נימוקי יוסף על סנהדרין י״ג

« נימוקי יוסף על סנהדרין י״ב ע״א נימוקי יוסף על סנהדרין י״ד ע״א »

2 רי"ף פתח ↗

הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין ולילה לגמר דין:

3 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב והתוס' בריש פ"ק האריכו בזה ע"ש בד"ה בזמן שהתרו כו':

4 רי"ף פתח ↗

אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין אמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין וסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות דאמרינן ההוא סומא באחת מעיניו דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דהוה

5 רי"ף פתח ↗

6 רי"ף פתח ↗

7 רי"ף פתח ↗

7 חידושי אנשי שם פתח ↗

מהר"ם לשון רשב"ם דלא מצינו למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דההיא ראייה לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהם אלא היכא דראו בשעה שיכולין לעשות דין. אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין כגון בלילה ההיא ראייה ראיית עדים היא שרואין בדבר וכאילו העידו ולא חשיבא ראייה דידהו כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשים עדים ושוב לא יהו דיינים בעדות עצמן. אלא א"כ יעידו אחרים בפניהם. ומיהו ב"ד שהעידו לפניהם עדות בלילה עדות גמורה היא ויכולים לדון למחר ביום:

8 רי"ף פתח ↗

9 רי"ף פתח ↗

קא דאין דינא ולא הוה א"ל רבי יוחנן ולא מידי והיכי עביד הכי והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נדה מט: כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון רבי יוחנן סתמא אחריני אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דהא כולהו אינשי לא מטו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה וכיון דגומרין בלילה דין הוא לסומא באחת מעיניו שידון ביום לכתחלה ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא איבעי' אימא סתמא דרבים עדיף דהך סתמא רבי מאיר היא ואי בעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא דדיינא למימרא דהיאך אגב גררא נסבא ולאו עיקר היא:

10 רי"ף פתח ↗

11 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב לדיניה:

12 ביצה פתח ↗

אֶלָּא אֵימָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה מְצוּדָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בְּמִינוֹ נִצּוֹד — אָסוּר, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ נִצּוֹד — מוּתָּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִי קָתָנֵי בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים? בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים קָתָנֵי — בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִשְׁרֵי, דְּאִיכָּא חַמָּה, וְאִיכָּא גְּשָׁמִים, וְאִיכָּא דְּבַשׁ. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת. תָּנָא: אִם נִתְמַלֵּא הַכְּלִי — שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה, וְאֵינוֹ נִמְנָע. בֵּי רִחְיָא דְּאַבָּיֵי דְּלוּף. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אֲמַר לֵיהּ: זִיל עַיְּילֵיהּ לְפוּרְיָךְ לְהָתָם, דְּלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי, וְאַפְּקֵיהּ. יָתֵיב אַבָּיֵי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה? אַדְּהָכִי נְפַל בֵּי רִחְיָא דְאַבָּיֵי. אָמַר: תֵּיתֵי לִי דַּעֲבַרִי אַדְּמַר. אָמַר שְׁמוּאֵל: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם — מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה, וּכְשֶׁהוּא מַחְזִירוֹ — נוֹתֵן בּוֹ מַיִם וּמַחְזִירוֹ. סְבוּר מִינַּהּ: גְּרָף שֶׁל רְעִי, אַגַּב מָנָא — אִין, בִּפְנֵי עַצְמוֹ — לָא. תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא עַכְבַּרְתָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי אִסְפַּרְמָקֵי דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לְהוּ רַב אָשֵׁי: נִקְטֻהּ בְּצוּצִיתֵהּ וְאַפְּקוּהּ. מַתְנִי׳ כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת — חַיָּיבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה: לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. גְּמָ׳ לֹא עוֹלִין בָּאִילָן — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ. וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. שְׁמַע מִינַּהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא! אֶלָּא: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה. וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּיטִין. וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ. וְלֹא מְקַדְּשִׁין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא,

13 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב ס"א דתנן היו וכו':

14 סנהדרין פתח ↗

דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא: אָמַר קְרָא, ״לֹא תַעֲנֶה עַל רִב״. לֹא תַעֲנֶה עַל רַב.

17 גיטין פתח ↗

קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר. רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַרְבָּעִים קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין. וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּרֵישָׁא, הָא דִּדְרָעָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחַ נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. עוּלָּא אָמַר: תִּשְׁעַת קַבִּין. אָמַר רַב כָּהֲנָא וְאִיתֵּימָא שֵׁילָא בַּר מָרִי: מַאי קְרָאָה? ״בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ וְגוֹ׳, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע״. ״בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסוּלָּאִים בַּפָּז״ – מַאי ״מְסוּלָּאִים בַּפָּז״? אִילֵּימָא דַּהֲווֹ מְחַפִּי בְּפִיזָּא, וְהָאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: תַּרְתֵּי מַתְקָלֵי אִיסְתֵּירֵי פִּיזָּא נְחוּת בְּעָלְמָא – חֲדָא בְּרוֹמִי, וַחֲדָא בְּכוּלֵּי עָלְמָא! אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַפָּז בְּיוֹפְיָין. מֵעִיקָּרָא, חֲשִׁיבִי דְרוֹמָאֵי הֲווֹ נָקְטִי בִּלְיוֹנָא דְגוּשְׁפַּנְקָא, וּמְשַׁמְּשִׁי עַרְסַיְיהוּ; מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַיְיתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסְרִי בְּכַרְעֵי דְּפוּרַיְיהוּ, וּמְשַׁמְּשִׁי. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: הָא, הֵיכָא כְּתִיבָא? אֲמַר לֵיהּ: ״גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. אֲמַר: כַּמָּה מְרַחַיקְנָא מִדּוּכְתָּא פְּלָן? אֲמַר לֵיהּ: אִינְּגֵד פּוּסְתָּא וּפַלְגָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מְטַאי לְגַבֵּיהּ לָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי דִּכְתִיב: ״עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי״? אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתֵּר, וּבְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וּכְשֶׁהָיָה אוֹיֵב נִכְנָס לְשָׁם הָיוּ דּוֹקְרִין אוֹתָן בְּחוֹטְרֵיהֶן. וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב וּלְכָדוּם, כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר: ״מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים״? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ״הֲלֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ״. אָמַר: מוּבְטְחַנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה! שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכׇל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁנֵיהֶם בִּמְקוֹם אֶחָד, זֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי עֶבֶד שֶׁאֵין כְּיוֹפְיוֹ בְּכׇל הָעוֹלָם, וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה שֶׁאֵין בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּיוֹפְיָהּ. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה, וּנְחַלֵּק בַּוְּולָדוֹת. הִכְנִיסוּם לְחֶדֶר. זֶה יָשַׁב בְּקֶרֶן זָוִית זֶה, וְזוֹ יָשְׁבָה בְּקֶרֶן זָוִית זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי, כֹּהֵן בֶּן כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶשָּׂא שִׁפְחָה?! וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי, כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד?! וּבָכוּ כׇּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה, וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן. וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ; ״צָפְנַת״ – שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיוֹפְיָהּ, ״בַּת פְּנִיאֵל״ – בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁימֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים; שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כׇּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים, וְהוֹצִיאָהּ לְמוֹכְרָהּ. בָּא אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר, אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֶת יוֹפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא! אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַּח – קַח, שֶׁאֵין כְּיוֹפְיָהּ בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. הִפְשִׁיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ, עַל קְדוּשַּׁת שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר הַגָּדוֹל לָמָּה לֹא תָּחוּס. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר, אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים, כִּי פִתְאוֹם יָבֹא הַשּׁוֹדֵד עָלֵינוּ״ – ״עָלַיִךְ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״עָלֵינוּ״; כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא שׁוֹדֵד. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ״? מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ, וּשְׁוַלְיָא דְנַגָּרֵי הֲוָה. פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ רַבּוֹ לִלְוֹת, אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּה. שִׁיגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהָה עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי שֶׁשִּׁיגַּרְתִּי לְךָ הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתַּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי, גָּרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: כְּתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְוךָ וְתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ, הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לְפוֹרְעוֹ, אָמַר לוֹ: בֹּא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ. וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶן, וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶן. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין. וְאָמְרִי לַהּ: עַל שְׁתֵּי פְתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד. לָקַח מִן הַסִּיקָרִיקוֹן וְכוּ׳: אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ: ״לֵךְ, חֲזֵק וּקְנִי״, אֲבָל בִּשְׁטָר – קָנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף בִּשְׁטָר נָמֵי לֹא קָנָה, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ אַחְרָיוּת.

18 סנהדרין פתח ↗

וְהָא דִּינִין קוּם עֲשֵׂה הוּא, וְקָא חָשֵׁיב? קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב אַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״, לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם. וְלִיחְשְׁבַהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת? מַאן דְּאָמַר ״מוֹרָשָׁה״ – מִיגְזָל קָא גָזֵיל לַהּ. מַאן דְּאָמַר ״מְאוֹרָסָה״ – דִּינוֹ כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּבִסְקִילָה. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״. ״כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״הָאָדָם״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. הָתָם, בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַדָּם מִן הַחַי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַדָּם מִן הַחַי. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל? קְרִי בֵּיהּ: ״בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל״, ״דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל״. וְרַבָּנַן? הַהוּא לְמִישְׁרֵי שְׁרָצִים הוּא דַּאֲתָא. כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳״. ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״ – זֶה דָּם מִן הַחַי. וְרַבָּנַן, הַהוּא לְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ הוּא דַּאֲתָא. לְמָה לִי לְמִיכְתַּב לִבְנֵי נֹחַ, וּלְמָה לִי לְמִשְׁנֵי בְּסִינַי? כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי – לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. לִבְנֵי נֹחַ, וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר מָר: כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי, לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. אַדְּרַבָּה, מִדְּנִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ! מִדְּאִיתְּנַי עֲבוֹדָה זָרָה בְּסִינַי, וְאַשְׁכְּחַן דַּעֲנַשׁ גּוֹיִם עִילָּוַוהּ, שְׁמַע מִינַּהּ: לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. לִבְנֵי נֹחַ, וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ. אַדְּרַבָּה, מִדְּלֹא נִישְׁנֵית בְּסִינַי – לִבְנֵי נֹחַ נֶאֶמְרָה וְלָא לְיִשְׂרָאֵל! לֵיכָּא מִידַּעַם דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹי אֲסִיר. וְלָא? וַהֲרֵי יְפַת תּוֹאַר! הָתָם, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי כִיבּוּשׁ נִינְהוּ. וַהֲרֵי פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה! הָתָם, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִישְׁנֵית בְּסִינַי, לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה.

23 רי"ף פתח ↗

גמ' דף לו: הכל לאיתויי מאי א"ר יהודה לאיתויי ממזר והא תנינא חדא זימנא בנדה דף מט: כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש שהוא ראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה כל לאיתויי מאי א"ר יהודה לאיתויי ממזר חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר:

24 הגהות הב"ח פתח ↗

לא יהיו אלא מקרב כצ"ל:

1 מתני' דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה:

2 גמ' ולילה לגמר דין. אם התחילו ביום ולא הספיקו לגומרו גומרים בלילה. ולקמן מכשרינן סומא בא' מעיניו לדון דמדמכשרינן בלילה לגמור. סומא בא' מעיניו דעדיף אפי' לכתחלה מותר לדון אבל סומא משתי עיניו פסול לדון וכדמוכחין בסמוך:

3 דף לד: ג' שנכנסו. כתב רש"י פ' יש נוחלין דף קיג: דדוקא נקט נכנסו לבקר מאיליהן אבל היכא שזמנם להעיד הוו להו עדים לאלתר ושוב אין נעשים דיינים אפי' כשיעידו אחרים בפניהם דכיון שנתכוונו להעיד כמי שהעידו ממש דמי ואין עד המעיד נעשה דיין אפי' בעדות אחרים והביא ראיה מדאמרינן במס' מכות דף ו. גבי נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרי' להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ופירש הוא ז"ל דאמרי' להו מתחל' כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כוונתם להעיד פוסלת. ולדבריו ז"ל צריך לעיין הרבה במה שנהגו העולם להחתים בכתובות הקרובים והשושבינים וכן בקדושין יש שם קרובין הרבה ואע"פ דשמא מאחר שנהגו ליחד עדי קדושין לא יצטרפו עם האחרים וגם האחרים לא יתכוונו להעיד מ"מ אם הכוונה פוסלת היה לנו לחוש שמא יש אחד מהם שמתכוון להעיד אלא ודאי אין כוונה להעיד פוסלת ואע"ג דודאי משעת ראיה נעשה עד הקישה דב' וג' דאמרינן מכות דף ה. מה ב' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן לא מיירי אלא במקיימי דבר כדכתיב יקום דבר כלומר בשעה שהם מקיימים הדבר שמעידין עליו אבל בשעת ראייה לא אתקוש ולמחזי אתיתו וכו' דאמרינן התם לאו בשעת ראיית העדות קאמר אלא עכשיו כשבא להעיד אם באו כלן כאחת כדי להעיד ולהצטרף אלו עם אלו עדותן בטלה ואפילו חזרו אחר כך הכשרים והעידו בפני עצמן עדותן בטלה דומיא דשנים אבל אם באו לראות אין צירוף לזה עם זה וכשר והה"נ שאין כוונתם להעיד פוסלת שלא יהא דיין ולא מיבעי בסתמא אלא אפילו זימנום בפירוש להעיד איכא מ"ד שנעשים דיינין וטעמא משום דפרישו בגמרא לרבנן עד אמאי לא נעשה דיין ומפרש משום דמחזי כנוגע בעדות והא לא שייך האי טעמא אלא בעד המעיד בלחוד והכי משמע גבי קדוש החדש דעד הרואה נעשה דיין כדפרכינן התם ולא תהא שמיעה גדולה מראה ועד המעיד לא נעשה דיין כדאמרינן התם ר"ה דף כה: ראוהו ג' והם בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ובדיני נפשות אפי' עד הרואה אינו נעשה דיין כדקאמר ר' עקיבא ב"ק דף צ: בסנהדרין הרי שראו באחד שהרג את הנפש כלם עדים ואין עד נעשה דיין דכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ובקיום שטרות אפי' עד המעיד נעשה דיין דקיום שטרות דרבנן ואקילו בהו כדאמרינן בכתובות דף כא: שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם הרי שהב"ד עצמן מעידין לפניו:

4 רצו כותבין. בלשון עדות והיורשין יבואו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה:

5 רצו עושין דין. פרש"י ז"ל שהם פוסקים את הדין על פי צוואתו וא"צ ב"ד אחר נראה מפירושו ז"ל שר"ל שהוא עשאן ב"ד על עצמו ואין היורשין יכולין לדון בפני אחר שהצואה בעצמו היא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב"ד ושמעינן מהא דב"ד יכולין לדון ע"פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר דהא דאמרינן דעד הרואה נעשה דיין לאו דוקא כשמעידין לפניו אלא אפי' ע"פ ראיית עצמו יכול לדון והכי אמרינן נמי גבי קדוש החדש ר"ה דף כה: ובכתובות שם נמי זאת אומרת דיינין המכירין חתימת ידי העדים א"צ להעיד בפניהם ואע"ג דרב אשי דחי לה התם דחיי' בעלמא היא והכי אמרינן פרק החובל דף צ: בההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו' אמר ליה רבי הא אנא והא ריה"ג דאמר מנה צורי ומפרשים התם לחד לישנא הא אנא דחזיתיך והא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי זיל הב ליה מנה צורי ואע"ג דהתם ליכא הודאת בעל דין הוא נעשה דיין ע"פ ראייתו ושלא כדברי אותם המפרשים דאמרי דבדיני ממונות בעינן לעולם שיעידו בפניהם דהגדה בעיא ושאני קדוש החדש דלא כתיב ביה הגדה אלא כזה ראה וקדש. ואותם שנכנסו לבקר את החולה דאמרינן עושין דין משום דאיכא הגדה דבעל דבר שצוה בפניהם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

6 שנים כותבין ואין עושין דין. אפילו יעידו אחרים בפניהם משום דקבלת עדות בב"ד בעינן ואלו לא הוי ב"ד שאינם אלא שנים:

7 אבל בלילה. אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין פרש"י ז"ל אין עושין דין על פי עצמם אבל בעדות אחרים שיעידו בפניהם עושין דין וטעמא לפי שאין שם ב"ד עליהם בלילה שהרי אינם ראוים להיות עכשיו דיינים וראוים להיות עדים הלכך שם עדים עליהם יותר משם דיינים ואין כאן קבלת עדות בב"ד אבל ב"ד שקבלו עדות בלילה דיעבד כשרה דמכל מקום ב"ד הם וכתבו עליו ז"ל דליתא דקבלת עדות בלילה פסולה ואם קבלו עדות בלילה צריכין לחזור ולקבל ביום וראיה מדאמרי' במס' ר"ה דף כה: למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד"א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקדש כגמר דין וליקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה קמ"ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד תדע דתנן בפרק מצות חליצה דף קד. חלצה בלילה כשרה ור"א פוסל ומפרשים בגמרא פלוגתייהו דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומ"ס כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה פסול וה"ה לקבלת עדות כדפרישית כן כתבו המפרשים האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל הלכך טעמא דבלילה אין עושין דין משום דאין קבלת עדות בלילה הוא ומש"ה אין עושין דין אלא בעדות אחרים שיעידו לפניהם למחר והא דמפרשינן בגמרא טעמא משום דאין עד נעשה דיין היינו משום דאין עד המעיד נעשה דיין היה לנו לומר שיעיד כל אחד בפני חביריו עם אחד שבשוק כדאמרינן בירושלמי ר"ה פ"ג הל"א גבי קדוש ליקום חד וליתוב חד עם צירוף אחרים מן השוק לג' ומשני אין עד נעשה דיין שכיון שיעיד הא' ה"ל עד המעיד ואיך יעשה דיין אבל א' מהם יכול לדון עם ב' אחרים מן השוק ויעידו חביריו לפניהם:

8 סומא באחת מעיניו. אבל סומא מב' עיניו פסול לדון דהא פסול הוא להעיד ואפי' פתח ונסתמא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כדאיתא בפ' יש נוחלין דף קכח. ואם כן לדין נמי פסול דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד הא פסול להעיד פסול לדון. והכי משמע נמי פרק מצות חליצה דף קא. גבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דמר סבר מצות חליצה בג' ומר סבר בה' דאקשינן ורבי יהודה הדיוטות מנא ליה נפקא ליה מלעיני מדאצטריך לעיני למעוטי סומין ש"מ דאפי' הדיוטות כשרים דאס"ד סנהדרין בעי' למה ליה לעיני מדרב יוסף נפקא סנהדרין מנוקין הם מכל מום כדכתיב כלך יפה וגו' ומום אין בך והשתא אס"ד סומים כשרים לדיני ממונות הא אצטריך שפיר לעיני למפסל סומים בחליצה ואכתי הדיוטות מנא לן נהי דלא בעינן סנהדרין דלמא מומחין בעינן אבל אי בדיני ממונות פסולי סומין לא אצטריך לעיני אלא למכשר הדיוטות:

9 סתמא דרבים עדיף. דההיא דכל הכשר ר"מ היא דמקיש ריבים לנגעים לומר דבעינן לכל מראה עיני הכהן וכיון דבדוכתא אחריני במתני' דהכא הדר וסתם כרבנן עבדינן כותיה:

10 משום דקתני לה. להא דדנין בלילה גבי הלכתא דדייני הכא בסנהדרין ש"מ עיקר היא למילף מינה דאלו ההיא דכל הכשר במסכת נדה תניא רבי אגב גררא דתנן התם כי ה"מ טובא בפ' בא סימן הלכך לאו אליבא דהלכתא סתמא אלא משום אחריני דדמו אהדדי:

11 גרסי' בגמ' דף לה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בעי"ט. מ"ט משום דלא אפשר היכי ליעביד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא אין רציחה דוחה את השבת לפיכך כיון דדיני נפשות אין דנין בו ביום לחובה עד למחר דבעינן צדק ילין בה שילינו בדין כדי לצדקו אם אפשר אין דנין בערבי שבתות וימים טובים דאי חזו חובה בעו למעבד הלנה ולמחר בשבת אין גומרין את הדין דכיון דלא מצו למקטליה עד א' בשבת נמצא אתה מענה את דינו ולאורתא לא מצי למקטליה דנגד השמש בעינן כדתנן מכילתין דף לה. דיני נפשות ביום דכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש ולא מצי למגמר דינא בחד בשבת ולקטליה דכיון שדיינוהו בע"ש ישכחו הטעמים שנשאו ונתנו ודקדקו לישב ולהעמיד דבריהם:

12 אין רציחה דוחה וכו'. וא"ת תיפוק לי דאין דנין בשבת גזרה שמא יכתוב כדאמרינן פ' משילין דף לו: י"ל דהא עדיפא ליה דאסור מדאורייתא כדילפינן ממושבותיכם האמור בלא תבערו ומושבות האמור גבי משפט והיו לכם לחקת משפט וגו' לומר שאין מיתת ב"ד דוחה שבת ומתני' נמי דינא דאורייתא קתני:

13 הא דתני דאין דנין וכו'. בדיני נפשות דמשמע הא בדיני ממונות דנין בערבי שבתות וי"ט ובעלמא קי"ל דאין דנין אפילו דיני ממונות בע"ש וכדאמרינן בירושלמי והביאו רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו לעיל סי' אלף כ"ב אסור לדון דיני ממונות בערב שבת והא מתני' פליגא לפיכך אין דנין לא בע"ש וכו' דמשמע דדיני נפשות הוא דלא הא דיני ממונות דנין ומשני כאן להלכה כאן למעשה ופירשו בו הא דאורייתא הא דרבנן:

14 ותו אמרינן בגמרא דף לו. דיני נפשות מתחילין מן הצד מנא הני מילי אמר רב אחא בריה דרב איקא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב לא תענה על רב:

15 אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות שם ע"ב וכי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי:

16 פירוש על רב חסר יו"ד ומשמע לא תחלוק על מופלג דב"ד כן פרש"י ז"ל:

17 וכתבו המפרשים ז"ל לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ותלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר אין לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו ומפני כך חששו לזה בדיני נפשות מתוך חומר שבהם אבל בדיני ממונות אין אנו חוששין כ"כ לפיכך אם רצו מתחילין בגדול. ומיהו טוב הדבר להתחיל לעולם מן הצד כדאמרינן בפרק הניזקין דף נח. אמר רב אנא הואי במנינא דבי רבי ומנאי דידי מנו ברישא:

18 דף נט. אמר רב הלל בריה דרב אילא כולהו מנינייהו דבי רבי מן הצד הוו מתחלי ופירש הרא"ש ז"ל שם דאע"ג דקרא לא חשש אלא בדיני נפשות רבי לרוב ענוותנותו חשש אף בדיני ממונות והיה מוחל על כבודו שהיה מתירא דכיון שלא היה כמוהו כדאמר רב הלל בריה דרב אילא מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד שמא ימנעו התלמידים מלאלפא מה די בלבם על דינא:

19 הני מימרי דרב אילא תרוייהו נאמרו זו אחר זו התם:

20 ודן עמו. ונמנה עמו לזכות או לחובה ומטין הדין ע"פ התלמיד כאחד מן הדיינים:

21 דלגמריה דרב הוו צריכי למה ששמע מרבו. אבל לסבריה למצוא ראיות ולישב הטעמים אינם צריכין הלכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמעו מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו. ואין אלו טעמי הבנת לבו דנימא אם היה חכמתו מרב אחר היה אומר טעם אחר. אבל בשאר תלמידים דצריכי לסבריה אין מונין להם אלא אחד. ודיני ממונות שוה לענין זה לדיני נפשות אבל הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד מומחה אפילו שאר התלמידים נמנים בשנים אם נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתניא הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים:

22 מתני' הכל כשרים וכו'.:

23 גמ' חדא לאתויי גר. האי גר דקאמרינן כשר לדון דיני ממונות דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפרק מצות חליצה דף קב. אמר רבא גר דן את חברו דבר תורה דכתיב שום תשים עליך. עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי:

24 וגרסינן נמי בפרק החולץ ליבמתו דף מה. רב אשי אכשרי לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים יהיו מקרב אחיך כיון דאמיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והכי איתא נמי בקדושין פרק עשרה יוחסין דף עו: דאמר רב יוסף אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה כן כתב רבינו אלפסי ז"ל והסכימו עמו המפרשים ז"ל:

25 אמרי' בגמ' מכילתין דף לח: תנן התם רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב את האפיקורוס אמר רבי יוחנן לא שאנו אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר. פי' שקוד מהיר וזריז שתדע להשיב לאפיקורוס הבא להביא ראיה מן התורה לדברי מינות:

26 כל שכן דפקר אם תחזיר לו תשובה שהרי כבר הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל עליו:

27 סליקו להו אחד דיני ממונות

« נימוקי יוסף על סנהדרין י״ב ע״א נימוקי יוסף על סנהדרין י״ד ע״א »