נימוקי יוסף על סנהדרין ט״ו

1 ויחי ויקם על רגליו. אותו הנקבר נביא שקר היה הוא הנביא אשר השיב את עדו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עדו על ידו והמיתהו האריה וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר הדבר לפני המקום שיקבר אצלו והחיהו. ולביתו לא הלך. ואי משום ברכתא דאליהו דא"ל פי שנים היכי מקיימה בהכי אלא ודאי משום שלא הוכשר לפני המקום שיקבר אצל הצדיק הזה:

2 קבריה דרב. לאישתא בת יומא. ביום ראשון שלה והיו מתרפאין באותו עפר:

3 אמרו ליה לשמואל. משום דמת וכל תשמישיו אסורי הנאה נינהו דגמרינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם:

4 יאות הן עבדין. כדמפרש שהקרקע אינו נאסר:

5 ג' קברות. הן חלוקין בהלכותיהן:

6 קבר הנמצא. כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזלה נקבר:

7 וקבר הידוע. שקבר שם מדעת בעל השדה:

8 וקבר המזיק את הרבים. שקבור במקום הלוך רבים ומטמאים באהלו:

9 מותר לפנותו. פרש"י ז"ל שלא קנה מקומו ואחרים ז"ל פירשו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במת וכדאיתא פרק אלמנה לכ"ג דף סו: גבי ההיא אצטלא דפרסוה אמיתנא:

10 מקומו טהור. שאע"פ שגזרו טומאה על הקבר ואע"ג דנטלו משם לא גזרו על זה:

11 ומותר בהנאה:

12 דאע"ג דאיסורא דאורייתא היא לא תהא תורת קבר עליו:

13 מקומו טמא. גזרה דרבנן היא דגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו:

14 מותר לפנותו. לא גזור עליו מפני נזקן:

15 אסור בהנאה. דאיסורא דאורייתא לא פקעה:

16 בקבר בנין. שבנה למעלה מן הקרקע דכוותה בע"ז בית שבנאו מתחלה אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר נמי איתקש לע"ז אבל חפר קרקע אינו נאסר ואפילו חפרו לאביו דלא גזרו רבנן משום כבוד אביו אלא בקבר בנין דבעלמא אסור היכא דהטיל בו נפל גזר באביו בהזמנה בעלמא אבל בקרקע עולם כיון דאינה נאסרת כלל לא גזרינן בה משום כבוד אביו כן כתבו ז"ל בשם התוס':

17 והא דאמרינן בברייתא דהחופר קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית אי באביו ממש בהזמנה בעלמא משום כבודו אי באיש אחר אם הטילו שם נפל ונקט אביו משום אורחה דמילתא מ"מ אפי' באיש אחר אסור בהנאה:

18 כתבו בשם הר"י בן גיאת ז"ל דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אלא משום הנאה דקרובים הלכך אינו אסור אלא במקום שאין מוצאין מקום לקבור אלא בשכר דאית להו הנאה לקרובים בהכי אבל בבית הקברות של רבים שהוא משותף ביניהם שאם אינו כאן נמצא במקום אחר מותר שהרי אין הנאה להם בכך וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

19 איתמר האורג בגד למת. לאחר שמת אבל לחי לכשימות לא:

20 הזמנה. שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו מילתא היא כאלו כרכו בו:

21 סודריה דאזמניה. פירשו בו רב אחא ז"ל דלאו דוקא צר ביה תפילין על דעת קביעות דאם כן פשיטא ועוד היכי לימא דצר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי דמ"מ הנחת תפילין זו הויא לה הזמנה ומעשה גמור וחילא קדושה עליה והא לא תליא בפלוגתא דאביי ורבא כלל אלא אפי' צר ביה תפילי לפי שעה קאמר דכיון דאיכא הזמנה מעיקרא ומעשה דהשתא אע"פ שאינו אלא דרך עראי מודה רבא דמילתא :

22 וכן נראה מפרש"י ז"ל שפירש אבל צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי כיון דלפי שעה הוא דעבד וליכא הזמנה ומיהו ה"מ כשנטלו התפילין אבל בעוד שהתפילין עליהם אסור ובזה סמך זה הרב ומילתא דמסתברא היא אע"פ שכתב וז"ל אבל מפי מורי הרב נר"ו שמעתי דאפילו בשהניחו על דעת קביעות לא מהני בלא הזמנה דמעיקרא ומעשה דהשתא עכ"ל. עוד כתב ז"ל כל מאי דאמרינן הכא היינו הזמנה דמשמשין אבל הזמנה דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד עור הקציצה של תפילין ועבוד הקלף עצמו אי עבדינן לשמה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידתא:

23 ולענין עבוד קי"ל דלא שנא ספרים ול"ש תפילין ומזוזות צריכין עבוד לשמה אבל רצועות של תפילין לא בעי עבוד לשמה דמשמשים נינהו והזמנה במשמשים לאו מילתא היא והכי משמע התם במנחות דף מב: בפלוגתא דרבנן ורשב"ג:

24 מותר המת. גבו צדקה למיתי מצוה או לעניים מתים יניחום לצורך אחרים:

25 מותר המת. לשם מת פלוני:

26 ליורשיו. ליהנות מהם ואי קשיא אמאי ליורשיו נימא אדעתא דידיה יהבי אדעתא דיורשין לא יהבי כדאמרינן בב"ק דף קטז. דאדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה י"ל דלא אמרת הכי אלא בהפקר שאינו מוציאו מרשותו אבל במתנה שנותן לחבירו ומוציאו מרשותו בודאי לא על דעת שיחזירו לו כלום עשה ועוד דבר מועט מסתמא כל אחד גמר ויהיב:

27 מזרקין בו כלים. זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חבתו ומחמת צער מתכוונים לאסור כל ממונם עליו:

28 מצוה על אחרים. הרואין אותן להצילן וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדולה מזו:

29 במטה הנקברת וכו'. שנושאין אותו בה לקברו ורגילים הם לקברה עמו דאז נאסרין בנגיעתן ומדרבנן הוא משום דמחלפי בתכריכי המת דאי שרית להו אתי למשרי תכריכי המת:

30 תיק של ספר. תורה או נרתק של תפילין כן הדין עד שלא נשתמש בהן קדש וכו' נשתמש בהן קדש כו':

31 סליקו להו נגמר הדין

32 ארבע מיתות נמסרו לב"ד וכו'.:

33 ועוד תנן בפרקין דף נב. מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת בתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. ר' יהודה אומר אף אם מת בידם לא היו מקיימים בו מצות שריפה אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת בתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. א"ר אלעזר בר צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו מפני שלא היו ב"ד באותה שעה בקי:

34 דף נב: מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר נוול הוא זה אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין לך מיתה מנוולת מזו:

35 מצות הנחנקין משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה:

36 דף נג. אלו הן הנסקלים הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה ומגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך בעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה מאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב:

37 ר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום אם בלבד הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו בין מן הארוסין בין מן הנשואין. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין בין מן הנשואין הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה. ואם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה:

38 דף נה: המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם א"ר יהושע בן קרחה כל היום דנין העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאין את כל אדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהם אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמוהו וג' אומר אף אני כמוהו:

39 דף ס: העובד ע"ז אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחיץ והסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו:

40 דף סד: הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו:

41 דף סה. בעל אוב. זה פיתום המדבר משחיו וידעוני זה המדבר בפיו. הרי אלו בסקילה ונשאל בהן באזהרה:

42 דף סו: המחלל את השבת. בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:

43 המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין:

44 שם הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק:

45 דף סז. המסית זה הדיוט והמסית את ההדיוט אמר לו יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה כך מטיבה וכך מריעה:

46 כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו:

47 אמר לשנים והם עדים מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו אמר לאחד והוא אומר יש לי חברים רוצים אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד והלה אומר לו היאך נניח אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו מוטב ואם אמר כך הוא חובותינו וכך הוא יפה לנו העומדים מאחרי הגדר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו:

48 שם האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח נלך ונזבח אקטיר אלך ואקטיר נלך ונקטיר אנסך אלך ואנסך נלך וננסך :

49 המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז:

50 שם המכשף זה העושה מעשה ולא האוחז את העינים ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין את הקשואין אחד לוקט חייב וא' לוקט ופטור:

51 העושה מעשה חייב. האוחז את העינים פטור:

52 פי' סקילה שריפה הרג וחנק דוקא נקט סדרן סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונ"מ למתחייב ב' מיתות דקי"ל דף פא: נדון בחמורה:

53 ר"ש אומר פלוגתייהו. מפרש בגמ':

54 זו מצות הנסקלין. שפירשו בפ' העליון בית הסקילה גבוה ב' קומות ומשום דבעי למתני מצות הנשרפים והנחנקים כיצד סדר ונקט להאי:

55 דף נב. משקעין אותו שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

56 קשה לתוך הרכה כורכין סודר קשה בתוך רכה מפני שהרכה אינה חונקתו לפתוח פיו והקשה מחבלת את גרונו ומנוולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין:

57 ומדליק את הפתילה. בגמ' מפרש פתילה של אבר:

58 מדליק. מתיך וחומרת לשון חמרמרו מעי :

59 נוול הוא זה. השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל:

60 סדן. עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחין:

61 דף נג: אלו הן הנסקלין דכתיבי בהו סקילה הא כתיב בהו ודלא כתיב סקילה וכתיב ביה דמיהם בם גמרינן דף נד. מאוב וידעוני:

62 המביאה את הבהמה עליה:

63 והנותן מזרעו למולך קסבר האי תנא לאו ע"ז היא מדתנא ע"ז ותנא מולך אלא חק הנכרים בעלמא ורחמנא חייב עליה סקילה והכי אמרי' בגמ' דף סד::

64 אוב וידעוני. במתני' דלקמן מפרש להו:

65 והמקלל אביו ואמו. החמיר עליו מהמכה משום דאיכא תרתי קלון אביו ומוציא שם שמים לבטלה:

66 והמסית. את היחידים:

67 והמדיח. עיר הנדחת ולקמן באלו הן הנחנקין דף סד. גמרינן לה דבסקילה: