פני יהושע על גיטין ל״ו

1 גמרא דמדרינן ליה ע"ד רבים. וקשה טובא על מ"ש רמ"א בש"ע י"ד סי' רכ"ח דאף למאי דקי"ל ע"ד רבים אין לו הפרה אפ"ה אם עברו והתירו מופר בדיעבד וכ"כ מהרי"ק ז"ל בשם רבי אביגדור והב"י כתב שכ"כ הרשב"א ז"ל בשם ר"ת וא"כ לדבריהם מאי משנה הש"ס הכא דאיירי ע"ד רבים דאכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ויעלים ממנו שהנדר היה ע"ד רבים דהא למאן דס"ל א"צ לפרט הנדר מוקי הש"ס הכא וא"כ יועיל לו ההפרה בדיעבד וראיתי שהש"ך שם כ' באמת לדחות דיעה זו מההלכה כיון דסוגית הש"ס פרק השולח ופרק אלו מומין מוכח להיפך ועוד הקשה היאך אפשר לומר דר"ת כ"כ שהרי הרשב"א ז"ל גופא כתב בשם ר"ת דהא דמקשה וליחוש ולא משני דבעינן בפניו היינו משום דבדיעבד מיהא מופר וא"כ ע"כ דכל הסוגיא איירי דאפילו בדיעבד אינו מופר ע"ש בלשון הש"ך באריכות ולענ"ד משום הא לא איריא והיינו למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה וליחוש דהתם ודאי מקשה הש"ס שפיר וליחוש דכיון דבדיעבד מופר יש לחוש שתעלים לפני החכם שהנדר היה בפניו אבל לבתר דשני צריך לפרט הנדר מצינן למימר שפיר דאפי' היכא דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם דהא לא יפר לה לכתחילה וא"כ ה"ה לענין ברבים וע"ד רבים איכא למימר הכי משא"כ מההוא דהכא דאליבא דמ"ד א"צ לפרט קאי ודאי קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל דלמאי דכתבו התוספות דר"ה לית ליה דאמימר א"כ מוכח ממסקנא דערכין דהא דקאמר ר"א גבי המקדיש נכסיו וידירנה הנאה ור"י נמי מודה ליה אי לאו משום דיש שאלה בהקדש ומדלא חיישי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהא לר"ה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה אלא ע"כ משום דצריך לפרט והיינו אפילו הסיבה שבשבילה נדר כמ"ש בד"ה צריך לפרט וא"כ לפ"ז מצינן למימר דהא דקאמר ר"נ א"צ לפרט היינו הסיבה אבל לשון הנדר ודאי צריך אפ"ה מקשי הש"ס שפיר מההיא דנודר ועובר דלשון הנדר אינו אלא שיגרש את אשתו וא"כ יתיר לו החכם ואפשר נמי דמשו"ה נמי לא מקשה ממתניתין דהכא אבל בהא דמשני הש"ס דמדרינן ליה ע"ד רבים נהי דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם דהא מודה ר"נ דצריך לפרט לשון הנדר והיינו שיאמר שנדר ע"ד רבים וממילא לא יתיר לו החכם כנ"ל נכון. ועוד יש ליישב בד"א דע"כ מאן דס"ל דבדיעבד מופר משמע להו הכי מדמפלגינן בין דבר מצוה לדבר הרשות ואי ס"ד דמדאורייתא הוא ואף בדיעבד אינו מופר אין לחלק בין מצוה לרשות והטעם שכתב ר"ת בסמוך לא משמע להו אלא לענין לכתחילה א"א דמילתא דרבנן בעלמא הוא שהחמירו חכמים וכמו שאפרש בלשון התוספות וא"כ עיקר טעמם בזה כיון דע"כ ע"ד רבים חומרא דרבנן בעלמא הוא למאי דקי"ל ברבים יש לו הפרה משו"ה לא מחמרינן בדיעבד ואע"ג דלמ"ד צריך לפרט הנדר נמי מדרבנן בעלמא היא גזירה משום מילתא דאיסורא אפי' הכי מוכח בשמעתין כשלא פרט אפילו בדיעבד אינו מופר היינו משום דלא סגי בלא"ה דאי אמרת בדיעבד מופר לא הועילו חכמים כלום בתקנתן דבמילתא דאיסורא לא יפרט ויועיל בדיעבד מש"ה החמירו אף בדיעבד נמצא דלפ"ז ה"נ מאן דפוסק דע"ד רבים בדיעבד מופר ע"כ היינו לדידן דקי"ל צריך לפרט הנדר ואם כן מהני חומר דע"ד רבים לענין שלכתחלה לא יתיר לו החכם משא"כ אליבא דר"נ דאמר א"צ לפרט ע"כ דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר מה"ט גופא דאי אמרת בדיעבד מופר מה הועילו בתקנתן שיעלים מה שאמר ע"ד רבים ויועיל לו בדיעבד אע"כ דאינו מועיל כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים ודו"ק:

2 תוספות בד"ה אמר אמימר כו' ואיכא למימר דאדר"נ נמי קאי כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל נדחק בזה ולענ"ד יש לפרש כפשוטו דנהי דסוגיא דשמעתין דמוקי ע"ד רבים אדר"נ קאי היינו אמאי דקאמר א"צ לפרט אבל במאי דקאמר בשמעתין אפילו ניסת מדירין אותה אפשר דאכתי קאי בשינויא דלעיל דמדרינן לה ברבים משום דלא מצי לאוקמי ע"ד רבים כסברת התוס' דלעיל דע"ד רבים לא שייך גבי הפרת הבעל משו"ה כתבו התוספות כאן דאיכא למימר דאדר"נ נמי קאי פי' דההיא דניסת מדירין נמי איכא לאוקמי בע"ד רבים והיינו כתירוץ השני שכתבו לעיל דר"ה פליג אדאמימר אבל למאן דאית ליה דאמימר דע"ד רבים אין לו הפרה לא שני ליה בין חכם לבעל כן נ"ל ברור בכוונתם ודו"ק:

3 בד"ה אבל לדבר מצוה אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דלדבר רשות אפילו אם אותן הרבים שנדר על דעתם מסכימים להתיר אפ"ה לא מהני וא"כ לא שייכא סברת ר"ת ומה חילוק בין מצוה לרשות ואפשר כמ"ש לעיל משום דחומרא דע"ד רבים אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל דמה"ט לרשות נמי בדיעבד מופר ולפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו יש סברא אחרת לחלק בין דבר מצוה לרשות הובא בב"י סי' רכ"ט ובש"ך בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש:

4 גמרא מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום. הא דפשיטא להו דאיירי בחתימת העדים ולא מוקי לקרא בחתום בחתימת ידו שדי מכורה לך והא דכתיב והעד עדים היינו עדות בע"פ או עידי קיום ואתא ר"ג ותיקן חתימת עדים אלא דבפרק ג"פ דריש בהדיא מהאי קרא לחתימת עדים לענין פשוט ומקושר והקדמונים הקשו מסוגיא דשמעתין על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' עדות דעדות שבשטר אינו מן התורה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא תקנת חכמים היא מפני נעילת דלת ואם כן קשיא סוגיא דשמעתין דקאמר בהדיא דאורייתא היא ולכאורה היה נראה דודאי לפי סברת המקשה דעידי חתימה עיקר כר"מ משמע ליה פשטא דקרא בע"ח לחוד אבל למסקנת התרצן כר"א דעידי מסירה כרתי אפשר דהא דמצריך קרא חתימת עדים משום עצה טובה היינו בהדי עידי מסירה וכסברת הרא"ש ז"ל וסייעתו לענין גיטין ותיקן ר"ג בגיטין נמי שיהיו עדים חותמין בהדי ע"מ ונ"מ לענין שאינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל באריכות בפרק המגרש אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שכתב בהלכות גיטין להדיא דבע"ח לחוד נמי כשר וא"כ תקשה מדידיה אדידיה היאך מכשיר בע"ח לחוד הא הו"ל מפי כתבם ואפשר לומר דסובר הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא ודאי לא סגי בע"ח אלא בהדי ע"מ אלא דמתקנת ר"ג מכשיר בע"ח לחוד בין בגיטין בין בשטרות ואע"ג דמדאורייתא לא הוי גיטא תיקן ר"ג דליהוי גיטא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדאמרינן לעיל בפירקין וכן מצאתי שכתב הבית שמואל סי' ק"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענ"ד בלא"ה סברא זו מוכרחת אף להסוברים דבכה"ג לא מיפסל משום מפי כתבם אפ"ה לא מהני מדאורייתא דהא עדות שבשטר הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי למימר איחרנוהו וכתבנוהו אם לא היכא שכתבו בפירוש בזמנו כתבנוהו ואנו לא נהיגין לכתוב כן לא בשטרות ולא בגיטין וא"כ ע"כ הא דמכשרינן בע"ח לחוד כשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו אף בגיטין לא הוי אלא מדרבנן אלא דמ"מ נ"ל דוחק דכל כי הא מילתא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי לכך נלע"ד דודאי ע"ח בגיטין מהני אף מדאורייתא דהא דלא הוי עדות מפי כתבם להרמב"ם ז"ל ובעדות שאי אתה יכול להזימה כ"ע מודו דלא הוי עדות ע"כ לאו משום דמשקרי דבהדיא אמרינן בריש מכילתין ובדוכתי טובא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אלא הא דלא הוי עדות היינו מגזירת הכתוב וא"כ אף אנו נאמר דדוקא היכא דבעינן עדות גמור' כגון בעידי נפשות ודיני קנסות וכן בשטרות לענין משועבדים ובכל דוכתי דלא מהני הודאת פיו וכתב ידו דהתם בעינן עדות גמור' מדאורייתא בכה"ג פוסל הרמב"ם ז"ל מפי כתבם מדאורייתא משא"כ היכא דמהני הודאת פיו וכתב ידו לא גריעי ע"ח מכתב ידו וכיון דבגט כשר כתב ידו ה"ה ע"ח וכן קרא דוכתוב בספר וחתום מפ' הרמב"ם ז"ל לענין שטרי ראיה ובזה נתיישבו כמה סוגיות כמ"ש לעיל כמה פעמים דגט לא מיקרי עדות גמור שנוסח הגט הוא סיפור לשון הבעל ולא מהני חתימת עדים אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בציווי הבעל כל זה נלע"ד ברור ונכון ודוק היטב:

5 רש"י בד"ה מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלשונו דפרוזבול לא שייך אלא במלוה בשטר וכן נראה מלשונו מ"ש ע"ב בד"ה אימא ביה מילתא דסתם מלוין יהיו כמוסרי שטרותיהן לב"ד ואם כן משמע דהיינו בשטר דוקא ולא במע"פ ואפשר דלענין מלוה ע"פ לא חייש לעשות תקנה דבשביל כך לא ימנעו מלהלוות כיון דאפשר להלוות בשטר וכדמצינו לענין משועבדים דמע"פ אינו גובה ממשעבדי ולא חיישינן לנעילת דלת דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל הר"ן ז"ל כתב להדיא בשמעתין דפרוזבול שייך נמי במע"פ וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ס"ז סעיף י"ט ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

6 תוספות בד"ה מי איכא כו' השתא לא בעי רבא לשנויי כו' ואע"ג דדרשינן בספרי כו' מ"מ לא היה לו לעשות תקנה כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דפרוזבול ומוסר שטרותיו לב"ד חדא מילתא היא ומשמע להו עכשיו דהוי מדאורייתא ויש לתמוה דא"כ מאי ס"ד לקמן דהא דקאמר האי פרוזבולא עולבנא דדייני היא היינו לשון חוצפא וכן הא דאמרינן לקמן לא כתבינן פרוזבול אלא או ב"ד דסורא כרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא ומאי הפקעת ממון שייך בזה כיון דמדאורייתא היא ומלבד זה לשון התוספות עצמו אינו מדוקדק כיון דמשמע להו דפרוזבול מדאורייתא א"כ פשיטא דלא מצי רבא לשנויי הפקר ב"ד ות"ל דלא שייך כלל לשון הפקר ב"ד כיון דמדאורייתא הוא ואיפכא הו"ל לפרש אהא דמדייק בגמרא מי איכא מידי הוי להו למימר אע"ג דמדאורייתא הוא כדאיתא בספרי אפ"ה מקשה דלא היה לו ללמד לעשות תקנה כו' והיינו דלא משני רבא אהך קושיא דהפקר ב"ד היה הפקר ולכאורה היה נלע"ד בכוונת התוספות דהאי מוסר שטרותיו לבית דין מילתא אחריתי היא ופרוזבול מילתא אחריתי היא למאן דטריחא ליה מילתא למסור שטרותיו ממש לבית דין תיקן פרוזבול ונהי דמוסר שטרותיו מדאורייתא אפילו הכי פרוזבול מדרבנן אלא דלפי מה דפירשו התוספות דהא דלא משני רבא אהך קושיא הפקר ב"ד משום דקשיא ליה דלא היה ליה להלל לעקור שביעית הדר קשיא להו לתוס' דאין זה עקירה כיון דחזינן דמדאורייתא נמי עביד תקנתא למלוה למסור שטרותיו וע"ז מסקו שפיר דמ"מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד כו' כך היה נ"ל לפום ריהטא אלא דממה שכתבו בקונטרס פי' דרבא נמי קאי לשנויי פירכא דהכא דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב"ד כו' אלמא דמוסר שטרותיו משמע להו דהיינו פרוזבול ואפ"ה הוי משמע להו מעיקרא מדאורייתא הוא ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן פרוזבול עולבנא דדייני הוא וקס"ד לישנא דחוצפא היינו משום דאיכא זילותא דבי דינא שיהיו הם הנוגשים ועוד דמיחזי כאילו הם עוקרין מצות שביעית וכן הא דאמרינן כגון ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא היינו דמדין תורה בעינן דוקא ב"ד חשוב דאז מיחשב כגבוי ועומד מה שא"כ בב"ד שאינו חשוב והאי אלימי לאפקועי ממונא לאו הפקעת ממון ממש קאמר אלא לענין שהוא כגבוי ועומד ובלא"ה צריך לפרש כן לקמן כמו שאבאר ועכ"ז נ"ל דוחק ועדיין צ"ע. אח"ז ראיתי ריש פ"ק דמכות שכתב רש"י ז"ל להדיא דפרוזבול היינו מוסר שטרותיו לב"ד והתוס' כתבו שם דתרי מילי נינהו ולפ"ז יש ליישב לשון התוספות שלפנינו כדפרישית מעיקרא ובסוף כתבו לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

7 בד"ה בזמן שאתה משמט כו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל כו' ושפחה חרופה כו' וע"ע אינו נוהג כו' עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב ליישב קושייתם בזה בשם הרמב"ן ז"ל אלא דמ"ש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דמעיקרא לק"מ דמאן דס"ל דשפחה חרופה היינו חצי שפחה כו' המאורסת לע"ע לאו דוקא לע"ע אלא אפילו לישראל כדמשמע להדיא מלשון הגמרא דלקמן דף מ"ג ומלשון רש"י ז"ל שם דהא דנקט ע"ע אורחא דמילתא קתני דשפחה מותרת לו עד כאן לשון הרשב"א ז"ל עיין שם. ולענ"ד נראה דאפ"ה מדייק ר"ת שפיר דנהי דאפילו לישראל מקודשת היינו בדיעבד לענין שהקידושין תופסין אבל לכתחלה ודאי איכא איסורא משום צד שפחה שבה וכ"ש דלא שייך לומר שכולם קדשו שפחות חרופות דלא שכיחא כלל לקדש אשה האסורה לו ומדקתני שכולם שפחות חרופות בעלו משמע דהוי דבר השכיח וע"כ לא משכחת אלא בע"ע דמותרת לו וק"ל:

8 בא"ד ועוד דהא נהג בתי ע"ח כו' בראשונה היה נטמן התקינו כו' עכ"ל. משמע דלא משמע להו כלל לומר דיובל נמי הוי נוהג מדרבנן דבשלמא לעיל לענין ע"ע קשיא להו שפיר היכי מייתי חולין לעזרה כיון דמן התורה לא נהג ע"ע משא"כ כאן לענין בע"ח מוכח דמשמע להו דלא נהג יובל ובע"ח אפילו מדרבנן וצ"ע מהיכא פשיטא להו. מיהו לענין יובל משמע כן מסוגית הש"ס דערכין דקאמר מנו יובלות לקדש שמיטין ולשיטת רש"י ז"ל בשמעתין שמיטין היינו מדרבנן וא"כ מוכח ר"ת שפיר דלפ"ז ע"כ לא מנו יובל אפילו מדרבנן אלא משום שמיטין והטעם כמ"ש התוספות לקמן דאין רוב הציבור יכולין לאסור ב' שנים בעבודת קרקע משא"כ לענין בע"ח קשיא לי טובא דהא בההיא דערכין דאמרינן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות מסיק בהדיא וקדשו בע"ח וא"כ לרש"י ז"ל היינו מדרבנן מיהא נהוג דומיא דשמיטין ואפשר דר"ת סובר דלא שייך לומר דבע"ח נוהג מדרבנן מדאמרינן במגילה דבע"ח רבית גמור הוא אלא שהתורה התירה וא"כ לא הוו מתקני מילתא דאית בה איסור ריבית מדאורייתא ואם יתקנו לנכות לו דמי השכירות שדר בו אין זה זכר לדינא דאורייתא אע"כ כדפשיטא ליה לר"ת דבע"ח נהוג מדאורייתא ונהי דלפ"ז הוי מצי להקשות בפשיטות מהא דאמרינן בערכין יקדשו בע"ח אלא דניחא ליה להקשות מההיא דבראשונה היה נטמן דמתני' היא ועי"ל דההיא דקדשו ע"ח לאו לענין מכירת בתים איירי אלא לענין שילוח מצורעים אלא דאכתי קשיא לי דא"כ למאי דבעי למימר מעיקרא בערכין דמנו יובלות לקדש שמיטין ומשמע לשיטת ר"ת דמעיקרא הוי ס"ד דלא נהוג יובל כלל וא"כ ע"כ בע"ח נמי לא נהוג כלל ואמאי לא קשיא ליה מההיא דבראשונה היה נטמן אף לשיטתו דנהי דלר"ת למסקנא א"ש מ"מ תיקשי ליה למאי דקאמר הש"ס מעיקרא אע"כ משמע לתלמודא דנהוג בע"ח מדרבנן ויש ליישב ועיין בסמוך:

9 בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת ר"ת דודאי עיקר סברת הש"ס שם בגמרא דכיון דבימי עזרא לא סלקו אלא מיעוט השבטים כדאמר הש"ס בהדיא בימי עזרא דכתיב בהו כל הקהל כא' ארבעת ריבוא א"כ פשיטא להו דלא הוי אלא מיעוט השבטים ולא מיקרי כה"ג בבואכם אלא דמהאי סברא גופא ודאי לאו קושיא אלימתא היא דנהי דבימי עזרא ממש לא סליקו אפשר שאח"כ עלו רוב השבטים אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שם שפיר למאי דס"ד די' שבטים נשארו לגמרי במקומן וא"כ לפ"ז לא עלו כלל כל ימי בית שני ואפילו לעתיד מצינו פלוגתא בפרק חלק אם עתידין לחזור משא"כ למסקנת הש"ס דירמיה החזירן וא"כ גלו ג"כ לבבל ואפשר שלאחר ימי עזרא עלו ג"כ והיה שם רוב מכל הי"ב שבטים ונהוג שפיר יובל מדאורייתא ומ"ש לעיל ואף ע"פ שלא עלו כולם היינו משום דמילתא דפשיטא דכל ימי בית שני נשארו יהודים רבים בבבל אלא דאכתי לא איכפת לן כיון שעלו רובן ורובן ככולם כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת אע"ג דקצת לא משמע כן מלשונו במס' ערכין ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בסמוך דאפשר דהא דקאמרינן נמי בערכין מעיקרא מנו יובלות לקדש שמיטין היינו בימי עזרא ממש אבל בזה הוה ידע המסקנא דלאח"כ עלו רוב השבטים ונהגו יובלות ובע"ח כדמוכח מההיא דבראשונה היה נטמן וכן ההיא דמסיק וקדשו ע"ח בימי עזרא היינו לענין שילוח המצורעים ואח"כ כשעלו כולם קדשו לענין מוכר בית כנ"ל ודוק ועדיין צ"ע:

10 רש"י בד"ה רבא אמר לעולם בין לרבנן כו' ותיקן הלל דלא לשמט כו' עכ"ל. נראה דבעי לשנויי נמי קושיא קמייתא כמ"ש התוספות לעיל בשמו ולכאורה יש לדקדק דמאי מהני הפקר ב"ד לענין איסור שביעית דאטו מי עדיף הפקר ב"ד מאילו נתן לו הלוה מדעתו דאסור לקבל ממנו כדאיתא לקמן להדיא דצריך לומר לו משמט אני ואם אמר לו אף עפ"כ יקבל ממנו ונראה דודאי עדיף הפקר ב"ד שעשו כאילו אינו נותנו לו בפרעון חוב אלא בתורת הפקר ועוד י"ל דההיא דמחזיר חוב היינו דוקא כשמחזיר לו בסוף שביעית משא"כ ע"י פרוזבול שמצד הפקר ב"ד הו"ל כגבוי ועומד משעת כתיבת הפרוזבול וק"ל:

11 בד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דלפ"ז מוכח דאי לדרי עלמא נמי תיקן אף ע"ג דאכשור דרי נמי אין ב"ד אחר יכול לבטל אע"ג דאיהו לא תיקן לדרי עלמא אלא לכשיהיו נמנעין מלהלוות כדמשמע להדיא דהתקנה לא היה אלא בשביל כך וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים דאפילו היכא שבטל טעם התקנה נמי אין הב"ד יכול לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין וקצת משמע כן מההיא דמסכת מעשר שני דכרם רבעי מהלך יום לכל צד כו' ואמרינן שם תנאי היה בדבר שכשיבנה בה"מ וירצו הב"ד לבטל יכולין ועיין שם בתי"ט באריכות וכבר העירותי בזה בפ"ק דביצה אבל הראב"ד ז"ל כתב להדיא דהיכא דבטל טעם התקנה יכולין לבטל ומייתי מפ"ק דביצה דתיקן ר' יוחנן ב"ז לקבל עדות החודש כל היום כו' ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרי' הכא לענין פרוזבול לבטולי איירי אפילו אי לא אכשור דרי אלא משום דעולבנא דדייני הוא כדאמרינן בסמוך. מיהו יש ליישב פרש"י אף כשיטת הראב"ד ז"ל דמ"ש הראב"ד שאם נתבטל הטעם יכולין לבטל היינו היכא שנתבטל לגמרי מה שא"כ הכא שבקל יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו אין לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וק"ל:

12 בא"ד לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט עכ"ל. נראה שהוכרח לפרש כן דל"ל דלבטולי היינו לעשות תקנה שלא לכתוב פרוזבול דכה"ג אפילו לדרי עלמא תיקן נמי אפילו ב"ד קטן יכולין לבטל דלא מיעקרא תקנת הלל בהכי דאיהו גופא לא תיקן שיהיה החיוב לכתוב פרוזבול אלא שלמד את העם לכתוב פרוזבול דאי עביד מהני וא"כ אם עושין תקנה שלא לכתוב אין בזה עקירת תקנה ראשונה והא דקפשיט נמי משמואל דאמר אי איישר חילי אבטליה היינו דע"כ נמי משמע כה"ג דאפילו כתב לישמט דל"ל דאבטליה היינו שלא לכתוב דא"כ מאי אי איישר חילי דקאמר אפילו ב"ד קטן יכול לעשות תקנה כזאת ועוד נראה דלא שייך כלל לפרש דאבטליה היינו שלא לכתוב פרוזבול דהמלוה לא ישמע לו כיון שאין שום סברא לומר שיש איסור בכתיבת פרוזבול ול"ל דעיקר התקנה היה לגבי הב"ד שלא יזדקקו לכתיבת הפרוזבול הא ליתא שאפילו שלא בפניהם יכול לכתוב פרוזבול כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי שאפילו אם הוא ברומי והב"ד בירושלים יכול לכתוב מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני אלא ע"כ דעיקר ביטול התקנה היה שאפילו אם כתב משמט כפרש"י ז"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

13 גמרא אלא אי אמרת לדרי עלמא הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ויש לדקדק מאי מייתי מההיא דאין בית דין יכול לבטל דהתם איירי לענין לבטל האיסור ולהתיר כגון שמונה עשר דבר וכיוצא דכולהו מילתא דאיסורא נינהו משא"כ הכא לענין פרוזבול אדרבא אם יבטלו תקנת הפרוזבול אין כאן מילתא דאיסורא אלא להחזיר הדבר לדין תורה כיון דאכשור דרי וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא דבכה"ג נמי אין יכולין לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין ומה טעם יש בדבר ועוד במידי דממונא מצינן בדוכתי טובא שתקנו חכמים להפקיע מדין תורה כגון לענין מעות קונה וירושת הבעל והרבה כיוצא באלו ואטו מי עדיף תקנת הלל מדין תורה ואפילו בדורות האחרונים מצינו דתקנו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי וכן לענין תקנת חכמים מצינו בדוכתי טובא שהאחרונים עשו תקנות בדיני ממון ודיני כתובה ודיני מורדת אע"ג שאין גדולים בחכמה ובמנין אע"כ דלא שייך האי מילתא אלא במילתא דאיסורא לכך נראה דפרוזבול נמי מילתא דאיסורא היא כיון שתחלת התקנה היה שלא ימנעו מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכיון דלמיגדר מילתא היא א"ש דפשיטא לתלמודא דאין יכול לבטל אא"כ גדול כו' אבל הכ"מ בפ"ב מהלכות ממרים כתב להדיא דפרוזבול לאו משום מיגדר מילתא נתקן דאי למגדר מילתא אפילו ב"ד גדול נמי אין יכולין לבטל וכמו שהאריך בזה להוכיח משיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הסוגיא דהכא צ"ע:

14 תוספות בד"ה אא"כ גדול הימנו וא"ת היכי דמי אי דפשט כו' אפי' גדול הימנו כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך היה באפשר ליישב קושייתם דהא דאפילו גדול אין יכול לבטל היינו להתיר האיסור כדאמרינן בעלמא דאסור משום אל תטוש תורת אמך וכגון כל הני דשמנה עשר דבר דמילתא דאיסורא נינהו משא"כ ההיא דאין יכול לבטל אא"כ גדול הימנו בשאר תקנות דלאו מילתא דאיסורא נינהו כגון פרוזבול ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשי הש"ס בפשיטות אפרוזבול ואף לפמ"ש בסמוך דפרוזבול נמי למיגדר מילתא היא אפ"ה לא דמי להנך דמילתא דאיסורא נינהו ואית בהו נמי משום מיגדר מילתא והוי א"ש נמי ההיא דריש מגילה אלא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע:

15 רש"י בד"ה אלא בי דינא דסורא רב וב"ד דנהרדעא שמואל דכי אמר שמואל להך מילתא וכי איתשל כו' הוי ב"ד דרבי אמי ורב אסי והיינו דמשני כו' עכ"ל. והל' תמוה ולא ידעתי מה בעי ללמדינו בכ"ז ונראה דקשיא ליה מה שהוסיף התרצן בדבריו ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דלא איירי בהו בשמעתין לכך משמע ליה דהא דמקשה הש"ס מעיקרא אי ס"ד לדרי עלמא אפילו בשאר בי דינא נמי לאו מבי דינא דעלמא איירי דפשיטא דבעינן ב"ד חשוב במידי דאפקועי ממונא וכדאמרינן נמי לענין אסמכתא דבעינן ב"ד חשוב אלא עיקר כוונת המקשה דקשיא ליה אהא דמשמע ליה מילתא דשמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי נמי לא כתבינן אע"ג דאלימי לאפקועי ממונא אע"כ רוצה לדייק דלדרי' הוא דתיקן וא"כ צריך תקנה חדשה ומש"ה קאמר שמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי לא כתבינן אלא דוקא בבי דינא דידיה ודרב שהיו גדולים בחכמה ובמנין וראשי ישיבות ויכולין לתקן תקנות חדשות וע"ז משני הש"ס דלעולם לדרי עלמא תיקן ושמואל גופא לא בא למעט ב"ד דרבי אמי ורבי אמי אלא הא דקאמר לא כתבינן היינו למעוטי ב"ד דעלמא כך נלע"ד ליישב בדוחק ועדיין צ"ע: