נימוקי יוסף על סנהדרין א׳

1 דיני ממונות. מקשינן בגמ' דף ב: אטו גזלות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו כלומר אמאי פלגינהו ואסיק רבא דתרתי קתני לומר דיני ממונות כגון הודאות והלואות בג' הדיוטות דתקנתא דרבנן היא דלא ליבעו מומחין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אם היה צריך המלוה לבקש מומחין להפרע מן הלוה אבל בב' לא סגי דקי"ל שאין דיניהם דין ומיהו אע"ג דג' הדיוטות ברשות דרבנן נחתי לאו כמומחין סמוכין נינהו לענין שאם טעו לא ישלמו אלא ישלמו דאל"כ כ"ש שאתה נועל דלת בפני הלוין דסבר המלוה דלמא טעו בי דינא ופטרי ליה ומפסידנה וגזילות וחבלות בג' מומחין ולפיכך פלגינהו בתרתי:

2 ומיהו אנן אע"ג דלא דיינינן השתא בגזילות וחבלות אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון מתנות וירושות וגיטין וכתובות כדאסיקנא פ' המגרש דף פח: בההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דקא מעשה אגיטי הא כתב רבינו אלפסי ז"ל בב"ק בפ' החובל סי' קמ"ז דבכל מאי דלא דיינינן השתא מנהג בב' ישיבות דמשמתינן ליה עד שיפרע חבירו לפי ראות עיני ב"ד:

3 גמ' דיני ממונות. כבר פירשנו במתני' שהם הודאות והלואות וכי היכי דתקינו רבנן בג' הדיוטות ה"נ תקינו במומחה לרבים שיהא דן יחידי מפני תקנת הלוין ולא שיהא סמוך אלא כל דגמיר וסביר קרי ליה מומחה כדאסיקנא דף ה. למר זוטרא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל וכתב בעל העיטור ז"ל שדר רבינו שרירא יחיד מומחה דחשיב בדרא דבקי במשנה ובתלמוד ובקי נמי בשקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנו ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון ההוא מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה מנוסה כדתנן שבת דף ס. ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמ' שם דף סא: מתמחי קמיעא הלכך בעינן לדין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו מפורסמת וגלויה לרבים עכ"ל:

4 אי קבלוך עלייהו. הרבה מן האחרונים ז"ל הסכימו למקצת מן המפרשים ז"ל שפירשו אי קבלוך עלייהו שהם באו לפניך לדין לא תשלם דכיון דמומחה לרבים אתה וקבלוך עליהם על מנת שיעשו ככל אשר תאמר להם באו לפניך ואם לא קבלוך עליהם כלל אלא שאתה כפית אותם לדין זיל שלים דכיון דאת גמיר וסביר דינך דין אבל מ"מ כיון ללא נקטית רשות' מבי ריש גלותא ואף הם לא קבלוך עליהם חייב אתה לשלם ומיהו אפי' קבלוהו אם אמרו לו בפירוש שידון להם דין תורה והוא טעה אינו משלם דהא אין דינו דין כלל ואין דעת רש"י ז"ל כן אלא היכא דאמרו דיינת לן דין תורה וטעה דינו דין ומשלם והיינו אי לא קבלוך דא"ל רב יוסף לקמן דף ה. ומינה דאם לא קבלוהו עליהם כלל אפי' גמיר וסבור אין דינו דין כלל וחוזר ובעל העיטור ז"ל הביא ירושלמי גבי דן את הדין שנראה לו שמסייע קצת לפרש"י ז"ל דגרסי' התם הל' א' ר' בא בשם ר' אבוה כשאומר לו הרי את מקובל עלינו כג' על מנת שתדוננו דין תורה וטעה ודנן בשקול הדעת מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנן בשקול הדעת וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה דתניא אל תהא דן יחידי:

5 ומשמע מתוך פי' זה דכל היכא דקבילו עלייהו גמיר וסביר לא מצו למימר ליה כי קבלינך אדעתא למידן לן דין תורה קבלינך דלא אמרי' הכי לקמן אלא להדיוט דגמיר ולא סביר:

6 וי"א דה"ה שאם קבלו עליהם יושבי קרנות שדינן דין ואפי' טעו אינן חייבין לשלם דהא לא מצו אמרי להו דאדעתא דלידיינו להו דין תורה קבלום דהא מידע ידעי שאינם יודעים דין תורה:

7 ומהכא שמעי' דיחיד גמיר וסביר דיכול לכוף ולדון והכי מוכח בהדיא בירושלמי דגרסי' התם שם מומחה שכפה ודן דינו דין וה"ה לג' הדיוטות שבכל מקום הם לענין דין כיחיד מומחה:

8 גרסי' בגמ' דף ה: תנחום בריה לר' אמי איקלע לחתר דרש להו מותר ללתות חטין בפסח אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל אמר להו לא אדעתאי:

9 פשיטא לפלגא. הא אמרי' דמהני רשותא על תנאי מאי ת"ש דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הרי את ברשותך עד שתבא אצלנו:

10 פי' לחתר שם מקום. מותר ללתות לשרות חטים ולכתשן במכתשת ולא חיישי' לחימוץ הואיל וכתשן מיד:

11 תלמיד אל יורה. כתבו מן האחרונים דג' פרסאות אמרו היינו דוקא כשנטל רשות מרבו אבל בלא רשות אפי' רחוק כמה מילין אל יורה ואם הורה בפניו בלא רשות חייב מיתה ואם הורה לענין אפרישא מאיסורא אפי' במקום רבו. ובלא רשות מותר כדאיתא בעירובין פרק הדר דף סג.:

12 כנגד מחנה ישראל. שהיה ג' פרסאות דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות וכו' ואמר רבה בר בר חנא לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלת פרסי וכתיב והיה כל מבקש ה' וגו' דאזלי לגביה משה:

13 לפלגא. כגון רב דיהבו ליה רשותא למידן ולא להתיר בכורות:

14 על תנאי. כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר מי מהני בתוך הזמן או לא:

15 לרב שמן. כשהיה פורש ממנו ויורד לבבל:

16 ברשותך. רשות נתונה לך לדון:

17 אמר רב:

18 לישקול רשותא. דכיון דברשות נחת לא משלם ואפי' טעה בשקול הדעת וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' סנהדרין:

19 מהכא להכא. מריש גלותא דבבל נקט רשות יכול לדון ולכוף בכל בבל:

20 מהתם להתם. נטל רשות מנשיא א"י יכול לדון ולכוף בכל א"י ואפי' מהכא להתם כיון שנטל רשות מראש גולה יכול לדון אפי' בא"י:

21 וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סנהדרין מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גולה ונתן לו רשות או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות אין רשות מועלת לו עד שיהיה ראוי שהמקדיש בעל מום למזבח אין קדושה חלה עליו עכ"ל:

22 שבט. לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר דכתיב אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו ביבמות בהאשה רבה דף פט.:

23 מחוקק. שררה מועטת:

24 אלו ראשי גליות. שיש להם כח ורשות ממלכי פרס:

25 בני בניו של הלל. הלל נשיא הוה כדאמרי' באלו דברים דף סו. הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם:

26 אבל לענין הפקעת ממון בני בבל עדיפי וטעמא מפרש בירושלמי משום דראש גולה שבבבל מן הזכרים של בית דוד ונשיא שבא"י מן הנקבות והא דאמרי' פ' מקום שנהגו דף נא. אבל מא"י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו דמשמע דבני א"י עדיפי כתב ר"ת ז"ל דה"מ במלתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי דאוירא דא"י מחכים כדאמרי' הכא דאקרי מחוקק מפני שמלמדין תורה ברבים:

27 שנים שדנו וכו'. משום דקי"ל כר' אבהו דאמר דף ב: שנים שדנו אין דיניהם דין והיינו משום דסתם דין הוא בהכרח אבל אם היה ברצון בעלי דינין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה. ז"ל רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו יכולים לחזור בהם ה"מ בשאין מומחים או לא קבלינון עלייהו בעלי דינין אבל אי הוי מומחין או קבלינון עלייהו בעלי דינין דיניהם דין ואפי' חד מומחה דיניה דין כדכתבינן לעיל עכ"ל:

28 ושנים שעשו פשרה וכו'. לאו דוקא שנים דה"ה חד דכיון דבעי קנין פשיטא דביחיד נמי מהניא ואיכא למידק מ"ש גבי פשרה דבעי קנין והלא מחילה אינה צריכה קנין כדמוכח בקדושין דף טז. דאמר שמואל ש"מ עבד עברי גופו קנוי דאי לא נימא ליה באפי תרי זיל ויש מתרצין דלא דמי למחילה דהתם כיון דמחיל דבר המסויים אפי' בלא קנין סגי אבל הכא דלא ידע כמה יאמרו לו שימחול לא סמכא דעתיה והלכך צריך קטן ובהכי סגי דאין לאחר קנין כלום:

29 ויש חילוק בין פשרה לדין דבדין אזלינן בתר הרוב ובפשרה אם רבים הם הפשרנים צריך שיסכימו כולם כדאיתא בפ' בתרא דמס' ע""ז דף עב. דאמרי' כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא:

30 והשתא דאסיקנא דבפשרה אפי' חד סגי הא דנקט רשב"ג תרי הכי אמרי' בגמ' האי דקאמר תרי כי היכי דליהוי עלייהו סהדי. וכתבו המפרשים ז"ל עלה מהא שמעינן שהפשרנין יכולים להיות עדים וה"ה לדיינין:

31 כתב בעל העיטור ז"ל. בתשובת הרב הקדוש ז"ל דבתר קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משום קנין בטעות וכו' אבל פשרה שעושין מפני שאין לו ראיה או שטר ואח"כ מצא הראיה ההיא ודאי כקנין בטעות הוא וחוזר. עוד כתב ז"ל רבינו אלפסי בתשובה מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואח"כ ראו שלא היה עליו אלא חרס סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה הפשרה וה"ל קנין בטעות:

32 ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפטרו משבועה ואח"כ מצא מלוה ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת:

33 ביצוע. זו פשרה:

34 איש פלוני אתה זכאי וכו'. וא"ת מאי ביצוע שייך אחר שגמרו להם דינם כתבו בתוס' ד"ה נגמר הדין דרוצה לומר שלא יטעו אותו אח"כ לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין כדי שיעשו פשרה אלא יקוב הדין את ההר וכתב הרמב"ם פכ"ב מהל' סנהדרין אע"פ שרצו בעלי הדין בפשרה יש להם לחזור ולתבוע את הדין עד שיקנו מיד שניהם:

35 מנין שלא ישתוק. אם רואה שהרב טועה בדין: