נימוקי יוסף על סנהדרין י׳

1 כותבין ונותנין. לאו למימרא שיכתבו להם הטעמים והראיות שחייבו אותו בשבילן אלא שולחין סתם פלוני טען כן ופלוני טען כן ומתוך דבריהם נראה לנו שהדין עם פלוני וב"ד שבמקום הועד הם ידעו מאיזה טעם:

2 וכתב הראב"ד כי אמרינן כותבין ונותנין לו הני מילי בשכפאוהו לדון בעירו אבל כשבא לדון מעצמו לא. וכתבו המפרשים ז"ל שכן אמת דהכי משמע הכא וכן דעת ר"ת ז"ל:

3 מב"ד הגדול שבירושלם. וה"ה לב"ד אחר גדול ואותו הב"ד מודיעין דעתם לאלו והם דנין אותם דליכא למימר שיפסקו אותו הב"ד עליהם את הדין דהא בעי' שיהו בעלי דין עומדים לפני הדיינים:

4 אפילו מטבריא לצפורי שב"ד שבטבריא חשוב יותר שהישיבה שם גדולה משל צפורי:

5 וכתבו משם הרא"ה ז"ל דדוקא כשמקום דירתו בצפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא במקום דירתו ובירושלמי פ"ה דכתובות ה"ד נמי משמע הכי וכדכתיבנא ביבמות בפרק החולץ סי' נו. ע"כ:

6 דעבד לוה וכו'. וה"מ בשהוא לוה ודאי אבל אם הוא כופר בכל אין כופין אותו שהרי הוא אומר שלא נעשה עבד לו מעולם:

7 ואיכא מאן דכתב דדוקא במלוה ולוה הוא דכופין לילך למקום הועד כדקאמר טעמא דעבד לוה אבל בשאר דינין כגון נזקין ומקח וממכר וכיוצא בהן דליכא האי טעמא לא אלא כל אחד כופה את חברו לדון בעירו וכן דעת ר"ת ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דבשאר דינים כופה כל אחד לחבירו לילך לבית הועד אלא דאיצטריך גבי מלוה ולוה לטעמא דעבד לוה דלא תימא דכי היכי דכשאמר לוה נלך לבית הועד אין שומעין לו ה"ה מלוה ויש לו קצת ראיה אלא שאין דעתי להאריך:

8 אמר המחבר וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל בשביל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול אבל אם יש שם מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינן כמותם אם אמר המלוה נלך במקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה כופין את הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בספרד בכל יום עכ"ל:

9 סליקו להו זה בורר

10 אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. חקירות ובדיקות היו חוקרין את העדים:

11 משפט אחד וכו'. ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב:

12 דיני ממונות בשלשה. הא ילפינן בפ"ק דף ג::

13 פותחין. תחלת משאו ומתנו של ב"ד:

14 בין לזכות בין לחובה. באיזה שירצו:

15 אבל דיני נפשות פותחין לזכות ובגמ' יליף לה:

16 מטין ע"פ אחד. מטין את הדין אחר המרובין ע"פ דיין אחד כגון ב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא:

17 דיני נפשות מטין ע"פ אחד . י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי. אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אא"כ רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפ"ק דף ב. מלא תהיה אחרי רבים לרעות:

18 מחזירין. סותרין את הדין לאחר שאמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

19 ואין מחזירין לחובה בגמ' יליף לה:

20 הכל מלמדין. אפילו תלמידין היושבין לפני הדיינים ולא נתמנו ב"ד על כך:

21 המלמד חובה. דיין שהתחיל להביא ראיות תחלה לחובה יכול לחזור בו לזכות ואינו חוזר ומלמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו ובגמ' דף לד. מוקים לה בשעת משא ומתן דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדיו ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה:

22 דנין ביום משא ומתן של דין:

23 וגומרין בלילה אם רצו וכולהו יליף בגמ' דף לד.:

24 דיני נפשות דנין בו ביום לזכות ביום ראשון ואין פוסקין דינו לחובה אבל מלינין אותו עד למחר שמא ימצאו לו הלילה זכות:

25 לא בע"ש. שאין יכולין לגמור את הדין למחר אם יתחייב שאין מיתת ב"ד דוחה שבת דף לה::

26 ולשהותו א"א משנגמר דינו משום עינוי הדין:

27 הטמאות והטהרות. אם בא אדם לשאל על דבר טהרות שואלין תחלה לגדול שבדיינים מהו אומר בדבר:

28 מן הצד. מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו משום לא תענה על רב שכתוב בלא יו"ד על דבריו של גדול:

29 הכל כשרין. ואפי' ממזר:

30 וישראל המשיאים לכהונה המיוחסים הראוים להשיא בנותיהם לכהונה ואע"ג דאתקוש דיני ממונות לדיני נפשות כדאמרן פליגי בכל הנך מכח קראי כדאיתא בגמ' דף לו::

31 גמ' באחד בניסן לשמיטה. נקט הכי לרבותא דאפי' שמטה דאי לאו דדוקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתייהו לכתוב שטר מלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן דלא שכיחי אינשי דמוזפי דמתיראין מן השמטה שלא תשמט מעותם וליכא למימר אחרוהו וכתבוהו דלא מרעי ליה לשטריהו שהכל מרננין אחריו לומר מזוייף הוא שאין דרך להלות בזמן שמטה אפ"ה כיון דשביעית אינה משמטת עד סופה כדכתיב מקץ תלינן באחרוהו וכתבוהו ומכשירין דעבידי אינשי דמוזפן בראש השמטה. וכתבו ז"ל דשמעינן מהא דאם היה כתוב בסוף שמטה והוזמו השטר פסול ולא אמרי' אחרוהו וכתבוהו:

32 שזמנו כתוב. זמנו מוכיח שנכתב בא' בניסן בשמטה והוציאו ב"ח על חבירו או ע"י פרוזבול שלא שמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו:

33 חיישינן שמא וכו'. פרש"י ז"ל שלא כתבו השטר בזמנו אלא אחרוהו מלכתוב וביום כתיבתו היו במקום אחר כמו שהעדים אומרים אלא שהם כתבו שם המקום שראו בו ההלואה ואע"ג דאמר להו רב לספריה גיטין דף פ. כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמסרין לכו מילי בשילי דאלמא לעולם הם צריכים לכתוב המקום שהם שם ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא מיפסיל בהכי:

34 וכתבו עליו דלא נהירא דודאי אפסיל בהכי דהתם בגיטין מייתי לה גבי מתניתין דהיה במזרח וכתב במערב ומשמע דכי היכי דגבי גט פסול ה"נ בשאר שטרות. אלא ה"פ השטר בזמנו נכתב ובאותו מקום שנכתב בשטר היה אלא שהם איחרו זמנו ולא כתבו מאותו זמן ואפשר כי ביום הכתוב בשטר היו הם במקום אחר שכבר היה נכתב השטר זה ימים אלא שהם אחרו זמן כתיבתו וכאותה שאמרו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי כשר שאנו אומרים אחרוהו וכתבוהו שאין פירושו אחרו מלכתוב עד אותו יום שזה א"א אלא מתחלה כתבוהו ואחרו זמנו ולא דקדקו באיזה יום נופל הזמן הכתוב בשטר:

35 מאוחרין אמאי כשרין. דאי בעי' דרישה וחקירה לא היה שום שטר מאוחר כשר דנימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת ואי משום הנך אחריני תהוי כמלוה ע"פ ולא תטרוף לקוחות דמלוה ע"פ לא טרפה ממשעבדי דלית לה קלא אלא ודאי לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא:

36 כאן בדין מרומה וכו'. מתני' שנראה לדיין שיש רמאות בדבר התביעה אז צריך לחקור העדים בדרישה וחקירה עד שידע אמיתת הדבר:

37 והא דאמרינן בשבועות דף לא. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו ליזקק להם כלל התם מיירי בידוע שהוא ודאי מרומה שיודע שהעדים מכזבין אבל הכא אינו ודאי מרומה ולהכי סגי בהכי אבל היכא דליכא ספק רמאות לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן הכא כאן בדין שאינו מרומה ואף על גב דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעינן דרישה וחקירה כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהיה זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהדיא פ' ד' אחין יבמות דף לא::

38 תניא צדק צדק תרדוף א' לדין ואחד לפשרה צדק דין שלך צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך לא תרדוף האחד יותר מחבירו:

39 שתיהן טובעות שתדחה זו את זו:

40 זו אחר זו. שתלך האחת אל היבשה עד שתעבור חברתה ואח"כ תעבור היא:

41 מעלות בית חורין מקום צר ואין דרך לנטות:

42 ופגעו זה בזה. כגון זה עולה מצד זה וזה מצד זה ופוגעין זה את זה בראש חודו של הר והבקעה עמוקה מימין ומשמאל:

43 קרובה. לעירה:

44 ומעלות שכר. האח' לאחרת ותדחה:

45 תוספתא חמרין שרגליו של אחד מהם רעות אין רשאין לעבור עליו. נפל רשאין לעבור עליו. היה אחד מהם טעון ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הטעון א' רכוב ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הרכוב היו שניהם טעונים שניהם רכובים שניהם רקנים עושין פשרה ביניהם וכן ב' ספינות שהיו באות זו כנגד זו אחת פרוקה ואחת טעונה וכו':

46 דיני ממונות מחזירין וכו'. מה שעשה עשוי אלמא לא הדר:

47 במומחה. יש בו כח לחזור ולא מצי למימר ליה בע"ד מידי דא"ל אנא טעמא ידענא אבל בשאינו מומחה א"ל מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא בהאי הוא דטעית:

48 ומומחה מחזירי'. ה"ג בנסחי עתיקי ודוקני והרב בעל העיטור ז"ל כתב דהכי איתא בכלהו נסחי דצרפת וגרסת רי"ף ז"ל אינה נכונה:

49 פטור מלשלם. אלמא מה שעשה עשוי ומיהו פטור מלשלם דכיון דמומחה הוא מזלא בישא דההוא גברא גרים ליה למטעי:

50 אמר רב נחמן וכו'. כתבו מן המפרשים ז"ל דכיון דלא קאמר אלא אמר רב נחמן משמע ודאי דרב נחמן לאו לאיפלוגי אדרב יוסף אתי ואע"ג דלר"נ לא תליא מילתא במומחה ושאינו מומחה כלל אפשר דרב יוסף נמי הכי קאמר כאן במומחה לאו בדיין גופיה שדן מיירי אלא מהגדול קאמר ולפיכך קתני מחזירין דכל ב"ד שגדול מב"ד חבירו בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כאן בשאינו מומחה ר"ל שאין אחר גדול הימנו כדמפרש רב נחמן ולפיכך מה שעשה עשוי דלא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא ואפילו זה אומר טעיתי לאו כל כמיניה ואע"ג דהך רישא מיירי באינו מומחה כדמוכח מסיפא וכדלקמן מ"מ לר"נ כל היכא דליכא גדול אפילו הדיין מומחה לא מצי למהדר ומה שעשה עשוי דתירוצא דר"נ אינו תלוי אלא ביש גדול אבל באין גדול מצי למימר מי יימר דטעמא בתרא עיקר ואע"פ שהוא מומחה כן נראה דעת ר"נ: