פני יהושע על גיטין ס״ה

1 תוספות בד"ה ופדו בהן מעשר שני כו' וא"ת האיך פודה לאחרים כו' עכ"ל. והיינו משום דמשקלא וטריא דשמעתין משמע להו דכזוכה לאחרים דמי והיינו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דכיון דע"י הערמה היא הו"ל כזוכה לאחרים אבל הר"ש בפי' המשניות במס' מ"ש כתב להדיא משיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע דכזוכה לעצמו חשיב ליה והקשה מסוגיא דשמעתין ולפמ"ש לעיל דבלא"ה שיטת הירושלמי מסייע לשיטת רש"י ז"ל שכתב בפרק לולב וערבה דזוכה לעצמו היינו מדרבנן וכבר כתבתי דאליבא דשמואל ע"כ משמע ליה הכי דאי ס"ד דזוכה לעצמו מדאורייתא אין לחלק בין זכיית עצמו לאחרים אלא ע"כ דמדרבנן וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר מ"ש דאע"ג דכזוכה לעצמו חשיב כיון דליתא אלא מדרבנן משמע להש"ס דלא תקון אלא לענין ממון ולא לענין איסורא כדאשכחן בדוכתי טובא:

2 גמרא הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן. ויש לתמוה דהו"ל לאקשויי נמי כדלעיל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והכא לא שייך הא דמסיק לעיל ואידך כי אמרינן במידי דאית ליה עיקר מה"ת דה"נ מעשר אית ליה עיקר מן התורה ולמאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י ז"ל א"ש דהכא דכיון לענין זוכה לעצמו איירי לא שייך כלל לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא דהא חזינן ודאי דתיקנו זכייה לעצמו אלא דהמקשה הוי סבר דלענין איסורא לא תיקנו ומשני שפיר דלענין איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו והוי שפיר כעין דאורייתא דמדאורייתא נמי מי שזוכה לענין ממון זוכה לענין איסור ודוקא לעיל לענין זוכה לאחרים דלשיטת רש"י ז"ל לשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה א"כ מקשה שפיר דהו"ל למימר כל דתקון רבנן וכדפרישית לעיל ולשיטת התוס' נמי יש ליישב לפמ"ש התוס' דבלא"ה ע"כ האי דפדיית מעשר היינו בקטן שהגיע לעונת נדרים וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון דאיתא בדנפשיה לענין מעשר מדאורייתא ולענין זוכה לאחרים מיהא מדרבנן וכמ"ש לעיל באריכות דהתם נמי לא קשיא ליה לר"ח כל דתקון רבנן אלא לשמואל דקטן ליתא בדנפשיה לענין עירוב וכ"ש דא"ש לפמ"ש דר"ח לא קאמר אישתיק וורדאן אלא לדבריו דר"ח וורדאן דלא משמע ליה לחלק בין קטן שהגיע לעונת נדרים אבל לקושטא דמילתא מוקמינן שפיר בקטן שהגיע לעונת נדרים והוי שפיר כעין דאורייתא כדפרישית ודוק היטב:

3 שם אמר רבא ג' מדות כו' הפעוטות מקחן מקח וכנגדו מתגרשת בקידושי אביה. והא דסמכינן באיסור א"א אשיעור דפעוטות שהיא מדרבנן נלע"ד דעונת הפעוטות מתחיל מבת שש ובהאי שעתא אית לקטנה יד מדאורייתא כדאשכחן בקידושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך וילפינן ליה מייעוד והתם פשטא דקרא איירי בבת שש כדכתיב באמה עבריה שעובדת שש וכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות והיינו ע"כ קודם שש וא"כ פשטא דקרא ע"כ במוכרה כשהיא בת שש איירי כנ"ל וענין יש לה יד יבואר שם בקידושין ע"ש:

4 תוספות בד"ה וכנגדן בקטנה חולצת כו' ואור"ת דאליבא דרבי יוסי קאמר כו' עד שהגיעה לעונת נדרים עכ"ל. ואע"ג דרבי יוסי לא מקיש אשה לאיש אפ"ה מיהא בעינן בת דעת דחליצה בעי כונה ולא מיקרי בת דעת אלא בהגיעה לעונת נדרים והא דקאמר רבא בשמעתין דבעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא היינו משום דלענין גיטין לא בעינן דעתה אלא שתהא יכולה לשמור גיטה ואף דלשיטת התוס' דשמעתין דלמ"ד זוכה לאחרים היינו מדאורייתא וא"כ הוי בן דעת גמור אפ"ה לענין כונת חליצה בעינן בן דעת טפי דהו"ל כמו כונת המצוה וזה דלא כדעת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בשאלה א' והתימא שלא הרגיש בזה דלפמ"ש פליגי אמוראי בהכי דלמ"ד דלרבי יוסי חולצת בפעוטות היינו משום דכמו דהוי בת דעת לענין זכייה כמ"ש התוס' בשמעתין דחפץ ומחזירו ופעוטות חדא שיעור הוא ה"נ הוי בת דעת לענין חליצה דכוונת חליצה היינו כוונת זכייה ולרבא דאמר לר' יוסי עד שתגיע לעונת נדרים ע"כ היינו משום דכונת חליצה לאו מטעם כוונת זכייה הוא וצ"ע ודו"ק:

5 משנה קטנה שאמרה התקבל כו' שאין קטן עושה שליח. כבר הקשיתי לשאול לעיל בלשון התוספות שכתבו דהא דאין קטן עושה שליח בכל התורה היינו דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן בגיטין דקטנה איתא בדנפשה היכא שאין לה אב ועוד דשליחות דגיטין לא ילפינן מתרומה אלא בגופה כתיב ושלחה אם כן אמאי אין קטנה עושה שליח וכבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל הטעם משום דשליח לקבלה צריך עדות ואין עדות על קטן ולפי דבריו למדנו דקטנה יכולה לעשות שליח להבאה שאין צריך עדות אבל בעיקר דבריו יש לתמוה דא"כ קטנה היאך מתגרשת הא בעינן עדים ע"ח או ע"מ ואין עדות לקטן והנלע"ד בזה לולא דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי דעת הקטן כלום דקי"ל בפ"ק דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשו"ה חיישינן שמא חזרה בה בינתיים ובלא"ה כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח התם בפ"ק דחולין משא"כ לענין זוכה לאחרים שכתבו התוספות לעיל דזכיה היינו מעשה גמור ולא חוב הוא לה הוי שפיר שליח כן נ"ל:

6 גמרא ורבי אליעזר מ"ש רישא דלא פליג כו' איהו דמדעתיה מגרש קפיד ואי תיקשי הא דאמרינן בפרק גט פשוט בהא דפליגי רשב"ג ורבנן בבעל שאמר עביד לי פשוט ועביד ליה מקושר וקסבר רשב"ג מראה מקום הוא לו ומסקינן שם דרשב"ג ורבי אליעזר דשמעתין אמרו דבר אחד אלמא דלר"א אפילו בבעל דמדעתיה מגרש נמי אמרינן מראה מקום הוא לו אלא דלק"מ דהא דאמרינן הכא דר"א מודה בבעל היינו היכא דשייך קפידא דבהאי אתרא ניחא ליה דליבזי ובהאי אתרא לא ניחא ליה משא"כ התם לענין פשוט ומקושר פשיטא ליה לתלמודא התם דלא שייך קפידא משא"כ לרבנן דהכא דסברי אפילו באשה דבע"כ מגרשה אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא בכל ענין ששינה נתבטל השליחות א"כ כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר ועמ"ש בסמוך:

7 רש"י בד"ה הא והא רבנן ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא דהתם ניחא ליה דתיתזל כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דאמר אביי בפרק גט פשוט דרשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו משום דאביי לית ליה בשמעתין האי דרב יוסף אלא כרבה ס"ל דרבנן סברי בכל ענין אמרינן בבעל דקפידא הוי דאי לרב יוסף איכא למימר דרבנן דהכא נמי כרשב"ג ס"ל כיון דלענין פשוט ומקושר ע"כ לא שייך קפידא דאי שייך קפידא א"כ ר"א נמי לא ס"ל כרשב"ג דהא ר"א מודה בבעל דקפידא הוי היכא דשייך קפידא כדאמרינן לעיל ועי"ל דהא דקאמר אביי התם רשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו דלרבנן דר"א לא מוכח להדיא דסברי מראה מקום הוא היכא דלא שייך קפידא משא"כ לר"א ס"ל דבאשה הוי קפידא אע"ג דבע"כ מיגרשא כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר וכה"ג פרש"י ז"ל בפ' במה אשה דף ס"ו גבי הא דאמר אביי ורשב"א ס"ל כל מידי דמיגניא לא אתי לאחוויי ע"ש:

8 תוספות בד"ה הא והא רבנן כו' וכן בפרק הנהנה כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דמההיא הוי מצי לדחויי פרש"י דא"כ לרב יוסף הוי האי דנהנה דלא כמאן ע"ש. ולמאי דפרישית לק"מ דאיכא למימר דההיא דהנהנה אתיא כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר דסברי דאע"ג דלא שייך התם שום קפידא כדפרישית אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא והא דמקשה אביי בשמעתין לר' יוסף מההיא דעירב במגדל ועירב בשובך ולא מוקי לההיא דאינו עירוב כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר היינו משום דלדבריו דרבי יוסף מקשה דלא ניחא ליה לר"י לאוקמי ברייתות דעירובין כתנאי מדלא מוקי נמי ברייתא דגרוגרות ותמרים כתנאי דרשב"ג ורבנן דפשוט ומקושר אע"כ דר"י בעי לאוקמי כולהו ברייתות דעירב ככ"ע וא"כ מקשה שפיר כנ"ל ודו"ק:

9 בא"ד ותימה דבסוף המפקיד גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא כו' עכ"ל. ותמיהתם בזה אינו מובן לי דנהי דמשמע הכא דהוי קפידא היינו לענין שנתבטל השליחות כיון שעבר על דעת המשלח אבל התם לענין תשלומין מצינן למימר שפיר דהסרסיא לא הוי פושע בהכי כיון דלא א"ל מהאי תירמי ומהאי לא תירמי ונהי דנתבטל' השליחות אכתי מהיכא תיתי יתחייב בתשלומין שהרי לא קיבל עליו שום שמירה וכשואל שלא מדעת נמי לא הוי כיון שהוא סובר דהכל של בעה"ב מדלא א"ל מהאי לא תירמי וצ"ע:

10 משנה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן ופרש"י חולה. משמע דכל חולה במשמע דהיינו סתם שכ"מ וכן משמע קצת מהא דאמרינן בסמוך גיטו כמתנתו והתם אסתם שכ"מ קאי כדפרש"י ז"ל לקמן וכי היכא דאמרי' בכל ש"מ אם עמד חוזר במתנת שכ"מ בכולה ה"ה לענין הא דדייקינן מה גיטו אף ע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה וכיון דלקושטא דמילתא כל מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ממילא דבגיטין נמי כל שכ"מ כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קאמר תנו כן נראה מל' רש"י ז"ל אבל מל' הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל וכל הפוסקים ומפרשים משמע דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי פתאום והו"ל כמצוה מחמת מיתה ולפי שהוא בהול ואימת מיתה עליו מש"ה סובר רבי שמעון שזורי דכשאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו משא"כ בסתם שכ"מ לא אמרינן הכי ולפ"ז הא דאמרי' בסמוך גיטו כמתנתו אמצוה מחמת מיתה קאי כמו שאפרש בסמוך. ואי תיקשי א"כ הא דאמרינן לעיל דף י"ג בפ"ק דהא דלא מוקי מתניתין דאומר תנו מנה לפלוני בשכ"מ היינו משום דרישא תן גט זה לאשתי לא מיתוקמא בשכ"מ דאי בשכ"מ מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי דקי"ל כר"ש שזורי ואכתי אמאי לא מוקי מתני' בסתם שכיב מרע שאינו מסוכן אלא דלק"מ דסיפא באמר תנו מנה לפלוני ע"כ אי בעינן לאוקמי בשכ"מ ע"כ היינו במסוכן דהוה ליה מצוה מחמת מיתה דאי בסתם שכ"מ הו"ל מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין ומתניתין ע"כ איירי בלא קנין דומיא דגיטין כדדייקינן בפרק מי שמת דף קנ"א ומוקמינן לה במצווה מחמת מיתה וא"כ קאמר שפיר דרישא לא מיתוקמא בכה"ג בשכ"מ שהוא מסוכן דא"כ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי כנ"ל ול' הר"ן ז"ל בשמעתין צ"ע בזה וע' בסמוך: