פני יהושע על גיטין ל״ה ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

פני יהושע על גיטין ל״ה ע״א » « פני יהושע על גיטין ל״ו ע״א

1 תוספות פתח ↗

גט יבמין הוה - פי' בקונטרס שנתן לה גט לפוסלה על האחין וכתובתה על נכסי בעלה הראשון וקשה דלא היה להם להזכיר גט דלא ניתנה כתובה ליגבות עד שתחלוץ והיה להם לכתוב שחלצה ואמר ר"י גט יבמין הוה דלאחר שנתייבמה גרשה היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמי אחיו:

2 תוספות פתח ↗

אבל נשאת אין מדירין אותה - וא"ת וידורוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ולרבי אליעזר דאמר בפרק נערה המאורסה נדרים דף עה. ודף . עו. שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור אתי שפיר דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור אבל לשאר תנאי קשה וי"ל שאינה חוששת אלא בנדר שעל ידה היא עומדת באיסור כל ימיה וא"ת ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי דאז אין יכול להפר כדאמר. בפ' נערה המאורסה נדרים דף עט. וי"ל דחיישינן שמא יפר. לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי וא"ת וידירוה על דעת רבים דאין לו הפרה כדאמר אמימר לקמן וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלרב הונא ברבים יש לה הפרה ה"ה על דעת רבים דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפילו בלא חרטה כך יכול להפר בלא דעת רבים וכי פריך ודלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים אלא דבלאו הכי משני שפיר ועי"ל דרב הונא לית ליה דאמימר והא דאמר אמימר אפי' למאן דאמר יש לו הפרה לא קאי ארב הונא אלא אדרבנן דרבי יהודה דמתניתין דתנן לקמן גיטין דף מה: . ר' יהודה אומר. כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר משום פריצותא שנדרה נדר שאין לו הפרה ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקלקולא ורבנן פליגי ואמרי לא יחזיר משום קלקולא ולא מפלגי בין ידעו רבים ללא ידעו בו רבים אלמא יש לו הפרה וכן משמע התם דקאמר לרבנן אטו התם מי חייל עלייהו שבועה כלל משמע דלרבנן יש לו הפרה וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה א"כ ע"כ לא בכל ענין אמרי רבנן דלא יחזיר דבעל דעת רבים ליכא קלקולא א"כ ברבים נמי מנא ליה דסברי דיש לו הפרה וי"ל דברבים שהזכיר רבי יהודה אם איתא דלרבנן אין לו הפרה הוו להו לרבנן לפרושי ולחלק ולומר איפכא מדר' יהודה אבל בעל דעת רבים אין לחוש דלא איירי בה רבנן דר' יהודה נמי לא הזכיר על דעת רבים ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו לרבנן למתני דיחזיר דלפעמים יש היתר בעל דעת רבים כגון מדעתם של אותם רבים או לדבר מצוה ואיכא קלקולא אבל ברבים אם איתא דאין לו הפרה הוי להו למתני דיחזיר דמילתא דפסיקא היא דבשום ענין אין לו הפרה למ"ד אין לו הפרה לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות תדע דמעשה גבעונים לדבר מצוה היה:

3 תוספות על גיטין פתח ↗

אמר אמימר הלכתא אפי' למ"ד כו' - במכות דף טז. גרסי' ברוב ספרים אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ולפי גירסא זו משמע דכן הלכה דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאי דגרס נמי אפי' למ"ד כו' שלא בא לפסוק בהודר ברבים מ"מ מדפסק בעל דעת רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ"ש על דעת רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בעל דעת רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק היה לו לומר אפי' למ"ד ברבים יש לו הפרה כו' אע"ג דקאמר לעיל דמדרינן ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני ולענין דינא. איתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדרי' רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בערבי פסחים פסחים קז. אדור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קי"ל הכי:

6 תוספות פתח ↗

ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה - משמע דאדרב הונא פריך אבל אי לאו דרב הונא לא הוה קשיא ליה אמתני' ולמאי דפרישית דרב הונא פליג אאמימר אתי שפיר דאמתני' ליכא למיפרך דהא איכא למימר דמדרינן לה על דעת רבים אבל לרב הונא לא מצי לשנויי הכי אבל למאי דפי' דגבי חכם מודה רב הונא דאין לו הפרה בלא רב הונא הוה מצי למיפרך אמתני' וי"ל דלא מצי למיפרך אמתני' בלא רב הונא דאיכא למימר שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו אבל לרב הונא דקאמר ניסת אין מדירין אותה ואין מועיל להדירה על הככר שאינה חוששת כיון דאינה באיסור כל ימיה כי לא ניסת נמי ניחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולין להפר שלא בפני היתומים הא אמרי' בנדרים בפ' ר"א נדרים דף סה. דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף ממשה וצדקיהו במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו שהיה חסיד גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ועוד דטעם דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים דאמר התם בפ' השותפין המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו ר' יוחנן אמר מפני הבושה ור' יהושע בן לוי אמר מפני החשד ואתא הדא פלוגתא כהלין פלוגתא דתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירא ר"ע אומר אין צריך לפרט את מעשיו פי' מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ומ"ד מפני החשד פי' שלא יחשדוהו שעבר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה ולא חשד דלא ידעי אם קבלה כלום מכתובתה והא דיליף ממשה וצדקיהו היינו כר' יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני בושה ליכא:

8 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ שׁוּם הַיְּתוֹמִים — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ — שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים — דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לְמִיזְבַּן, אֲמַר לְהוּ לְפוֹעֲלִים: אֵיזִילוּ סַיְּירוּ לַהּ נִיהֲלַי. בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים — דְּנִידְּכַר דְּאָמַר לְהוּ: נֵיזִיל נִישַׁיְּילִינְהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבְעָרֵב, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. אוֹמֵר: שְׂדֵה פְלוֹנִי בְּסִימָנֶיהָ וּבִמְצָרֶיהָ, כָּךְ הִיא יָפָה, וְכָךְ הִיא שׁוּמָא, כׇּל הָרוֹצֶה לִיקַּח יָבֹא וְיִקַּח, עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ. לְמָה לִי לְמֵימַר ״עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ״? דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב, דְּמֵיקֵל בְּזוּזֵי, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאִשָּׁה, דְּשָׁקְלָה עַל יָד עַל יָד. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שִׁשִּׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ תִּשְׁעִים יוֹם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁשִּׁים יוֹם. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: הֲלָכָה שׁוּם הַיְּתוֹמִים שִׁשִּׁים יוֹם. יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: שִׁשִּׁים קָאָמְרַתְּ אוֹ שְׁלֹשִׁים קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: שִׁשִּׁים. דִּיתוֹמִים אוֹ דְּהֶקְדֵּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: דִּיתוֹמִים. כְּרַבִּי מֵאִיר אוֹ כְּרַבִּי יְהוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: כְּרַבִּי מֵאִיר, וְהָא רַבִּי מֵאִיר שְׁלֹשִׁים קָאָמַר! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵאֲבִימִי קוּלְפֵי טָאבֵי בְּלַעִי עֲלַהּ דְּהָא שְׁמַעְתָּא, בָּא לְהַכְרִיז רְצוּפִים — שְׁלֹשִׁים. בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שִׁשִּׁים, וְאַף עַל גַּב דְּכִי חָשֵׁיב לְהוּ מָר לְיוֹמֵי הַכְרָזָה לָא הָווּ אֶלָּא תְּמָנֵיסַר יוֹמֵי, כֵּיוָן דְּמָשְׁכָא מִילְּתָא שָׁמְעִי אִינָשֵׁי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אוֹ לִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, אוֹ לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם מְזוֹנֵי. וְרַב אַסִּי מַאי טַעְמָא לָא אָמַר לִכְתוּבַּת אִשָּׁה? דְּהָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְאִידַּךְ? זִימְנִין דְּלָא סָפְקָה. תְּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, מִי צָיֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. אִי דְּקָאָכֵיל רִיבִּיתָא, מִי שָׁבְקִינַן לֵיהּ? וְאֶלָּא דְּלָא קָאָכֵיל רִיבִּיתָא, וְקָתָנֵי: נִזְקָקִין! בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מוֹקֵי לַהּ בִּכְתוּבַּת אִשָּׁה, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: וּלְרַבִּי יוֹחָנָן מִי נִיחָא? מִי שָׁבְקִינַן מְזוֹנֵי דְּוַדַּאי קָא מַפְסְדָא, וְנָקְטִינַן הַכְרָזָה דְּלָא יָדְעִינַן אִי מַרְוְוחִינַן אִי לָא מַרְוְוחִינַן? הָא לָא קַשְׁיָא, בְּתוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, אִיזְדְּקוֹקֵי לָא מִיזְדַּקְקִינַן לַהּ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִיזְדַּקְקִינַן לַהּ מֵעִיקָּרָא, מִיזְדַּקְקִינַן לַהּ לְבַסּוֹף. מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא! לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי הָכִי, רִבִּית נָמֵי לָא לִישְׁקוֹל! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ. תָּא שְׁמַע: ״אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית״. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָאֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. אִי אָכֵיל רִיבִּיתָא — מִי שָׁבְקִינַן לֵיהּ? אֶלָּא דְּלָא אָכֵיל רִיבִּיתָא, וְקָתָנֵי: נִזְקָקִין! בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מוֹקֵי לַהּ בִּכְתוּבַּת אִשָּׁה, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: וּלְרַבִּי יוֹחָנָן מִי נִיחָא? אִי כְּתוּבָּה, מַאי אִירְיָא מִיַּתְמֵי? אֲפִילּוּ מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ נָמֵי בְּזִיבּוּרִית! הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית, וּמִיַּתְמֵי בְּזִיבּוּרִית. מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא! לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי הָכִי, רִבִּית נָמֵי לָא נִישְׁקוֹל! שֶׁקִּיבֵּל לְזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ. תָּא שְׁמַע: עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ. בִּשְׁלָמָא בַּעַל חוֹב, בֵּין מָר וּבֵין מָר — כִּדְשַׁנִּין. אֶלָּא כְּתוּבָּתָהּ, בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן נִיחָא, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, כּוּלְּהוּ נָמֵי כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. מָרִימָר אַגְבֵּי כתובתה כְּתוּבָּה לִגְרוּשָׁה מִנִּכְסֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְאַמֵּימָר: וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: ״אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן״. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אוֹ לִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, אוֹ לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם מְזוֹנֵי! וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאַלְמָנָה, דְּקָמַפְסְדָא מְזוֹנֵי, אֲבָל גְּרוּשָׁה לָא! אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנַן דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם חִינָּא מַתְנִינַן לַהּ. אָמַר רַב נַחְמָן: מֵרֵישָׁא לָא הֲוָה מִיזְדְּקִיקְנָא לְנִכְסֵי יַתְמֵי, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַב הוּנָא חַבְרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״יַתְמֵי דְּאָכְלִי דְּלָא דִּידְהוּ לֵיזְלוּ בָּתַר שִׁיבְקַיְיהוּ״, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִיזְדְּקִקְנָא. מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר רַב פָּפָּא: פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, וְיַתְמֵי לָא בְּנֵי מֶיעְבַּד מִצְוָה נִינְהוּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אִי נָמֵי שַׁמְּתוּהּ וּמִית בְּשַׁמְתֵּיהּ. שְׁלַחוּ מִתָּם, דְּשַׁמְּתוּהּ וּמִית בְּשַׁמְתֵּיהּ, וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תְּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָאֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מוֹקֵי לַהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פָּפָּא — קַשְׁיָא! אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: אִי בָּעֵית אֵימָא — כְּתוּבָּה מִשּׁוּם חִינָּא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא — בְּבַעַל חוֹב גּוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ. תָּא שְׁמַע: עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָיֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מוֹקֵי לַהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אֶלָּא לְרַב פָּפָּא, בִּשְׁלָמָא כְּתוּבָּה — מִשּׁוּם חִינָּא, אֶלָּא בַּעַל חוֹב קַשְׁיָא! לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, וּכְגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם שׁוֹבָר. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וּמִי חָיְישִׁינַן לְשׁוֹבָר? וְהָתְנַן: הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאָמַר רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לְאַנְטוֹכְיָא, וְאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא, אֲבָל בַּעַל חוֹב — לָא, וְרַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב נָמֵי, וְאִי חָיְישַׁתְּ לְשׁוֹבָר — הָתָם נָמֵי נֵיחוּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, כִּדְאָמְרִינַן טַעְמָא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין, וְאִם אָמַר: ״תְּנוּ״ — נִזְקָקִין. ״שָׂדֶה זוֹ״ וּ״מָנֶה זוֹ״ — נִזְקָקִין וְאֵין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, ״שָׂדֶה״ סְתָם וּ״מָנֶה״ סְתָם — נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ אִזְדְּקוֹקֵי לָא מִזְדַּקְקִינַן, דְּהָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא אֵין נִזְקָקִין, וְאִי מִזְדַּקְקִינַן מוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה יִדּוֹר הֲנָאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיּוֹצֵא בְּדָבָר אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קִינוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כׇּל נְכָסָיו, וְאָמַר: ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ — נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ, לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? לָא, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּבָרִיא, אֲבָל בִּשְׁכִיב מְרַע — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. מַאי טַעְמָא? אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ, וְהָכָא בְּנֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, וּמַר סָבַר: אֵין לוֹ הֲפָרָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, וְהָכָא בְּנֶדֶר שֶׁהוּדַּר עַל דַּעַת רַבִּים קָמִיפַּלְגִי. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר אַמֵּימָר: נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, עַל דַּעַת רַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה — לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? וְתוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״אֵינוֹ צָרִיךְ״? ״אֵינוֹ מוֹעִיל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בִּשְׁאֵלָה דְּהֶקְדֵּשׁ קָמִיפַּלְגִי. וְהָתַנְיָא: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא מְגָרְשָׁהּ יִדּוֹר הֲנָאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳. מֹשֶׁה בַּר עַצְרִי עָרְבָא דְּכַלְּתֵיהּ הֲוָה, וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הֲוָה, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא. אָמַר אַבָּיֵי: לֵיכָּא דְּנַסְּבֵיהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא, דְּלִיגָרֵשׁ לִדְבֵיתְהוּ וְתִיתְבַּע כְּתוּבְּתַהּ מֵאֲבוּהּ, וְלַהְדְּרַהּ מִיהֲדָרי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָאֲנַן ״יִדּוֹר הֲנָאָה״ תְּנַן! וְאַבָּיֵי — אַטּוּ כֹּל דִּמְגָרֵשׁ בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ? לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִלְּתָא דְּכֹהֵן הֲוָה. אָמַר אַבָּיֵי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים, כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. בְּרֵיהּ שָׁאנֵי, וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שָׁאנֵי. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתוּבָּה לָא מִשְׁתַּעְבַּד! קַבְּלָן הֲוָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לְלֹוֶה — מִשְׁתַּעְבַּד, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ — מִשְׁתַּעְבַּד, לֵית לֵיהּ — לָא מִשְׁתַּעְבַּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. דְּאִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד, קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב — דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד, עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה — פְּלִיגִי. אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה — מִשְׁתַּעְבַּד, לֵית לֵיהּ — לָא מִשְׁתַּעְבַּד, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ — מִשְׁתַּעְבַּד. וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּד, לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה קָעָבֵיד, וְלָא מִידֵּי חַסְּרֵיהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, וְקָא גרשה מְגָרְשַׁהּ לִדְבֵיתְהוּ. שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: עָרֵב תְּנַן, הֶקְדֵּשׁ תְּנַן, לוֹקֵחַ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחַשֵּׁיב וְנֵיזִיל? נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: דִּתְנַן תְּנַן, דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדָּעֵי? בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ — מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ, עָרֵב נָמֵי — מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד, וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵיהּ. אֶלָּא לוֹקֵחַ, מִכְּדֵי מִידָּע יָדַע דְּכֹל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה, אַמַּאי נֵיזִיל וְנִיזְבּוֹן? אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ! מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב — אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה — מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמֵימַר ״הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה״? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ — פּוֹדֶה, וְאִם לָאו — אֵינוֹ פּוֹדֶה. וְרַבָּנַן, עַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּלְגָא. מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִטָּה מוּצַּעַת, וְסַנְדָּלָיו, וּתְפִלָּיו — לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו. אִם הָיָה אוּמָּן — נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכׇּל מִין וּמִין, חָרָשׁ — נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר — נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ, חַמָּר — נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט — אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו — מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — הַחֲיֵיהוּ מֵעֶרְכֶּךָ. אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? ״הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, וְלֹא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעֶרְכֶּךָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר, נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ. וְרַבָּנַן? הָנְהוּ לָאו כְּלֵי אוּמָּנוּת נִינְהוּ, אֶלָּא נְכָסִים נִינְהוּ. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד. פְּשִׁיטָא! כִּי הֵיכִי דְּסַגִּי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא נָמֵי סַגִּי לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: עַד הָאִידָּנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי הֲוָה מוֹשְׁלִי לֵיהּ, הַשְׁתָּא דְּלֵיכָּא דְּמֹשֵׁיל לֵיהּ — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר, אֲמַר לְהוּ: סַלִּיקוּ לֵיהּ תְּפִילִּין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! ״הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו״. מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּסָבַר מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא, אֲבָל לְעִנְיַן זַבּוֹנֵי — מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ לָא זבין מְזַבֵּין אִינִישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ, אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר מְשׁוּבָּח מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִין אוֹתָהּ לָאִיטְלֵיס מְשׁוּבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ מְשׁוּבַּחַת הִיא — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא״ — שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה מַרְגָּלִית לְקַלִּים, ״קֹדֶשׁ לַה׳״ — סְתָם הַהֶקְדֵּישׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת. הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוּם הַיְּתוֹמִים.

10 גיטין פתח ↗

תְּנַן: הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה – פָּסוּל, עַד שֶׁיִּדּוֹר הֲנָאָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ. וְאִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ!

1 תוספות גט יבמין הוי כו' משום דקא טרחא קמי אחיו עכ"ל. א"א לפרש שהיתה טורחת בחיי בעלה הראשון או שהיתה טורחת בעודה תחת בעלה השני דהיינו היבם דמש"ה ודאי לא מורי' היתרא דבלא"ה מחויבת לטרוח לפני בעלה דאל"כ בכל הגרושות אמאי לא אמרינן דמורי' היתרא שהיתה טורחת לפניו אלא דכוונת התוספות שהיתה טורחת בנכסין בעודה שומרת יבם וק"ל:

2 בד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וכן קשה בסמוך כו' ולר"א דאמר כו' א"ש עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס לכי מינסבא מיפר בעל דלמא איירי מתני' שמדירין אותה על ככר זה. ולענ"ד יש לתמוה דלמאי דקשיא ליה הו"ל לאקשויי יותר דהתוספות עצמן מקשים וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וא"כ האיך כתבו דלר"א א"ש דאכתי לענין חכם לא א"ש אפי' לר"א אע"כ שאינם חוששין לזו הקושיא כיון דניחא ליה לתלמודא לשנויי אליבא דכ"ע דצריך לפרוט הנדר דהכי קי"ל וא"כ כ"ש בההיא דמיפר לה בעל נמי לא קשיא להו כיון דמשני שפיר אליבא דכ"ע דאין הבעל מיפר בקודמין שהיא הלכה פסוקה בלי שום חולק מיהו בלא"ה לא שייכא כלל קושית התוספות אההיא דלכי מינסבה וכן אההיא דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דהני קושיות הגמרא אמתני' מקשו אליבא דרב הונא ומתני' ודאי לא מצינן לאוקמי בכה"ג שמדירין אותה על ככר זה ואוכלת בפנינו דא"כ מאי האי דקתני שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ומאי נ"מ אפילו בכל מה שתרצה האשה ידירוה כיון שאוכלת בפנינו וא"כ מקשה שפיר כיון דמתניתין קתני דהיתומים יכולין להחמיר עליה להדירה בכל מה שירצו ואי איתא לדרב הונא דחיישינן שיפר לה הבעל תו לא מהני הך חומרא אלא דוקא שתאכל מיד וקושיית התוספות דוקא אליבא דר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה ומשמע שמפסדת ואמאי הא אכתי מצי לאדורה על ככר זה ולפ"ז נראה דהא דכתבו כן בסמוך לא מייתי אלא אגב גררא ומש"ה בסמוך בד"ה ליחוש דאי לאו דר"ה לא הוי מצי לאקשויי דשמא איירי בככר זה היינו דלא מצי לאקשויי בפשיטות מכח האי סברא וניחא ליה להקשות בפשיטות מכח האי דר"ה כנ"ל וצ"ע:

3 בא"ד וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלר"ה ברבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפשטא דלישנא לפי סברתם עכשיו בנדר שהודר ברבים נמי שייך לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מה"ט דמסקו ומשום הכי כתבו דדוקא לר"ה דאמר ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים משא"כ אי הוי סבר ברבים אין לו הפרה אפילו לגבי הבעל ע"כ על דעת רבים נמי כ"ש דאין הבעל יכול להפר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בשם יש מפרשים אלא דקשיא לי טובא דא"כ מאי מייתי הש"ס בסמוך תנאי היא דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בנדר שהודר ברבים אלא לענין חכם כדמייתי התוספות בסמוך דרבי יהודה ורבנן פליגי ביה משא"כ לענין הפרת הבעל לא פליגי וכיון דרב הונא מסברא דנפשיה שני ליה בין בעל לחכם אם כן תיקשי ליה ברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה אלמא דאפילו הבעל אינו יכול להפר. איברא שיש שיטה אחרת בזה הביאה ג"כ הרשב"א ז"ל דדוקא לענין על דעת רבים שייך לחלק בין חכם לבעל משום דחכם צריך פתח וחרטה ועל דעת רבים אין פתחם שוה משא"כ בבעל אין טעם להחמיר בעל דעת רבים משא"כ בנדר שהודר ברבים אין לחלק בין חכם לבעל. ולפ"ז דאף למ"ד ברבים אין לו הפרה לגבי הבעל אפשר דעל דעת רבים מודה דיכול הבעל להפר ולענ"ד נראה שזהו סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שכולם פסקו בשמעתין כר"ה דניסת אין מדירין אותה ולא מייתו כלל מילתא דר"נ אף ע"ג דקי"ל כוותיה בדינא ולענין דינא איתשל כמ"ש התוספות לקמן ועוד דברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה מסייע ליה לר"נ ומברייתא דאם נדרה לא קשיא ליה לר"נ דמפ' נדרה השתא אע"כ דסברתם משום דמילתא דר"נ לא מיתוקמי כלל אלא כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דא"א לאוקמי למ"ד יש לה הפרה מדמדרינן לה על דעת רבים משום דלגבי בעל לא שייך על דעת רבים אע"כ דטעמא דר"נ משום דמדירין ברבים אין לו הפרה ומשו"ה לית הילכתא כוותיה כיון דאמימר דהוא בתראה פסק להדיא כמ"ד ברבים יש לו הפרה ואם כן ע"כ ניסת אין מדירין אותה וכר"ה כנ"ל ברור בשיטת כל הפוסקים אלא דלשון התוספות כאן א"א להעמיד לפי שיטה זו דא"כ למה הוצרכו לפרש וכיון דלר"ה ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים ות"ל דאפילו הוי סבר ברבים אין לו הפרה הוי מצי למיסבר ע"ד רבים יש לו הפרה לגבי בעל. מיהו בזה היה נ"ל ליישב דלעולם כל אנפי שווין דע"ד רבים חמיר טפי מברבים דאית ביה תרתי חדא משום האי חומרא דרבים ועוד שהנודר נדר על דעתם. נמצא דלפ"ז יש לנו לומר דמ"ד ברבים אין לו הפרה ומפיק ליה מקרא דגבעונים וכיון דמדאורייתא אין לו הפרה תו לית לן לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מסברא דנפשיה דאפשר דגזירת הכתוב הוא וא"כ בעל דעת רבים נמי אין לחלק בין חכם לבעל דהא הוי נמי מדאורייתא מה"ט גופא דברבים אלא דוקא למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא יליף מגבעונים וא"כ ממילא דהא דעל דעת רבים נמי לא רמיזא באורייתא כלל אלא דאפ"ה החמירו ביה משום החומרא שהחמיר הנודר ואמר על דעת רבים וכיון דמילתא דתלי בסברא ממילא שייך שפיר לחלק בין חכם לבעל כנ"ל נכון בשיטת הפוסקים ואפשר שלזה בעצמו נתכוונו התוס' כאן. אלא דאכתי קשה לי לפי זה מ"ש התוספות לקמן בד"ה אמר אמימר דלמסקנא מיתוקמא מילתא דר"נ כאמימר ואיירי דאדרה על דעת רבים ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא אי סבר ר"נ כאמימר דברבים יש לו הפרה א"כ ה"ה בע"ד רבים לענין הבעל ודוחק לומר דלמסקנא הדר ביה הש"ס ממה שהיה חושב מעיקרא לסברא פשוטה. מיהו יש ליישב דהתוספות לקמן לא קיימי בהאי שינויא דהכא אלא כתירוצם השני דמייתי כאן דר"ה לית ליה דאמימר ובלא"ה נראה נמי מפירושם בסמוך דאידך שינויא משמע להו עיקר כמו שאבאר ודוק היטב. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ובסוף הסוגיא אפרש דיש ליישב קושיית התוס' בענין אחר דהא דלא מדרינן לה אליבא דר"ה ע"ד רבים היינו משום דבדיעבד אם היפר מופר כמו שאבאר לקמן בשיטת הסוברים כן. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקשי הש"ס בפשיטות וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאי לאו דמשני דצריך לפרוט הו"א דא"צ לפרוט וא"כ תעלים מהחכם שנדרה ע"ד רבים ויועיל בדיעבד ומשו"ה צריך לשנויי צריך לפרוט ודו"ק:

4 בא"ד ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו כו' או לדבר מצוה כו' אבל ברבים כו' ל"ש לדבר מצוה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דבלא"ה ע"כ מהאי מתני' גופא מוכח דלמ"ד ברבים אין לו הפרה היינו אפי' לדבר מצוה דאלת"ה אכתי מצי לקלקלה לאחר כן ויאמר אילו הייתי יודע שיכול להתיר אפילו ברבים לצורך מצוה לא הייתי מגרשה אלא שהחכם היה מתיר לה דהא לדבר מצוה הוא כדי שלא יגרשנה בעלה שהרי משום שהיא נדרנית מגרשה ואין לך דבר מצוה יותר מזו כמבואר בפוסקים. ולפ"ז לא הוי צ"ל דלא קתני ע"ד רבים משום דלא פסיקא להו אלא משום דלא מיתני ליה כלל כיון דהאי מילתא גופא צורך מצוה היא וכמו זר נחשב לומר דהתוס' סברי דכה"ג לא מיקרי דבר מצוה ובש"ע הל' נדרים סי' רכ"ח כתוב להדיא דלעשות שלום בין איש לאשתו מיקרי דבר מצוה וצריך עיון:

5 בא"ד אבל ברבים אי איתא כו' למ"ד אין לו הפרה ל"ש לדבר מצוה כו' עכ"ל. לכאורה כתבו דבריהם כהלכתא בלא טעמא דבכולהו סוגיא משמע דלענין התרת חכם לעולם ע"ד רבים חמיר טפי מברבים אלא דיש ליתן טעם דלדבר מצוה שאני דנהי דנדר ע"ד רבים מסתמא ניחא להו בהאי התרה כיון דלדבר מצוה הוא וכמו שפיר"ת לקמן משא"כ לענין ברבים לא שייך לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דלעולם אה"נ ע"ד רבים לא גרע מברבים אלא דכוונת התוספות היא כך דלמ"ד ברבים אין לו הפרה ויליף לה מקראי א"כ תו ליכא לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות וה"ה לעל דעת רבים וא"כ הו"ל למימר דבכה"ג יחזיר אע"כ דסברי ברבים יש לו הפרה מדאורייתא וא"כ ה"ה לעל דעת רבים אלא דחומרא בעלמא היא בעל דעת רבים אי מדרבנן או משום דנדר על דעתם וצריך להתיר מדעתם ואם כן שפיר מפלגי בין דבר מצוה או משום דמסתמא רוצין בהתרה או משום דרבנן לא גזרו בדבר מצוה כנ"ל ודו"ק:

6 בד"ה ליחוש כו' וא"ת בין חכם בין בעל כו' הא אמרינן בנדרים כו' ויליף ממשה וצדקיהו כו' עכ"ל. כוונתם דמשמע להו כיון דילפינן מקראי וא"כ מסתמא אף בדיעבד אינו מופר וממילא נמי דה"ה לבעל וכמ"ש לעיל דכל מה דילפינן מקראי אין לחלק בין חכם לבעל וא"כ מקשו שפיר דאף למאי דס"ד דא"צ לפרוט את הנדר וכ"ש בבעל דכ"ע מודו דא"צ לפרוט הנדר אכתי לא מצי להפר לה דנהי דאפשר שתעלים בפני החכם שהנדר היה בפני היתומים ויתירו לה אפ"ה לא יועיל לה ההתרה ומתרצים התוס' דבדיעבד מופר וא"כ למאי דס"ד דא"צ לפרט ודאי חיישינן שהחכם יתיר לה לכתחלה על ידי שתעלים בפניו שהנדר היה בפניו או שתעלים לגמרי ענין הנדר ויתיר לה ויועיל לה בדיעבד ומשו"ה הוצרך לומר צריך לפרט וכ"ש דא"ש כה"ג לענין הבעל כנ"ל ובתשובת מהרי"ק פי' בענין אחר והאריך שם ע"ש ודו"ק:

7 בא"ד וי"ל דבדיעבד אם היפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' עכ"ל. וקשה דאכתי היאך התירו לו הסנהדרין לכתחלה למאן דאמר צריך לפרט הנדר. והקדמונים כתבו דמיקרי קצת דבר מצוה או משום אימת מלכות וזה דוחק. ועוד דלשון התוספות אינו מדוקדק שכתבו מדסמיך צדקיהו כו' ועדיפא הוי ליה לאקשויי לאיזה צורך נשאל כלל על נדרו. והאמת נ"ל דלק"מ דהא מצינו שצדקיהו עבר על נדרו קודם שנשאל עליו דהא אישתבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חיה ונמצא כשהלך להתיר נדרו למ"ד צריך לפרט הנדר הרי שהוצרך לגלות ועבר על נדרו וא"כ לפ"ז באמת מחמת כן הוצרך להתיר לו שלא יעבור למפרע כדמצינו בשבועה דמהני התרה אף לאחר שעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ א"ש דכיון שכבר גילה להם ועבר התירו לו דכדיעבד דמי ובזה נמי מדוקדק הל' שכתבו מדסמיך צדקיהו פירוש שסמך עצמו לכתחלה על מה שיתירו לו תיכף אח"כ כנ"ל ודו"ק:

8 בד"ה צריך לפרט כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' וא"כ תיקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' עד סוף הדיבור. ונראה דקושייתם בזה היינו לתירוץ השני שכתבו לעיל בד"ה אבל נשאת דר"ה לית ליה דאמימר ולא שני ליה בין ברבים לע"ד רבים משא"כ לתירוץ הראשון אין מקום לקושייתם דהא לא שמעינן לר"ה בהדיא דסבר צריך לפרט אלא סתמא דתלמודא משני הכי בשמעתין אליביה ומ"מ לא מצי אקשויי כתנאי דהא מצי ר"ה למימר א"צ לפרט והא דאמרינן במתניתין דמדירין אותה וגובה כתובתה היינו ע"ד רבים אבל ניסת אין מדירין משום דלגבי הבעל לא מהני ע"ד רבים כמ"ש לעיל בתירוץ הראשון אע"כ דכאן מקשו התוספות לתירוצם השני. מיהו אפשר לומר דאף לתירוץ הראשון קשיא להו היא גופא אמאי משני הכא אליבא דרב הונא צריך לפרט ומיתוקמי מילתא כתנאי לפי הסוגיא דערכין אליבא דר"ה ואדרבא הו"מ לשנויי הכא בהדיא דאיירי ע"ד רבים ובזה נתיישב היטב לשון התוספות שתירצו כאן ומיהו במסקנא לא קיימא התם הכי וכוונתם למ"ש דודאי למאי דס"ד מעיקרא בערכין דפליגי בנדר ברבים לא הוי קשיא ליה מההיא דצריך לפרט הנדר כתנאי דאפשר דר"ה גופא סבר א"צ לפרט ומוקי לסוגיא דשמעתין דהכא בעל דעת רבים והא דמסקי בשמעתין אליבא דר"ה צריך לפרט היינו למסקנא דערכין. אלא דלפ"ז קשה להיפוך דלתירוצם השני שכתבו לעיל דר"ה לית ליה דאמימר מדקאמר ניסת אין מדירין וא"כ ע"כ ס"ל דצריך לפרט וקשה מאי ס"ד בערכין לאוקמי אליבא דר"ה דפליגי בנדר שהודר ברבים דא"כ אכתי הוי כתנאי לענין צריך לפרט הנדר ומה שתירצו התוספות דלא קיימא מסקנא הכי אכתי קשה סוגיא דערכין במאי דס"ד מעיקרא. אמנם אחר העיון ראיתי שתירצו שם התוספות בערכין תירוץ אחר על קושיא זו דאף למ"ד צריך לפרט היינו לענין ל' הנדר אבל א"צ לפרט הסיבה שבשבילה נדר וא"כ א"ש דבשמעתין לא חיישינן דאזלא לגבי חכם שהרי צריכה לפרט ל' הנדר קונם אם נהניתי מכתובתי ותו לא שרי לה משא"כ בערכין שפיר קאמר ר' יהושע אינו מועיל דאזיל לגבי חכם ושרי ליה של' הנדר לא היה אלא שלא יחזיר את אשתו ואחר שיפרט זה הל' יתיר לו וא"כ צ"ע למה לא כ"כ בשמעתין והניחו הדבר בקושיא. אמנם למאי דפרישית שדבריהם כאן לתירוצם השני דלעיל א"כ א"ש דע"כ ליתא להאי סברא אלא דמ"ד צריך לפרט היינו הסיבה דאל"כ תיקשי להיפוך למסקנא דערכין דמסיק דפליגי בשאלה בהקדש ומייתי ברייתא ומשמע דאי לאו דיש שאלה בהקדש כ"ע מודו דידירנה הנאה וא"כ תקשה לר"ה מה מועיל האי דידירנה ע"ד רבים הא לר"ה מצי להפר וא"כ הוי מילתא דר"ה דלא כר"א ודלא כר"י אע"כ דלמסקנא לא חיישו כלל דלמא אזלא לגבי חכם משום דצריך לפרט הנדר והיינו לגמרי אף הסיבה אם כן לפי סברא זו מקשו שפיר למאי דס"ד מעיקרא וע"ז מתרצים שפיר ומיהו למסקנא לא קיימא הכי כנ"ל נכון ודוק היטב:

9 גמרא דמדרינן לה ברבים. ופירש"י ברבים נודרת בפני עשרה וקשה דהא אליבא דר"נ משנינן הכא ושמעינן לר"נ דאמור לקמן בפירקין לענין נדר ברבים כמה רבים שלשה והכי קי"ל ונלע"ד דלרש"י לישנא דגמרא קשיתיה דמשני דמדרינן לה ברבים משמע דמעיקרא ס"ד דלא איירי בהכי ואי ס"ד דרבים היינו ג' א"כ איירי ברבים דהא מדירין אותה בב"ד ובפני היתומין כדאמרינן לעיל אדרה בב"ד וא"כ מסתמא לא פחות מג' ואף דשמעינן לר"נ דשנים שדנו מיקרי ב"ד אלא דמסתמא לא איירי בהכי דהא מיקרו ב"ד חצוף ועוד דבהדי היתומים שנודרת להם היו ג' לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דקאמר הכא האי לישנא דמדרינן לה ברבים אליבא דמ"ד בעשרה. שוב מצאתי שגירסת התוספות לקמן גבי כמה רבים ר"נ בר"י אמר ג' ואם כן לאו היינו ר"נ סתם אף דלשיטת רש"י ז"ל לעיל סתם ר"נ היינו ר"נ ב"י מ"מ ע"כ תרי ר"נ בר"י הוו כנ"ל:

10 שם תנן הנושא נשים כו' וכתבו התוספות ה"ה דמצי למיפרך ממתני' דהכא עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה דודאי לא שייך לאקשויי ממתניתין דהכא דהא ע"כ המקשה דלא סליק אדעתיה דאדר' ברבים היינו בא' משני פנים או משום דסתמא דלישנא לא משמע הכי או משום דלא ניחא ליה לאוקמי סתם מתניתין כחד תנא ומכח האי סברא מקשה אהא דאמר ר"נ א"צ לפרט ולפ"ז לא מצי כלל לאקשויי ממתני' דהכא דהא אף אם יסבור ר"נ דצריך לפרט אפ"ה ע"כ מוקי לה דאדרה ברבים דאל"כ יפר לה הבעל למאי דס"ל דבניסת נמי איירי ועוד דלדידיה ודאי איירי ברבים כמו שכתבתי בסמוך דכיון דאדרה בב"ד של ג' מיקרי רבים אליבא דר"נ משא"כ במשנה דבכורות מקשה שפיר דלא ניחא ליה לאוקמי מסתמא דאיירי ברבים וכחד תנא ולכאורה היה נ"ל דמה שלא כתבו התוס' כן היינו לפי שראיתי בל' התוס' בנדרים דגרסי ר"נ בר"י אמר א"צ לפרט ולאו היינו ר"נ דלעיל אלא דמל' התוספות בבכורות פרק אלו מומין כתבו להדיא דהיינו סתם ר"נ ע"ש וצ"ע:

פני יהושע על גיטין ל״ה ע״א » « פני יהושע על גיטין ל״ו ע״א