מודה ר' אליעזר דהוי שיור כמו חוץ וכן משמע קצת דהא לקמן פריך ארבי יוסי הגלילי דאמר היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה במאי אי בעל מנת הרי הותרה אצלו בזנות אלא בחוץ ואי בעל מנת שלא תינשאי ולא תיבעלי קאמר רבי אליעזר נמי לא הוי שיורא מאי קאמר הרי הותרה אצלו בזנות ועוד למאי דמוקי לה בחוץ אדמקשה ר' יוסי הגלילי לרבי אליעזר מחוץ ליפרוך להו לרבנן דמודו בעל מנת שלא תינשאי ושלא תיבעלי דלא הותרה אצלו בזנות ומיהו נראה לר"י דאפילו בעל מנת שלא תינשאי ושלא תיבעלי מודו רבנן דלא הוי שיורא דכיון דאין אוסרה אלא בלשון תנאי הוי כאילו הותרה לכל ולהכי לא מצי פריך מידי רבי יוסי הגלילי אדרבנן וכי קאמר אילימא בעל מנת הרי הותרה אצלו בזנות הוה מצי למיפרך שאפילו לא הותרה אצלו בזנות כגון על מנת שלא תינשאי ולא תיבעלי דהרי הותרה לכל כיון דלא אסרה אלא דרך תנאי אלא נקט קושיא פשוטה ע"מ שלא תינשאי גרידא הנזכר בברייתא דאל"כ אדמפליג בסמוך בין ע"מ לחוץ לפלוג בע"מ גופיה ועוד דקאמר או דלמא האי אלא ע"מ הוא כו' אף על גב דבאלא אסיר נשואין ובעילה אפ"ה לא הוי שיור אף על גב דבחוץ מודו להו ובסמוך דקאמר ומתניתין דאוקימנא בחוץ מאי טעמא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעל מנת שלא תינשאי ולא תיבעלי אתי שפיר מידי דהוי אכל תנאים דעלמא:

6 תוספות פתח ↗

אמר רבינא תא שמע כל הבתים כו' - ומדתנן בריש זבחים דף ב. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה לא הוה מצי לאיתויי ראיה דהתם לא שייך לא על מנת ולא חוץ ואותו אלא לא הוי אלא לשון רק או אבל:

7 תוספות על יבמות פתח ↗

לעולם לית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי - וא"ת ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש גיטין דף פב. ר"א ורבנן דלר"א הוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו ומת פוטרת צרתה ואע"ג דאסורה לכל אדם אפי' לרבי אליעזר מדרבנן עד שימות המגרש או הפלוני דחיישינן שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן או תתגרש מזה ונמצאו בניה ממזרים כדחיישינן בהמגרש שם דף פד. ע"מ שלא תבעלי לפלוני שמא תבעל לו אחר שתתאלמן או אחר שתתגרש ובעודה תחתיו ליכא למיחש יותר מאבא ואביך מ"מ לוי דקתני נמי דאי כדאמרינן לקמן קשה דליתני נמי להך ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דלא דמי הך לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שריא ליה בזנות וע"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ולא דמיא לאחות אשה ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א"כ שריא ליה כי נשאת לאחיו קודם ואפי' אי לא חשיב שיור מ"מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפי' תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה ומיהו למאן דנפקא ליה מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה וי"ל אע"ג דלוי תני דאי ובפלוגתא קמיירי לא קמיירי אלא בפלוגתא דס"ל לתנא דמתני' כוותיה תדע דלא תני לוי חייבי לאוין אע"ג דלר"ע לאו בני חליצה וייבום נינהו ומאן דמוסיף לעיל אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה כר"ש אע"ג דשמא תנא דמתני לא סבר לה כר"ש היינו משום דבכולן אני קורא בהן משמע ליה דקאי אכולהו אבל אי מודו רבנן לר"א בקידושין דמספקא ליה לאביי מדקאמר בריש המגרש גיטין דף פב: ושם דאם איתא לר' אבא קשיא ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחים משום אשת אח ולא חשיב ערוה במקום מצוה ומיהו אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בהמגרש שם דף פב: ושם ליתני הכא אשת ב' מתים כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת כו' או בענין שאמר ר' יוחנן בפ' האומר קדושין דף ס. דאפילו הן ק' תופסין ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפ"ג לקמן יבמות לא: ושם ד"ה מדרבנן ובפ"ב לקמן יבמות יח. ושם משמע דאשת שני מתים גזירה דרבנן ושם אפרש ובירושלמי בריש המגרש פריך לה מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט"ז נשים כר"א ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ופי' רבינו יצחק תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו דלא דמו להו לפי שביד המגרש להתירה:

8 תוספות על יבמות פתח ↗

9 תוספות פתח ↗

אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה - וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם ואע"פ שפסולה לכהונה וי"ל דהכי מייתי דכיון דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור דאם לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפילו ריח הגט לא הוי ולא היה אוסרה הכתוב לכהנים וא"ת לר"א דלא חשיב בעל מנת שיור ולתנא דמתני' דרבנן נמי מודו דלא הוי שיורא אמאי לא תנא ביבמות ברישא דף ב. ט"ז נשים פוטרות צרותיהן ולחשוב בהדייהו אשת איש דפוטרת צרתה כגון שגירשה זה בעל מנת שלא תינשא לפלוני ונשאה אחיו של פלוני ומת בלא בנים ומעל מנת שלא תנשא גרידא דמותרת בזנות או לא תיבעלי גרידא שיכולה להתקדש אין קשה דלא דמי לאחות אשה שאסורה גם בזנות ואינה יכולה להתקדש אבל מעל מנת שלא תינשא ושלא תיבעלי קשיא וי"ל דלא תני לה משום דלא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הויא לה אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתיבעל ליבם ותעבור על תנאו ואפילו תחשבנה כאילו היא אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא מצי למיתני' דהא אם תיבעל לו נמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם ולא דמי לאחות אשה הלכך לא פטרה ומיהו לא יתיישב אלא למאן דנפקא ליה מאחות אשה ועוד קשה לרבינו יצחק דאכתי משכחת לה אף בצרת צרה כגון דקידשה אחד חוץ מראובן ושמעון אחיו ובא ראובן וקידשה חוץ משמעון אחיו דאהני קידושי דידיה למיסרא אקמא ומת ראובן בלא בנים ולו אשה אחרת ויבם שמעון צרתה ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו לפני לוי דצרת צרה פטורה מן החליצה ומן הייבום וי"ל כיון שנאסרה על יבם זה לפני קידושי אחיו משום אשת איש לא חשיבא לגבי יבם אשת אח אבל אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בסמוך משכחת לה שש עשרה צרות וצרת צרה כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקידשה חוץ מלוי דאהני קידושי שמעון למיסרא אראובן ומתו ראובן ושמעון ויבם לוי צרת אשת שני מתים שאשת שני מתים לא נאסרה ללוי שלא אסרוה עליו ומת לוי ולו אשה אחרת ונפלו לפני יהודה דצרת צרה אשת שני מתים פטורה מן החליצה ויבום ומיהו איכא למימר בפלוגתא לא קמיירי דרבנן פליגי אדר"א בקידושין כמו בגירושין כדמסיק ויצאה והיתה ולדידהו לא משכחת אשת שני מתים ואפילו ללוי דמיירי בפלוגתא פ"ק דיבמות דף ט. לא מיירי אלא בפלוגתא דסבירא ליה לתנא כוותיה תדע דלא תנא לוי חייבי לאוין ואע"ג דלר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו כחייבי כריתות אבל למאי דסלקא דעתיה דר' אבא דרבנן מודו בקידושין הוי מצי למיתני ט"ז ובירושלמי דמכילתין פריך לה וליתני ט"ז נשים לר"א ומשני התם התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פירוש כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסור בא ממילא על ידי קידושין בלא שום תנאי אבל כאן אסרה על ידי תנאי שלו א"נ י"ל תמן התורה אסרתה ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה:

10 יבמות פתח ↗

אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו — פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן הִיא, וּבִפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי.

12 תוספות על יבמות פתח ↗

1 המגרש פרק תשיעי

2 משנה המגרש את אשתו כו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם. ויש להקשות למאי דמסיק רבינא בשמעתין דמתניתין בחוץ איירי ומשמע דבעל מנת כ"ע מודו דכשר וכמ"ש הרי"ף ז"ל בשמעתין ויבואר בסמוך א"כ אמאי קאמרי רבנן כיצד יעשה יטלנו כו' ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם וזה שלא כרצון המגרש שרצה לאוסרה על פלוני ואמאי לא קתני תקנתא טפי שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תינשאי לפלוני והא דלא קשיא לי על בעל האיבעיא אמאי לא פשיט ממתני' איכא למימר דאפ"ה קמיבעיא ליה אי פליגי בחוץ מדאורייתא אבל בע"מ מודו רבנן דהוי גט מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור לגרש בו מהני טעמי דקאמרי רבי טרפון ורבי עקיבא לקמן בברייתא דארבעה זקנים. ונהי דאינהו מדאורייתא איירי אכתי איכא למימר דתנא דמתני' לא משמע ליה הני טעמי מדאורייתא אבל חששא דרבנן מיהא איכא משא"כ למסקנא ודאי קשה שהרי כמעט כל הפוסקים כתבו דאפילו לכתחילה יכול לגרש בתנאי דע"מ שלא תנשאי לפלוני וא"כ תיקשי להו מתניתין. ולכאורה היה נראה מזה דאף אי אמרינן בע"מ מודו רבנן דהגט כשר לגמרי אפ"ה לא תינשא לשום אדם כל ימי חיי פלוני דחיישינן דלמא לא מקיימא לתנאה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם כמה גאונים וכ"כ התוספות להדיא ביבמות דף י' ע"ש. אלא לשיטת המתירין לינשא מיד כמ"ש הרשב"א ז"ל בשם גאונים אחרים והסכים עמהם וכ"כ התוספות בשמעתין בד"ה שר"א מתיר לכל אדם וא"כ תיקשי להו מתניתין והנלע"ד בזה דאף אי אמרינן דבע"מ כשר לגמרי אף לגרש לכתחילה מ"מ היכא דקאמר מעיקרא חוץ מפלוני תו לא מהני מאי דאמר לה בתר הכי ע"מ שלא תינשאי לפלוני דאכתי לא נתבטלו דבריו בזה מאי דאמר מעיקרא חוץ מפלוני דאפשר דאכתי במילתא קמייתא קאי אלא הא דקאמר על מנת בא להוסיף לאוסרה על פלוני אפילו לאחר מיתתו וא"כ כשאמר מעיקרא חוץ לא נתבטלו דבריו אא"כ אמר לה הרי את מותרת לכל אדם כנ"ל ועדיין צ"ע:

3 גמרא האי אלא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן אבל בע"מ מודו ליה. ויש לדקדק אמאי לא מיבעיא ליה נמי דפליגי בתרוייהו וקתני חוץ להודיעך כחו דר"א דשרי אפילו בחוץ דהו"ל כחא דהתירא ומכ"ש דקשה יותר לשיטת הרמב"ן ז"ל דלמסקנא דפשיט רבינא דמתני' בחוץ היינו דפליגי בתרוייהו וא"כ מעיקרא אמאי לא מיבעיא ליה הכי. תו קשיא לי דהוי מצי למיבעיא נמי דבחוץ פליגי אבל בעל מנת כ"ע מודו דאסור דנהי דמטעמא דשיור בגט פשיטא דחוץ חמיר טפי אכתי איכא למימר דר"א לית ליה טעמא דשיור בגט ואפ"ה מודה בע"מ דאסור מטעמא דרבי טרפון לקמן בברייתא דארבעה זקנים דהו"ל עוקר דבר מן התורה לענין יבום או כלישנא קמא דר' עקיבא דאיכא חשש ממזרות בע"מ משא"כ בחוץ כדאיתא לקמן. תו קשיא לאידך צדדא דקאמר או דילמא בע"מ פליגי אבל בחוץ לכ"ע אסור ומאי פסקא דהאיכא למימר איפכא דבעל מנת פליגי בטעמא דר"ט ולישנא קמא דר"ע דרבנן אית להו ולר"א לית ליה אבל בחוץ כ"ע מודו דשרי מיהא בהא מצינן לתרץ לפמ"ש בסמוך דבעל האיבעיא הוי סבר דבע"מ אפי' את"ל דלכ"ע שרי אפ"ה אסורה לינשא לשום אדם כל ימי חיי פלוני ואף שהתוס' כתבו בד"ה שר' אליעזר מתיר לכל אדם היינו אפילו בחיי פלוני היינו משום דלישנא דר"א דברייתא משמע להו הכי וכמו שאפרש בדבריהם לקמן משא"כ בעל האיבעיא דע"כ לא הוי ידע להאי ברייתא א"כ קסלקא אדעתיה דאסורה לינשא מדרבנן כל ימי חיי פלוני כמו שהוכחתי דאי ס"ד דע"מ מותרת מיד אדקתני כיצד יעשה יטלנו ויחזור ויתננו ויאמר הרי את מותרת לכל אדם הול"ל שיחזור ויאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני אע"כ דבכה"ג אסורה לינשא ותנא אתקנתא דהתירא מהדר וא"כ מה"ט גופא לא המ"ל דבע"מ פליגי אבל בחוץ כ"ע מודו דשרי דא"כ הול"ל כיצד יעשה יטלנו ויחזור ויאמר חוץ מפלוני אבל אכתי קשיא הני תרתי קושיות קמייתא. והנראה מזה דבעל האיבעיא לא הוי ידע האי ברייתא דלקמן ולא סליק אדעתיה שיש שום סברא להחמיר בע"מ טפי מבחוץ ומה"ט נמי לא מספקא ליה אי פליגי בתרווייהו דנהי דבעלמא מצינן כה"ג טובא בש"ס דאיכא למימר דפליגי תנאי בתרתי ואשמעינן כחא דהתירא היינו היכא דתרתי מחד טעמא איתנהו משא"כ הכא דפלוגתא דע"מ היינו בסברא ופלוגתא דחוץ היינו בדרשא דקרא והיתה לאיש אחר לרבי ינאי א"כ מהיכא תיתי נאמר דפליגי בתרי מילי ובתרי טעמי ואף להרמב"ן ז"ל דלמסקנא פליגי בתרתי היינו משום דברייתא דד' זקנים הכי משמע ליה ומהטעם שאפרש בסמוך במילתיה דר' ינאי כן נ"ל ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:

4 תוספות בד"ה אבל בע"מ מודו כו' ועוד למאי דמוקי לה בחוץ אדמקשה ר"י הגלילי לר"א מחוץ ליפרוך לרבנן דמודו בע"מ כו' עכ"ל. ונראה מלשון התוס' דסברי כשיטת הרי"ף ז"ל דלמסקנא בע"מ מודו רבנן ודלא כשיטת הרמב"ן ז"ל דמאן דמוקי פלוגתייהו בחוץ היינו דפליגי בתרתי דא"כ אין מקום לדברי התוס' בזה ומה שיש לי לדקדק בזה יבואר ממה שאכתוב לקמן בברייתא דד' זקנים ע"ש:

5 בא"ד ומיהו נראה לר"י. עיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בשם הריטב"א ז"ל בענין אחר:

6 בד"ה אמר רבינא ת"ש כו' ומדתנן בריש זבחים כל הזבחים כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהו"ל לאקשויי מהא דתנן שילהי פרק הזורק אין משלימין עליו אלא קרוב כו' ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דודאי כל לשון אלא הסמוך אצל אין ודאי חוץ הוא שכן הוא הלשון במקומות הרבה לאין מספר אלא הא דמספקא לתלמודא בהאי אלא דמתני' היינו משום דקתני לכל אדם אלא לפלוני וכל היכא דקתני כל שייך למיתני בפי' חוץ כדאמרי' בעלמא בכל מערבין חוץ ואמרי' התם אין למידין מהכלל אפי' במקום שנאמר חוץ ומש"ה מספקא ליה דאיכא למימר דהאי אלא ע"מ הוא מדלא קתני חוץ וע"ז מקשים התוספות מכל הזבחים דאע"ג דקתני כל אפ"ה קתני אלא. אלא דלענ"ד יש ליישב ג"כ קושית התוספות דהא דקתני התם כל הזבחים כשירין אלא שלא עלו האי אלא לא אתא למעט מריבויא דכל דקתני ברישא דאדרבא בכל הזבחים הדין כן ואדרבא היכא דממעט מכללא דכל קתני חוץ דהא קתני התם חוץ מן הפסח וחטאת משא"כ הכא דהאי אלא לפלוני אתא לאפוקי מכללא דלכל אדם הו"ל למיתני חוץ ומש"ה מספקא ליה אי ע"מ הוא ומש"ה פשיט רבינא מההיא דכל הבתים דאע"ג דקתני כל הבתים אפ"ה לא קתני חוץ משל עכו"ם וקתני אלא אלמא דלעולם חוץ הוא כנ"ל נכון וברור:

7 תוספות בד"ה שר' אליעזר כו' משמע דאפי' בחיי אותו האיש כו' עכ"ל. ממאי דקתני במתני' ר"א מתיר לא פשיטא להו דאיכא למימר דמתיר לכל אדם לאחר מיתת פלוני ועיקר מילתיה דר"א לאשמעינן דהוי גט משא"כ הכא דקתני ר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש משמע להו דבחיי אותו האיש נמי מתירה לכל אדם. וכבר כתבתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שנחלקו בזה מתיבתא דמתא מחסיא ומתיבתא דפומבדיתא וגם התוס' בפ"ק דיבמות דף י' כתבו להיפך דר"א נמי מודה שאסורה מדרבנן לינשא לשום אדם עד שימות פלוני ע"ש ולפ"ז ע"כ הא דקתני שר"א מתיר לכל אדם חוץ מפלוני היינו מדאורייתא ומדרבנן נמי שריא לאחר מיתת פלוני ועי"ל דאיירי לאחר מיתת המגרש ולענין זקוקה ליבם איירי דר"א מתירה לכל אדם בלא חליצה דמגורשת גמורה היא חוץ מפלוני דאסירא לו שאם תנשא לו יתבטל הגט למפרע ונמצא שנשא יבמה לשוק ומ"ש מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות מהא דאמרי' לקמן א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינשא לק"מ דהתם אברייתא קאי דאיירי מדאורייתא דלהנהו זקנים לא הוי גט כלל אפי' אם נתקיים התנאי כדאמרי' אין זה כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר אף לדברי האוסרין דאכתי בכולהו תנאי דעלמא לא תינסב אף דנתקיים התנאי כיון דמדאורייתא אין זה כריתות זה נראה ברור וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטת האוסרין לינשא בחיי פלוני ואין ספק שלא דק מרן מהרש"א ז"ל בחידושי הרשב"א ז"ל אלא שהתמיה קיימת עליו כיון שהביא לשון התוס' דיבמות בשמעתין בלשון התוס' בסמוך א"כ היאך אחז הצדיק דרכו בפשיטות מסוגיא דשמעתין דמותרת לר"א לינשא מיד שהרי התוס' ביבמות כתבו להדיא להיפך:

8 גמרא אמר ר' ינאי משום זקן א' אמר קרא ויצאה מביתו כו' ורבא האי איש לכל איש ואיש. ומשמע לכאורה דהאי איש אחר מיותר ודריש ר"א להתירא ורבנן לאיסורא ויש לתמוה כיון דלר"א איצטריך קרא להתירא אלמא דמסברא הוי אסירא כדמשמע מפשט הסוגי' דמסברא פשוטה יש לאסור בחוץ דהוי שיור בגט וא"כ לרבנן לא ליכתוב לאיש אחר ומסברא נאמר דאסור בחוץ וכה"ג מקשו התוס' בכמה דוכתי ולכאורה היה נראה מזה סיוע לשיטת הרמב"ן ז"ל דלמסקנא למ"ד בחוץ פליגי היינו דפליגי בתרווייהו והשתא א"ש דמ"ד בחוץ פליגי סובר דלעולם מסברא אית לן למימר לכ"ע דחוץ הוי שיור ואסור וע"מ לא הוי שיור ושרי ואפ"ה פליגי רבנן ור"א בתרתי ומחד טעמא ובדרשא דקרא פליגי דר"א משמע ליה דרשא דלאיש אחר להתירא וא"כ לע"מ לא צריך אע"כ דאתא לאורויי דאפילו בחוץ שרי ורבנן משמע להו דרשא דלאיש אחר לכל איש ואיש ואי למיסר חוץ אתי מסברא נמי ידעינן אלא ע"כ דאתא לאיסורא אפילו בע"מ דודאי דרשא דלאיש אחר שייך שפיר נמי בע"מ כן נראה לשיטת הרמב"ן אלא שכבר כתבתי שרוב הפוסקים ומפרשים קאי בשיטת הרי"ף ז"ל דלמסקנא מודו רבנן בע"מ דשרי וע"כ מוקי קרא דלאיש אחר לאיסורא בחוץ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה להו קראי דהא מסברא ידעינן לאיסור בחוץ מדאיצטריך לר"א קרא להתירא. והנלע"ד ליישב בשיטת הרי"ף וכ"נ שהיא ג"כ שיטת התוס' כמבואר בלשונם לעיל בד"ה אבל בע"מ והיינו דשפיר איצטריך קרא לרבנן לאיסור אפילו בחוץ דבלא"ה הייתי אומר דשרי משום דבקידושין משמע דשרי בחוץ דאל"כ אשת שני מתים היכי משכחת להו אע"כ מדאסר קרא אשת שני מתים ע"כ היינו בקידושין דחוץ מפלוני כדאיתא בסמוך ולפ"ז סד"א דבגירושין נמי מהני מהקישא דויצאה והיתה מש"ה איצטריך קרא דלאיש אחר לאסור בחוץ ולפ"ז מצינן למימר דהיינו טעמא דר' יוחנן דפליג אדר' ינאי רביה אע"ג דהני תנאי דברייתא דד' זקנים משמע להו נמי טעמא דר"א משום דר' ינאי משום זקן א' הוא כדמסיק הש"ס להדיא בסוף הסוגי' דרבא כר' ינאי מתני לה וכמו שהקשו שם בתוס' דע"כ רבי יוסי נמי הכי סבר והקשו מ"ט דרבי יוחנן דפליג ולמאי דפרישית א"ש דר' יוחנן לשיטתיה דאית ליה בקידושין פרק האומר דף ס' גבי מעכשיו ולאחר שלשים דאפילו קידושי מאה תופסין בה ולפ"ז שפיר אשכחן בקידושין אשת שני מתים וכמ"ש שם הרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בשמעתין וכ"כ התוס' ביבמות דף י' בענין סוגייתינו ולפ"ז א"א לומר דטעמא דר"א בחוץ משום דרשא דלאיש אחר דא"כ רבנן האי דרשא מאי עבדי להו הא לאיסורא לא איצטריך ואי משום הקישא דויצאה והיתה הא בקידושין נמי לא מהני תנאי דחוץ מסברא ואי משום אשת ב' מתים הא בלא"ה אשכחן בענין מעכשיו אע"כ דלאיש אחר לא משמע להם שום דרשא כלל ומש"ה הוצרך ר' יוחנן לפרש טעמא דר"א בחוץ מדרשא אחריתי כן נ"ל נכון. ועוד אפרש לקמן בברייתא דד' זקנים ע"ש ודו"ק:

9 תוס' בד"ה אפילו לא נתגרשה כו' וא"ת והא ודאי כו' דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא דלר"א מותרת להתייבם בכה"ג ומלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב ומיפסל לכהונה אלמא גט הוא והכא דשרי' לכל אדם כו' לשון זה משמע דבההיא דאי את מותרת לכל אדם נמי גט מעליא הוא אלא שא"א לה להנשא מצד התנאי ולעולם שאינה רשאה להתייבם כיון שהיא מגורשת מבעלה ולמאי דפשיטא להו להתוס' דלר"א מותרת להתייבם ודוקא לכהונה אסורה משום דאיסור כהונה חמיר אף לר"א א"כ מאי מתרצים התוס' דאכתי קשה מאי דדייק הש"ס לקמן בהא דקאמר ר"ע ק"ו מה גרושה וקאמר רבא דאית לה פירכא ודייק הש"ס מאי פירכא אילימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה מייתי לה ואילו לשיטת התוספות שפיר קאמר רבא דאית לה פירכא דהא ר"א מודה דאיסור כהונה חמיר טפי וא"כ אזלא לה הק"ו דר"ע ואפ"ה קאמר ר"א שפיר דמסברא כיון דבואי את מותרת לכל אדם אסורה מיהא לכהונה ממילא דבחוץ מפלוני הוי גט גמור וצ"ע ודו"ק. ולולי דברי התוספות היה נ"ל דהא דמודה ר"א בואי את מותרת לכל אדם דלא הוי גט היינו מפשטא דקרא דויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע שצריך להתירה מיהא לאיש א' וכל שאינה ראויה להינשא לא הוי גט כלל כנ"ל:

10 בא"ד וא"ת לר"א כו' ולתנא קמא דמתני' כו' אמאי לא תני ביבמות כו' עכ"ל. למאי דמסקו התוס' דבפלוגתא לא קא מיירי אפשר דמתרצו נמי קושייתם דהכא דנהי דמאן דמוקי לפלוגתייהו בחוץ משמע דבע"מ רבנן נמי מודו כמ"ש התוספות להדיא מ"מ כיון דלר' יוסי ב"י פליגי רבנן בע"מ הדר הו"ל פלוגתא ואף למאי דמסקו דלוי איירי בפלוגתא דס"ל כוותיה אפשר דלוי בהא נמי לא ס"ל כתנא דמתני' אלא דאפי' בע"מ אסרי רבנן כר' יוסי ב"י וכר' טרפון ור"ע לקמן בברייתא דאסרי להדיא בתנאי דע"מ ועוד אפשר דלוי סובר דתנא דמתני' נמי סובר דבתרוייהו פליגי כי היכי דלא ליפלוג מתני' אברייתא דלקמן ועפמ"ש יש ליישב מה שסמכו התוס' קושייתם למימרא דר' יוחנן ולא מקשו הכי לעיל בפשיטות אדרבינא ולפי שהדברים ארוכים ובדרך רחוקה לכן לא כתבתי והמשכיל יבין מתוך מה שאפרש לקמן בסוגי' דברייתא דד' זקנים ע"ש:

11 שם אבל מע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי קשיא עכ"ל. ומחוץ נמי לא קשיא להו דכיון שנשאת לאחר ומת מותרת לזה שנאסרה עליו כדאיתא לקמן:

12 בא"ד ולדידהו לא משכחת אשת שני מתים כו' עכ"ל. פירוש דבהאי ענינא לא משכחת לה אבל אכתי משכחת לה לר' יוחנן דפרק האומר במעכשיו ולאחר שלשים יום כדפרישית לעיל בשם התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל והא דלא קחשיב להאי דר' יוחנן ולמיתני שש עשרה היינו משום דהאי דר' יוחנן לא משכחת בצרת צרה ואף דמלשון התוס' ביבמות דף י' משמע לכאורה שכתבו דמשכחת בצרת צרה אמנם הדבר ברור דלא קאי אמילתא דר' יוחנן אלא אגוונא דהכא במילתא דר' אבא. אח"ז מצאתי להדיא שמהרש"ל ז"ל כתב כן בחכמת שלמה ביבמות ד' י' ע"ש:

13 בא"ד אי נמי יש לומר תמן התורה אסרה עליו כו' אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דכיון שכבר מסר הגט לידה בתנאי דע"מ וקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי האיך יכול להתירה על מי שנאסרה עליו וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא סוף פרק מי שאחזו בשם רש"י ותוס' והרי"ף ז"ל בתשובה שלאחר שמסר הגט לידה בתנאי דע"מ שוב אין יכול לבטל התנאי וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטור והש"ע אלא שהרשב"א ז"ל כתב בשם העיטור שכל זמן שלא נתקיים התנאי שיכול לבטל התנאי ע"ש וצ"ע. ולולא לשון התוס' היה נלע"ד לפרש כוונת הירושלמי דכיון שהוא אסרה עליו אינה יכולה להינשא לאחיו של זה שנאסרה עליו משום ביטול מצות יבמין משא"כ בט"ו נשים שהתורה אסרה עליו להתייבם לית בה משום ביטול מצות יבמין כנ"ל ברור מלשון הירושלמי שעל מה שהקשה שם מעתה בת אחיו לא ישא משני ג"כ בזה הלשון תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו כן נ"ל ודו"ק:

2 גיטין פתח ↗

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, אֶלָּא לִפְלוֹנִי״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״. כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ – פָּסוּל.

9 תוספות על גיטין פתח ↗

12 חכמת שלמה על יבמות פתח ↗

בא"ד ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפרק ג' משמע כו' כצ"ל. ונ"ב חוזר אדלעיל בענין דחוץ והכי פירושו כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ולוי ובא שמעון וקדשה נמי חוץ מלוי דאהני קדושי שמעון למיסר אראובן ומתו ראובן ושמעון ויבם לוי צרת אשת שני מתים ויש לו עוד אשה אחרת ומת ונפלה לפני יהודה כו' אבל בענין דרבי יוחנן לא משכחת צרת צרה ודו"ק:

« פני יהושע על גיטין פ״א ×¢×´×‘ פני יהושע על גיטין פ״ג ×¢×´× »