נימוקי יוסף על סנהדרין י״א

1 ולשון בעל העיטור ז"ל מומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין וטעה לעולם חוזר לדברי הכל ואפי' בשיקול הדעת וליכא פלוגתא כלל עד כאן וכיון שכן נראה מלשון ההלכה משמע שדעת הרב רבינו משה בר מיימון והרב רבינו משה מקוצי ז"ל דאמרו שחוזר הדין כיון שהוא מומחה דלא מצי למימר ליה מי יימר דטעמא בתרא עיקר כן סובר דביש גדול מיירי ונקט מומחה כלשון רב יוסף שפי' כדפירש רב נחמן ומיהו גם בשאינו מומחה כל שהיה שם גדול היה חוזר שהרי מה שעשה עשוי אינו אלא משום שאין שם גדול כדפריש רב נחמן אלמא דאם היה שם גדול היה חוזר ואף על פי דהך רישא מיירי בשאינו מומחה וטעה בשיקול הדעת וכדמשמע מסיפא דאמר אם היה מומחה אלמא דרישא מיירי בשאינו מומחה בכי האי גוונא אומר שמשלם מביתו ואף על פי שקבלוהו בעלי דינין עליהן וכדאמרן לעיל בריש פרק קמא דף ו. דהא לא קבלוהו אלא אדעתא למידן להו דין תורה ומיהו יש חילוק בין מומחה שקבלוהו לאין מומחה אף על פי שקבלוהו ושוין גם כן דאין שם גדול דלית בהו חזרה והחלוק מפורש דבאין מומחה משלם מביתו ואם מומחה הוא פטור מלשלם והיינו סיפא דקתני אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ואפילו נשא ונתן ביד כאוקימתא דרב חסדא בסמוך וכן הדין דכל היכא שהוא סמוך שנטל רשות מראש גולה או מב"ד של ישראל או שקבלוהו עליהם בעלי דינים אע"פ שאינו סמוך דין אחד להם לפטרו מן התשלומין כדאמרינן דף ה. אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא ועלה דהא דזכה את החייב דאמרינן ישלם מקשינן לעיל דף ו. אי קבלו עלייהו אמאי ישלם ומשני דאמרי ליה דיינית לן דין תורה משמע דפטור והתם מוקמי לה באינו מומחה מדמקשינן מינה לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהן דין והלכך מצו למימר כי קבילנא ליה אדעתא למידן לנו דין תורה וכדכתיבנא:

2 ירושלמי א"ר עקיבא אני איני יודע לדון דין תורה אלא שיודע מחשבות יפרע מאותן האנשים וכו'. מקבלין אתון עליכון מה דאנא אמר והיינו לענין דין אבל לענין הוראה אפילו אינו סמוך אם הוא מומחה להוראה פטור מלשלם שהרי חייב הוא להורות מן התורה כדאמרי' במס' ע"ז דף יט: דתלמיד שהגיע להוראה היינו דגמיר וסביר וכל שהגיע להוראה חייב להורות כדאמרי' ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה וכל שחייב מן התורה פטור מלשלם כדאמרי' בפ"ק דף ג. גבי הדיוטות שיכולין לדון מתקנת רבנן אלא מעתה טעו לא ישלמו כלומר כדין ג' סמוכין דפטורין מפני שהם יכולים לדון מן התורה והטעם משום שטעותם של אלו אונס הוא והא דאמרי' גבי ר' טרפון דפטור משום שהוא מומחה לב"ד לאו דוקא ר' טרפון משום שהוא סמוך. והא דאמרי' פ' אלו טרפות דף מג: גבי ההוא תורא דאתחילה ביה שחיטה בתרבץ הוושט וכו' זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה כתבו ז"ל דדרך צחות בעלמא הוא כלומר ראוי היה כן מפני שגרם להפסידו רב ששת אמר וכו' נראה מדברי רב ששת דנדי מאוקימתיה דרב נחמן דפליג עמיה ואינו מחלק בענין שיקול הדעת בין יש גדול ממנו בחכמה לאין גדול דמשום חדושה דטועה בדבר משנה לא איצטריך דכ"ע מודה בה וליכא מאן דפליג ומיהו הרב בעל העיטור ז"ל כתב דרב ששת לא פליג ביש גדול דלעולם חוזר משמע שהרב ז"ל אינו חושש לומר אמאי נדי מאוקימתיה אלא משום שרב נחמן חלק מתניתא חדא בגדול וחדא באין גדול אתא רב ששת לאוקמינהו כולהו באין גדול ממנו ואפ"ה תנן מחזירין משום דטעה בדבר משנה וחוזרין הדבר כשהיה מקודם ודנין בו כהלכה ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם והטעם כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו משום שלא נתכוון להזיק ולא תקשי א"כ בשיקול הדעת נמי לא נתכוון להזיק אמאי תנן ומשלם מביתו דהא אוקימנא ההיא רישא בשאינו מומחה מכח הסיפא כצ"ל לרב ששת אבל לרב חסדא ליתא אלא דוקא כשנשא ונתן ביד ורי"ף ז"ל פסק כרב חסדא והרב בעל העיטור כתב דהלכתא כרב נחמן ורב ששת אינם מחלקים תרוייהו בנשא ונתן דרב חסדא יחידאה הוא ובסוף שמעתין אכתוב כפי שהסכימו המפרשים האחרונים ז"ל:

3 כאן שטעה בדבר משנה מתני' דקתני מחזירין בטועה בדבר משנה שטעותו מצוי במשנה אין דינו דין וחוזר ואפי' טעה בדבי ר' חייא וכו' שהם סדרו סדר תוספתא ולא הוי כל כך עיקר כמשנתינו שסתמה רבי שהיה גדול מהם וכל הישיבה מצויה אצלו ע"י שהיה נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריין:

4 ואפי' בדרב ושמואל. במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם ולא הויא מתניתא אלא סברא וכן הוי טועה בדבר משנה כל שטועה בדבר שנפסק דינו בתלמוד או שטעה בדבר שנשאר בספק כגון הנהו בעי דקיימינן בתיקו דהוי חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא עבד הכי טועה בדבר משנה הוא שכבר נפסק הדין לפי הכללות המסורות בידינו וכתבו עוד ז"ל שאפילו טעה בדברי הגאונים ז"ל הוי טועה בדבר משנה כל היכא דאי שמעא לה הוה מקבל לה אבל היכא דלא הוה הדר ביה והיה עומד בשמועתו לא:

5 ירושלמי כתובות פרק ט' הלכה ב' טעות משנה הוא טעות זקנים:

6 קטלי קני וכו'. אחר שאמרתי לך שאף הטועה בדברי האמוראים האחרונים חוזר מאי גריעותן מאחרים:

7 קטלי קנים. קוצצי קנים ומלקטי עצים אנן:

8 דסוגיין בעלמא. רוב הדיינים נראין להם דברי השני אבל היכא דפליגי וסוגיא לא אזלא כחד מינייהו כגון הני דאמרינן ברכות דף כז. ועוד כ"מ השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד קם דינא והדר דינא בחד דינא כדאמר לעיל דף כט. גבי אדם עשוי שלא להשביע את בניו כבר הורה זקן וגבי אריסא דבר זיזא עובדא דאריסא דבר זיזא הביאו רב אלפס בס"פ הכונס ע"ש דירושלמי דאמרי' התם מה שנעשה ע"פ ב"ד נעשה דמילי דסברה נינהו וליכא למימר ודאי טעה אבל היכא דסוגיין בעלמא אזלא כאידך ודאי טעה בשיקול הדעת וכיון דטועה בדבר משנה חוזר אפי' בדברי הגאון ובשיקול הדעת דאזלא סוגיא כאידך לא חשבינן ליה טועה בדבר משנה צ"ל דאזלא סוגיא בעלמא אינו נמצא מפורש בכתב אלא כמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' סנהדרין שהטעם שטועה בשיקול הדעת שאינו חוזר כטועה במשנה משום שאינו כתוב מפורש דסוגיא דשמעתא אזלא כאידך היינו שפשט המעשה כן והוא לא ידע:

9 ירושלמי מכילתין פ"א הל"א תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב וכו'. ר' אבהו בשם ר' אבהו כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדוננו דין תורה וטעה ודנן בשיקול הדעת מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנן בשיקול הדעת וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה דתניא אל תהיה דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד א"ר יהודה בן פזי אפי' הקב"ה אין דן יחידי דכתיב כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואע"פ שאין דן יחידי חותם יחידי דכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. נראה מהירושלמי הא דתנן אם היה מומחה לרבים פטור מן התשלומין אם אמרו לו בפירוש על מנת שתדין דין תורה וטעה חייב:

10 רב חסדא אמר וכו'. מהדר לעיל לשנויי מתני' דמחזירין ומתני' דדן את הדין דמצי לאוקמא תרוייהו בשיקול הדעת ובאין גדול דביש גדול לעולם חוזר וטועה בדבר משנה נמי לעולם חוזר ודן את הדין דאמרי' מה שעשה עשוי דמשמע דאינו חוזר היינו בשנשא הדיין מזה ונתן לזה והא דבנשא ונתן קם דינא טפי מלא נשא ונתן דאמרי' הדר דינא דתנן מחזירין נאמרו בו הרבה טעמים יש שפירשו משום דכשנשא ונתן ביד הוה ליה מזיק ממש וכשלא נשא ונתן ביד הוה ליה דינא דגרמי ואע"ג דקי"ל ב"ק דף ק. כר"מ דדאין דינא דגרמי שאני הכא דכיון דאיכא תקנתא בחזרה דבעל דבר שתפס שלא כדין לא מחייבין הדיין ואפי' לית ליה מידי לאידך לשלומי פטור הדיין דכל היכא דאית ליה פטור כי לית ליה נמי פטור כדאמרי' בר' טרפון שהאכיל בהמה שנטלה האם שלה לכלבים ואמרי' עלה דף לג. דכיון דאלו איתא לפרה הוה הדרה דנטלה האם כשרה היא השתא שהאכילוה לכלבים נמי פטור דאינו אלא כמשיא עצה שאינה הגונה לחבירו אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכא דאי לית ליה מידי לשלומי משלם הדיין מביתו ויש שכתבו שלא נראו דבריו ויש שפירש דטעמא שנשא ונתן שאינו חוזר ומשלם משום שהחזיק כל כך את דבריו אבל לא נשא ונתן שלא החזיק דבריו כל כך הדין חוזר וכיון שחוזר הדין אינו משלם: