נימוקי יוסף על מועד קטן ד׳

1 מפסיע. תפירות רחוקות זו מזו באשט"א בלע"ז:

2 כלבתא. תפירה שאינה שוה אלא אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלב שאינן שוין זה כנגד זה:

3 שאין מפשילין. גדילת הצמר או הקנבוס כשעושין ממנו חוטין ארוכים לעשותחבלים נקרא מפשילין שלפי שאינה בדקדוק כדרך שאר טויות לכך אמר לשון הפשלה כדרך הפשיל כליו לאחריו:

4 מתני' מעמידין תנור וכירים וכו'. פי' מקיימין ובונין:

5 תנור. של חרם מקום שפיתת שתי קדרות כירים מקום שפיתת קדירה אחת:

6 אין מכבשין. מפרש בגמ' מנקר ריחיא שמכה בפטיש ומנקר על הריחים התחתונה כדי שיטחנו יפה וי"א בת עינא כלומר נקב האבן התחתונה או העליונה של ריחים שנופלים החיטין דרך אותו נקב:

7 מעקה. ידוע:

8 מרפסת. תקרה שעושין לפני פתח העלייה ובה עולין לעלייה ובה יורדין לחצר וגבוהה היא יותר מי' טפחים ולפיכך עושים לה מעקה:

9 מעשה הדיוט. אינו טוח בטיט:

10 שפין את הסדקין. שהן בגג כדי שלא יפלו הגשמים בתוך הבית:

11 מעגלה. הוא עץ עגול שבו מחליקין עפר הגג:

12 במחצלים. כלי אומנות של ברזל וכשאין יכולין להשוות במעגלה עושים באותו כלי שיש לו בית יד ובגמ' פריך השתא במעגלה שרי ביד וברגל מיבעיא ומשני ביד וברגל מעגילין כעין שעושין במעגלה אבל לא במחצלים וכל שכן במעגלה שהוא מלאכת אומן וטירחא יתירתא:

13 גמ' מנקר ריחיא. וכן בת עינא מפורש במשנה:

14 ליטול צפרניו. פירא"ר בלע"ז שהרי אינו יכול לילך חצי מיל בלא זה:

15 אבל חמרא דריחיא. חמור העומד לסבב את הרחיים לטחון אסור שהרי יכול לטחון במועד אע"פ שלא נטלו צפרניו:

16 שרי למשקל טופרא. כיון דשרי לטחון במועד:

17 אוריא. אורוות סוסים להשוות הקרקע שאוכל בו או ששוכב בו או לבנות האבוס לבהמה וכתב הרמב"ם הרמב"ן ז"ל דדוקא במעשה הדיוט וכן נראה דודאי לא עדיף מעשיית מעקה שאינה מותר במעשה אומן:

18 לסרוקי סוסיא. לקרצף במגרפה של ברזל שיש לה שינים:

19 אצטבא. בנין של אבנים:

20 קרפיטא. בנין של עץ לישב בו:

21 ואין מונעין רפואה. תוספתא שותין מי דקלים וכוס של עיקרין במועד שבראשונה היו אומרים אין שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס של עיקרים במועד עד שבא ר"ע ולמד ששותין:

22 ומקיזין דם לבהמה ולחיה ולעופות ואין מונעין רפואה מן הבהמה במועד:

23 והא דשרא. רבא למיבני אצטבא. כתב הרמב"ן ז"ל בלקוטיו דדוקא במעשה הדיוט אבל לא במעשה אומן שאע"פ שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט וכתבו מן האחרונים ז"ל דדברי הרב הם כלל לכל כיוצא בו. ולדבריו כותל חצר שנפל שבונה כדרכו הוא מפני ששמירת ביתו עשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד ואינו צריך שינוי:

24 וכתב הראב"ד ז"ל מנקר ריחיא מותר בין בחדשה בין בישנה דהא רב חמא דרש נוקרין ריחים במועד ולא פליג בין חדשה לישנה כלל והרמב"ן ז"ל והגאונים ז"ל פסקו שמותר לנקר ולעשות בת עין שלהם ואפילו לגמור כל מלאכתן כדרכו:

25 וכתב הרמב"ם ז"ל ובירושלמי התירו להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד:

26 לכסכוסי קירמי. יריעות ללבנן לפי שנראין יותר דקין וחשובין והוי כדבר האבד:

27 קיטורי בירא. פרונצי"ר בלע"ז:

28 דתקיל תקלא. מסקל השדה כדי לעשות בו גורן:

29 מוליא. תל:

30 נצא. גומא כמו נעצא כדאמרי' ב"ק דף נ: חריצין ונעיצין:

31 אדעתא דארעא הוא. ואפי' הוא מתכוין לצורך בי דרי כיון דמתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא אסור:

32 דזכי זוכיא. מנקה את הקרקע ותולש עצים רכים וקשין שבתוכו:

33 שקיל רברבי וזוטרי. כוונתו ודאי לצורך הקרקע שאפי' הקש מזיק לחרישה:

34 כוארי. דגים שישארו על פני השדה:

35 אדעתא דארעא. להשקות השדה:

36 וחד מתתאי. חור אחד למטה שיצאו בו המים ונשארים הדגים על פני הקרקע:

37 דמפשח דיקלא. מפשת דקל מענפיו שענפי הדקל ראויים לאכילת בהמה:

38 אדעתא דדיקלא. כדי להשביחו כעין זומר ואסור:

39 תוחלני. תמרים לחים מאד וקשים כעין בוסר כדאמרינן מתחלי דערלה:

40 מגזרינהו. מפני שהן נלקטין עם העוקצין כעין פירות שאינם מבושלים קרי מגזרינהו:

41 שרי. משום דדבר האבד הוא אם יתעכבו באילן:

42 מיצינהו. שמכניסם במכבש כדי להוציא לחותן:

43 אסור. שהרי יכול להמתין עד לאחר הרגל:

44 כיון דמתלע. אם לא יעמידם מיד שנלקט במכבש הוי כדבר האבד הלכך מותר לכבשן ולהניחן:

45 פרקמטיא. סחורה:

46 כל שהוא. אפילו שוה פרוטה אסור למוכרו בחולו של מועד:

47 ובדבר האבד. כל שהוא מותר למוכרו בחוש"מ שאם ישהה למוכרה היום לא יתנו כל כך לאחר המועד וגרסינן בירושל' הדא שיירתא שרי מזבן מיניה בחולא דמועדא וקצת המפרשים ז"ל אמרו שהעברת ריוח נקרא דבר האבד ומכאן יצא להם שמותר להלוות לכנעני ברבית בחוש"מ והטעם בזה לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם ביו"ט גזירה שמא וכתוב בחוש"מ התירו מפני העברת ריוח אבל הרמב"ן כתב שלא התירו לקנות מן השיירא אלא מה שהוא צריך לתשמישו ואם לא יקנה אותו מן השיורין ויצטרך לקנותו אחר המועד יהא נפסד שלא ימצאוהו בערך שמצאו עכשיו אבל כדי להרויח ולעשות סחורה בודאי אסור לפי שהעברת ריוח אינו דבר האבד ולפיכך אסור להלוות לכנעני ברבית עכ"ל ועל זה כתבו מן האחרונים ז"ל להפרע ממנו דברי הכל מותר וכן מותר לו לזקוף חובו כדי להבטיח מה שהוא חייב לו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לדברי הכל:

48 שהייה. עשה לפנים משורת הדין שאם לא היה מוכרה עכשיו שנזדמנו לו קונים לכל הסחורה יצטרך לאחר מכאן למכרה מעט מעט ויפסיד הרבה:

49 הוה מסיקזוזי. הלוה אותם מעות בחנם או בדרך עסק או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד והגיע זמנם לפרוע ולא היה מוצאן בימי החול שהיו הולכין לסחורה זה לכאן וזה לכאן ועתה במועד היו כולם בבתיהם לפיכך שאל להם אם היה מותר לו לילך שם:

50 אוהרי. מצודות של דגים עשויות מזמורות והדיוט יכול לעשותן:

51 אוזלי. רשתות של מטוה תרגום מטוה אזלא:

52 למגדל. לקלוע קליעות של מצודות והוא מעשה אומן:

53 למגדל תנורא. כמו למגבל לגבל טיט לעשות ממנו תנור כדמוקי לקמן:

54 בימות החמה. שמתייבש מהרה ויהנה ממנו קודם שיבא הרגל אבל בימות הגשמים אינו מתייבש עד אחר הרגל ונמצא שהוא טורח במועד שלא לצורך המועד אי נמי למגדל לקלוע שארגו תחלה בשבטים דקין ואח"כ טח טיט עליהן:

55 מהולתא. נפה שמעבירין בו את הקמח כדאמרינן בב"ר פ' ס"א מהולתך טרשא אקיש עליה:

56 ושוין. קאי ארבי יהודה וחכמים דפליגי בהעמדת תנור וכירים:

57 ועושים מעקה וכו'. מפורש במתני':

58 מתני' הציר. רגל הדלת שהוא סובב כדכתיב הדלת תסוב על צירה:

59 צינור. החור שבאסקופה התחתונה כמו צנורא דדשא:

60 הקורה. קורת הבית שנשברה אפילו קודם יו"ט ולא אמרי' הרי היה יכול לעשותה לפני הרגל:

61 ובלבד שלא יכוין. שיאמר אמתין עד חולו של מועד שלא אוכל לעשות מלאכה אחרת ואעשה זאת:

62 כבשין. הדברים שכובשין אותן במלח כדי שיעמדו זמן מרובה ויום ראשון או שני ימים לכבישתו אינם ראוים לאכילה ומש"ה קאמר אם יכול לאכול מהן בתוך הרגל ובגמ' אסרינן ליקח על מנת לכבשן אלא לאוכלן לאלתר אבל אם קנה לדעת לאכול לאלתר ונשאר מהן מותר למלחן דדבר האבד הוא דהא פסדי אי לא מלח להו:

63 גמ' מדלינן. מתקנינן ועבדינן קיבותא דדשא קבילי"א בלע"ז נגר בדלת:

64 כרבי יוסי. דלא מצריך שינוי לדבר האבד באידך פרקין דאמר זולף וגומר וגף כדרכו והאי נמי דבר האבד הוא שיכנסו גנבים בלילה אם לא יתקן אותו וקי"ל כרבי יוסי:

65 בדיתא לא גרסינן:

66 פום. שם המקום היושב על נהר בדיתא:

67 לבאי כוורי. צדו והביאו דגים רבים שנתיבש הנהר ומתו הדגים:

68 לממלחינהו. ולקיימן עד לאחר המועד:

69 כיון דמעיקרא. אבל לכתחלה לא שרינן להו לצוד כדי למולחן:

70 ואיכא דאמרי דאפילו לכתחלה שרא להו להביא כדי למלחן:

71 איצצא. דוחקא כלומר אע"ג דמחמת מלחן אין ראוי לאוכלן במועד מ"מ אם רוצה לדוחקן תחת המכבש ולסחטן מן המלח יהיו ראויין לאכלן במועד ואע"פ שמלח הרבה יותר מן הצריך הרי יכול לומר בכל אחד בשעת הבאה ומליחה לזה נעשה איצצא וכן כשימלח חבירו. והערמה כי האי שריא אפילו ביו"ט וכ"ש בחה"מ כדאמרינן במסכת ביצה דף יא: מערים ומלח ליה גרמא גרמא והקשה הראב"ד ז"ל אמאי איצטריך למימר טעמא דמתאכלי אגב איצצא והא גרסינן בירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא אלמא עבורי רווחא מינייהו פסידא הוא ואי משום דליכא טירחא יתירא כגון במליחת דגים שהיא טירחא יתירא א"כ משום הרווחה אמאי לא שרינן השקאת זרעים מן המעין שבשדה בית הבעל ברישא דמתני' דלעיל ותירץ ז"ל דמקח וממכר לאו מלאכה היא כלל אלא מעשה חול בעלמא הלכך התירו משום רווחא אבל מלאכה לא התירו משום רווחא אא"כ איכא פסידא והשקאה מלאכה גמורה היא וכן מליחה ואיכא עוד במליחה טירחא יתירא:

72 סליקו להו משקין בית השלחין