פני יהושע על גיטין כ״ב

1 רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום. הא דלא גזרינן לעיל בקרן של פרה שמא יקצוין הקרן נראה דשאני הכא בעלה של עציץ דלמיקץ קאי משו"ה גזרינן משא"כ בקרן של פרה אין דרך לקצהן מחיים. ועוד דבקרן פרה אי ס"ד שרוצה לקוצצו היה לו לקוצצו קודם הכתיבה מה שא"כ בעלה של עציץ זימנין דבשעת כתיבה אינו עומד לקצוון שלא הגיע זמנו ולאחר כך כשנשתהה הרבה עד שהגדילו הזרעים והפירות אפשר דמימלך עלה ולא יהיב לה כיון דאשתנו למעליותא משו"ה גזרי הכא טפי כן נראה לי. ובזה נתיישב גם כן להני רבוותא שכתבו התוספות לעיל בחותך מן הקלף לאחר כתיבה וא"כ לכתחילה היה להם לפסול לכתוב על קלף גדול רק כפי מקום כתב הגט משום גזירה שמא יקצוץ ולמאי דפרישית א"ש וק"ל:

2 תוספות בד"ה עציץ של א' כו' ה"ה דהוי מצי לאשמועינן כו' עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב דבכה"ג שמכר הזרעים והעציץ לא' והחזיק בעציץ כיון שלא קנה הזרעים במשיכה זו וא"כ יכול לחזור אף מהעציץ דדמי לההיא דכור בשלשים אני מוכר לך כו' ע"ש ובאמת אם לא פסק דמים לכל אחד בפני עצמו אלא שפסק דמים לשניהם ביחד א"כ מילתא דפשיטא היא שדברי הר"ן ז"ל נכונים ואפילו בלא ההיא דכור בשלשים דכיון שהוא חוזר מקניית הזרעים א"כ אין כאן פסיקת דמים כלל על העצ"ו ולא מהני משיכה דהא קי"ל לא פסק לא סמכה דעתיה אבל כשפסק דמים על העציץ בפני עצמו לא ברירא דעת הר"ן ז"ל דלא דמי לכור בשלשים דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה היינו משום דאמר בפירוש כור בשלשים ומקת א' הוא משא"כ הכא כיון דפסק דמים לכ"א בפני עצמו שני קנינים הם וכ"ש כיון שזה קנין קרקע וזה קנין מטלטלים ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ה"ה דהוי מצי לאשמעינן הכל בשל אדם אחד וצ"ע. תו יש להסתפק ולומר דהא דלא אשמעינן בשניהם של א' משום דלא פסיקא מילתא שאם מכר העציץ ושייר הזרעים לעצמו ומשך הלה העציץ אפשר דלא קנה לא מיבעיא למ"ד דמשיכה לא מהני בכלים של מוכר אלא אפילו למ"ד דמהני אפשר דמודה הכא דלא מהני כיון דהזרעים צריכים לעציץ ומיקרי קרקע א"כ הו"ל משיכה בקרקע של מוכר דכל מקום שהעציץ הוא אכתי ברשות המוכר קאי דהיינו הזרעים דמיקרו ברשות המוכר וגם בזה צ"ע:

3 בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל. ולכאורה אין לשון התוספות סובל פירושו. והנלע"ד בכוונתן משום דלכאורה משמע מדקאמר אביי בתר נקבו אזלינן אלמא דלא שייך הא מילתא אלא בעציץ נקוב וע"ז כתבו דלמ"ד בפרק העור והרוטב כו' באינו נקוב נמי מצינו כה"ג היכא שנוטה חהן לעצ"ן ושם יונקת מן הקרקע דהוה ליה כמחובר ואם כן אם העציץ בח"ל והנטייה היא בארץ חייב אלא דמ"מ לא דמי דהתם לא מחייב אלא מקום הנוף והכא לאביי כל העציץ חייב במעשר. אלא דלכל הפירושים קשה מאי קשה להו מההוא מ"ד דהתם רבי שמעון קאמר לה וחכמים פליגי עליה ומטהרי לגמרי אלמא דאפי' ביניקת השורש חוץ לעציץ דגריעא מיניקתו במקום נקב ואפ"ה ס"ל לרבנן דשדינן כל העציץ בתר מקום היניקה וא"כ כ"ש שיש לילך לגמרי בתר יניקת מקום הנקב. ואפשר דמשמע להו לתוספות כיון דאביי גופא מיבעיא ליה בפ' העור והרוטב אליבא דרבי שמעון אלמא דהכי ס"ל אלא דמ"מ תיקשי לרבא ממילתא דחכמים דסברי להדיא דאזלינן בתר יניקה אפילו ביניקה גרועה והוי מילתא דרבא דלא כחכמים ודלא כר"ש. דאפשר דר"ש גופיה מודה ביניקת הנקב דעדיפא וצ"ע. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דקישות בעציץ נקוב ולפ"ז צריך לחלק בין טומאה ובין לענין מעשרות ודו"ק:

4 גמרא ובדאשרוש לא פליגי והתנן שני גינות כו' ואע"ג דבכמה דוכתי מצינו פלוגתא זו באילן גמור אי שדינן נופו בתר עיקרו או אזלינן אחר הנוף התם לענין חשיבות המקום איירי ולא שייך לההוא דהכא דלא מייתי אלא במידי דתליא ביניקת הקרקע וק"ל:

5 שם ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גינות. ויש לדקדק דהא מ"מ מוכח מדאביי ורבא גופייהו דבאשרוש לא פליגי דאי ס"ד דפליגי אם כן אדמיפלגי בעציץ ליפלגי באילן דעלמא אע"כ דבאילן דעלמא תרווייהו כר"מ ס"ל דאזלינן בתר השרשה ולא פליגי אלא בדלא אשרוש. ונראה דבאמת לאו אמסקנא דתלמודא דקאמר בדאשרוש לא פליגי קשיא ליה אלא אדאבייי גופא קמתמה כיון דרבי יהודה סובר דאפילו באילן גמור אזלינן בתר הנוף וקי"ל ר' מאיר ור"י הלכה כר"י ועוד דר"מ נמי לא פליג אלא באילן גמור אבל בעציץ ובדלא אשרוש מנא לן דפליג והוי מילתא דאביי דלא כמאן וכן צריך לפרש בההיא דבסמוך דמקשה ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתנן אילן מקצתו בארץ כו' והתם נמי אין אפשר לפרש דהמקשה רוצה להכריח דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דאביי כרבי דהא רבי סובר טבל וחולין מעודבין ואביי סובר דבתר נקבו אזלינן לגמרי משמע דהו"ל טבל גמור וכן נראה מלשון התוספות בד"ה בתר נקבו אע"כ דמדאביי גופא קמתמה דאפילו בדאשרוש סובר רשב"ג דאולינן בתר הנוף ורבי מיהו סובר דטבל וחולין מעורבין וא"כ אביי דסובר דאפילו בדלא אשרוש אזלינן לגמרי בתר יניקה הוי דלא כמאן כן נ"ל וק"ל:

6 תוספות בד"ה ולא על נייר מחוק שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק כו' עכ"ל. כבר הארכתי למעניתי בלשון רש"י ז"ל במשנה ע"ש אבל קשיא לי על לשון התוספות דאיירי בכתב על הנייר ועדיו על המחק דהא בפרק גט פשוט מייתי להדיא ברייתא דקתני כשר ומוקמינן לה דכתב בין סהדי לסהדי אנחנו סהדי חתמנו על מחקא ושטר על ניירא ואם כן ה"נ ליתכשר בכה"ג דהא לשיטת התוס' לא שנו להו בין גיטין לשטרות כמ"ש בלשון המשנה. מיהו יש ליישב שיטת התוס' דאזלי לשיטתיהו שכתבו לחד לישנא לקמן דף פ"ו בשיטת רבינו חננאל דכתב סופר ועד בסופר מובהק אפילו רב מודה דכשר. וא"כ לא שייך בגיטין האי תקנתא דאנחנו סהדי לכתוב בין עד לעד דאכתי איכא למיחש שתזייף כתב הגט על ידי סופך מובהק וגזייא לה לאנחנו סהדי וגם העד השני ואפ"ה יכשר הגט ע"י כתב סופר ועד ובאמת זה העד הראשון לא חתם עצמו כלל על הגט המזוייף דנהי דסמכינן אסופר מובהק היינו להצטרף עם העד אבל כשהוא לבדו מעיד פשיטא דלא סמכינן עליה משו"ה פוסל ר"י בן בתירא לגמרי אבל לשיטה האחרת שכתבו התוספות שם דלרב כתב סופר ועד אפי' מובהק הוי הולד ממזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פוסל ר"י בן בתירא לגמרי ליתכשר ע"י אנחנו סהדי וצ"ע. מיהו מה שכתב מהרש"א ז"ל דלא מצו התוספות לפרש בעדים על הנייר דאין יכול לזייף ומסיק כדאיתא בפ' ג"פ ולא דק דאדרבא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכתב על המחק ועידיו על הנייר פסול וצ"ע ודו"ק:

7 גמרא דיפתרא כו' כדי לכתוב עליו הגט. ודקדק הרא"ש מכאן דהלכה כר"א לקמן בשמעתין דבשטרות כ"ע מודו דפסול על דבר שיכול לזייף דאל"כ היה לנו להחמיר לענין שבת בשיעור קטן כדי לכתוב שטר כו'. לענ"ד יש לתמוה דהא הרא"ש גופא כתב דבשטר הקנאה מיהו כשר וא"כ אף לשיטתו קשה שיש להחמיך בשיעור קטן כדי לכתוב עודי מכורה לך אלא ע"כ משום דקי"ל לענין שבת אזלינן בתר שכיח אף לקולא ואם כן מה"ט גופא בעינן בדיפתרא שיעור גדול כדי לכתוב הגט משא"כ שיעורא דכדי לכתוב השטר לא שכיח כיון שיכול לזייף נהי דכשר בדיעבד מכל מקום לוה גופא או מוכר גופא לא שביק שמא לימים הרבה ישכחו עדי מסירה את הדבר והלה יזייף מה שירצה מה שאין כן בגיטין לא שייך לומר כן כדאיתא בסמוך:

8 תוספות בד"ה מאן חכמים כו' אבל מה שפירש בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דלרבי מאיר בעינן כו' כדמוכח בריש פרק כל הגט עכ"ל. מיהו לקמן בחידושינו יבואר שהתוספות כתבו כן לשיטתם מה שאין כן לשיטת רש"י ז"ל ליכא שום הוכחה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כמו שאפרש שם ע"ש:

9 תוספות בד"ה אבל בשטרות לא פי' בקונטרס כו' ופירושו דחוק דלמה יש לטעות כו' עכ"ל. מיהו יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דעיקר החששא שמא יבא לטרוף מהלקוחות והם לא ירגישו שיש שם שום זיוף ויסמכו אעידי חתימה וא"כ יגבה שלא כדין דבכה"ג אמרינן פרק גט פשוט גבי שובר גבי לקוחות ליכא ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות שהקשו מאי שנא משטר שאין עליו עדים דהתם לא שייך האי חששא כלל דהא בשטר שאין עליו עדים לעולם לא יכול לגבות כלל מלקוחות אלא ע"י שיביא עידי מסירה לפנינו ובאמת שהתוספות לא הקשו אלא לפי שיטתם ופירושם כאן מיהו מה שהקשו מכתב על החרס שייך אף לפירש"י ז"ל ובביאורי לח"מ סימן מ"ב הארכתי בזה:

10 משנה הכל כשירים לכתוב הגט אפילו חש"ו. כבר כתבתי בסוגיא דיכילנא למיפסל לכולהו גיטי דיש להקשות היאך מכשרינן בכתב קטן דהא בעינן מיהא וכתב שהגט יהא משל הבעל וכיון דקי"ל קטן קנויי קני אקנויי לא מקני א"כ לא הוי כתיבה משל הבעל ואף כשהקלף הוא משל הבעל אפ"ה משמע לעיל בסוגיא דטבלא וזקן אחד שהכתיבה בעצמו צריך להיות משל הבעל. מיהו למאי דמוקמינן בשייר מקום התורף לא קשה מידי וכן למאי דמוקמינן כר"מ דוכתב דקרא אחתימה קאי משא"כ לשיטת רש"י ותוספות דלשינויא קמא דגדול עומד על גביו היינו כר"א קשיא. ויש ליישב דלא שייך קניית קטן בכה"ג דמסתמא אינו רוצה לזכות בגט ע"י הכתיבה שלו ועיין מ"ש לעיל באריכות:

11 רש"י בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה עכ"ל. ויש להקשות לפירש"י ותיפוק ליה דלאו בני שליחות ובני כריתות נינהו דלכאורה נראה משיטת רש"י ז"ל לעיל דף ט' ע"ב דלרש"י דרשה גמורה היא וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה וא"כ לרבי אליעזר ע"כ אכתיבה קאי ומשו"ה מפרש רש"י כי מוקמינן לערכאות כר"א דאיירי שכתבו סופר ישראל וע"כ לא איירי שם משום לשמה כמו שכתבתי לעיל באריכות דלרש"י ז"ל בערכאות לא אמרינן אדעתא דנפשייהו עבדי אע"כ משום כריתות איירי וא"כ למאי דמפרש רש"י ז"ל הסוגיא דהכא אליבא דר"א למה לא הזכיר פסולא דלאו בני כריתות ואף אם נאמר דלענין שליחות סובר כשיטת התוס' בפירוש ראשון דלא בעינן ולענין כריתות נמי נחית לשיטתם דחש"ו מיקרי בני כריתות אכתי קשה לענין עובדי כוכבים. והנלע"ד בזה כשנדקדק עוד בל' רש"י בסמוך בד"ה והוא שיש גדול עומד על גביו כו' דקסבר ר"ה מתני' ר"א היא ולשונו תמוה שאין זה ענין למילתא דרב הונא ואדרבה בלשון המקשה היה לו לפרש כן דלר"א פריך לכך נראה דרש"י ז"ל סובר דהמקשה ודאי קשיא ליה אליבא דכ"ע ואמתני' דלעיל סמיך דהא מתניתין דמחובר נמי פליגי אמוראי אי איירי בשייר מקום התורף ואליבא דר"א ואפ"ה פסול לכתחלה אף בטופס או דמיתוקמא כר"מ וגזיר לכתחלה תורף אטו חתימה ובשמעתין משמע בפשיטות דמתניתין דמחובר ומתניתין דהכא מיתוקמא אליבא דחד תנא ומשו"ה דחיק הש"ס בסמוך לומר אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ולפ"ז מקשה הכא בפשיטות והא לאו בני דיעה נינהו דאי כר"א אפילו טופס אין לכתוב לכתחלה מכ"ש תורף דמ"ש ממחובר ועוד דלקמן גבי טופסי גיטין פסיל ר"א להדיא אפילו בטופס שלא לשמה ואי כרבי מאיר נמי קשיא מיהא תורף אמאי מכשיר בחש"ו טפי ממחובר. נמצא דלפ"ז אין כאן מקום להקשות מבני כריתות דלר' מאיר פשיטא דלא שייך לגזור תורף אטו חתימה לענין בני כריתות דהא חש"ו לאו בני חתימה נינהו ולאו בני עדות נינהו אפילו בשאר שטרות וכמו שאפרש בלשון התוספות בשיטת ר"י ז"ל וכן לר"א נמי לענין טופס אטו תורף לא שייך לגזור לענין בני כריתות כמו שאפרש בסמוך גבי שייר מקום התורף ובשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקמן משו"ה מפרש דוקא הקושיא לענין לשמה שייך לגזור בכתיבת טופס שלא לשמה דאתי למיטעי ולומר חתימה נמי לא בעינן לשמה היכא שחתמו גדול משא"כ למאי דשני רב הונא בגדול עומד על גביו משמע לרש"י ז"ל דתו לא מתוקמא כר"מ דא"כ היאך יהיב טעמא למילתא שאין קיום הגט אלא בחותמיו דא"כ משמע דלא בעינן גדול עומד על גביו ואליבא דר"מ לא שייך לומר דאמציעתא קאי כיון דקושטא דמילתא לדידיה הכי הוא שקיום הגט בחותמיו ואם כן היאך נקיט לישנא דאיכא למיטעי לומר דארישא נמי קאי דלא בעינן עומד על גביו משא"כ אליבא דר"א מיתוקמא שפיר דאמצעיתא קאי ובהאי שינויא דגדול עומד על גביו כ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף לענין בני כריתות כמו שאפרש לקמן בעזה"י ודו"ק:

12 תוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו לר"א פריך דר"מ לא חייש כו' עכ"ל. הא דפשיטא להו דאף למאי דס"ד מעיקרא פשיטא דר"מ לא חייש היינו דעכשיו סברי התוספות דהא דאמרינן בשמעתין אמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא ולא נסתפק בה שום אדם ומש"ה הוכרחו לפרש כולהו סוגיין אליבא דר"א דוקא דקשיא להו משליחות וכריתות ומה שהכריחם לפרש בפשיטות דההיא דר"נ מילתא באפי נפשה היא נראה שהוציאו כן מדמקשינן בריש מכילתין בפשיטות דף ג' ע"ב ממימרא דר"נ אמילתא דרבה ואי ס"ד דההיא דר"נ דוקא מחמת קושיא היא לא הוי מקשה עלה דרבה דלמא רבה כאינך אמוראי דהכא סבר דמוקי למתניתין דהכא כר"א ואין הכרח לדר"נ אע"כ דמימרא באפי נפשה היא וליכא מאן דפליג מיהו לשיטת ר"י ז"ל בסוף הדיבור דע"כ ההיא דר"נ לאו מימרא באפי נפשיה היא אלא מחמת קושיא העלה כן ולא תיקשי לשיטת ר"י מההיא דריש מכילתין שכבר כתבתי בריש מכילתין שם ליישב בטוב טעם עיין עליו. מיהו לפי סברת התוספות עכשיו דהא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא א"כ ע"כ הא דאמר ר' נחמן גופא בסמוך לאו מילתא היא דאמרי מדקא פסיל לעובד כוכבים הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר היינו לענין אוקימתא דמתניתין בלבד הדר ביה דא"א לאוקמי מתני' כר"א דפסיל בעובד כוכבים אלא כר"מ דמכשיר אבל בהא דמכשיר ר"מ בעובד כוכבים מעיקרא נמי הוי ידע לה מההיא דמצאו באשפה ודו"ק. ובעיקר פירושם שכתבו דלר"א פריך כתב מהרש"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל היינו דהמקשה סמיך אסוגיא דלעיל במחובר דמוקמינן לה כר"א ונראה מכוונתו דאע"ג דאיכא דמוקי למתניתין דמחובר כר"מ מ"מ הכא פריך להנהו דמוקי כר"א. אבל עדיין קשיא לי א"כ דאסוגיא דלעיל סמיך הא אוקימנא לעיל בהדיא בשייר מקום התורף וליכא למימר דהמקשה סבר דאף בשייר מקום התורף אין להכשיר מיהא לכתחלה כדגזרינן במחובר לכתחלה טופס אטו תורף הא ליתא דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא של התוספות לענין שליחות ובני כריתות ומקשו נמי אמאי מכשרינן בעובדי כוכבים ואי ס"ד דבשייר מקום התורף איירי אין כאן מקום קושיא דאי לאו דעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה עביד לא הוי פסלינן בעובד כוכבים בטופס וכמו שאבאר עוד באריכות והנלע"ד דפשיטא להו דהכא אכתי לא איירי בשייר מקום התורף מסוגית הש"ס והמקשה גופיה נהי דאסוגיא דלעיל סמיך והתם בשייר איירי היינו משום דקתני אין כותבין במחובר והדר קתני כתבו אלמא דרישא בטופס וסיפא בתורף משא"כ מתני' דהכא לא משמע ליה להמקשה לאוקמי בשייר מדקתני סתמא כתבו ודוקא הנהו אמוראי דלקמן מוקי לה בשייר ודו"ק ועיין בסמוך:

13 בא"ד ולהכי נמי בפ' מצות חליצה ממעט חרש כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה הוצרכו לכך דהא שם בפ"ק דחולין כתבו התוספות בשם הירושלמי דדוקא בכתיבת הגט הוי מחשבת הקטן מחשבה גרועה ולא הוי כמעשה משום שזה כותב וזה מגרש אבל היכא שגוף המעשה מתייחס להקטן הוי כמעשה גמור דפשיטא לן שם בחולין דמהני בקטן וא"כ ה"נ כיון דבחליצה החליצה בעצמה מתייחסת להקטן הוה ליה כמעשה גמור דמהני וחרש נמי משמע דהוי כקטן כדאיתא ריש פרק מי שהחשיך וביבמות בדוכתי טובא. מיהו התוס' קושטא דמילתא נקטו דמה שהב"ד מזהירין אותן הוי כגדול עומד על גביו ומהני אף בלא טעם הירושלמי. אמנם מ"מ צריכין אנו לשיטת הירושלמי לפי פירוש התוספות דאלת"ה תיקשי למאי דמסקו התוספות דגיטין עדיף מחליצה דשוטה פסול בחליצה אף בעומד על גביו ובגיטין כשר אף בשוטה א"כ להנהו אמוראי דמוקי בסמוך דוקא בשייר מקום התורף ומשמע מלשון התוספות דעומד ע"ג לא מהני תיקשי אמאי לא מהני באמת בחרש וקטן מיהא במכ"ש דחליצה ולמאי דכתיבנא א"ש דהנהו אמוראי דלקמן סברי כשיטת הירושלמי דחליצה עדיף מגיטין משום דהו"ל כמעשה אבל בשוטה דלא שייך האי טעמא דאין לו מעשה כדמוכח שם בחולין משו"ה פסול אבל בגיטין שזה כותב וזה מגרש פסול בשלשתן בתורף דגדול עומד ע"ג לאו מילתא היא לדידהו ודוקא לרב הונא דאמר גדול עומד ע"ג מהני קשיא להו להתוס' א"כ אמאי מכשיר בשוטה דהא פסול בחליצה אף ע"ג דהב"ד עומדין ע"ג אע"כ דלרב הונא גיטין עדיף מחליצה דלא כשיטת הירושלמי אבל הנהו אמוראי ע"כ סברי כשיטת הירושלמי. וכה"ג צריך לפרש בשיטת ר"י ז"ל בסמוך דלפירושו הא דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה היינו אליבא דר"מ דלשמה דגיטין מילתא דרבנן היא משא"כ לר"א וא"כ תיקשי להנהו דמוקי כר"א ובשייר דוקא אמאי בעינן שייר בחרש וקטן דנהי דלר"א מילתא דאורייתא היא אפ"ה הא מכשרינן בחליצה אלא ע"כ דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין היכא דשייך מעשה מה שא"כ בשוטה פסול הכא והכא ודו"ק:

14 בא"ד וא"ת ואכתי הא לאו בני שליחות נינהו כו' עד ועוד פיר"י. כל זה נמשך דוקא לשיטתם דאדר"א פריך ומשמע להו נמי דלענין כתיבת התורף איירי כל השקלא וטריא דרב הונא ודרב נחמן משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך דרב הונא נמי איירי לענין טופס וכבר כתבתי דאפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל וכמו שאפרש עוד לקמן אם כן אין מקום לכל האי שקלא וטריא דלעולם דבעינן שליחות ובני כריתות אלא בטופס לא איכפת לן וכמו שאבאר. והרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבעינן שליחות ובני כריתות דמהאי טעמא החמיר לענין כתיבת עבד משום דלאו בר שליחות ובר כריתות הוא ולקמן אפרש בהרחבת הביאור:

15 בא"ד ונראה דלא שייך לפסול כו' או חתימה לר"מ כו' אבל כתיבה לר"א כו' אין לפסול כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי לא גזר ר"א כתיבה אטו חתימה דהא שמעינן לר"א דגזר חתימה אטו כתיבה כמ"ש התוספות לעיל דף ד' בד"ה מודה ובשלמא לשיטת רבינו תם לעיל דף ד' שכתב דעידי חתימה לא מהני מן התורה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה עם עידי מסירה א"כ תו לא משכחת פסולא דאורייתא בחתימה אלא מדרבנן גזירה משום כתיבה א"כ פשיטא דהכא לא שייך לגזור כיון דבחתימה גופא כשר אבל לשיטת הרבה פוסקים דקיימי כשיטת הרי"ף ז"ל דמדאורייתא מהני נמי עידי חתימה לחוד א"כ אמאי לא גזרינן לר"א כתיבה אטו חתימה לחוד בלא ע"מ דהוה ליה פסולא דאורייתא. מיהו לפמ"ש בשמעתין בלשון רש"י ז"ל אתי שפיר דלענין בני כריתות לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה דהא הני דלא בני כריתות נינהו היינו חש"ו ועובד כוכבים ועבד בלא"ה כ"ע ידעי דלאו בני עדות נינהו ואינן חותמין בשום שטר וק"ל:

16 בא"ד ועוד אור"י דמצינן למימר דסוגיא כו' עכ"ל. הא דנאיד ר"י מפירוש ראשון של התוס' דהוי אליבא דהילכתא כר"א נראה לענ"ד דאף למאי דמספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות בכתיבת גיטין מ"מ פשיטא ליה דבעינן כריתות דסבר ר"י ז"ל דלא תליא הא בהא אלא כשיטת רש"י ז"ל דמוכתב ונתן ילפינן מי שישנו בכלל כתיבה ותו לא שייכא ראיית התוס' ממילא ואם כן מדשקיל וטרי התלמוד לענין כתיבת עובד כוכבים אלמא דלא מיתוקמא כר"א אלא כר"מ דלר"א ודאי פסול משום דלאו בר כריתות הוא וכן מה שכתבו התוס' מעיקרא לחלק דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה לא משמע ליה לר"י אלא לעולם שוטה פסול אף בעומדים ע"ג בכל פסולי דאורייתא וא"כ ע"כ למאי דס"ד עכשיו דלענין תורף איירי כמו שכתבתי תו לא מיתוקמא כר"א אבל להנהו אמוראי דמוקי בשייר כבר כתבתי דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין לענין חרש שוטה וקטן כשיטת הירושלמי. ונ"ל עוד לפיר"י דעכשיו לא צריכין נמי לחלק בההיא דכולן ששחטו ואחרים רואין אותן לומר דרואין אותן לא חשיב כעומדין ע"ג ואפ"ה מדייק התם שפיר מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה דאי ס"ד דבעי כוונה תיקשי אמאי מכשרינן שחיטת שוטה הא לגביה לא מהני עומד ע"ג באיסורי דאורייתא כדמוכח מחליצה וזה ברור ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל נמצא שכל זה הכריחו לר"י ז"ל לפרש שיטה אחרת דכל הסוגייא דרב הונא ור"נ איירי אליבא דר"מ ודו"ק:

17 בא"ד וס"ד לר"מ נמי בעינן כו' דגזרינן כתיבה כו' וה"ה דחש"ו פסולין אי בעינן שליחות עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק מאי מספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות לפי פירושו עכשיו תיפשוט ליה מדידיה א"כ אכתי מאי מהני לרב הונא אפילו אליבא דר"מ גדול עומד ע"ג דאכתי לאו בני שליחות נינהו וכיון דס"ד עכשיו דלר"מ גזרינן כתיבה אטו חתימה לענין לשמה ה"נ ליגזור לענין דבעינן בני שליחות אלא שכבר כתבתי דבכה"ג לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה כיון דבלא"ה א"א לחתום אפילו בשאר שטרות מאן דלאו בר שליחות הוא כגון חש"ו ועובד כוכבים ועבד דהא לאו בני עדות נינהו ודוקא לענין לשמה דשייך אפילו בכשרים ואינו נוהג אלא בגיטין מש"ה ס"ד דלר"מ נמי גזרינן כתיבה אטו חתימה וק"ל:

18 בא"ד וכן משמע דאפילו לר"מ ס"ד דבעי כו' דהא לבתר דאוקי כו' פריך והא ודאי עובד כוכבים כו' עכ"ל. הנראה מזה דר"י ז"ל מפרש בלשון שני שכתב רש"י ז"ל דההיא והא ודאי עובד כוכבים בלשון קושיא איתמר ועלה שני ר"נ ואמר אומר היה ר"מ ולא דמימרא באפי נפשה היא ובזה אתי שפיר דלא תיקשי לפיר"י דרב הונא ס"ד דר"מ בעי כתיבה לשמה מדרבנן ועלה שקיל וטרי ר"נ אי איתא לדרב הונא עד דמסיק הדר אמר לאו מילתא דאמרי דמדקא פסיל לעובד כוכבים כו' ולמה הוצרך לכך ותיפוק ליה דמעיקרא נמי הוי קים ליה לר"נ דאפי' מצאו באשפה כשר ולמאי דפרישית ניחא דר"נ לא קים ליה במילתא דר"מ מעיקרא אלא מחמת קושיא דעובד כוכבים העלה כן וכ"ש ללשון שני של פיר"י ז"ל פשיטא דההוא דמצאו באשפה לאו מימרא באפי נפשה היא וק"ל:

19 בא"ד ועוד נראה דהשתא ס"ד דלר"מ נמי בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא כו' עכ"ל. נמצא דלפי שיטה זו הדרא קושיא לדוכתא לענין שוטה אמאי מכשרינן הכא בגדול עומד ע"ג טפי מחליצה וצריך לפרש כמ"ש התוספות לעיל דגיטין עדיף מחליצה ודלא כמ"ש בשיטה ראשונה של ר"י ז"ל דנחית לשיטת הירושלמי וכן כל השקלא וטריא שכתבו התוס' לעיל לענין בני שליחות ובני כריתות עדיין במקומו לפירוש זה האחרון כמו לראשון משא"כ לפירוש האמצעי וא"כ יש לדקדק מה הרווחנו בזה הפירוש השלישי טפי מהפירוש הראשון אלא דאיכא למימר דלישנא דשמעתא משמע להו עכשיו כפירוש זה האחרון מדלא הזכיר בגמ' אי איירי אליבא דר"א או אליבא דר"מ עד לקמן וא"כ משמע דמעיקרא איירי הכל אליבא דכו"ע וע"כ היינו משום דס"ד דר"מ ור"א לא פליגי לענין כתיבה עד דאסיק ר"נ לקמן מחמת קושיא דלר"מ מצאו באשפה כשר ולאו מימרא באפה נפשה היא וק"ל:

20 בא"ד ונקיט חש"ו וה"ה עובד כוכבים אי נמי לא נקיט עובד כוכבים כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שכל זה הוא לכל הפירושים של התוס' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאגב חורפיה ושיטפיה לא דק שפיר דלא מיבעיא דלפר"י האמצעי לא מצי קאי דלא מצינן כלל לאוקמי מתניתין נמי כר"מ דא"כ תיקשי שוטה אמאי מכשיר הכא טפי מחליצה דהא לר"א הוי מדאורייתא וכן למה שנסתפק ר"י אי בעינן שליחות א"כ פשיטא דלא מיתוקמא מתניתין כר"א וכ"ש לפמ"ש דלפר"י האמצעי פשיטא ליה דבעינן בני כריתות א"כ בלא"ה לא מצי למינקט במתניתין עובד כוכבים אליבא דר"א דלאו בני כריתות נינהו. אלא דנראה לענ"ד ברור דדברי התוס' כאן לא מצי קאי נמי לפירוש ראשון של התוס' כיון דלההיא פירושא ע"כ דההיא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא וא"כ בלא"ה הא דנקיט חש"ו לאו רבותא היא כלל אלא עיקרא דמילתא אסיפא דמתני' סמיך דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו וא"כ לא שייך למידק כלל דליתני נמי עובד כוכבים דאדרבא אפילו חש"ו משנה שאינה צריכה היא לר"מ אבל לפירוש האחרון של התוספות דמעיקרא ס"ד דלר"מ נמי בעינן מדאורייתא כתיבה לשמה עד דמסיק רב נחמן מחמת קושיא דמצאו באשפה כשר ולענין שוטה סברי עכשיו כמו לפירוש הראשון א"כ דייקו שפיר דהו"ל למיתני עובד כוכבים דהא לא שמעינן כלל לההיא מילתא דמצאו באשפה אלא מדפסיל לעובד כוכבים לענין הבאה ולא מההיא דאין קיום הגט כדמוכח לפי זה הפירוש דר"נ גופיה הוי ס"ד דעובד כוכבים פסול לר"מ אי לאו מתני' דלקמן. וא"כ קשיא להו שפיר אמאי לא תנא לעובד כוכבים להתירא וע"ז מסקו דהיינו משום דמתוקמא נמי כר"א ודו"ק: