פני יהושע על גיטין מ״ז

1 רש"י בד"ה ה"ג לוקח ומביא ממנו ביכורים בכל שנה כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דמביא ואינו קורא לא מיבעיא למ"ד יש קנין לעובד כוכבים ואינו מביא ביכורים אלא מדרבנן א"כ פשיטא דאינו קורא אלא אפי' למ"ד אין קנין כיון דיש לו קנין לעובד כוכבים לחפור בורות שיחין כו' א"כ גוף הקרקע קנויה לעובד כוכבים וא"כ לא מיבעיא לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו קורא אלא אפילו לר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אפ"ה אפילו קנין פירות אין לו להישראל שהרי העובד כוכבים אוכל הפירות כדאיתא להדיא בירושלמי אם כן אינו קורא שאין יכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי מיהו הא דמקשה הש"ס למ"ד אין קנין מדאורייתא היא וכדפרש"י שם צריך לומר כיון דלענין קדושת הארץ ברשות ישראל קאי קרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך לענין שחייב להביא וצריך עיון:

2 תוספות בד"ה לוקח ומביא בכורים זו גירסת הקונטרס כו' ומיהו קשה לר"ת כו' עכ"ל. כבר יישבה רש"י ז"ל בפי' הגמרא לקמן וכמדומה שלא היה כן בפירש"י ז"ל שלפני בעלי התוס' מיהו בעיקר פירוש התוס' שכתבו ואור"ת דל"ג ומביא בוי"ו וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא ביכורים ל"ש מוכר ל"ש אחר כו' עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי ליכא לפרושי שכל אדם הלוקח פירות תלושין מעכו"ם שקנה הקרקע מישראל צריך להביא בכורים וע"ז הוי מקשה הש"ס דלמ"ד אין קנין הוי מדאורייתא דמהיכא תיתי הא לא אשכחן מאן דמחייב בביכורים בלוקח פירות מן השוק אפילו מישראל אלא שמואל הוא דבעי למימר הכי בפ' הספינה דף פ"ח אליבא דרבי מאיר ונדחו דבריו ועלו בתיובתא ואף אם נפרש דבריהם בלוקח פירות מחוברין מעכו"ם אפי' בזה לא ידעתי למה יתחייב ישראל אחר מדאורייתא דאפילו לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו שלקח כל הקרקע לפירותיהם כגון בזמן שאין היובל נוהג דקרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך משא"כ היכא שלא קנה הקרקע כלל אלא הפירות לחוד לא קרינן ביה אשר תביא מארצך ולא עדיף מחכירים ואריסין שאינן מביאין כדאיתא במשנה פ"ק דבכורים ואם נפרש כוונתם לענין שהישראל אחר חזר ולקח הקרקע מישראל אין זה במשמע לשון המשנה כלל לפי מאי דנראה דלא גרסי במשנתינו וחזר ולקחה ממנו ועוד דלשון הגמרא אינו סובל כן דא"כ מאי זה ענין ליש קנין או אין קנין אטו משום דאפסקיה עכו"ם יפטור מהמצוה וכן הא דקאמר לקמן שתי תקנות הוו לא אתי שפיר לפ"ז הפירוש ומלשון מהרש"א ז"ל נראה להדיא שמפרש לשון התוספות לענין קונה הפירות מן העכו"ם וצ"ע. אמנם כן ראה זה מצאתי בל' התוס' י"ט שכתב שגירסת הרמב"ם ז"ל היתה במשנתינו וחזר ולקחה ממנו הלוקח מביא ביכורים ומפרש התי"ט דלמ"ד דאין קנין היינו לענין זה שנשאר' בקדושתה אם חזר הישראל ולקחה דלא הוי ככיבוש יחיד משא"כ כל זמן שהשדה ברשות העכו"ם סובר הרמב"ם ז"ל דיש קנין לעכו"ם וכ"כ הכסף משנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות ולפ"ז ע"כ יש להרמב"ם ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בלשון הגמרא לקמן גבי הא דמסיק רב אשי שתי תקנות הוו וא"כ בודאי סתימת לשון התוספות אינו מורה על זה ובאמת שאף לפי מה שפירשו הכ"מ והתוי"ט בשיטת הרמב"ם ז"ל קשיא לי בגוייהו מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך. ומ"מ העיקר בכוונת התוספות נראה דאיירי לענין שקנה הישראל הפירות מחוברין שכעין זה פירשה הראב"ד ז"ל אבל לא זכיתי להתיישב דבריהם כלל כדפרי' ולשיטת רש"י ז"ל נתיישב הכל על נכון וצ"ע:

3 בד"ה אמר רבה כו' והא דתניא לעיל אע"פ שעשה ישראל נימוסו כו' איכא לאוקמי בסוריא כו' עכ"ל. מכל מה שכתבו בזה הדיבור נראה מבואר דאף כל זמן שהשדה ביד העכו"ם חייב בתרומות ומעשרות הלוקח פירות מן העכו"ם דאל"כ בפשיטות הוי מצי לאוקמי ההיא דעשה לו נימוסו בכה"ג וכ"ש דהכי אוקימנא להדיא לעיל לחד לישנא בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו וכ"ש ההיא דאין משכירין להם שדות הוה מצי לאוקמי בהכי דמפקע לה ממעשר בעודה ביד העכו"ם א"כ ע"כ דלרבה דסבר דאין קנין אפילו בכה"ג מחייב וכן מבואר להדיא ממאי דמוקי בשמעתין אליבא דרבה דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים ואמאי לא קאמר דרבה נמי סובר דגנך ולא דגן עובד כוכבים ובא לפטור בלוקח פירות מן העכו"ם אע"כ דרבה בכה"ג נמי מחייב והכי משמע נמי מהא דמייתי מברייתא דלקט ושכחה ופיאה של עכו"ם פטור מן המעשרות דמייתי רבה סייעתא וכל זה שלא כשיטת הכסף משנה והתוספות י"ט שהבאתי לעיל ובאמת התמיה קיימת על הכ"מ שכתב דהרמב"ם ז"ל שפוסק אין קנין היינו כרבה דשמעתין מדמתרץ רב אשי לקמן למתניתין כוותיה ואפ"ה כתב הכ"מ דלהרמב"ם בעודה תחת העכו"ם פטור הלוקח פירות ממנו מלעשר וזה אי אפשר דרבה ודאי בכה"ג מחייב כדפרישית לשיטת הרמב"ם ז"ל וצריך ביאור גדול ואין כאן מקומו וצ"ע:

4 בא"ד דאי אין קנין אין זו הפקעה כו' דהתם פריך נמי ממזוזה כו' ומשני מזוזה חובת הדר היא כו' עכ"ל. באמת דמכאן לא מוכח מידי דהתם משני שפיר דמזוזה לא מיקרי הפקעה שאינה אלא חובת הגוף משא"כ בשדה חובת קרקע היא ומיקרי הפקעה אלא דשם בפ"ק דעכו"ם ביארו התוספות יותר דא"כ בשכירות שדה נמי מיקרי הפקעה ומדקאמר התם מכירה דאיכא תרתי מה שאין כן בשכירות ע"כ מוכח דהיכא שפטור מצד הדין לא מיקרי הפקעה ע"ש:

5 בד"ה מר סבר כו' מתוך פי' הקונטרס משמע כו'. ולא ידעתי היכן משמע להו כן מתוך פירש"י שהרי לא פי' כלום בדברי ר' אלעזר ובעיקר דבריהם בזה האריכו התוספות במסכת מנחות שם ע"ש:

6 גמרא ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס יש ברירה כו' הכא נמי בסוריא. והקשה בכסף משנה בשם הר"י קורקוס דהוי מצי לאוקמי בפשיטות אפי' בא"י ובשמירחן העכו"ם דפטור אפילו לרבה. ולענ"ד נראה דבלא"ה צריך לאוקמי בסוריא משום דשמעינן לרשב"ג הכא דאית ליה ברירה ואנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה צריך לאוקמי הכא בסוריא דהוי מדרבנן כי היכי דלוקמי לרשב"ג אליבא דהלכתא משא"כ במירוח העכו"ם נהי דחלק העובד כוכבים פטור אפ"ה חלק הישראל חייב מדאורייתא וכן נראה להדיא מפסק הרמב"ם ז"ל שם דבסוריא דוקא יש ברירה כן נ"ל ודו"ק:

7 תוספות בד"ה טבל וחולין כו' ודוחק לומר כו' דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר כו' עכ"ל. זה אי אפשר לומר דלא מייתי כלל קאמר דהא למאן דסובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפ"ה סבר דמביא ואינו קורא כדקאמר ריש לקיש ויבואר בסמוך דמביא מדאורייתא אלא מה שכתבו דלישנא משמע דלא מייתי כלל היינו כדינו דמביא וקורא וכמה משניות מצינו דמביא וקורא אבל אי אמרינן דמקדיש להו משכחת נמי דמביא וקורא כיון שיש בהם איזה חלק שחייב לגמרי לשיטת רש"י ז"ל:

8 גמרא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויש לדקדק דא"כ אמאי מביא דבכה"ג מקשה הש"ס בפרק הספינה לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות דאין לו קרקע אמאי מביא ומסיק שם דמספקא להו אם יש לו קרקע או לא והכא אליבא דר"ל א"א לומר דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דבפרק יש נוחלין משמע להדיא דלר"ל פשיטא ליה ועוד דבשמעתין מסייע ליה רבא מקרא א"כ משמע דפשיטא ליה ויש ליישב דשאני התם לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות אי אמרינן דאין לו קרקע כלל ודאי אינו מביא דלא קרינן ביה אשר תביא מארצך משא"כ הכא לר"ל דנהי שאין לו קנין הגוף מ"מ כל הקרקע קנויה לו לפירותיו עד היובל מש"ה פשיטא דמביא דקרינן ביה אשר תביא מארצך אבל אינו קורא דלא מצי למימר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי כדפירש"י ז"ל והא דמקשה ר"ל לר"י בסמוך מדתניא בביכורי אשתו שמביא וקורא ומהדר ליה רבי יוחנן שאני התם דכתיב ולביתך אין להקשות דלמא קרא דולביתך בא ללמד שמביא ולעולם דאינו קורא דיש לומר דבעל בנכסי אשתו כיון שאין לו בקרקע כלום אלא הפירות א"כ אי ס"ד דאינו קורא ה"ה דאינו מביא כמו באילן אחד לר"מ אע"כ מדגלי קרא דמביא ממילא נמי דקורא כן נ"ל וק"ל:

9 תוספות בד"ה מתה אין כו' וי"ל דאיכא לאוקמי במתה כי הך. אע"ג דמקרא יליף לה אפ"ה איכא לאוקמי שפיר כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא דפלוגתא דתנאי' היא מיהא עדיין לא נחה דעתי בזה דאכתי מאי מקשה ר"ל לרבי יוחנן דלמא סבר רבי יוחנן ירושת הבעל דרבנן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דירושת הבעל דרבנן וא"כ ע"כ יליף רבי יוחנן מקרא גופא דולביתך שאדם מביא ביכורי אשתו והיינו ע"כ משום קנין פירות דבמתה א"א לאוקמי קרא כיון דירושת הבעל דרבנן ובר מן דין נראה דוחק לאוקמי קרא דולביתך במתה אשתו דתו לאו ביתו היא וקרא כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' ולביתך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ר"ל לר"י דהא שמיע ליה כבר דר' יוחנן יליף מולביתך והנלע"ד דודאי לריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי ואף ע"ג דבפ' החובל דף פ"ט מוקי הש"ס פלוגתא דתנאי בהכי בדין יום או יומים והביאו התוספו' בסמוך בד"ה לא דכ"ע מיהו כבר כתבו התוספות בפ' כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא דמדין יום או יומים לא ילפינן בעלמא ע"ש וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות ולכאורה היה נראה לי להביא עוד ראיה מפורשת לזה דלמאי דמוקמינן בפ' החובל מוקמינן דרבי יהודא סובר קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי וא"כ קשיא לי הא דקאמר רבי יהודא בפ"ק דבכורים שאפילו האריסין והחכירין מביאין וקורין אע"פ שאין להם אלא קנין פירות ואף שהברטנורה כתב שם דסבר רבי יהודא אריס וחוכר יש לו קנין בארץ כו' ע"כ לאו קנין גמור קאמר דאטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג אע"כ כדפרישית דמדין יום או יומים אין ללמוד כסברת התוספות פרק כל הגט אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דאמרינן לקמן בשמעתין לימא כתנאי וקבעי לאוקמי דרבי יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי וא"כ תיקשי מההיא דאריסין וחכירין לכך נראה דע"כ לפ"ז טעמא דרבי יהודא בביכורים לאו משום דכקנין הגוף דמי אלא דלענין ביכורים בקנין פירות לחוד סגי ואפשר דיליף לה נמי מולביתך דאמרינן בביכורי אשתו והא דאמרינן לקמן לימא כתנאי לאו אביכורים קאי אלא אפלוגתא דר"י ור"ל בעלמא קאי ולפ"ז אתי שפיר דכיון דלריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי הוי כקנין הגוף וסובר דלכ"ע לאו כקנין הגוף ולרבי יוחנן לכ"ע כקנין הגוף א"כ מקשה ר"ל לר"י שפיר מהאי ברייתא דקתני בהדיא מתה אין לא מתה לא אלמא דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ע"כ דכולהו תנאי הכי סברי דלא אשכחן פלוגתא בהא וא"כ ע"כ דברייתא דולביתך לא מיתוקמא אלא כרבי יהודא דאריסין וחכירין נמי מביאים משום דבק"פ לחוד סגי ולדידן מיהא דלא קי"ל כרבי יהודא ע"כ קרא דולביתך דחיק ומוקי אנפשיה במתה אשתו ומאן דלית ליה דרבי יהודא ע"כ סובר דירושת הבעל דאורייתא וכל זה אליבא דמאי דס"ד דר"ל מתה אין לא מתה לא אבל למסקנא דמשני רבי יוחנן מתה איצטריכא ליה א"כ לעולם ריש לקיש גופא קיבלה מיניה דמוקמינן פשטא דקרא דולביתך בביכורי אשתו ממש וכדמשני לעיל שאני התם דכתיב ולביתך כן נ"ל נכון ועפ"ז נתיישב' לי היטב שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כריש לקיש לענין ביכורים ואפ"ה פסק ג"כ בבעל שמביא ביכורי אשתו וקורא אפילו לא מתה והקשה עליו בספר ברכת הזבח בפ"ז דערכין דהא ר"ל קאמר מתה אין לא מתה לא ולמאי דפרישית אתי שפיר דע"כ ריש לקיש קיבלה דה"ה לא מתה ושאני הכא דכתיב ולביתך דכיון דלא קי"ל כרבי יהודא באריסין וקי"ל נמי ירושת הבעל דרבנן א"כ ע"כ קרא דולביתך איירי כפשטיה דלעולם מביא וקורא והרמב"ם ז"ל בזה לשיטתו דירושת הבעל דרבנן ודו"ק: