נימוקי יוסף על מועד קטן ט׳

1 ת"ח שנידה לכבודו וכו'. פירוש נדויו נדוי וחייב כל אדם להתפרד ממנו:

2 למילי דשמיא. אפי' לרב נמי הוה מנודה:

3 במלתא דפסיקא ליה. פרש"י ז"ל בדבר שברור לו הדין ומוציא מבעל חובו בעל כרחו וא"ת מאי איריא צורבא מרבנן אפילו כ"ע דהא קי"ל דעביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא וי"ל דרבותא קאמר דאפי' צורבא מרבנן שצריך שיהיה נוח במשאו ובמתנו עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה כגון הקורא לחבירו עבד או ממזר דאמרינן בהדיא יהא בנדוי וי"מ דאי קים ליה שחברו חייב לו ואינו רוצה לפרעו רשאי לנדותו עד שיפרענו:

4 לפני עור. דשמא לא יכול לעמוד בפני יצר הרע ויגביה ידו על אביו ויתחייב מיתה:

5 שלש שנים. לפי שלא נתחרט על העבירה עד אותו זמן דאע"פ שנתנו חכמים זמן לנדוי ולנזיפה ולשמתא אין בו זמן עד שיתודה על חטאתו:

6 ההוא צורבא מרבנן דהוה סאני שומעניה. שהיו אומרים עליו שלא היה מתנהג כשורה:

7 צריכים ליה רבנן. ללמוד הימנו מכאן נראה מבואר דשמתא חמורה מנדוי דאילו מנודה שונה ושונין לו וא"ת ינדוהו י"ל דעל עבירה לאו בר נדוי הוא שישלו זמן ל' יום אלא בר שמתא שהוא עד יום מותו שאז ודאי שב מחטאו:

8 קא מיתחיל. חלול השם הוא לישא עליו פנים בדבר זה יש לנו לחוש לכבוד שמים שלא ילמדו אחרים ממנו:

9 עייל איהו נמי בהדייהו. בריחוק ארבע אמות:

10 שלש שנים. שלא התירו נדויה עד ג' שנים:

11 טרקיה אאמתיה. מדה כנגד מדה לפי שהלך אחר יצרו:

12 למערתא דחסידי ולא קבלוהו. דאשכחו עכנא דכריכא אפומא דמערתא ולא פתחה פיה:

13 דדייני. ראשי ב"ד וחסידי מעלו מנייהו:

14 דעבד כרבי אלעאי. מש"ה קבליה מערתא דדייני שעשה כרבי אלעאי וקבל חטאו כר' אלעאי שעינה את עצמו בלבישת שחורין ובגלותו כדי שלא יחלל שם שמים בפרהסיא אם יעבור במקום שמכירים אותו שיש עונש עבירה ועונש חלול השם ובמקום שאין מכירין אותו אין שם אלא עונש העבירה וכיון דטרקיה זיבורא ושכיב קבל את דינו:

15 ויעשה מה שלבו חפץ. אינו מתיר לו לעבור אלא ה"ק אם אינו יכול לכוף את יצרו עם עינוי לבוש וגלות טוב הוא שלא יחלל השם שאם יהיה במקום שמכירים אותו יהיה גם חילול השם אבל הריא"ף ז"ל כתב וליתא לדר' אלעאי אלא אע"פ שיצרו של אדם מתגבר עליו מיבעי ליה ליתוביה דקי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

16 הוה מנטר פרדסא כו' נדוי לא נתחייבתי לך. וא"ת דכיון דקא עבר אלאו דלא תגזול אמאי לא נתחייב נדוי על איסור דרבנן משמתינן על איסור דאורייתא לא כ"ש ויש שמתרצים דודאי אם כשהיה רוצה ללקט נדהו הרשות בידו אבל הכא מיירי שאחר שלקט נדהו ואז לא היה עליו אלא תשלומין וברצון טוב היה משלם. ובשם רבי מאיר הלוי ז"ל תירצו דלית ליה ליחיד לשמותי אממונא דנפשיה אלא אאפקרותא וב"ד הם המשמתין אממון אחרים ובשם הראב"ד ז"ל תירצו ריש לקיש טעה מפני שלא התרה בו תחלה שלא יאכל כי שמא היה סבור האוכל דלמכירה עומדת ודעתו לפרוע משלם שבזה לא היה איסור וכשנדהו בלא התראה שלא כדין עשה:

17 דידיה נידוי. מהא משמע דמאן דמשמת לחבריה שלא כדין בר שמתא הוא:

18 הכבד ושב בביתך. פי' חוס על כבודך ושב בביתך. וי"מ לשון כבידות תאמר שראשך כבד עליך:

19 מנדין אותו. בפירוש ואין נושאין פניו:

20 דלא שמתי ליה. לפי שהשמתא חמורה מאד:

21 מימנו. היו נמנין ונסמכין ומתקבצין אנגידא להלקות לתלמיד שסרח ולא לשמתו לפי שהיא חמורה כדמפרש:

22 שדי שמתא אגנובתיה. פי' אזנבו שתחול בו השמתא ותכיר מקום הלקותא:

23 מסאני. תרגום מנעלים:

24 מאי שפורי. מ"ט משמתינן בשופר שנפרעין לשון שופר נוטה ללשון פרעות:

25 מאי תברי. למה אנו עושים שברים לשמתא ולא תקיעות:

26 תברי. ששובר בתים רמים ומפילן לארץ דתניא רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. כתב הרמב"ם ז"ל על כ"ד דברים מנדין את האדם בין איש ובין אשה ואלו הן א' המבזה את החכם ואף כשמת. ב' המבזה שליח ב"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צ"ל בדברי תורה. ה' מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לעכו"ם מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העכו"ם לישראל חברו בעל המצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציאו ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל יו"ט שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לחלול השם. ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחו"ל. י"ז המכשיל את העור כגון מכה בנו הגדול. י"ח המעכב את חבירו מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצאה טרפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה סכינו לת"ח. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שגרש את אשתו ויש בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביא אותן להזקק זה עם זה כשיבואו שניהם לב"ד מנדין אותן. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה מי שאינו חייב נידוי עכ"ל:

27 והראב"ד מצא עוד שלשה חכם שהורה להתיר לינשא לכתחלה במים שאין להם סוף וכן מי שעבר על נדרו ב"ד שנזקק להתירו מנדין אותו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר וכן העושה מלאכה בעוד שיש מת בעיר קודם שנקבר וליכא חבורתא במתא והא דאמרינן שהמנדה מי שאינו חייב נדוי הוא בר נדוי יש אומרים דוקא כשהיה ת"ח אותו שאינו חייב נדוי אבל אם הוא עם הארץ והמנדה ת"ח אע"פ שנדהו או אפי' שביזה אותו אינו חייב נדוי הת"ח ומההיא דר"ל ליכא להביא ראיה דשמא נדה ת"ח גדול ממנו תדע שהרי הצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מסופקים באדם גדול למה ילך לפני נשיא יתיר אותו הפחות שבהם: