פני יהושע על גיטין נ׳

1 גמרא אמר רב הונא ת"ש מעיקרא דתקנתין כו' ואי ס"ד מיתמי האי משום דיתמי הוא תיובתא. פירוש אי ס"ד דביתמי איירי מאי איריא טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מטעמא דחינא דהא אפילו הוי שייך טעמא דחינא בכתובה כמו טעמא דנעילת דלת בבע"ח אפ"ה לא הוי חיישינן לחינא גבי יתמי כדלא חיישינן נמי לנעילת דלת בבע"ח לגבי יתמי להגבותו מבינונית אבל קשיא לי אכתי אמאי מסקינן הא דמר זוטרא בתיובתא משום האי קושיא דהא בסמוך בשמעתין מסקינן דהא דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי וא"כ נראה דדוקא בבע"ח שייך לומר דלא מסיק אדעתיה דמית לוה משום דניתן לגבות מחיים אבל בכתובה דלא ניתן לגבות מחיים וכדאמרי' לעיל בשמעתין להדיא כתובה דלאחר מיתה מגבי כו' אלמא דעיקר כתובה סתמא לאחר מיתה הוא דגירושין לא שכיחי כמו מיתה. ולפ"ז שפיר איצטריכא עיקרא דתקנתין דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן לחינא אפילו לגבי יתמי שתמנע לכתחילה להינשא משום דמסקא אדעתא דמיית ותדע דהא עיקר טעמא דחינא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא לענין השבעת כתובה או למכור שלא בב"ד ולענין ינתנו לכושל שבהם בכתובות דף פ"ד בכולהו איירי מיתמי ולאחר מיתה אלמא דודאי מסקא אדעתא דמיית בעלה וכ"ש דקשה טפי לפירוש רבינו חננאל בפירוש חינא לא שייך האי טעמא כלל אלא בשעת הגוביינא דהיינו לאחר מיתה דהיינו מיתמי. מיהו נראה ליישב דבלא"ה קשה יותר אעיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אתא לאפוקי מטעמא דחינא א"כ מ"ש דבכל דוכתי חיישי רבנן לחינא בכתובות ולא אמרינן יותר ממה שהאיש רוצה לישא דלפי זה ליתא לטעמא דחינא כלל כמ"ש לעיל דאף לשיטת רבינו חננאל הכי הוא אע"כ דהא דחיישינן בעלמא לחינא היינו דוקא בענין שהאשה תחוש לעצמה שתפסיד כתובתה לגמרי כגון בההיא דינתנו לכושל שבהן וכן בההיא דמוכרת שלא בב"ד שאם אתה אומר שצריכה ב"ד אפשר דהאשה בושה לבא לב"ד ותפסיד לגמרי וכן לענין שבועה ובכה"ג ודאי אפילו לענין נעילת דלת דבע"ח דמסקינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמית לוה אפ"ה היכא דמפסיד לגמרי ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה דמהאי טעמא איפסיקא הילכתא מלוה ע"פ גובה מהיורשים משום נעילת דלת וע"כ דהא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמית לוה היינו דוקא לענין בינונית וזיבורית דמשום האי רווחא פורתא לא מסיק אדעתא לנעול הדלת שמא ימות הלוה וא"כ לענין חינא דכתובה נמי הכי הוא דנהי דבעלמא חיישינן אפילו לגבי יתמי היינו היכא שתוכל הפסיד לגמרי משא"כ לענין בינונית וזיבורית פשיטא ליה לתלמודא דלא חיישינן לחינא גבי יתמי ולפי זה דמי טעמא דחינא לגמרי כמו טעמא דנעילת דלת בב"ח וא"כ מקשה הש"ס שפיר עליה דמר זוטרא אי ס"ד מיתמי אמאי איצטריך עיקרא דתקנתא לאפוקי מטעמא דחינא דבלא"ה לא חיישינן לחינא ביתמי כן נ"ל נכון ומתוך מה שכתבתי העליתי תירוץ מספיק על מה שהקשו התוספות בכתובות דף פ"ד דגבי כושל שבהן דהיינו כתובת אשה משום חינא חיישינן טפי לחינא מלחוש לנעילת דלת דבע"ח והכא בשמעתין לענין בינונית וזיבורית חיישינן טפי לנעילת דלת בבע"ח דגבי מה"ט מבינונית ולא חיישינן לחינא בכתובה להגבותה מבינונית ודחינן לטעמא דחינא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא למסקנא דשמעתין ע"כ עיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא איירי מיניה דידיה דומיא דבע"ח בבינונית ובכה"ג ודאי נעילת דלת דבע"ח עדיף משא"כ התם דלאחר מיתה איירי ודאי חינא דכתובה עדיף מנעילת דלת דבע"ח דלא מסיק אדעתיה דמית לוה שיכול לגבות מחיים ואף ע"ג דלפמ"ש היכא דמפסיד לגמרי בע"ח נמי מסיק אדעתיה אפ"ה חינא דכתובה בכה"ג עדיף טפי דלא ניתן כתובה לגבות מחיים ועיקר טעמא דחינא היינו לאחר מיתה היכא שתחוש שתפסיד לגמרי כדפרישית. ומתוך לשון התוספות בכתובות תבין דליתא לדברי מהרש"א ז"ל בפירוש התקנה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מחינא דר"ח אלא כפירוש מהרש"ל ז"ל ע"ש ותמצא כדברי וכמו שהוכחתי לעיל בלשון התוספות ודוק היטב:

2 תוספות בד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דלענין פחות שבכלים לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לקרקע דזיבורית עכ"ל. ופירושו מוכרח לפי פירוש התוספות אבל באמת שזהו דוחק דלענין פחות שבכלים נמי איצטריך קרא דבע"ח מנזקין לא ילפינן דאית ליה פירכא מה לנזיקין שכן הורע כחן בהקדש ובלא"ה מסברא איכא למימר דלענין תשלומין ודאי ב"ח עדיף מנזקין תדע דהא לפי אמת בנזקין אף אם יש לו מעות רשאי ליתן קרקע או סובין ובבע"ח צריך ליתן דוקא מעות אם יש לו שכן הסכמת כל הפוסקים כמ"ש ר"ת בפ"ק דב"ק וכן אם יש לו קרקעות ומטלטלין בניזקין רשות ביד הניזק ליתן לו ממה שירצה ובבעל חוב צריך ליתן לו מטלטלים דוקא אם רוצה המלוה בכך משום דמקרבא טפי לזוזי וא"כ לענין פחות שבכלים נמי אי לאו קרא הוי אמינא דצריך ליתן לו מהמובחר שיש לו דדוקא ניזקין ילפי כולהו מהדדי בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף מה שאין כן בבע"ח ומה נמלצו לחיך אמרי יושר של הרמב"ן ז"ל בס"פ גט פשוט שכתב דאע"ג דפחות שבכלים מיטב הוא היינו לענין תשלומין דוקא אבל האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט לא איירי כלל בתשלומין אלא שנכנס למשכנו ובתורת משכון מוציא אליו פחות שבכלים ואע"ג דאינו רשאי למכרו דלאו בתורת פרעון שקליה וא"כ דאפילו לענין משכון חס רחמנא עליה דלוה להוציא פחות שבכלים ממילא דכל שכן לענין פרעון אפילו בקרקע חס רחמנא דיהיב ליה זיבורית ע"ש שכתב שכן מבואר בירושלמי בפרקין והדברים נכוחים למבין:

3 בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל. ונראה מבואר מפירושם דאפילו היכא שכתב אחריות מפורש בשטר אפ"ה שייך פלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא דהא בשמעתין בהכי איירי שכתוב בו שבח וכ"כ התוספות להדיא ס"פ ג"פ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון התוספות במשנתינו בד"ה אין נפרעין אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן כתב דאיכא למימר דרבא נמי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא דשאני הכא שכתב אחריות מפורש בשטר ובהא כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא וכבר כתבתי בלשון התוספות לעיל במשנתינו שיש להקשות קושיא עצומה לשיטה זו מסוף פרק גט פשוט אלא דמסוגיא דשמעתין נמי קשה דאם כן מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא ניזקין מדאורייתא בעידית ומאי קושיא דבניזקין נהי דמדאורייתא בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שיעבודא לאו דאורייתא מה שאין כן בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר ודאי שיעבודא דאורייתא והש"ך בח"מ סי' ל"ט הרגיש בזה וכתב דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ולכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין יורשין והביא ראיה לדבריו. ולענ"ד א"א להעמיד שיטה זו כדמוכח ממימרא דרבא גופא ספ"ק דערכין דכל השקלא טריא דמלוה הכתובה בתורה היינו דוקא לענין גוביינא מדרבנן עשאו כמלוה בשטר וכן נראה מלשון התוספות פ"ק דקידושין דף י"ג שהם בעלי סברא זו אבל לומר דמלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה בשטר זו לא שמענו ומה שהעליתי בענין זה תקצר היריעה מהכיל וכבר כתבתי קצת בביאורי לח"מ סי' ל"ט ודעתי להוסיף אי"ה קונטרס מיוחד בתכלית הביאור ואין כאן מקומו מיהו מצד אחר נ"ל שאין דברי התוספות כאן מוכרחים דשפיר מצינן למימר דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן ואפ"ה א"ש הא דקאמר כיון דמדאורייתא בעידית והיינו מיניה דידיה ממילא דלתקנת חכמים דגבי מיתמי היינו נמי כדינא דאבוה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ותדע דהא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מודה דמדרבנן גובה מלקוחות כל א' כדינו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית דהכי איתא להדיא בברייתא בפ"ק דב"ק מכרן כאחד כולם נכנסין תחת הבעלים ניזקין בעידית ב"ח בבינונית והלכה מורווחת היא בישראל ומעולם לא נחלק אדם על זה וכיון דאפילו בלקוחות דעדיפי מיורשים אמרו כן אם כן סובר רבא דביורשים נמי הכי הוא דכיון דשיעבודא מיהא מדרבנן ממילא דתקנו כעין דאורייתא שגובה כל א' כדינו דאורייתא לגבי אבוהון אלא דוקא בבע"ח כיון דמדאורייתא בזיבורית ורבנן הוא דתקנו בבינונית משום טעמא דנעילת דלת ממילא דאזלינן בתר טעמא כיון דמיתמי לא שייך נעילת דלת כדאמרינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה מש"ה אוקמוה אדאורייתא כיון דלא שייך האי תקנתא ביתמי מה שאין כן בפירש לו השבח דלאו משום נעילת דלת גובה מאבוהון אלא מדאורייתא ממילא דדיינינן להו מדרבנן כדינא דאבוהון כמו הלקוחות ומשו"ה פריך שפיר מניזקין דהוי נמי מדאורייתא מעידית מיניה דידיה ואפ"ה מיתמי בזיבורית. ואחר העיון מצאתי קצת מדברי בלשון הש"ך אלא שלא נתן טעם וראיה לדבריו ולמאי דפרישית א"ש טפי. אמנם כן אחר כל אלה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דהרשב"א ז"ל והש"ך היאך אפשר לומר כלל דרבא בשמעתין סובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיפוק ליה דעיקר מימרא דרבא בשמעתין היינו ממימרא דעולא דב"ח דבר תורה בזיבורית ובסוף פרק גט פשוט קאמר עולא שיעבודא דאורייתא ורבה פליג עליה ואמר שיעבודא לאו דאורייתא ומקשה הש"ס דרבה אדרבה ואמרינן התם וכי תימא איפוך דרבה לדעולא והאמר עולא ד"ת ב"ח דינו בזיבורית אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמאן דאית ליה הא דעולא דב"ח דין תורה בזיבורית ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא ואע"ג דהא דאמרינן ב"ח דינו בזיבורית היינו מיניה דידיה כבר צווחו קמאי דקמאי בפירושים שונים בהסוגיא דפרק גט פשוט ואף אני בעניי הכינותי ליישב בכמה דרכים בעה"י סוף כל דבר התלמוד סובר בפשיטות דמאן דאית ליה הא דעולא ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דרבא בשמעתין מההיא דעולא דייק למילתיה א"כ ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא. ולפענ"ד הקושיא עצומה ג"כ על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם שפסקו בסוף פרק גט פשוט כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה כולם כא' כתבו דקי"ל כהא דעולא ד"ת ב"ח בזיבורית וכן נראה מלשון התוספות כאן כמו שאבאר בסמוך וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא בגמרא מסקינן פרק גט פשוט דהא בהא תליא כדפרישית ולדעתי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועיין בחידושי לקידושין דף י"ג ע"ב ושם תירצתי לנכון ובקונטרס אבאר אי"ה באריכות גדול ודוק היטב:

4 בא"ד ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית כו' דקסברי שיעבודא לאו דאוריית' כו' עכ"ל. ויש לדקדק היאך אפשר לומר דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא דהא בפרק כל שעה גבי פלוגתא דאביי ורבא בב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא אמרינן התם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ואתא מלוה ופריק ובשלמא לענין זבין לוה דאתא מלוה וטריף מלקוחות יש לומר דהיינו מדרבנן אבל לענין אקדיש לוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ שפיר אקדיש והיאך הפקיעו חכמים שיצאו הקדש לחולין. מיהו אפשר כיון שתקנו חכמים שיעבוד נכסים א"כ אוקמוה ברשות המלוה וממילא דאין יכול להקדיש והו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. ותדע דהכי הוא דהא ממתני' מייתי התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ומדלא מקשינן מהאי מתניתין עליה דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאיהו נמי מודה דאין יכול להקדיש. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דאביי סבר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא דליכא למימר דאף למ"ד שיעבודא דרבנן נמי למפרע גובה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דאמר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא שיעבודא דאורייתא וכפירוש הרשב"ם ז"ל שם דכיון דיש לו פי שנים אלמא דהו"ל כמאן דאחזיק בחיי דאבוהון ומאי קושיא דלמא אף למאי דסבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה מצי סבר דהו"ל כמאן דאחזיקו בחיי דאבוהון דלמפרע גובה אע"כ דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא מצי סבר למפרע גובה דנהי דמ"ד מכאן ולהבא גובה אין הכרח אי סבר שיעבודא דאורייתא או לא דמדאורייתא נמי יש לומר דמכאן ולהבא גובה דהכי הוא לקושטא דמילתא אבל מ"ד למפרע גובה ע"כ שיעבודא דאורייתא וא"כ אביי דאמר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא וצריך עיון ליישב:

5 בא"ד א"נ לא פלוג רבנן ביתמי עכ"ל. וקשיא לי תינח למר זוטרא דמסברא אמר הכי אבל לאביי דקאמר תדע ודאי קשה מאי ראיה מייתי שהרי על זה אנו דנין דאי ליתא לדמר זוטרא ע"כ דפליגי רבנן ביתמי דלעולם אוקמוה אדאורייתא וא"כ מאי מייתי תדע מבע"ח דלמא שאני התם דמדאורייתא בזיבורית אם לא שנאמר דאביי לית ליה הא דעולא דב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא מדאורייתא בבינונית כמ"ש לעיל בברייתא דר"ש דדריש טעמא דקרא ומשום שמא יקפוץ וילוונו ושלא ינעול דלת אמרה תורה בבינונית אלא דהתוספות ודאי לא נחתו להכי כמ"ש לעיל דנהי דבב"ק דף ט' אמרינן להדיא דעולא תנאי היא כתבו שם לפרש בענין דכ"ע סברי עיקר מילתא דעולא ואפילו ברייתא דר"ש דלעיל בשמעתין. ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש שם בחידושינו לב"ק. אבל יש לי בזה מקום עיון על דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שכתב בשמעתין דהלכתא כרבא ואח"ז כתב ומיהו איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימו בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שמצאנו להרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט שפסק בהדיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דמר זוטרא משמיה דרב נחמן ואביי נמי מצו סברי דשיעבודא דאורייתא ואפ"ה סברי דבכל ענין אין גובין מיתומים אלא זיבורית אפילו כשפירש לו שבח והיינו ע"כ כתירוץ השני של התוספות כאן דלא פלוג רבנן ואי ס"ד דהרי"ף ז"ל סובר כעולא כמ"ש הרב הבית יוסף בשמו בטוח"מ סי' ק"ג ע"ש א"כ היאך כתב הרי"ף ז"ל כאן דליתא לדרבא משום דהו"ל ר"נ ואביי רבים לגביה ותיפוק ליה דמימרא דאביי נדחה בע"כ דאיהו לית ליה דעולא ואנן קיי"ל כעולא ממילא אזלא ליה תדע דאביי וממילא הו"ל לפסוק כרבא מיהו כבר כתבתי דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתבו ברייתא דר"ש והוסיפו להעתיק מ"מ אמרה תורה ב"ח בבינונית אלמא דליתא לדעולא ומ"ש הבית יוסף להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו להא דעולא לא זכיתי למצוא היכא כתב הרי"ף כן דבפ"ק דב"ק מייתי דעולא תנאי היא ולא הכריע ואם יצא כן להרב הב"י ממ"ש הרי"ף ז"ל סוף פ' גט פשוט הא דאמר עולא דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה ממשועבדים דשיעבודא דאורייתא ומשמע שם בגמרא דהאי מימרא דעולא ואידך מימרא דיליף דב"ח מן התורה בזיבורית תרווייהו בהדי הדדי מישך שייכן ואי משום הא לא איריא דודאי מאן דאית ליה דב"ח מן התורה בזיבורית מקרא דעולא דוהאיש אשר אתה נושה בו ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא כדאמרינן שם בגמרא אבל לעולם אפילו מאן דאית ליה דעולא דשיעבודא דאורייתא אפ"ה מצי סבר דב"ח מדאורייתא בבינונית אי משום דקרקעות מפחות שבכלים לא ילפי דפחות שבכלים מיטב נינהו כמ"ש התוספות בסמוך או משום דוהאיש אשר אתה נושה בו בשליח בית דין מדבר דדרכו להוציא בבינונית כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דתנאי פליגי בפירושא דהאי קרא אי בבינונית או בזיבורית ולפ"ז נתיישבה שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כהוגן אלא דמשמע דלית להו דעולא וכ"כ הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל שסובר דלא כעולא ואם כן מ"ש בש"ע הלכה פסוקה בח"מ סי' ק"ג דבינונית וזיבורית ב"ח בזיבורית משום דקיי"ל כעולא ולפמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמ"ה ז"ל סוברים להדיא דליתא לדעולא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה סותרין זה את זה ולענ"ד צ"ע לדינא ודוק היטב:

6 בד"ה מאי עידית כו' ועוד דפירש הקונטרס כו' אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכה"ג פריך בפ"ק דב"ק עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל במשנתינו דמלשון רש"י ז"ל שם בד"ה בעידית משמע שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק דדוקא היכא שגילה דעתו המזיק שרוצה ליתן לו בינונית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא שייך לומר הורעת כחו אצל בינונית וצריך ליתן כזולא דהשתא אבל אם אינו רוצה ליתן לו בינונית כלל אלא עידית דוקא לא כייפינן ליה וא"כ ממילא אין מקום לקושיית התוספות כאן על פירש"י ז"ל ודו"ק:

7 גמרא או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה כו' כבר כתבתי דאע"ג דבסוף פרק גט פשוט מסקינן דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אלמא דמסיק אדעתיה דמית לוה והכא מסקינן דל"ש גדולים ל"ש קטנים וע"כ משום דלא מסיק אדעתיה אלא דיש לחלק דדוקא לענין בינונית וזיבורית אמרינן הכא דלא מסיק אדעתיה אבל בעיקר הגוביינא מן היורשים שאם לא יגבה מהם יפסיד לגמרי בהא ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה וקל להבין:

8 גמרא בעי רב אחדבוי במתנה היאך ופירש"י היאך מגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים עכ"ל. משמע מזה דעיקר התקנה דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך אלא לענין משועבדים בינונית ובנ"ח זיבורית אבל כששניהם בינונית או זיבורית לא הוצרכה התקנה דמדינא לא מצי למיגבי מלקוחות אלא מבני חורין וכן משמע מהא דמסקינן ואיבעית אימא דשוו כולהו אהדדי אלמא דבכה"ג אתי שפיר דמדינא גובה דוקא מהאחרון וצריך ליתן טעם בדבר אמאי הוי הכי מדינא דליכא למימר כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב מש"ה לא מצי לגבות מלקוחות או ממקבלי מתנה כשיש נכסים ללוה גופא דאם כן בבינונית וזיבורית נמי אמאי איצטריכא תקנתא דהא מדינא נמי אם יש ללוה זיבורית ולערב בינונית אפ"ה אינו יכול לתבוע את הערב אע"כ דנכסי דבר איניש עדיפי בהא מערב דעלמא וא"כ אפילו בינונית ובינונית. לכך נראה דבבינונית ובינונית מדינא לא מצי למיגבי מלקוחות כיון דאיהו גופיה מצי למידחי מבינונית לבינונית מאיזה שירצה וא"כ כשמכר ללוקח מכר לו כל זכות שבידו נמצא דהלוקח יכול לדחותו מבינונית שלו לבינונית דבני חורין ומה"ט גופא פשיטא לתלמודא דבמתנה נמי הכי הוא שנתן לו כל זכות שבא' לידו דקי"ל נותן בעין יפה נותן טפי ממוכר והשתא אתי שפיר דלמאי דמסיק דשוו כולהו כהדדי שגובה מן האחרון דכיון שקודם שנתן להאחרון לא היה לבע"ח שום שיעבוד על מקבלי המתנה כ"א על אותו בינונית שנשאר ביד הנותן נמצא ששיעבודו הוא ביד האחרון:

9 גמרא ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' עיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל דמשמע ליה דמדינא הכי הוא דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית דכי היכי דאקדמיה לפרעון הכי נמי אקדמיה ליטול מן העידית או בינונית לגבי זיבורית וכתב שבעלי התוספות נסתפקו בזה ולפי' התוספות שלפנינו לא מוכח מידי דאיירי מזה ואף שאין אני כדאי לכאורה איפכא מסתברא דכיון שדין מקבלי המתנה על היתומים א"כ לעולם דינם בזיבורית ואם לא הספיקו הזיבורית כנגד כולם א"כ הראשון יפרע מהזיבורית והאחרונים מן הבינונית שכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דבבא קמא בשם הריב"א ז"ל שכל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחלה אפילו הם ניזקין שדינם מהעידית כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה ניזקין מהזיבורית ע"ש אם לא שנאמר דהרשב"א והרמב"ן ז"ל פליגי אשיטת הריב"א אלא דבש"ע סי' קי"ט הובא' דברי הריב"א ז"ל בלי שום חולק. ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן דפשטא דשמעתין הכי קאמר כיון דקפסיק ותני גובין מהאחרון אלמא דלעולם הדין כן ולא סגי בלאו הכי אף ע"ג דזימנין קמא בינונית ובתרא זיבורית כגון שהיורשים הגבו לקמא בינונית ולבתרא זיבורית דבדידהו תליא כיון דמיתומים לעולם בזיבורית. וא"כ כיון דלפירוש התוספות איירי הכא במתנת שכ"מ במקצת שדינם על היתומים א"כ אתי שפיר כדפרישית וכן העלה הרשב"א ז"ל גופיה דאיירי במתנת שכ"מ במקצת ע"ש ודו"ק:

10 תוספות בד"ה אע"ג דקמא בינונית קשה קצת כו' והא רישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדין כולם כו' דהתם פשיטא דשקיל בינונית עכ"ל. ולענ"ד דבר זה צריך עיון דלפמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם כתב שם דאפילו גבי יורשים רשות ביד הב"ח ליקח מאיזה מהם שירצה אם אין לכל אחד שדה שלימה ולא שיטול מכל אחד חצי שדה וכתב שם בשם רבי יהודאי גאון דה"ה לשני לקוחות שלקחו כאחת רשות ביד הבע"ח לגבות מאיזה מהם שירצה ואין ללוקח אחד על חבירו כלום ולא חילק שם בין בינונית לזיבורית וא"כ משמע דדוקא היכא שנתרצו כל הלקוחות כאחד וכן היורשים צריך לגבות כדינו אבל אם לא נתרצו יכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ"כ שם הסמ"ע סי' ק"ח וא"כ הא דקתני הכא גובה מכולם מצי לפרש שפיר שגובה מכל אחד מהם שירצה וכן משמע שם בתוספות שכתבו דהא דבא ב"ח וגבה חלקו של אחד מהם היינו כשעשאו אפותיקי ולא ניחא להו לפרש שאחד מהם הוא בינונית ואחד מהם זיבורית דבע"כ גובה מזיבורית ואין יכול לגבות כלל מהבינונית שאין שיעבודו על היתומים בבינונית אע"כ דהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו דוקא כשנתרצו כל היתומים יחד אבל בלא נתרצו לא אלא דהתם משמע להו דאיירי מסתמא שתובע חובו מכולם כאחד ומש"ה הוצרכו לפרש באפותיקי משא"כ הכא מצינן לפרש דהא דקתני גובה מכולם היינו מאיזה מהם שירצה כיון שקנו כולם כאחת וצ"ע ודו"ק:

11 גמרא אין מוציאין לאכילת פירות מ"ט אמר עולא אמר ר"ל לפי שאינן כתובין כו' והא דקתני מפני תיקון העולם אף ע"ג דמדינא נמי אינו גובה ממשעבדי במלוה ע"פ מיהו עולא משמיה דריש לקיש קאמר לה וכן רבי אסי משמיה דרבי יוחנן ורבי יוחנן ור"ל לטעמייהו דסברי בפרק גט פשוט שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר אלא דאכתי איכא למידק כיון דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן כתובין א"כ מאי שנא דנקיט הני טפי משאר מלוה ע"פ דלא גבי ממשעבדי מדרבנן משום פסידא דלקוחות מיהו לפירש"י אתי שפיר דאכילת פירות לאו בע"פ היא אלא בשטר אלא משום תיקון העולם עשאוהו כמידי דלא כתיבא ותדע דהכי הוא דהא קי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דמכירה אית לה קלא וא"כ לפ"ז אפשר דמדינא שבח ופירות נמי היה ראוי לגבות ממשועבדים שבשעת המכר יצא הקול שמכר שדהו וקיבל אחריות על השבח ועל הפירות אלא דמפני תיקון העולם עשאוהו כדבר שאין לו קול וכנ"ל:

12 רש"י בד"ה לפי שאין כתובין כו' אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא עכ"ל. נראה מפירוש רש"י ז"ל דאיירי בנגזל שטרף מהלוקח מגזלן השדה עם הפירות וחוזר לגבות הקרן ממשועבדים והפירות ושבח מבני חורין וכ"כ להדיא במשנתינו וכ"כ הרב מברטנורה אלא שהתוספות יום טוב השיג עליו וכתב שאוקימתא זו נדחית בגמרא בפ"ק דב"מ אלא דאוקמוה התם בבא נגזל לגבות פירות מגזלן ע"ש וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. ושארי ליה מאריה לבעל תי"ט שכתב שאוקימתא זו שכתב רש"י ז"ל והברטנורה נידחית בגמרא ונהי דהכי הוא לפום ריהטא מהסוגיא דב"מ דף י"ד ע"ב היינו אליבא דשמואל דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אין לו שבח ללוקח ומשום הכי שקיל וטרי התם לאוקמי ההיא דשמעתין בנגזל גופא משא"כ למסקנא שם דף ט"ו דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ממילא דמוקמינן למשנתינו דלאכילת פירות ולשבח קרקעות כפשטיה דאיירי בלוקח מגזלן שבא לטרוף הפירות שטרף הנגזל ממנו ובהכי איירי סוגיא דשמעתין דאמרינן לפי שאינן כתובין ואינן קצובין והיינו דוקא אי איירי בלוקח משא"כ אם נפרש דאיירי בנגזל גופיה מוקמינן לה התם בפ"ק דמציעא דאיירי שעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות ולפי זה לא שייכי כלל הנהו טעמי דאינן כתובין ואינן קצובין כמו שהקשו שם באמת בתוס' בד"ה כשעמד בדין ע"ש וכל זה ברור ומה שדקדק בעל התוספות י"ט מדקתני לאכילת פירות כבר כתבתי בזה בחידושי לב"מ ובאמת אתי שפיר שכל הפירות שאכל הלוקח צריך לשלם לנגזל ואח"כ חוזר הלוקח עליהם וכל זה ברור ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות צ"ע ודו"ק:

13 בד"ה מעיקרא להכי איתקין כו' לפי שאין לך אדם רוצה ליקח כו' אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית עכ"ל. נראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה כתובה אמאי תקנו חכמים שיגבה ממשעבדי ולא חששו לתיקון העולם אע"ג שכל אדם יש עליו חוב זה אלא לפי שהוא דבר קצוב לא חששו בכך משא"כ במזון אשה ובנות שחוזרין עליו עולמית הו"ל דבר שאין לו קצבה מש"ה חששו לפסידא דלקוחות. ולפ"ז היה נראה לכאורה דרש"י ז"ל סובר דלרבי יוחנן וריש לקיש כתובין וקצובין בעינן אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו רבי אסי ורבי זירא לומר מעיקרא הכי איתקין הו"ל למימר בפשיטות דמזון האשה ובנות נמי לא גבו מששעבדי לפי שאינן קצובין לכך נראה דודאי אפילו לרש"י סברי ר' יוחנן וריש לקיש דבעלמא לא תליא מידי בקצובין או אינן קצובין דאף בשאין קצובין לא חששו לתיקון העולם כיון שכתובין תו לא שייך לומר אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו אלא דוקא במזון האשה ובנות שכל אדם מוטל עליו חוב זה מתנאי ב"ד וא"כ אין לך אדם שקונה שדה מחבירו כיון שאין לדבר קצבה משא"כ כתובה דהוי קצובין עשו תנאי ב"ד לגמרי דליהוי ככתובין ובאכילת פירות ושבח קרקעות אף על גב דאינן קצובין אפ"ה אי הוו כתובין הוי גבי ממשעבדי כיון שאין דבר זה דלוקח שדה גזולה מצוי בכל אדם לא שייך תיקון העולם בזה אלא לפי שאין כתובין כך נראה לי:

14 תוספות בד"ה כתובין הן כו' וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כו' וי"ל דהשתא לית ליה האי שינוייא כו' עכ"ל. משמע מזה דבמסקנא בטעמא דאימור צררי אתפסה לחוד סגי לענין מזון האשה והבנות דלא גבי ממשעבדי וקשיא לי מאי תיקון העולם דקאמר במתני' הא מדינא לא גביא משום חששא דצררי אתפסה וריהטא דכולא סוגיין משמע דתיקון העולם דקתני במתני' אכולהו קאי וכן בברייתא דלקמן דקתני מזון האשה והבנות דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הוי טעמא משום אין כתובין או אין קצובין ובמזון הבנות לא איצטריכו להני טעמי אלא חששא דצררי אתפסה ובשלמא לתירוץ השני שכתבו כאן אתי שפיר דדוקא בקנו מידו שייך טעמא דצררי וא"כ היכא שלא קנו מידו דלא שייך חששא דצררי הוצרכו להנך טעמי דאין כתובין או אין קצובין והיינו נמי תיקון העולם דמתני' אבל לתירוצם הראשון קשה מיהו בפרק הנושא כתבו התוספות עוד תירוץ אחר דאיצטריך טעמא דאין כתובין להיכא שהודה האב קודם מותו שלא התפיס צררי ע"ש וכאן לא רצו לפרש כן משום דלכאורה לא מיתסבר לומר דליהני הודאת האב לגבי לקוחות דהא בכל דוכתא פשיטא לן דחיישינן לקנוניא אע"כ דעיקר כוונת התוספות שם לאו לגבי לקוחות שקנו מהאב איירי אלא לענין לקוחות שקנו מהיורשים איירי דבכה"ג ודאי מהני הודאת האב דכיון שהודה האב קודם מותו ממילא אישתעבדי ניכסין ומזונות וכשמכרו היורשים אח"כ הו"ל כמוכר דבר שאינו שלהם אבל בשמעתין דאיירי בטעמא דקצובין משמע דאיירי לענין לקוחות שקנו מהאב כמו שאפרש בסמוך מש"ה לא רצו לפרש כאן דאיירי כשהודה כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות יבואר לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה ע"ש ודו"ק:

15 גמרא רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין. הש"ך בח"מ סי' ס' הקשה מכאן על הוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל לשלם אפילו מבני חורין ואפילו קנין לא מהני. וכבר חלקו עליו כל האחרונים אלא שהש"ך שם כתב דכולהו סוגיא דשמעתין ודפ"ק דמציעא משמע להדיא דלא כהרמב"ם ז"ל ורבותיו ע"ש שהאריך. ולענ"ד כוונתו דמוכח משמעתין ומסוגיא דפ"ק דמציעא דף י"ד דאכילת פירות ושבח קרקעות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חורין גובה והכא אמרינן דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן קצובין ואפ"ה גובה מבני חורין כן נ"ל בכוונת הש"ך ואי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל גופא לא קאמר אלא המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והיינו בדבר שלא היה חייב בו והיינו דמדמי ליה הרמב"ם ז"ל למתנה דלא מהני בדבר שאינו מסוים משא"כ אכילת פירות ושבח קרקעות דגובה מב"ח לאו משום דמחייב עצמו הוא דחייב אלא בי דינא הוא דמחייבי ליה תדע דהא איפסקא הלכתא שם בפ"ק דמציעא במוכר שדה ונמצאת שאינו שלו יש לו ללוקח מעות מהמוכר ויש לו שבח אע"פ שלא פירש לו השבח וכן לפירות וכן מבואר בכל הפוסקים בלי חולק ואע"ג שהמפרשים כתבו הטעם בזה דלענין שבח ופירות נמי אחריות ט"ס הוא סוף סוף מהא גופא מוכח שדין גמור הוא שהמוכר מחוייב לשלם ללוקח כל דמי הפירות שנתן הלוקח להנגזל או לבע"ח אי משום תקנת לקוחות או מטעמא אחרינא נמצא דלא דמי כלל למחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאיירי ביה הרמב"ם ז"ל ורבותיו דאינהו איירי שמחייב עצמו דרך מתנה וזה ברור ודלא כהש"ך. מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ומה שהביא עוד הש"ך דכן משמע בסוגיא דב"מ דף ט"ו מהא דאמר ליה שמואל לרב חיננא וכו' אמליך וכתב שופרא ושבחא ופירות וכו' ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דאע"ג דלשמואל צריך לימלך דלא אמרינן בכה"ג טעות סופר הוא אפ"ה לא דמי למתנה כלל אלא שמחייב עצמו בדבר שהוא חייב שהרי הנגזל בדין טרף ועוד דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דשבח דאיירי ביה שמואל היינו לענין דאם גזל השדה משובחת והכסיפה כמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ הוי שפיר דבר קצוב וכדמשמע נמי בש"ס להדיא דלענין פירות לשמואל נמי היינו שגזל שדה מליאה פירות ואין להאריך וכבר הארכתי פרק קמא דבבא מציעא ע"ש וכ"ש דממזון האשה והבנות אין ראיה דמה שגובין מבני חורין היינו מתנאי ב"ד ומנתחייב לזון בת אשתו כבר הרגיש הרמב"ם ז"ל בעצמו וכתב דבשטרי פסיקתא ודאי חייב ע"ש:

16 תוספות בד"ה רבי חנינא כתובין וקצובין בעי לריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו עכ"ל. כבר כתבתי דודאי א"א לומר דריש לקיש כתובין וקצובין בעי דא"כ מאי איצטריך עולא לאהדורי אטעמא במזון אשה ובנות דמעיקרא הכי אתקין ולא קאמר לפי שאין קצובין אלמא דהכי שמיע ליה לעולא מר"ל גופא דכתיבה לחוד מהני אלא דלאידך גיסא דמספקא ליה לתלמודא דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין קאמר א"כ יש לדקדק נמי אמאי לא מספקא ליה הכי נמי אליבא דר"י ור"ל דנהי דכתיבה לחוד מהני איכא למימר דקצובין לחוד נמי מהני ובסמוך דמקשה הש"ס עליה דעולא ורב אסי מההיא דבנותיהן ניזונות ממשועבדים משמע לפירש"י ותוספות דפשיטא לתלמודא דלר"י ור"ל לא מהני קצובין לחוד ובשלמא לפירש"י בסמוך דהא דמספקא לן לרבי חנינא דקצובין אף על פי שאין כתובין היינו משום דס"ל מלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אפשר לומר כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות כדאיתא במשנה בפרק גט פשוט וכמו שאבאר בסמוך ממילא לא ניחא לתלמודא לומר דר"י ור"ל סברי דמע"פ גובה ממשועבדי' ודוקא אליבא דרבי חנינא מספקא לן משום דלכאורה פשטא דלישנא הכי משמע דקצובין לחוד מהני אבל לפירוש התוס' בסמוך דהא דמספקא לן לר"ח אי קצובין אע"פ שאין כתובין היינו במידי דאית ליה קלא דהו"ל כמוכר שדהו בעדים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלר"י ור"ל נמי יש לומר דמהני קצובין לחוד במידי דאית ליה קול ולא מקשה הש"ס לקמן בשמעתין מידי ושם אבאר עוד בזה ודו"ק: