פני יהושע על גיטין נ״ד

1 תוספות בד"ה אכל תרומה טהורה כו' לא כמו שפי' בקונטרס כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוויא ד' כו' עכ"ל. בגמרא דפסחים דף ל"ד מבואר כן ואחר העיון שם זכיתי ליישב שיטת רש"י ז"ל שדבריו נכונים ומוכרחים לפי שיטתו שמפרש שם דהיכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא אפ"ה מדאורייתא נפיק ידי כפרה כשמשלם לפי מידה דבהכי איירי פשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש דהיינו לפי מידה אלא הא דקאמר שם דמשלם ארבעה היינו משום דעל המותר הויא ליה כגזלן מיהא וא"כ הכא לא שייך לומר כן דמה דמשלם לו חולין טמאים תחת תרומה טהורה הוי נמי לפי דמים דגריוא דחולין טמאים לא גריעא מתרומה טהורה דלא חזיא אלא לכהנים וצריך לשמרה בטהרה וכשנטמאת לא חזיא אלא להדלקה ולהסיקה תחת תבשילו משא"כ בין חולין טמאים לטהורין לא נפקא מידי דלאו כולי עלמא אכלי חולין בטהרה וחזיא נמי לעכו"ם וא"כ נפיק נמי מידי גזילה מאי אמרת סוף סוף נעשין החולין טמאים תרומה טמאה ביד הכהן וא"כ מפסיד לכהן טובא שאכל תרומה טהורה ועכשיו ע"י גרמתו של זה יהיה תרומה טמאה בהכי לא מיקרי גזלן ולא מזיק בידים דלו יהא אם טימא טהרותיו בידים כיון דשוגג הוא פטור כדקי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד וכ"ש הכא שלא טימא בידים ושוגג הוא בתשלומין שסבר חולין טהורים הן ומשו"ה תשלומיו תשלומין והיינו דמקשה הש"ס מרבי מאיר אדר"מ כיון דלר"מ מטמא ומדמע חייב אף בשוגג דקניס וא"כ הכא אמאי תשלומיו תשלומין דה"נ דמי למטמא ורבי מאיר דאין דינא דגרמי וכיון שזה גרם להפסיד דמי הכהן אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד כן נ"ל כפתור ופרח ולכאורה לשון הברייתא מסייע לרש"י ז"ל דכיון דשוגג הוא והיינו דקסבר שהן חולין טהורין כמו שפירש רש"י ז"ל בשמעתין וא"כ מסתמא לא קיהיב ליה חולין אלא לפי המדה של תרומה שאכל ואפ"ה קפסיק ותני תשלומיו תשלומין אלמא דתו לא מחייב ולא מידי ועוד דאי כפירוש התוספות דיהיב לו יותר מגריוא אם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאע"ג דלא קפצי זבינא מ"מ כיון דכבר נפיק ידי כפרה בגריוא לחוד אלא דקיהיב ליה יותר משום דה"ל כגזלן דעלמא דמשלם כשעת הגזילה ומה"ט גופא א"צ ליתן ממידי דקפיץ זבינא דגזלן שמשלם לפי דמים כתיב ישיב אפילו סובין דכל מילי מיטב הוא אע"כ כפירוש רש"י ז"ל אבל התוספות לשיטתייהו דלית להו שיטת רש"י ז"ל בפסחים אלא נראה דסברי דבתרומה בשוגג מידי כפרה נמי לא נפיק היכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזי והכרעתי לצדק במאזנים דהכי הוא לשיטת התוספות שכתבו בפרק האשה רבה דף צ' דהא דאכל תרומה בשוגג משלם כו' אתיא אפילו כרבי נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות ומיתות ב"ד שוגגין פטורין מתשלומין ואפ"ה משלם דגזירת הכתוב הוא וא"כ קשיא לי אי ס"ד דמידי כפרה נפיק כשמשלם לפי מידה א"כ היאך קאמר הש"ס בפסחים היכא דמעיקרא שוויא ארבעה ולבסוף שוויא זוזא כ"ע לא פליגי דמשלם ד' והיאך הוי לכ"ע דהא לר' נחוניא בן הקנה וכן לריש לקיש בפ' אלו נערות דאפילו חייבי מלקות שוגגין פטורין וא"כ לדידהו אמאי משלם ד' הא מידי כפרה נפיק בגריוא דשוויא זוזא מאי אמרת דהו"ל כגזלן אפ"ה יש לו לפטור משום דחייבי מיתות ומלקות שוגגין פטורין מתשלומין וגזירת הכתוב נמי ליכא דכבר יצא ידי חובת הכתוב דונתן לכהן את הקדש אע"כ דהתוס' סברי דפשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש היינו דהיכא דמעיקרא שוויא ד' צריך ליתן כשעת האכילה ולא נפיק מידי כפרה כשמשלם לפי המדה לחוד וא"כ הוכרחו לפרש כמ"ש כאן ודוק היטב כי נכון הוא:

2 תוספות בד"ה דם שנטמא וזרקו וא"ת מאי קשיא ליה לר"מ והא לאו סתם משנה היא כו' עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל דה"ה דהוי מצי לשנויי רבי יהודה היא כו' ומאד נפלאתי ואשתומם על דבריהם היאך אפשר לאוקמי האי ברייתא כר"י דהא קתני סיפא במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ואי ר"י הא שמעינן ליה דאמר טומאה הותרה בציבור וא"כ למה ליה ציץ לרצויי וצ"ע. מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ועיין פ"ק דיומא דף ז' ובמהרש"א שם ובתוס' דיבמות דף צ' בד"ה בין ביחיד ודו"ק:

3 בא"ד והך קושיא לרבינא כו' דלרב שילא כו' לא קשה מידי דטומאה דאורייתא עכ"ל. לכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דאפילו לרב שילא נמי לא הוי אלא טומאה דרבנן כדאוקמינן בהדיא בפ"ק דפסחים דף י"ז האי מתניתין דדם שנטמא מדרבנן אליבא דרב דמשקי בי מטבחייא דכן אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דה"ה דהו"מ למימר מדאורייתא למאן דלית ליה דרבי יוסי בן יועזר איש צרידא אלא דניחא לאוקמי כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"כ למאי דקי"ל דאורייתא א"כ למאן דלית ליה דיוסי בן יועזר הוי טומאת דם דאורייתא וליוסי בן יועזר אפילו טומאה דרבנן ליכא וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שפסק כרב פפא דאף למאן דאמר טומאת משקין לטומאת עצמן דאורייתא אפ"ה משקה בי מטבחייא הלכתא גמירי לה וסובר הרמב"ם ז"ל דלרב פפא אפילו מדרבנן טהור ואע"ג דמסקינן שם דר"פ בקשיא אפ"ה לא מדחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא כשיטת הרשב"ם ז"ל בשם הגאונים בפרק חזקת הבתים ודלא כמ"ש הכסף משנה דהרמב"ם ז"ל פסק כרב דאמר משקי בי מטבחייא דכן ולענ"ד לא יתכן לומר כן דהא מסיק הש"ס שם להדיא דרב קסבר טומאת משקין לטמא עצמן מדרבנן ואם כן כיון שפסק הרמב"ם ז"ל טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא ואפ"ה פסק דמשקי בי מטבחייא טהורין לגמרי ע"כ היינו כרב פפא דהלכתא גמירי לה דטהורין וסובר הרמב"ם ז"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו בהן טומאה אלא דלפ"ז קשיא לי האיכא כמה סתמי משניות דדם שנטמא צריך ציץ לרצויי וכן מוכח מתניתין דפרק כיצד צולין שהביאו התוספות כאן וכתבו שם דע"כ בטומאת דם איירי ולפ"ז נראה מוכרח דאפילו רב פפא גופא מודה דאף ע"ג דהלכתא גמירי לה אפ"ה טמאין מדרבנן ואם כן הוי אתי שפיר סוגיא דשמעתין אפילו לרב שילא אלא דנראה דהתוס' סברי בפשיטות דלא קי"ל כרב פפא כיון דאסקינן בקשיא ועוד דסתמא דתלמודא מפרש להדיא דהא דאמר רב דכן ממש היינו כמ"ד טומאת משקין מדרבנן ולא קאמר משום דהלכתא גמירי לה אע"כ דסתמא דתלמודא דלא כרב פפא ולפ"ז כיון דבשמעתין משמע דההיא דדם שנטמא היינו כר"מ ושמעינן ליה לר"מ דטומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא שם בפסחים וא"כ ע"כ דמשקה בי מטבחייא טמאין מדאורייתא ודלא כיוסי בן יועזר דהיינו כשיטתם בפסחים וא"כ ע"כ לא מיתוקמא סוגיא דשמעתין אלא אליבא דרבינא ולא לרב שילא ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דלרב שילא נמי פריך א"כ אמאי משני הש"ס התם גברא לכפורי קא מכווין ואנן ניקום ונקנסיה לרב שילא לא שייך לומר כן דסוף סוף במה שטימא הדם לא נתכווין לשום מצוה ושגג בעבירה גמורה אע"כ דקושיית הש"ס ליתא לדרב שילא אלא לרבינא וא"כ א"ש דבמה שזרק בשוגג אכתי לכפורי קא מכווין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

4 בד"ה המעשר בשבת משנה היא כו' ופריך מינייהו משום דסתם מתניתין ר"מ היא כו' ותימא דפריך ברישא כו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה אמאי הוצרכו רש"י ותוספות לפרש משום דסתם מתניתין ר"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מגופא דמתניתין מוכח דר"מ היא דהכי תנן התם המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכיון דההיא דמבשל ודאי ר"מ היא א"כ ההיא דמעשר נמי ר"מ היא דבת ביקתא היא וליכא למימר נמי בהא דקאמר המבשל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית ולעולם דר"י היא וכמדומה לי שכן הבין בעל תוספות י"ט שם אלא דא"א לומר כן בשום ענין אם מצד הלשון דמבשל בשבת שנה התנא ממש בלשון רבי מאיר ועוד כל הני בבי דמתניתין דקתני התם בנוטע בשבת ובשביעית כולהו ר"מ נינהו כדאמרינן לעיל בשמעתין וממילא נתיישבה תמיהת התוספות דניחא ליה לאקשויי מעיקרא מבבא דמעשר בשבת דודאי ר"מ היא מדנקיט ליה בהדי מבשל בחד בבא ובתר הכי מקשה ממטביל בשבת דהתם לא פשיטא ליה מגופה דר"מ היא אלא מדרישא וסיפא ר"מ ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ ההיא דמעשר בשבת ע"כ לא מיתוקמא כר"י דאם כן בשוגג אמאי יאכל נהי דלא קניס אכתי ליתסר משום מוקצה כיון דבמזיד לא יאכל א"כ מסתמא אתקצאי בין השמשות דאטו מי אסיק אדעתיה שיעשר למחר בשוגג ונהי דבמבשל לא אסר ר"י בשוגג היינו משום דחזי לכוס כדאיתא בפ"ק דחולין אבל במעשר בשבת ליתסר משום מוקצה וליכא למימר כיון דשוגג הוא דסבור שמותר לעשר א"כ לא אקצייה מאתמול הא ליתא דהא בפ"ק דחולין מסקינן להדיא דשוחט בשבת אף למאן דלא קניס בשוגג אפ"ה אסור משום מוקצה וא"כ ע"כ לאו ר"י היא ואע"ג דר"מ נמי אית ליה מוקצה בנר שהדליקו באותו שבת היינו במוקצה מחמת איסור היכא דדחייה בידים משא"כ הכא דלא דחייה בידים ואף למאי דאמרינן בפ"ק דחולין דר"מ אוסר בשוחט בשבת משום מוקצה היינו משום דמוקצה דבעלי חיים חמירי טפי כמבואר בתוספות ולרוב הפוסקים אפילו ר"ש מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי משא"כ במעשר אפשר דלר"מ לא הוי מוקצה בכה"ג אח"ז ראיתי שהתוספות בשבת דף מ"ג הקשו כן אהא דאמרינן במעשר בשוגג יאכל ולא אסרינן משום מוקצה ולמאי דפרישית צריך עיון בזה דאפשר כיון דההיא דמעשר ר"מ היא כדפרישית ומאן יימר דר"מ אית ליה מוקצה כה"ג ואין להאריך כאן יותר:

5 גמרא אמר אביי כל שבידו נאמן. ונראה מפירש"י דכיון שבידו לפגל ולטמא נאמן משום מיגו וכ"כ הב"י בי"ד סי' קכ"ז שהיא שיטת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא שהרא"ש ז"ל בשמעתין בחילוק י"א מי"ד חלוקים כתב להדיא דלאו מטעם מיגו מהימן דהא אי מטמא להו בעי שלומי ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי מהימן במיגו דאי בעי מטמא ומפגל ויאמר שוגג הייתי דפטור מתשלומין וגם יתר ראיות הרא"ש ז"ל אינן מוכרחין ע"ש והא דמשמע דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו או לרבא כשהיה בידו אבל בלאו הכי לא מהימן אף ע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אף להתיר דשאני התם בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא כדאיתא בריש מכילתין משא"כ הכא דאיתחזק היתרא ואף ע"ג דאפילו באיתחזק איסורא מספקא לן בריש האשה רבה אי עד אחד נאמן להתיר מן התורה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בריש מכילתין גבי אין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבשאר איסורין אפשר דמהימן אף באיתחזק איסורא והרבה מהאחרונים כתבו דמסוגיא דכריתות משמע דאיפשטא האיבעיא דעד אחד נאמן מן התורה להתיר אלא דלענ"ד דיש לחלק דנהי דעד אחד נאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא נמי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומסתמא קושטא קאמר משא"כ באיתחזק היתרא וע"א אומר שהוא איסור לא מהימן דאפשר דלצעורי קא מכווין ועוד כיון שרוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו הו"ל כאיסורא דאית ביה ממונא ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזירת הכתוב ובהכי ניחא לי נמי הא דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו עכשיו אבל לאחר שהוציאה מתחת ידו לא מהימן לאסור אף על גב שכבר היה בידו ובריש מכילתין כתבו התוספות דאף בדאיתחזק איסורא נאמן ע"א להתיר בדבר שבידו אע"ג שאין עכשיו בידו אלא שכבר היה בידו והוכיחו כן ממעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה אע"ג שעכשיו אין בידו לשחוט שכבר מצאו בידו שחוט ואף ע"ג דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה פשיטא לן דמהימן ולפמ"ש א"ש דנהי דפשיטא דמהימן להתיר היינו כיון שכבר היה בידו אם כן איכא חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא משא"כ הכא שרוצה לאסור לא שייך לומר כן ואפשר דלצעורי קא מכווין כנ"ל נכון:

6 כאן נאבד בד"ה אמר אביי

7 בא"ד ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע כו' עכ"ל. וקשיא לי דכיון שרבינו תם לא דקדק כן אלא מכח קושייתו אם כן נהי דהוכרח לחלק בין ההיא דשותק דכהודאה דמיא כגון שאומר נתנסך בפניך ובין אומר איני יודע כגון שלא אמר נתנסך בפניך דבאומר איני יודע לא מהימן העד אלא כשהיה בידו אבל אכתי במכחישו מנא לן דמהימן נהי דלאביי ודאי מהימן אף במכחישו משום מיגו וכפירש"י ז"ל וכל דין מיגו ילפינן מן התורה אפילו בהכחשה משא"כ לרבא דלאו משום מיגו איירי אלא כיון שהיה בידו הוה ליה כבעלים עליו וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי מאי אולמיה דידיה מדבעלים גופייהו שמכחישין אותו ומה טעם יש בזה להאמין לע"א יותר מבעלים וכן תמה הש"ך על זה שם ס"ק ג' ע"ש וליכא למימר דכל שהיה בידו מהימן לרבא מן התורה מכ"ג ביום הכיפורים שהתורה האמינתו ואע"ג דאסיק הש"ס בקושיא כבר כתבו הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא וא"כ שנאמן מן התורה יש להאמינו אפילו בהכחשה מדעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשנים אלא דכאן א"א לומר כן דהא דעולא גופא היינו דוקא בזה אחר זה כשכבר נתקבל עדות העד תחלה בב"ד בלא הכחשה כדאיתא ביבמות ובכתובות בדוכתי טובא דבבת אחת לא אמר עולא ולפי זה הכא שהבעלים מכחישין אותו תיכף אמאי להימן דהא לא אשכחן שהאמינתו תורה במקום הכחשה וכל היכא דמהימן ע"א לא שני לן בין עד דעלמא או הבעלים גופייהו כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש בריש מכילתין גבי אתא בעל מערער ופסיל ליה. והנלע"ד בזה דפשיטא ליה לר"ת אליבא דרבא דכיון דמהימן אף ע"ג שאין בידו עכשיו אלא שכבר היה בידו דהיינו משום דכיון שמסרו ליד הפועל לעשות עמו בטהרות וכן קרבנות לכהן אם כן מעיקרא האמינו עליו שאם יאמר שנטמא או שפיגל דלהימן בכך וכיון דמעיקרא הימניה ממילא דאפילו כשמכחישו מהימן הפועל כדאשכחן לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דאע"ג דדבר שבערוה הוא אפ"ה קאמר רב חסדא דשליש מהימן משום דהא הימני' מעיקרא וכמ"ש שם התוס' דאע"ג דלית ליה מיגו קאמר ר"ת דמהימן השליש ורב הונא דפליג היינו מטעמא אחרינא כמבואר לקמן ואם כן מה"ט גופא מהימן נמי הכא אפילו במכחישו כיון שהאמינו מעיקרא ואע"ג דלכאורה נראה דכיון שהבעלים מכחישין אותו ע"כ היינו שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וא"כ מעיקרא לא האמינום אלא שדוחק לפרש כן אלא מכחישין אותו היינו שאומרים שבאותו יום ובאותו שעה שאומר העד היו עמו במלאכתו אבל סוף סוף כיון שהאמינוהו לעשות בטהרות או בקדשים סמכו עליו שיהיה כמו שיאמר הוא כדלקמן גבי שליש אומר לגירושין כן נלע"ד נכון ועיין בסמוך:

8 בא"ד ומתוך כך אומר ר"ת כו' ואפילו מכחישו כו' עכ"ל. עיקר מילתא דר"ת היינו דאפילו במכחישו מהימן וכדפרישית בסמוך אלא דמפשטא דגמרא לא ידעינן להא מילתא ואדרבא פשטא דסוגיא דקידושין דאמרינן והלה שותק נאמן משמע לכאורה דבאינו שותק אלא מכחישו לא מהימן אלא משום דקשיא ליה לר"ת דהתם משמע דלעולם מהימן בשותק ולא הכחישו והכא משמע דלא מהימן אלא כשהיה בידו דוקא והוכרח לחלק דשותק דהתם היינו משום דכהודאה דמיא וא"כ לעולם אימא לן דכל היכא שהיה בידו דמהימן אפי' בלאו האי טעמא דכהודאה דמיא ממילא דתו לא מפלגינן כלל בין שותק או לא דאפילו מכחישו מהימן ומהטעם שכתבתי ובזה מדוקדק לשון ומתוך כך כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל להיפך דפועל גרע טפי והרבה יש לי לדקדק בזה ואין כאן מקומו וכבר קבלתי לחובה אם יגזור ה' עלי בחיים להרחיב בדין זה דע"א נאמן באיסורין בקונטרס כלל גדול שלי רחמנא לסייען:

9 בא"ד וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דמייתי שם רבא מעובדא דההוא סמיא משמע דלא א"ל זינתה בפניך כבר כתבו שם התוס' דלרבא כל היכא שיש רגלים לדבר מהימן אפילו כשלא א"ל בפניך ע"ש:

10 גמרא היכן האמינתו אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביה"כ כו' והכתיב וכל אדם כו'. ויש לתמוה היאך שייך לומר שהתורה האמינתו כיון שלא מצאנו בתורה בפירוש דכ"ג מהימן לומר שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ונלע"ד דמגופא דקרא דייק הכי דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואי ס"ד דלא מהימן א"כ היכא דאיתרמי דאמר כ"ג דפיגל היכי ליעביד דכיון שכל העבודות אינן כשירין אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת אימורין דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו שצריכין להיות על הסדר ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לו הציבור דלא מהימן וא"כ היכי אמרה תורה וכל אדם לא יהיה דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן כנ"ל נכון:

11 שם דכי אמר פיגול מהימן. מכאן נראה דהא דקאמרינן בעלמא פיגול פסול מחשבה לאו מחשבה גרידא אלא לדיבור קרי מחשבה כמו שכתבו התוס' בדוכתי טובא ולא כמו שנסתפקו התוספות דאפשר דהא דכתיב לא יחשב היינו מחשבה גרידא בלב דאם כן אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן אע"כ דמחשבה בפיגול היינו בדיבור אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן פרק ג' דזבחים אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כרבי יהודה והכי משמע בשמעתין דליכא מלקות בפיגול מדמחייב בתשלומין ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה הא קי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ויש ליישב ואין להאריך:

12 שם ההוא דאתא לקמן דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי כו' א"ל ס"ת ביד מי כו' א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך. והא דשיילינן מעיקרא ס"ת ביד מי אע"ג דבכל ענין נאמן אלא דמעיקרא היה סבר רבי אבהו שכתב לו הס"ת בחנם ולא בשכר ולפ"ז שייליה שפיר ס"ת ביד מי שאם כבר מסרה לבעלים ולא א"ל בזימנא קמייתא לא הוי מהימן לכ"ע אלא לאחר שאמר לו ביד הלוקח שכתב לו בשכר משו"ה קאמר רבי אבהו דמהימן בכל ענין מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רפ"א: