פני יהושע על גיטין מ״ו

1 תוספות בד"ה דאי אמר לה הכי כו' דהא לא אמר ע"מ כו' מדבעי לר"מ תנאי כפול עכ"ל. ולכאורה נראה דמ"ש דהא לא אמר ע"מ משום דבעי לאוכוחי מדר"מ דחייש בברייתא בסמוך לקילקולא וע"כ לא הוי אלא לעז דהא בעי תנאי כפול אלא משום דאמרינן בעלמא שכל האומר ע"מ א"צ לכפול תנאו והיא שיטת גדולי הפוסקים לכך כתבו כאן דהא לא אמר ע"מ ואם כן תקשי לר"מ כך נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן חדא דהתוספות לקמן פ' מי שאחזו דף ע"ה כתבו להדיא דבע"מ נמי בעינן תנאי כפול וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמם ועוד דמלשונם בסוגיא דשמעתין נמי מוכח הכי מדכתבו לקמן באיילונית אליבא דר"י דחייש לקילקולא דהיינו נמי לעז בעלמא אף ע"ג דר"י לא בעי תנאי כפול כדאשכחן בפ"ק דנדרים אע"כ דמ"ש כאן דהא לא אמר ע"מ לאו דוקא אלא כוונתם שלא אמר כלל בלשון תנאי דהכי משמע להו לישנא דגמרא דאמר משום שם רע אני מוציאך וזה אינו לשון תנאי וכן נראה מל' מהרש"א ז"ל וק"ל:

2 בא"ד מדבעי לר"מ תנאי כפול עכ"ל. פירוש דלקמן מוקמינן מתניתין דאיילונית דקאמרי רבנן יחזיר כר"מ דבעי תנאי כפול ואיירי בדלא כפליה ומש"ה יחזיר ולא חייש לקילקולא ומדלא חיישינן לגילוי דעת ע"כ מוכח דלא הוי גילוי דעת כה"ג ומדמדמה הש"ס לקמן איילונית לשם רע ונדר אלמא דכי הדדי נינהו נמצינו למידין דבכולהו ליכא גילוי דעת ולא משמע להו להתוספות דלעולם דהוי גילוי דעת אלא דלר"מ דבעי תנאי כפול ממילא דלא מהני נמי גילוי דעת והא דאשכחן בכמה דוכתי דמהני גילוי דעת היינו דלא כר"מ משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן פרק מי שאחזו דקי"ל בכל דוכתי הלכה כר"מ דבעי תנאי כפול וא"כ ע"כ דר"מ גופא מודה דגילוי דעת מהני כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ועוד דסוף סוף מדר"מ בברייתא דשמעתין מוכח שפיר דאע"ג דקאמר ר"מ נמצא גט בטל ובניה ממזרין ע"כ דלאו בטל ממש קאמר דהא לדידיה מיהא ע"כ לא הוי משום גילוי דעת מדבעי תנאי כפול ואיהו ודאי לא איירי בדכפליה לתנאיה דא"כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו התוספות כאן ועוד דאי בדכפליה מ"ט דמאן דלא חייש לקלקולא כמו שהקשו התוספות בפרק המדיר דף ע"ד אע"כ דמאי דקאמר ר"מ ונמצא גט בטל ובניה ממזרין היינו לעז בעלמא לפי דברי הבעל וממילא דכולהו קילקולא דשמעתין היינו נמי לעז בעלמא דהא מייתי הש"ס סייעתא ללישנא קמא מדר"מ. אמנם ראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גירושין דודאי לר"מ דבעי תנאי כפול לא מהני גילוי דעת והיינו דמוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר"מ אלא דאנן נהי דקי"ל כר"מ לענין תנאי כפול אבל לענין גילוי דעת דלר"מ לא מהני לא קי"ל כוותיה ומשום דגילוי דעת הוי מיהא כמו ע"מ או מעכשיו דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מהני בלא ת"כ ואם כן ה"ה לגילוי דעת ובזה עלו לו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל שפסק באיילונית דלא יחזיר והיינו משום גילוי דעת נמצא דלפי זה היה מקום לדחות דברי התוספות כאן אלא דלפמ"ש אדרבא דברי התוס' קיימין בזה ודברי בעל לחם משנה א"א להעמידן דאי ס"ד דלר"מ לא מהני גילוי דעת באיילונית ושם רע ונדר אע"ג דהוי גילוי דעת גמור לפי דברי בעל לחם משנה וא"כ מ"ט דר"מ בברייתא בסמוך דחייש לקילקולא הא ליכא קילקולא כיון דלא חייש לגילוי דעת ובדכפליה לתנאיה א"א לאוקמי מכל הני טעמי דפרישית ועוד דאי בדכפליה לתנאיה א"כ בא"צ חקירת חכם אמאי קאמר במתניתין יחזיר הא אתניה להדיא שאם לא יהיה עליה נדר יהא הגט בטל ועוד דבפ"ק דנידה גבי אשה שאין לה ווסת אשכחן דר"מ גופא קאמר יוציא ולא יחזיר עולמית משום דחייש לקילקולא ומסיק נמי בהאי לישנא ממש כדהכא והתם ע"כ לא איירי כלל בשום לשון תנאי שהבעל לא אמר כלום וע"כ דאפ"ה חייש ר"מ לקילקולא משום גילוי דעת ואם נאמר דלעולם לר"מ לא מהני גילוי דעת אלא דאכתי חייש ללעז בעלמא א"כ ממילא נדחה דברי הבעל לחם משנה דא"כ היאך מוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר"מ דבעי ת"כ דהא אכתי ניחוש ללעז כדחייש הכא בש"ר ונדר משום לעז דגילוי דעת אע"כ מוכח כדברי התוספות דכל הני דשמעתין לית בהו גילוי דעת ואפילו לעז ליכא אלא בדכפליה למילתא אליבא דר"מ או משום תנאי גרידא למאן דלא בעי ת"כ וההיא דסוף פ"ק דנדה דחייש ר"מ לקילקולא היינו משום דהתם ודאי איכא גילוי דעת ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ושיש לרש"י ז"ל שיטה אחרת בזה ולקמן בסוגיא דאיילונית אבאר בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

3 בא"ד לכך נראה כו' אע"ג דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא עכ"ל. פי' שהבעל יטעה בזה וסובר דשריא ליה לפי מה שהוא סובר דהגט בטל ובזנות בעלמא היא תחת השני ויוציא לעז כדי להחזירם ונכנסו התוס' לכל אלו הדחוקים לפום מאי דפשיטא להו דליכא הכא חשש קילקול גמור והוכרחו לפרש דלעז מיהא איכא אבל קשיא לי לפי פירושם דאע"ג דליכא הכא תנאי גמור ולא גילוי דעת אפ"ה חיישינן ללעז אפי' לר"מ דבעי ת"כ דא"כ בכל התנאים שלא כפל או שלא הקדים ההן ללאו וכן בכל דיני תנאי שלא נעשה כהלכתן דאמרינן לקמן פרק מי שאחזו לר"מ אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט מפני שלא כפל ואמאי לא חיישינן ללעז והוי להו לתקן בכולהו מיהא דלא יחזיר ויש ליישב דדוקא הכא חיישינן ללעז אליבא דר"מ כיון דכפליה למילתא וחיזק דבריו שאמר שמפני כן הוא מגרשה ולולא כן לא היה מגרשה כפי' הרמב"ם ז"ל במשניות משום הכי אע"ג שאין כאן ת"כ ממש שלא אמר דרך תנאי אם יהיה אמת יהא גט אם לאו לא יהא גט אפ"ה כיון שיש כאן גילוי דעת קצת וכפליה נמי למילתא משום הכי חששו ללעז אבל היכא דליכא גילוי דעת כלל ות"כ גמור נמי ליכא לעולם דאפילו לעז ליכא כנ"ל ועיין בסמוך:

4 בא"ד ורש"י פי' דאפילו יאמר וכו' אינו נאמן כו' עכ"ל. כל המפרשים כתבו דשיטת רש"י ז"ל לפרש דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור ולא לעז וכ"כ מהרש"א ומהר"ם ז"ל מלובלין בתשובותיו סימן קכ"ג ולא ידעתי מהיכן הכריחו לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל דשפיר מצינן לפרש שיטת רש"י ז"ל משום לעז כמו לשיטת התוס' אלא דלקמן בסוף סוגיא דאיילונית כתב רש"י ז"ל בדלא כפליה לתנאי שלא אמר אם לאו לא יהא גט כו' וא"כ משמע לכאורה דמשנתינו דש"ר ונדר איירי שכפל תנאו לגמרי ואמר אם לאו לא יהא גט וא"כ ממילא הוי קילקול גמור ולענין הקושיא שהקשו בתוספות פרק המדיר דאי ס"ד דהוי תנאי גמור מאי מהני דלא יחזיר ועוד מ"ט דמאן דלא חייש לקילקולא והמפרשים לא כתבו בזה כלום ליישב אליבא דרש"י ז"ל ולענ"ד נראה ליישב דאפשר דכיון שאמרו לו הוי יודע כו' הרי אמרנו לו שאסור לו לגרש על תנאי הזה וא"כ אע"ג דמעיקרא אמר בפירוש על תנאי אפ"ה כיון שאמרו לו הוי יודע ואעפ"כ נתן לה הגט אנן סהדי דבטלו לתנאי וגמר וגירש אדעתא דידן וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין שכתב שאומרין לו גמור בדעתך לגרשה כו' וזהו לדברי מהר"ם ז"ל בתשובה דשיטת הרמב"ם ז"ל לפרש דחיישינן לקילקול ממש אבל לענ"ד נראה דשיטת הרמב"ם ז"ל משום לעז וכן נראה מלשון ה"ה ומה שהקשו בתוס' פרק המדיר מ"ט דמאן דלא חייש לקילקולא יש ליישב ג"כ דאף שאמר ת"כ ממש אפ"ה לא חיישינן לקילקולא לפי שהאשה תחוש לעצמה ולא תנשא לאחר כ"א באופן שיודע שלא תתקלקל שהרי היא יודעת בעצמה אם הש"ר אמת או לא ולענין נדר תחוש לעצמה שלא להתיר נדרה ע"פ חכם ותו לא מצי לקלקלה שהרי א"א לחכם להתיר שלא ברצונה ועוד דלמסקנא לא אשכחן שום תנא דאמר יחזיר דבמוציא ש"ר ליכא מאן דפליג ובנדר טעמא דר"י דבצריך סבר כר"מ ובאין צריך כר"א ובאיילונית אוקימנא דטעמא דיחזיר היינו משום דר"מ היא דבעי ת"כ וא"כ אין מקום לקושיית התוספות למסקנא כ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי מה שהבינו המפרשים שמפרש למשנתינו בת"כ וכמ"ש דמשמע כן מלשונו לכאורה לקמן אלא דממ"ש רש"י ז"ל כאן ולקמן במשנה דאיילונית וז"ל וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך נראה להדיא שלא התנה ע"ז בפי' אלא שאומר שכך היה בדעתו לכך נלע"ד שאם נאמר דשיטת רש"י ז"ל היא דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור שלענ"ד הקלושה היא השיטה המחוורת לפי סוגית הש"ס כמו שאפרש בעז"ה א"כ צ"ל דהקילקול גמור אינו מצד התנאי אלא משום גילוי דעת דסובר רש"י ז"ל שיש כאן גילוי דעת גמור אלא דאפילו הכי צריך שיאמר לה משום ש"ר אני מוציאך דבלא"ה לא מצי לקלקלה דאל"כ הו"ל דברים שבלב כדאשכחן גבי האי דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל וכמ"ש התוספות שם שיש גילוי דעת שצריך להוציא בפיו ויש גילוי דעת דבמחשבה סגי ובהכי יתיישב ג"כ הסוגיא דספ"ק דנדה ודס"פ הבא על יבמתו כמו שיבואר אי"ה אבל כיון שאמרו לו הוי יודע תו ליכא גילוי דעת. אמנם מה שהקשו כאן בתוספות אי ס"ד דהוי הכא גילוי דעת א"כ אמאי בעי לר"מ ת"כ וכוונתם בזה למאי דאוקמינן לקמן סוגיא דאיילונית בכה"ג ולענ"ד משום הא לא איריא דא"ל דבאיילונית ליכא גילוי דעת כמו שאפרש שם אי"ה בתכלית הביאור ובזה יתיישב הכל על נכון ברווחא ע"ש. מיהו מלשון התוספות כאן שכתבו ורש"י פי' נראה שלא הוכרח להם מלשון רש"י ז"ל שאינו מפרש משום לעז אלא דבטעמא לחוד מאי תקנה יש בזה דלא יחזיר לענין לעז נחלקו התוספות על רש"י ז"ל ואף בזה לא השיגוהו רק שנראה להם פירושם יותר מרווח אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שבירושלמי מבואר להדיא כלשון רש"י ז"ל ואעפ"כ לא נראה בעיני הרשב"א ז"ל משום מילי דסברא ותמה אני על פה קדוש היאך חולק במילי דסברא על גמרא ערוכה דירושלמי והמעיין שם יראה שבקל יש להשיב על מה שהשיג על רש"י ז"ל בזה והנלע"ד כתבתי ואין להאריך ועיין בסמוך:

5 בא"ד ולר"מ דבעי ת"כ כו' אפילו לעז ליכא עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר"מ גופא בפ"ק דנדה באשה שאין לה ווסת יוציא ולא יחזיר עולמית ומפרש התם טעמא משום קילקולא ע"כ היינו משום דאיכא גילוי דעת שבשביל כך מגרשה כיון שאסורה לו אבל משום תנאי ודאי לא שייך התם שהרי לא התנה הבעל ולא אמר כלום דהא ר"מ דינא קפסיק ותני שם יוציא ולא יחזיר ואפילו לעז ליכא. מיהו ע"כ צ"ל דלהתוספות התם נמי ליכא גילוי דעת גמור מדכתבו שם דלא הוי אלא לעז ואי בגילוי דעת גמור הוי קילקול ממש אע"כ דהוי גילוי דעת במקצת וליכא אלא לעז אע"ג דהכא בשמעתין ולקמן באיילונית לא הוי אפילו לעז אלא בדאמר וכפליה למילתא היינו משום דהכא ליכא גילוי דעת כמו התם ואף לפמ"ש בסמוך בשמעתין ע"כ טעמא דר"מ משום דחשיב גילוי דעת קצת דאל"כ אפילו אמר וכפליה למילתא כיון דלא הוי ת"כ ממש לא חיישינן ללעז כדלא חיישינן אליבא דכו"ע בכל תנאים שלא נעשו כדין אלא דאפילו הכי צריך לחלק דגילוי דעת דהכא לא מהני בפני עצמו כלל אפילו ללעז אלא בהצטרפות דאמר וכפליה למילתא וגילוי דעת דהתם דעדיף נהי דלא הוי קילקול אפ"ה לעז מיהא איכא אף שלא אמר כלום אלא דאכתי קשיא לי טובא מי הכריחם לתוספות שם ספ"ק דנדה לפרש משום לעז ואמאי לא מפרשי בפשיטות דהוי קילקול גמור משום דהוי גילוי דעת מעליא והנראה בזה דלכאורה שלא רצו לפרש כן דאי ס"ד דהוי גילוי דעת מעליא וקילקול גמור א"כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו כאן וכדמקשו בפרק המדיר וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל בשמעתין דלענין גילוי דעת נמי אי הוי קילקול גמור לא הוי מהני דלא יחזיר אלא דלענ"ד אין שום סברא לומר כן דהמעיין בלשון התוספות דהא דמסקו כאן ובפרק המדיר דלא מהני תקנתא דלא יחזיר נראה דהיינו דוקא בתנאי ממש לא מיבעיא למאן דבעי ת"כ כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט פשיטא שאסורה להינשא לאחר ואם ניסת ונמצאו הדברים נגד התנאי ודאי איכא קילקולא ולא מהני הא דלא יחזיר ואף שכתבתי לעיל דלשיטת רש"י כיון שאמרו לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאי מ"מ התוספות לית להו האי סברא כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט אין לנו אלא כמו שאמר ומינה דה"ה למאן דלא בעי ת"כ אפילו אי לא כפליה נמי הוא דמכלל הן נשמע לאו משא"כ לענין גילוי דעת שאנו דנין מעצמינו לומר דמסתמא אדעתא דהכי גירשה שאם ימצאו הדברים בדאין שיחזירה א"כ כשאמרנו לו הוי יודע שאסור לך להחזירה ואפ"ה גירשה ממילא דתו ליכא גילוי דעת כל עיקר ואדרבא הגילוי דעת מראה להיפך דלגמרי מגרש לה כנ"ל ברור וא"כ לשון התוס' דספ"ק דנדה צ"ע ויש ליישב בזה ואין להאריך כאן ודו"ק ומה שיש עוד לדקדק בדברי התוס' יבואר לקמן בסוגיא דאיילונית ע"ש:

6 בא"ד והא דקאמר ר"מ כל נדר כו' היינו בדכפליה למילתא ולא כפליה לתנאיה. כבר פירשתי דנהי שכפל הדברים מ"מ לא אמרם בלשון תנאי מיהו יש לדקדק אמאי מייתי הא דר"מ דכל נדר ולא מייתי מדר"מ דברייתא דאמר בהדיא טעמא דקילקולא אלא דניחא להו לאתויי ממתני' ואף על גב דמדר"מ במתני' לא מוכח בהדיא דאיירי משום קילקולא ואפשר דטעמא דידיה משום פריצות דבנדר שצריך חקירת חכם איכא פריצות טפי שהיא צריכה להתבזות בפני ב"ד ואפשר דמשום זילותא דב"ד תניח מלהתיר נדרה משא"כ בנדר שא"צ חקירת חכם אלא הבעל מתיר אפשר דליכא פריצות כ"כ מ"מ כיון דר"מ בברייתא אית ליה טעמא דקילקולא א"כ מייתי שפיר ממתניתין ועוד נ"ל לפרש דמייתי מדר"מ דמתניתין דע"כ איירי בדכפליה למילתא וא"כ מסתמא דת"ק נמי איירי בדכפליה למילתא והא דקאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ והוא שאמר לה היינו בדכפליה ובלא"ה נלע"ד דהכי הוא דאי ת"ק דמתניתין סבר כרבי יהודה באיילונית לקמן דאע"ג דלא כפליה נמי איכא קילקולא א"כ אפילו לא אמר כלל נמי בגילוי דעת כל דהו חייש לקילקולא ותדע דהא לענין אם תובעת כתובתה דאמר שתיקותך יפה מדיבורך והיינו משום קילקולא שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך שכ"כ רש"י ותוספות נמצא דאף על גב דלא אמר לה כלום לענין כתובה חייש לקילקולא וא"כ נראה דבמוציא משום איילונית דאמר ר"י לא יחזיר היינו אפילו דלא אמר לה וממילא דע"כ דהא דקאמר הכא וצריך שיאמר לה ע"כ לא סבירא ליה כרבי יהודה אלא כרבנן דר"י דהיינו ר"מ כדאמרינן לקמן אלא שהמפרשים כתבו דבאיילונית היינו בדאמר לה ושם אפרש אי"ה והנלע"ד כתבתי ליישב לשון התוס' כאן ודו"ק:

7 בא"ד דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר עכ"ל. וה"ה דטפי הוי מצי להוכיח דאי בדכפליה לתנאיה באין צריך חקירת חכם אמאי קאמר יחזיר וק"ל:

8 בד"ה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כו' וא"ת ללישנא בתרא דר"י כו' מנ"ל דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ויש לתמוה מאי ענין קושיא זו לכאן דלקמן בהא דמקשה הש"ס ורבנן הו"ל להקשות כן והנראה בעיני שבאו להקשות על פירושם שכתבו דהני תרי לישני פליגי משום דלכאורה היה באפשר לומר דהני תרי לישני לא פליגי דלעולם עיקר הטעם דלא יחזיר היינו דוקא משום קילקולא אלא דאידך לישנא בא להוסיף דין חדש דלעולם צריך שיאמר לה הוי יודע' ובהכי אתי ליה שפיר נמי הא דפסיק ותני במתני' לא יחזיר ולא פירש דהיינו דוקא בדאמר לה אבל כיון דלעולם צריך שיאמר לה משום פריצות א"ש דלעולם הוי טעמא משום קילקולא וכיון דהני תרי לישני לא פליגי כבר היה באפשר לומר דברייתות נמי לא פליגי דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו בברייתא דר"מ משום קילקולא והאי ברייתא דר"א בר"י נמי הכי ס"ל והא דקאמר מפני מה אמרו לא יחזיר הכי פירושא דקשיא ליה לר"א בר"י מפני מה אמרו לא יחזיר משום קילקולא כיון דלא שייך אלא בדאמר לה א"כ יותר היה להם לחכמים לתקן שלא יאמר לה ובהכי הוי תיקון העולם טפי כדי שיהא מותר להחזיר וקאמר דמשום קנסא דפריצות תקנו שצריך שיאמר וממילא דלא יחזיר משום קילקולא ובדרך זה היה באפשר לפ' לכולהו תנאי דמתני' ובהכי הוי ניחא טפי הא דמקשה הש"ס בסמוך ורבנן דכיון דעיקר טעמא משום קילקולא אם כן מדאמרו אפילו בנדר ברבים לא יחזיר משום קילקולא ע"כ דסברי יש לו הפרה אלא דהתוספות לא משמע להו לפרש כן מדמקשה הש"ס לקמן דמדר"י דמתניתין מוכח דלא חייש לקילקולא ע"כ דליתא להאי פירושא דא"כ לא הוי מקשה מידי דילמא ר"י נמי חייש לקילקולא אלא דבנדר שיש לו הפרה א"צ שיאמר לה כיון דליכא פריצות ומשו"ה ליכא קילקולא ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו דלר"מ דחייש לקילקולא היינו בדאמר לה וכפליה למילתא דוקא וכבר כתבתי דלשיטתם מימרא דרב יוסף בר מניומי נמי בהכי איירי וא"כ תו לית לן למימר דמשום טעמא דפריצות צריך שיאמר לה כן דאכתי אמאי כפליה למילתיה וטוב היה לתקן שיאמר ולא יכפול דתו לא הוי קילקולא אע"כ דליתא להאי פירושא אלא דהני תרי לישני פליגי אליבא דת"ק ולמאן דאית ליה טעמא דפריצות היינו דמשום ה"ט לא יחזיר וא"כ מקשו התוספות שפיר היאך אפשר לפרש כן דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ורבנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

9 בא"ד דאי ברבים אסור משום פריצות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דה"ה דהוי מצו לאקשויי הכי ללישנא קמא אליבא דרבנן ואף לפי מה שתירץ נשאר לו קושיא דאכתי לר"מ דלמא קסבר נמי דנדר ברבים אין לו התרה והא דקפסיק ואמר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו משום דכשנדרה שלא ברבים אסור משום קילקולא ובנדרה ברבים דליכא קילקולא אפ"ה אסור משום דאית ליה נמי טעמא דפריצות כו' ע"ש ומתוך דברי מהר"ם בחידושיו נתיישב דאי ס"ד דר"מ חייש לפריצות א"כ אפילו בנדר שא"צ חקירת חכם נמי לא יחזיר כשהוא ברבים ומשום פריצות כו' ע"ש מיהו לא יתכן לומר כן אלא אם נאמר דלמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה היינו שהבעל נמי אינו יכול להפר והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות לעיל בדף ל"ה בד"ה אבל נישאת על מה שהקשו שם וא"ת וידירנה הבעל ע"ד רבים אבל לתירוץ ראשון שכ' שם דלענין נדרי אשתו לא שייך לחלק אם כן אין עיקר לדברי מהר"מ ז"ל. אמנם לענ"ד בחנם נדחקו בזה דמה שהקשה מהרש"א ז"ל דללישנא קמא נמי הוי מצו לאקשויי דלמא אית להו לרבנן נמי טעמא דפריצות לענ"ד דבריו תמוהין בזה כיון דללישנא קמא מסיק בהדיא והוא שאמר לה משמע להדיא דלית ליה טעמא דפריצות דאי אית ליה אפילו לא א"ל נמי וכ"ש למאי דפרישית דהא דקאמר והוא שאמר לה היינו דאמר וכפליה למילתא דוקא וא"כ מה"ט גופא ע"כ דר"מ נמי לית ליה טעמא דפריצות דהא קאמר בברייתא מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר כו' וקיהיב טעמא משום קילקולא אלמא דהיינו דוקא בדאמר לה וכפליה למילתא א"כ ע"כ לית ליה טעמא דפריצות דא"כ אפילו לא א"ל נמי וממילא נמי דהא דקתני במתני' כל נדר שצריך חקירת חכם היינו דוקא בדא"ל וממילא דע"כ לית ליה טעמא דפריצות ולא הוצרכו התוס' לדקדק אלא אליבא דר"א ודו"ק:

10 בא"ד ה"ל למיסר לא ידעו בו רבים כו' ולא מפני שא"צ עכ"ל. ק"ק אטו מדמינן גזירת חכמים להדדי דנהי דלענין קילקולא דאיכא חשש לעז ממזרות גזרינן שמא בטעמא דפריצות שאינו אלא קנס בעלמא לא גזרינן היכא דליכא פריצות אטו היכא דאיכא ולענין מה דקשיא להו דלמא ר"א אית ליה נמי טעמא דפריצות יש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך:

11 בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וא"ת כו' גבעונים השלימו שנאמר וכי השלימו כו' היינו קודם שעברו את הירדן כו' עכ"ל. פי' דמעשה דגבעונים היה לאחר שעברו ולא היה רשאי להשלים ולכך הערימו ולפ"ז ע"כ דהא דכתיב וכי השלימו והא דאמר נמי בירושלמי שלש פרוזדוגמאות כו' וגבעונים השלימו היינו שהשלימו מפני קידוש השם ואם כן קשיא להו למה הוצרך לומר כאן דשבועה בטעות היה ות"ל דבלא"ה לא חל' השבועה דהוי לבטל המצוה וע"כ שלא השלימו אלא מפני קידוש השם ומש"ה לא רצו להתיר השבועה וק"ל:

12 בא"ד וא"ת בלא חילול השם כו' כדאמר לעיל לא ישבו בארצך כו' ואמר נמי בפ' אלו נאמרין כו' הא למדת כו' עכ"ל. והמעיין שם פ' אלו נאמרין דר"י פליג בהדיא דאפי' באין להתגייר אין מקבלין ויליף מקרא דמשרפות סיד מה סיד אין לו תקנה כו' ולפ"ז צ"ל דלא קשיא להו הכא אליבא דר"י אלא אהא דאמרינן בשמעתין דלא התירו השבועה מפני חילול השם ת"ל דבלא"ה לא היה להם להתיר השבועה כיון שבאו להתגייר ולר"ש בפ' א"נ מקבלין אותם כנ"ל מיהו מה שהקשו מדאמר לעיל לא ישבו בארצך כבר כתבתי לעיל דלמסקנא דאוקמינן קרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי ממילא איכא למימר דקרא דלא ישבו איירי בבאין להתגייר והארכתי שם קצת וכן בעיקר דבריהם בזה הדיבור יש להם שיטה אחרת וכבר האריכו הקדמונים בפי' החומש רש"י והרמב"ן ז"ל והר"א מזרחי ובעל לחם משנה בהלכות מלכים האריך מאד ע"ש:

13 גמרא והתירו לו שיחזירנה פשיטא כו' עד ורבינא אמר לעולם אסיפא והכי קתני אין בזה מפני תיקון העולם. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו למה התירו באמת ומאי מקשה נמי פשיטא דאדרבא מסברא י"ל דהכא נמי איכא מפני תיקון העולם שמא יאמר אילו הייתי יודע כו' והאריך ליישב ולולא דבריו היה נ"ל בפשיטות דלא שייך הכא קילקולא לומר אילו הייתי יודע שיש תקנה להתיר הנדר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה דמי הכריחו מעיקרא לישבע בקונם כדי לגרשה הרי לפנינו שלא היתה חביבה עליו וא"כ ליכא גילוי דעת לחוש לקילקולא ודוקא במוציא משום ש"ר ונדר שבה שאינה מגרשה לרצונו בזה דוקא שייך קלקולא כמו שפירש"י ז"ל לעיל כנ"ל:

14 תוספות בד"ה המוציא אשתו משום איילונית משמע הכא דאיילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות משמע דלא בעיא כו' והא דפליגי בהמדיר כו' היינו בשאר מומין דמחיל אבל באיילונית לא מחיל כו' עכ"ל. אבל רש"י ז"ל במשנתינו כתב להדיא דאיילונית צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין עכ"ל א"כ משמע להדיא דמה"ט אפילו בודאי איילונית בעיא גט משום דבעל לשם קידושין וכ"נ מלשון הרי"ף ז"ל בשמעתין שכתב על משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית עכ"ל ואפרש כוונתם בסמוך נמצינו למידין מיהא דע"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבספק איילונית לא שייך לומר השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה אומר לה שתיקותך כו' ע"ש וא"כ ע"כ כיון דמשנתינו בודאי איילונית ע"כ דבעיא גיטא ואף שאין אני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מוכח להדיא בגמרא כשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מדמסקינן בפ' המדיר דף ע"ד אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר ר"י אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אשה אחרת אע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזה זה שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ע"כ וכתב שם הרי"ף ז"ל דאע"ג דפליגי לעיל רב ושמואל בקידש' על תנאי וכנסה סתם אי צריכה גט ומסיק רבא לעיל דבטעות אשה אחת כ"ע מודו דלא בעיא גט אפ"ה לית הלכתא כרבא וכהנך אמוראי דלעיל אלא כדמסקינן הכא משמיה דעולא דצריכה גט וכדמסקינן לאפוקי מהאי תנא אלמא ליתא לדרבי ישמעאל ומייתי נמי דעבדו רבנן עובדא בפ' בא סימן דלא כר"י אלמא דלית הלכתא כר"י כ"ז דקדק הרי"ף ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל נמצא דלפ"ז מוכח להדיא שאין לחלק בין קידשה על תנאי דמומין ונדר ובין שאר קדושי טעות אלא בכולהו בעיא גט דאלת"ה אלא כמו שחילקו התוס' דבתנאי דמומין טעמא דמחיל אבל באיילונית ושאר קדושי טעות דלא שייך מחילה שאין אדם מוחל עליהם לא אמרינן דאין עושה בעילתו בעילת זנות אם כן אמאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהאי תנא דר"י דהא ר"י בהדיא מקדושי טעות איירי דמפיק מקרא דוהיא לא נתפשה וא"כ אכתי אפשר דאיתא לדעולא ואיתא לדר"י כגון בקדושי טעות כגון איילונית אע"כ דאין לחלק דבכל קדושי טעות קאמר עולא דצריכה גט אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו ביבמות דהא דדרשינן למעט קידושי טעות מוהיא לא נתפשה היינו אסמכתא בעלמא וא"כ משמע דמ"ד מקדש על תנאי בעיא גט היינו מדרבנן וא"כ אפשר דהרא"ש ז"ל נמי בהאי שיטה קאי ומתוך כך יש לי לדקדק על מ"ש שם הרא"ש ז"ל על לשון הרי"ף ז"ל שיש מן הגדולים שכתבו דלעולא נמי א"צ גט אלא מדבריהם או מספק דשמא מחל לתנאי ולענ"ד א"א לומר כן מדקאמר ולאפוקי מהאי תנא ור"י ע"כ מדאורייתא איירי דיליף לה מקרא א"כ ע"כ הא דקאמרינן לאפוקי מהאי תנא היינו נמי דמדאורייתא בעיא גט ואע"ג דהתם לא מצינו לאוקמי באיילונית מדקתני ובנה מורכב על כתיפה אפ"ה מצי לאוקמי בשאר קדושי טעות ועוד דא"כ לר"י גופא תיקשי מנ"ל למעוטי שאר קידושי טעות דלמא קרא דוהיא לא נתפשה לא אתי אלא למעוטי איילונית. ויש לי בזה מקום עיון גדול על שיטת הר"ן ז"ל והבית יוסף אלא שאין כאן מקומו. הרי שזכינו מיהא לדין שיש ראיה מרווחת ללשון רש"י ז"ל בשמעתין דאיילונית בעיא גט גמור אפילו מדאורייתא ומצאתי מקום לומר שכן היא שיטת הרי"ף ז"ל בשמעתין ובפ' המדיר ומעתה נבא ליישב מה שהקשו בתוספות ממשנה דריש יבמות דמשמע דלא בעיא גט ולפמ"ש יכילנא לשנויי דההיא דריש יבמות באיילונית יבמה מן האירוסין דודאי לא בעיא גט דהוי קדושי טעות משא"כ כשבעל אחר קדושין לעולם דבעיא גט משום דעולא ומשום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובכה"ג איכא לאוקמי מתני' דהכא אפילו בודאי איילונית וכשבעל אחר קידושין מש"ה בעיא גט. מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא שכבר מצאתי תירוץ אחר מרווח בלשון מורי זקיני הגאון מוהר"ר יושע ז"ל בלקוטים שלו בספ' מנ"ש בריש פ"ק דיבמות שנדפס עלה אחד בבד אחד ושם נאמר דמההיא דיבמות אין ראיה דהא למסקנא דרבא ביבמות דף י"ב דהא דקתני או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות היינו אפילו הכיר בה ודקתני שנמצאו תני שהיו נמצא דלפ"ז אין הטעם כלל משום קדושי טעות אלא כיון דאיילונית לא רמיא קמיה לייבם מקרא דאשר תלד א"כ צרתה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דמותרת וא"כ כשלא הכיר בה נמי הוי טעמא משום הכי ולאו משום קדושי טעות וממילא אזלא לה ראיית התוספות ע"ש באריכות אלא שהל' מגומגם מחמת השמטת הדפוס אלא דבסוף דבריו שם שדא ביה נרגא כמסתפק דאכתי ראיית התוספות קיימת מדרב אסי פליג שם עלה דרבא ומוקי מתני' דיבמות בלא הכיר בה דוקא וא"כ ע"כ משום קידושי טעות נגעו בה ומוכח דלא בעיא גיטא ולפ"ז ממילא נהי דרבא פליג באוקימתא דמתניתין אבל בהא דינא דאיילונית לא בעיא גט לא אשכחן מאן דפליג והעלה הדברים בספק ע"ש. אמנם כן ראיתי שדברי מורי זקיני ז"ל מכוונים להלכה דאיתמר משמיה דגברא רבה כוותיה שכן מצאתי מבואר בלשון הנ"י בריש יבמות שכתב דברים ככתבן בשם ר"ח ז"ל דמאוקימתא דרבא תו ליכא ראיה דאיילונית לא בעיא גט ואם כן צריך ליישב דהא ע"כ לרב אסי הכי הוא וכדכתיבנא אבל למאי דפרישית א"ש דודאי רב אסי סבר דאיילונית לא בעיא גט ורבא גופא נמי ודאי הכי ס"ל מדקאמר בפ' המדיר בפלוגתא דרב ושמואל דבטעות אשה א' אפילו בתנאי דמומין לא בעי גט כ"ש באיילונית דהוי מקח טעות טפי ממומין כדכתבו התוספות כאן אבל אנן לא ס"ל ככל הנך אמוראי אלא כמסקנא דהמדיר דאמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ומסיק הש"ס לאפוקי מהאי תנא דר"י והכי הלכתא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שכן משמע מסוגיא דפ' בא סימן ועוד דעולא מעשה קאמר וכבר כתבתי דמשם מוכח דה"ה כל קידושי טעות אפי' איילונית בעיא גט וא"כ ממילא דלא תיקשי מההיא דיבמות דאנן מוקמינן למתני' דיבמות כדאסיק רבא הלכתא דאפילו לא הכיר בה צרתה מותרת וממילא דלא הוי טעמא דמתני' כלל משום קדושי טעות אלא משום דהו"ל צרת אשת אח שלא במקום מצוה כדפירש"י ז"ל שם בשם הלכות גדולות ולפ"ז נתיישב הכל על נכון לשיטת הסוברים דאיילונית בעיא גט ומתוכן אבוא לבאר סוגיא דשמעתין ברווחא וביותר שיטת הרי"ף ז"ל כמו שיבואר בסמוך ודוק היטב:

15 בא"ד תדע מדקתני סיפא כו' ואילו ודאי איילונית לית לה רפואה כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דמתני' בודאי איילונית יש ליישב דנהי דרוב איילונית אין להם רפואה אפ"ה זימנין דאיתרמי שיש לה רפואה ומש"ה איילונית אין צריכה חליצה אליבא דכ"ע דאזלינן בתר רובא וגדולה מזו מצינו בריש פ' האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה דבעי למימר שמותרת לינשא לשוק בלא חליצה ורוב נשים מתעברות ויולדות וה"ה באיילונית ועוד שהתורה פטרה בפירוש ולא רצו להחמיר שאם אתה אומר חולצת מתייבמת משא"כ בסריס דשכיח הדבר שיש להם רפואה א"כ אפשר דמדאורייתא בר חליצה הוא ומוקמינן לקרא דולא ימחה פרט לסריס דאתי למעט סריס אדם דוקא שאין לו רפואה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמבואר בלשון הרי"ף ז"ל שהבאתי שכתב בטעם משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית ומש"ה אינה צריכה חליצה לכ"ע שאף אם תתרפא נאמר לה השתא בריית וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

16 בא"ד אור"ת דהתם בדקבלה עילויה וכה"ג משני בפרק בן סורר ומורה עכ"ל. אמאי דבעי למיפשט התם דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדתנן בת ג' שנים ויום אחד חייבין עליה משום א"א ולא אמרינן דלמא איילונית היא ודחי הש"ס בדקיבלה עילויה ואפ"ה ליכא לאקשויי מהאי סוגיא אמאי דפרישית בסמוך דודאי איילונית נמי בעיא גט אפי' מדאורייתא כדפרש"י כאן דודאי בעל לשם קידושין וא"כ מאי מדייק התם דלמא איילונית היא דהא אכתי חייב עליה משום א"א כיון דבעל לשם קידושין אלא דא"ל דהתם איירי כשלא בעל דהא קתני בבא בפני עצמה מתקדשת בביאה וכן פירש"י ז"ל שם להדיא דההיא דחייבין עליה משום א"א אם קיבל אביה קידושין איירי ע"ש כנ"ל ודו"ק:

17 רש"י בד"ה ר' יהודה כו' ואם ידעתי שלא תשובי אלי וכו' לא גרשתיך. ולכאורה הוא שפת יתר ונראה שבא לתקן בזה דליכא לפרש שהקילקול הוא שיאמר הבעל שלא העלה על לבו כלל שתוכל להתרפא ואילו ידע מזה לא היה מגרשה דא"כ מאי מהני הא דלא יחזיר לכך פרש"י ז"ל דודאי בהא לא שייך קילקולא כיון דזימנין מתרפאת מסתמא אף מספק רצה לגרשה מדלא המתין אלא דעיקר הקילקול הכא שיאמר דנהי דמספק גירשה אף על פי כן היה בדעתו להחזירה ואילו ידע שלא תחזור אליו לא היה מגרשה וכ"ז אליבא דר"י דוקא דחייש ללעז בעלמא כמו שאפרש בסמוך מש"ה חייש נמי להאי קילקולא דאילו ידע שלא תחזור אליו אע"פ שלא יאמר הבעל שום דבר בשעת הגירושין מענין שרוצה להחזירה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש משא"כ לעיל גבי ש"ר ונדר דלפירש"י ז"ל היינו משום קילקול גמור כמ"ש לעיל מש"ה הוצרך לפרש שהקילקול הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין דבהא מצי לקלקלה כיון שאמר משום זה אני מוציאך ואיכא נמי גילוי דעת אבל מדאמרו לו לא יחזיר מסתמא בטליה לתנאי ולא כתב רש"י ז"ל שם אילו הייתי יודע שלא תשובי אלי עוד דהא לא אמר לה כלום מענין החזרה ותו לא הוי קילקול גמור אע"כ דעיקר הקילקול מחמת שהדברים בדאין כנ"ל ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ב כתב בע"א ודבריו לא ישרו בעיני ע"ש ויותר נראה דכל היכא שהספק הוא באמת לכל אדם שמא תתרפא תו לא מצי לקלקלה דודאי מפני הספק גירשה כמו שפירש"י ז"ל להדיא בפ' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי בד"ה הא ודאי מש"ה הוצרך לפרש כאן שהקילקול הוא מצד שהיה רוצה להחזירה וסבור שתשוב אליו ואילו היה יודע שלא תשוב לא היה מגרשה משא"כ לעיל בנדר וש"ר שחשש הוא שהדברים בדאין מעיקרא והו"ל גט בטעות מפרש רש"י ז"ל כפשוטו וזה נכון יותר ובפ' הבא על יבמתו דמקשה הש"ס אי איהי שתקה אנן מי שתקינן וכתב שם רש"י ז"ל אע"כ דלא מצי לקלקלה שהרי מפני הספק גירשה ולא שייך התם לקלקלה שיאמר שהיה בדעתו להחזירה אם תהיה בת בנים שא"א לברר שתהיה בת בנים אם לא שתנשא לאחר ותו לא מצי להחזירה זה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

18 בד"ה שתיקותיך יפה לך שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך עכ"ל. הוצרך לפ' כן דהא ודאי א"א לפרש שיאמר אילו ידעתי שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא כבר תקנו לר"י דלא יחזיר ותו ליכא קילקולא אע"כ דחייש ר"י לקילקולא לענין הכתובה ואע"ג דלא אמר לה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש ר"י ללעז משא"כ בסמוך בשמעתין דמשני שמואל איפוך ומקשה הש"ס והא מדקתני סיפא שם פירש"י מכלל דר"י חייש לקילקולא שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר ע"מ איילונית גרשתיך היה מקלקלה ולא הוצרך לפרש הקילקול מצד הכתובה דליכא גילוי דעת כיון דיותר יש לפרש לקילקולא מצד הגירושין גופא שהיה ע"מ איילונית ונהי דאמר ר"י יחזיר אפשר משום דלא אמר לה לא מצי לקלקלה אלא אם תתבע כתובתה שבאה בטענה שבתחילה ע"מ איילונית גירשה מש"ה מצי לקלקלה אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן כיון דלא אמר לה אלא דאפי' הכי מקשה הש"ס בסמוך שפיר דלעיל בש"ר ונדר לא חייש ר"י לקילקולא אפילו בדאמר לה דהיינו ללישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל כנ"ל נכון אמנם בסוף פר' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי והיו לה בנים ותובעת כתובתה דאמרינן שם מעיקרא שתיקותיך יפה מדיבוריך פירש"י ז"ל שם אדעתא דהכי לא גרשתיך אילו הייתי יודע שאת בת בנים כו' ולא רצה לפ' אילו הייתי יודע שסופי ליתן כתובתך משום דבכה"ג ליכא אלא לעז גרידא אליבא דר"י ואנן לא קי"ל כוותיה מש"ה ניחא ליה לפרש אילו הייתי יודע שאת בת בנים דבזה הוי קילקול גמור משום גילוי דעת וכדמסיים שם רש"י ז"ל להדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו למאי דס"ד שם מעיקרא אבל הש"ס שם מקשה אנן מי שתקינן דפירש"י ז"ל שם אע"כ דלא מצי לקלקלה כה"ג כיון שמפני הספק מגרשה ודוק היטב:

19 תוספות בד"ה אומר לה שתיקותיך כו' וא"ת ואם היא שתקה כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש דהתם לא הוי אלא לעז דכיון דמסקו דאפי' לרבנן דלא חיישי לקילקולא אפ"ה מקשו התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן דמשום שאין לה בנים גירשה וא"כ בפשיטות הוי להו לתרץ דהכא לא שייך לומר אנן מי שתקינן כיון שכבר תקנו דלא יחזיר משא"כ התם מקשה שפיר אנן מי שתקינן דהו"ל קילקול גמור משום דהו"ל גילוי דעת מעליא שבשביל כך מגרשה ומהרש"א ז"ל כתב דהתוספות לשיטתייהו דבדאיכא קילקול גמור לא מהני מה דלא יחזיר ומלבד שכבר כתבתי לעיל שדבריו אין נראין בזה דהתוספות לא כתבו דלא מהני דלא יחזיר בקילקול גמור אלא דוקא כשאמר בפירוש בלשון תנאי אבל לענין גילוי דעת ודאי מהני כיון שאמרו לו הוי יודע ואפ"ה גירשה אדרבא איכא גילוי דעת דלגמרי מגרש לה אלא נהי דמהרש"א ז"ל לית ליה האי סברא אכתי לא הועיל כאן כלום דהא בפרק הבא על יבמתו לא נזכר כלום מהא דלא יחזיר וא"כ אדרבא א"ש טפי אם נפרש דהוי גילוי דעת גמור וקילקול גמור ומקשה הש"ס בפשיטות אנן מי שתקינן ונמצא הגט בטל ואפילו תקנתא דלא יחזיר נמי לא מהני ויש ליישב בדוחק לפי שיטת מהרש"א ז"ל מהסוגיא דפ"ק דנדה דהוי נמי גילוי דעת גמור ואפ"ה קתני תקנתא דלא יחזיר אלמא דליכא אלא לעז אלא דלענ"ד נראה דאפילו בגילוי דעת גמור וקילקול גמור נמי מהני שפיר תקנה דלא יחזיר וא"כ קשה לשון התוס' כאן ובפ"ק דנדה לכך נלע"ד לפרש דהתוספות פשיטא להו מסברא דנפשייהו דליכא קילקול גמור ואפילו גילוי דעת מעליא אלא דוקא היכא שאמר דאל"כ הו"ל דברים שבלב כדאשכחן בקדושין גבי האי דזבן אדעתיה למיסק לארעא דישראל ואף שכתבו שם שיש דברים שאפילו גילוי דעת א"צ מ"מ פשיטא להו דהני דיבמות ודנדה לא עדיפא כולי האי כיון דאיכא למימר שבשביל הספק הוא מגרשה וכיון דביבמות ובנדה איירי בדלא אמר לה מש"ה כתבו דלקושטא דמילתא לא הוי אלא לעז. מיהו ביבמות כתבו התוספות קושיא זו שהקשו כאן ותירצו סתם ולא כתבו דלא הוי אלא לעז ע"ש וצ"ע. מיהו לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דביבמות הוי קילקול גמור י"ל דלא הוי דברים שבלב כיון דמדינא חייב להוציאה אין לך גילוי דעת גדול מזה ומכ"ש האי דספ"ק דנדה כנ"ל ודו"ק:

20 גמרא למימרא דר"י חייש לקילקולא כו' מדרבנן אדרבנן לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דבמוציא ש"ר ונדר נמי לא חייש לקילקולא אלא טעמא דידהו משום פריצות כאידך לישנא דרב יוסף בר מניומי לעיל וללישנא קמא נמי איכא למימר דהתם בדא"ל מפני כך אני מוציאך והכא בדלא א"ל כמ"ש הב"י סי' ד' אבל לר"י מקשה שפיר מיהו לשיטת ה"ה שכתב ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאיילונית אפילו לא א"ל חיישינן לקילקולא משום דאיכא גילוי דעת טפי ע"ש א"כ מאי מקשה דר"י אדר"י דלמא באיילונית חיישינן טפי ויש ליישב וצ"ע:

21 שם אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל דטעמא דרבנן משום קילקולא ואכתי יש לדקדק מאי קושיא דילמא התם בדא"ל מפני כך אני מוציאך כדאמר רב יוסף בהדיא ללישנא קמא והכא בדלא א"ל ול"ל דאי בדלא א"ל מ"ט דרבי יהודה הא ליתא דר"י ודאי חייש לקילקולא אפי' בדלא א"ל מדחייש בתובעת כתובתה שיאמר לה אילו ידעתי שסופי ליתן כתובתך לא גרשתיך אע"ג דלא א"ל והנלע"ד בזה יבואר בסמוך:

22 שם אלא אמר רבא כו' מאן חכמים ר"מ כו' והכא בדלא כפליה לתנאיה ופירש"י ז"ל בד"ה והכא בדלא כפלי' כו' ולא א"ל ואם אי את אילונית לא יהא גט כו' עכ"ל. וא"כ משמע לכאורה דלרבא מתני' דש"ר ונדר איירי בדכפליה לתנאיה שא"ל אם לאו לא יהא גט וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל שכתב בהדיא ורישא בדכפליה לתנאיה מיהו כבר כתבתי לעיל בסוגיא דשם רע ונדר שא"א לומר בשום ענין דאיירי בתנאי כפול ממש וכן נראה מלשון רש"י ז"ל לעיל שכתב ובדעתי היה להחזירך אם יהיו הדברים בדאין כו' אלמא שלא התנה כן בפירוש. מיהו לשון הרא"ש ז"ל שכתב ורישא בדכפליה לתנאיה היינו דכפליה למילתא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דאי אמר לה וכבר הארכתי שם אבל לשון רש"י ז"ל כאן א"א לפרש כן דבהדיא כתב כאן ולא אמר לה ואם אי את איילונית לא יהיה הגט משמע לכאורה דרישא איירי בת"כ ממש וא"כ התמיה במקומה והנלע"ד בזה ליישב הוא עפמ"ש בלשון המשנה דלשיטת רש"י והרי"ף איירי מתני' בודאי איילונית וס"ל דבעיא גט וכתבתי שם דזה דוקא לפי המסקנא דהמדיר כרב כהנא משמיה דעולא במקדש על התנאי ובעל צריכה גט מדאורייתא מיהו לשמואל ואביי ורבא דאיירי בשמעתין שמעינן להו בפר' המדיר דאפילו במקדש על תנאי ובעל בטעות אשה אחת א"צ גט ואפילו למאי דקאמר רבא שם מעיקרא בטעות שתי נשים לא בעיא גט אלא מספיקא שמא מחל לתנאיה וא"כ שמעינן מיהא דבאיילונית שאין אדם מוחל כמ"ש התוס' כאן א"כ פשיטא דלהני אמוראי לא בעיא גט אפילו מדבריהם ולפי זה ע"כ דלהנך אמוראי איירי מתני' דוקא בספק איילונית והיינו דקשיא ליה לרבא דרבנן אדרבנן ולא מצי לאוקמי למתני' דאיילונית בדלא א"ל דא"כ מ"ט דר"י דהא ודאי לא מצי לקלקלה כלל אפילו ללעז ולומר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא קמן שלא גירשה אלא מפני הספק אם תתרפא שאם היה סובר שהיא בודאי איילונית לא היתה צריכה גט כלל אלא ודאי שמפני הספק הוצרך לגרשה ותו לא מצי לקלקלה כמ"ש רש"י ז"ל בס"פ הבא על יבמתו והבאתיו לעיל בסמוך ע"ש אע"כ דלמאי דמשמע להו מתני' בספק איילונית היינו שהתנה בפירוש שמפני איילונית מגרשה ונראה שצריך שיאמר אפילו בלשון תנאי גמור דאל"כ לא מצי לקלקלה כיון דליכא גילוי דעת כמ"ש לעיל בסוגיא דש"ר ונדר א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן כיון דאפילו שאמר בלשון תנאי לא חיישינן לקילקולא והיינו כמ"ש לעיל שהאשה תחוש לעצמה א"כ אמאי חיישינן לעיל לקילקולא וע"ז משני רבא שפיר מאן חכמים ר"מ דבעי ת"כ והב"ע דלא כפליה לתנאיה נמצא שאין כאן תנאי וגילוי דעת נמי ליכא כדפרישית דאדרבא הגילוי דעת לאידך גיסא שלא גירשה אלא מפני הספק ומש"ה קאמר ר"מ דיחזיר ור' יהודה לטעמיה דלא בעי ת"כ א"כ יש כאן קילקול גמור שהתנה בפי' ומש"ה קאמר לא יחזיר וכשאומרין לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאיה כדפרישית לעיל נמצא דלפ"ז לא צריכין לפ' אליבא דרבא דמתני' דש"ר ונדר בדכפלי' אלא דהתם נמי בדלא כפלי' ואפי' לא אמר בלשון תנאי אלא שאמר מפני כך אני מגרשך אפ"ה חיישו רבנן לקילקולא משום שיש שם גילוי דעת גמור והו"ל קילקול גמור ומש"ה קאמרי לא יחזיר וממילא דתו ליכא גילוי דעת ובטליה למילתא לגרשה לגמרי מספיקא. נמצא דכ"ז להנך אמוראי דמוקי למתני' דוקא בספק איילונית ואזדו לטעמייהו אבל למסקנא דפרק המדיך דקי"ל כר' כהנא משמיה דעולא דקדש על תנאי ובעל צריכה גט וכמ"ש במשנתינו באריכות דע"כ ה"ה איילונית מדקאמר שם ולאפוקי מהאי תנא וא"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבעיא גט מדאורייתא ולפ"ז ממילא דלא קשיא דרבנן אדרבנן דמתני' בדלא א"ל ואפ"ה חייש ר' יהודא לקילקולא משום לעז כדפרישית דחייש ללעז בתובעת כתובתה אע"ג דלא א"ל והכא ודאי מצי לקלקלה ולומר שלא גירשה אלא על דעת ודאי איילונית כנ"ל נכון. אמנם לפי מה שמצאתי בלשון הרי"ף ז"ל נ"ל עוד שיטה יותר מרווחת לפמ"ש הרי"ף ז"ל אמתני' דאמרינן לה השתא הוא דבריית וכוונתו דלפי האמת ופסק הלכה דודאי איילונית בעיא גט א"כ איירי מתני' בודאי איילונית וממילא דתו לא צריכין לאוקמי מתני' כר"מ דוקא ובדלא כפלי' אלא דבכל ענין אמרי רבנן דיחזיר אפי' בתנאי כפול משום דאמרי' השתא הוא דבריית ומעיקרא מוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת ודאי איילונית ור"י סובר דבכל ענין לא יחזיר דאכתי איכא קילקולא ללעז שיאמר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות בשום ענין לא הייתי מגרשך או שהיה בדעתי להחזירך כפרש"י ז"ל ועפמ"ש ניצול הוא אותו צדיק רבינו הגדול הרי"ף ז"ל ממה שתמהו עליו שלמים וכן רבים שכתב המשנה דאיילונית כצורתה וממילא משמע דהלכה כחכמים וא"כ תיקשי אמאי פסיק בש"ר ונדר דלא יחזיר ואי הכא בדכפליה והכא בדלא כפליה הו"ל לפ' ולמאי דפרישית א"ש דכיון שכתב הרי"ף ז"ל אמתני' דהשתא הוא דבריית א"כ א"ש דפסיק כחכמים באיילונית לחוד דיחזיר דליכא למיחש לקילקולא מה"ט גופא דהשתא הוא דבריית וממילא לא דמי כלל לש"ר ונדר דהתם ודאי חיישי' לקלקולא והא דמקשה הש"ס המשניות אהדדי ומוקי בכל הני שינויי היינו משום דהני אמוראי לטעמייהו דע"כ איירי בספק איילונית דלא שייך השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' או אף את"ל דס"ד נמי דאיירי בודאי איילונית אפ"ה ע"כ לא ס"ד דהני אמוראי סברו סברא זו דהשתא הוא דבריית אבל מדמסיק סתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו דאמרינן השתא הוא דבריית הרי נתבררו דברי רבינו הרי"ף ז"ל בלי גמגום דלמסקנא ליתא לכל השקלא וטריא דשמעתין וכדפרישית ובתחילה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דמ"ש הרי"ף ז"ל דאמרינן לה השתא הוא דבריית טעמא הוא דקיהיב למילתא דר"י בהא דקאמר שתיקותיך יפה מדיבוריך שמתוך שתבא לתבוע כתובתה ותאמר שבתחילה ע"מ איילונית גירשה יהא פתחון פה להוציא לעז ולא ליהני תקנתא דלא יחזיר אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן ואמרי' לה השתא הוא דבריית ותו ליכא קלקולא אבל לעז מיהא איכא דמאן יימר דהשתא הוא דבריית וא"כ משמע מלשון הרי"ף ז"ל שפוסק כר' יהודא והטעם כיון דמוקמינן לחכמים כר' מאיר דבעי ת"כ ממילא דלית הלכתא כחכמים לפי שהרי"ף ז"ל אינו פוסק כר"מ דבעי תנאי כפול אלא בגיטין ולא בממון וכתב הבית יוסף אע"ג דר' מאיר גופא יליף מתנאי ב"ג וב"ר דממון הוא אלא שהרי"ף ז"ל לית ליה כלל הא דרבי מאיר אלא משום חומרא דגיטין בעלמא מדאתקין שמואל בגט שכ"מ אם מתי אם לא מתי נמצא דלפ"ז במתני' דקולא אית ליה לר"מ דיחזיר מש"ה לא פסקינן כוותיה אלא כר' יהודא דלא יחזיר משום דמדינא לא בעינן ת"כ ואיכא קילקולא אלא דלפ"ז הו"ל לרי"ף ז"ל לפרש ג"כ ההיא דאיילונית בדא"ל דוקא ותו דהו"ל לפרש בהדיא דהלכה כר' יהודא ועוד דהעיקר נראה כיון דאמרינן לה השתא הוא דבריית ממילא דתו ליכא קילקולא ע"כ נ"ל עיקר כלשון הראשון שכתבתי ועכ"פ התמי' קיימת על רבינו השליט הבית יוסף שהאריך בלשון הרי"ף ז"ל ולא הרגיש כלל במ"ש הרי"ף ז"ל דאמרי' ליה השתא הוא דבריית. והואיל ואתי לידן נבאר ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה מה שנלע"ד שמה שכתבו המגיד משנה והבית יוסף נראה תמוה מאד ואין צורך להאריך רק מה שכתב בעל לחם משנה מילי דסברא נינהו אלא שכבר העירותי על דבריו לעיל בלשון התוס' בסוגיא דש"ר ונדר מלבד שאר קושיות שיש לי על פירושו לכך נלע"ד דהרמב"ם ז"ל סובר דכל השקלא וטריא בשמעתין דמקשה דרבנן אדרבנן היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי דאמר לעיל והוא שאמר לה ובדלא א"ל ליכא קילקולא אבל הרמב"ם ז"ל סובר כלישנא בתרא דרב יוסף שכן פסק להדיא אלא דנלע"ד שהוא ז"ל סובר דלישנא בתרא נמי סובר טעמא דקילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא שמוסיף טעמא דפריצות לענין שצריך שיאמר לה ומה שהביאו ז"ל לפסוק כן היינו משום דסתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו מקשה בפשיטות אי איהו שתק אנן מי שתקינן אלמא דאפילו בדלא א"ל נמי חיישינן לקילקולא וא"כ שמעינן להדיא דליתא לאוקימתא דרבא דאמר דסתם מתניתין דהכא סובר דהיכא דליכא תנאי כפול לא חיישינן לקילקולא דהא סתמא דתלמודא דלא כוותיה ועוד דבסוף פ"ק דנדה מוקי סתמא דתלמודא מילתא דר' מאיר גופא דאמר יוציא ולא יחזיר משום קילקולא אלמא דר"מ גופא חייש לקילקולא אפי' בדלא אמר לה ולא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין ההיא דנדה ודיבמות לההיא דהכא וא"כ שמעינן להדיא דסתמא דתלמודא לא חייש לאוקימתא דהכא שהיא כלישנא קמא וסתמא תלמודא ע"כ לא ס"ל הכי אלא דבכל ענין חייש ר"מ לקילקולא והיינו חכמים דמתני' סתם משנה ר"מ וממילא דע"כ צריך לומר איפוך כשינויא דשמואל דחכמים אמרו לא יחזיר והכי נמי אוקמה רבי יוחנן בירושלמי ומייתי ברייתא לסייעתא ע"ש וכיון דשמואל ורבי יוחנן הכי סברי ונהי דרבא בתראה הוא מ"מ כיון דע"כ מסתמא דתלמודא דס"פ הבא על יבמתו וכ"ש מסתמא דתלמודא דספ"ק דנדה ע"כ נידחית אוקימתא דרבא כדפרישית לפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כלישנא בתרא דרב יוסף בר מניומי לעיל ופוסק גם כן דבכל ענין בין בשם רע ונדר ואיילונית ונדה בכולהו לא יחזיר משום קילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא דבשם רע ונדר לא הוצרך לזה דאיכא נמי טעמא דפריצות אבל באיילונית ונדה נראה מדבריו להדיא דאפילו בדלא אמר לה נמי איכא קילקולא ולא כסתמא גמרא דנדה וסובר הרמב"ם ז"ל דבאיילונית לא שייך השתא הוא דבריית כשיטת התוס' בשמעתין אח"ז עיינתי עוד שלשונו מורה על זה דאע"ג שכתב טעמא דפריצות שצריך שיאמר לה הוי יודע אעפ"כ כתב ומפני מה אמרו המוציא משום ש"ר לא יחזיר אלמא שהוא ז"ל סובר דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו משום קילקולא וכדפרישית כן נ"ל נכון וברור ותו לא מידי ודוק היטב: