נימוקי יוסף על מועד קטן ח׳

1 ורחיצה בכלל סיכה. כדאיתא במסכת יומא דף עו.:

2 מנודה מהו ברחיצה. ובגמרא פשט לה רב יוסף מדתניא בפ"ק דתעניות דף יב:גבי ג' תעניות אחרונות דאסורים במלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל וקתני עלה כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומסיים וכן אתה מוצא במנודה ובאבל וס"ל לרב יוסף דאכולהו קאי כלומר גם ארחיצה ודחי אביי לא אשארא כלומר אאיסור נעילת הסנדל ולא ארחיצה וכן מצינו ברייתא מפורשת דמנודה מותר במלאכה דקתני נשכר ונשכרים לו הלכך כתב הרי"ף דלא איפשוט. וכן נמי בבעיא דמנודה מהו בנעילת הסנדל פשיט לה רב יוסף בגמרא מדתניא כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך נועל ומסיים וכן אתה מוצא במנודה ואבל וס"ל לרב יוסף דאכולהו קאי גם אנעילת הסנדל ודחינן דילמא אשארא כלומר אאיסור רחיצה ולא אנעילת סנדל ואע"ג דלעיל דחינן איפכא אשארא אנעילת הסנדל ולא ארחיצה אורחא דתלמודא לדחויי הכי קאי הכא ומדחי ליה וקאי הכי ומדחי ליה וגם בזה פסק הריא"ף ז"ל דלא איפשיטא ואזלינן בהו לקולא דתיקו דרבנן לקולא וא"כ מנודה מותר בנעילת הסנדל וברחיצה ובמלאכה וקשו בה רבוותא א"כ הא דתניא וכן אתה מוצא באבל ובמנודה אהייא והא אמרי' דבכולהו שריא אלא ודאי ע"כ אחדא מנייהו קאמר הלכך שדייה אנעילת הסנדל כדאשכחן במעשה דר' אליעזר ב"מ דף נט: כשברכוהו שחלץ מנעליו וישב לו ע"ג קרקע אלמא אסור בנעילת הסנדל ותניא נמי בתוספתא ובירושל' אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר יחלוצו כך כתב הראב"ד ז"ל:

3 וינחם דוד וכו'. לאחר שבעה של אבילות הילד בא עליה:

4 מנלן. איידי דאיירינן עד השתא במנודה קא מפרש ואזיל הלכות נדוי:

5 דמזמנינן. שיבא לדין:

6 אתה ופלוני. התובע והנתבע:

7 וכתב הראב"ד ז"ל משה היה שליח ב"ד שהרי הוא שלוחו של הקב"ה ולפניו זימן אותם לדין ויש לפרש שמשה היה ב"ד עם הקב"ה ושלח לעדת קרח על יד קרח שיהיו מזומנין לדין למחר לפני ה' ולא הלך משה להזמינן אלמא אין צריכין הדיינין לזלזל בעצמם וללכת אצל הבעלי דינין להזמינם לדין שהבעלי דין חייבים להזדמן על פי שלוחם ואם יש בהם מומחה צריכין הם לחלוק לו כבוד ולהזמינם בשם המומחה דכתיב במדבר טו היו לפני ה' ולא אמר היו לפנינו עכ"ל:

8 דקבעינן זימנא. שיאמר ליום פלוני תהיה מזומן לפנינו:

9 זימנא בתר זימנא. שאם לא בא לזמן הראשון שלא ינדוהו מיד אלא קובעין לו זמן אחר:

10 שאון העביר המועד. אל ישמח מלך מצרים בעבור שנבוכדנצר נתן לו זמן להלחם עמו ליום פלוני ולא בא שאע"פ שהעביר המועד עוד יבא וכן היה שהרי נפלו בידו בזמן שני נמצא שדרך מלכים הוא להאריך זמנם וכל שכן ישראל שדרכיהם דרכי נועם:

11 דאתפקר. שהעיז פניו וחרף הבית דין ואתי שליח ואמר לב"ד:

12 דכתיב העיני האנשים ההם. ואמשה קאמר אלא שכינה הכתוב וכתב ויחר למשה משמע דאמרו ליה:

13 מנא לן דמשמתינן. שאומר יהא בנדוי:

14 דהכי סבר וכו'. שצריך השליח של ב"ד כשמשמתין לאחד בשליחות ב"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הב"ד ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו:

15 אמר מלאך ה'. ברק היה שליח מלאך ה' ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל מרוז ומכל סביביו כי כן צוה מלאך ה':

16 דמחרמינן. אחר שנדוהו שני פעמים דלשון ארור כתוב בפסוק ג' פעמים אורו מרוז אורו ארור לפי שאין מחרימין אלא למי שנתקשה על ב"ד פעמים או שלש כדאמרינן לקמן מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ששים שאומר יהא בחרם והוא חמור מן הנדוי ומן השמתא דיש בו נידו ויש בו קללה ויש בו איסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו בלבד. סתם מושב האדם הוא ד' אמות:

17 דפרטינן חטאיה. שצריך להודיע לרבים על איזה עון מנדין אותו:

18 כוכבא הוה. ויושביה כגון ועיש על בניה תנחם:

19 גברא רבה. שר האלף ולא עזר את ברק:

20 דמפקרינן. לאו חיוב הוא אלא יש כח ביד בית דין להפקיר ממון המסרב על מצותם ומהכא נפקא לן בכוליה תלמודא דהפקר בית דין הפקר:

21 דנייצינן. תרגום ריב מצותא:

22 דכתיב. באותם שהושיבו נשים נכריות:

23 דכפתינן. קושרין ידיו ורגליו:

24 ואסרינן. קושרין אותו על העמוד להלקותו:

25 הרדפה. שרודפים אחריו בכמה דינין כמו בשני נדויין ואחר כך שמתא והרב רבי ישעיה פירש הרדפה שיורדין עמו לחייו לפסוק מזונותיו שמושיבין אומנים אחרים סמוך לו שיעשה אומנתו. ויש נוסח דגרסינן מאי הרדפה אמר רב פפא נצבא דקני ופירש הגאון נצבא דקני שקושרין קנים זו בצד זו וקושרים אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בריוח בבית האסורין:

26 מנדין לאלתר. פירוש תיכף דלא ציית דינא ועומד בנידויו ל' יום ושונים פעם אחרת לנדותו אם לא חזר בו ומחרימים לסוף ס':

27 מתרינן וכו'. לא מנדין לאלתר אלא מתרין בו בתחילה ב' וה' וב':

28 לממונא. שגוזל ממון חבירו ולא רצה לשלם ע"פ ב"ד:

29 לאפקירותא. שהעיז פניו לחרף ת"ח:

30 ושמתוהו. לאלתר בלא התראה:

31 פייסיה. הטבח לרב טוביה:

32 לאיפטורי. ללכת לדרכם ואם ילכו שוב לא נוכל להתירו:

33 טוט. כלומר אם בשופר נדוהו בשופר יתירוהו וא"צ להמתין ל' יום כיון שחזר בתשובה ולא חיישינן שיאמרו הרואים שאין נרחקים מן המנודה שראו שנדוהו שגם כן יודע שהתירוהו:

34 לא אתו בי תלתא אחריני ושרו. מדקאמר קא בעו רבנן לאפטורי כלומר ומי יתיר לו והכי הלכתא וכן פסקו הגאונים ז"ל ודוקא דשוו בחכמה וביראה לג' המנדין וכתבו המפרשים וכן פסק הריא"ף ז"ל דאף לאפקרותא אם פייסיה מתירין לו לאלתר ממעשה דר' שמעון בן לקיש וממעשה דההיא אתתא דאפקת שם שמים לבטלה כדלקמן עוד כתבו ז"ל דאי לא פייסיה עומד בנידויו שלשים יום ואח"כ פטור שכבר קבל את דינו ולממונא נמי דוקא למאן דלא אתי לדינא הוא דלא שרינן ליה לא נדוי ולא חרם עד דאתי לדינא אבל מאן דלא ציית דינא אין מחרימין אותו ואין שונין אלא לבתר דיהבו ליה זמנא ב' וה' וב' והדר כתבינן פתיחה עליה והיא שמתא דהיינו נדוי וקללה ולבתר תשעין יומין נחתינן ליה לנכסי' וקרעינן לפתיחיה. ועלה דהא דפסקינן דשלשה אחרים יכולים להתיר כתב הראב"ד ז"ל שכל אותן בני אדם שנמלכו בהם בשעת השמתא והסכימו עמהם גם הם נחשבים מן המשמתים וכשהתירוהו צריך שיהיו בשעת ההיתר או הם או בני אדם חשובים כנגדם וכתב עוד ז"ל שכל דיני המנודה אינו אלא במנודה סתם אבל אם כשנדוהו פירשו שלא יחוייב לנהוג כך או קבעו זמן הכל כפירושם ועוד כתב ז"ל לא אמרו שינהוג אותן דברים אלא במנודה לב"ד או מנודה מחמת עבירה אבל תלמיד שנדה לכבודו או מנודה לעיר אחרת כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה אלא שבני אדם מתרחקים ממנו כדי לביישו אבל אבלות אין עליו דאין אבלות לחצאין ומנודה סתם נמי דאמרינן דאין אוכלין ושותין עמו ואין יושבין בד' אמותיו לא אמרו באשתו ובניו אלא מותרין נינהו תדע מדאיבעיא לן מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא דאשתו מותרת לישב תוך ד"א:

35 ת"ר מנודה לרב וכו'. פי' מי שהחציף פניו כנגד הרב וחירפו וגידפו:

36 מנודה לתלמיד. מנודה הוא לכל תלמידיו:

37 מנודה לתלמיד. שהחציף פניו כנגדו וחרפו וגדפו ונדהו התלמיד אינו מנודה לרב וזה בתלמיד שנידה לכבודו דאלו תלמיד שנידה לאחד מפני שעבר עבירה מנודה הוא לרב ולנשיא כדכתיב משלי כ״א:ל׳ אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ודייק בגמרא דשמעינן מהא דתלמיד שנידה לכבודו נדויו נדוי ומדקאמר אינו מנודה לרב ש"מ הא לכ"ע מנודה וכתב הראב"ד ז"ל ונ"ל דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל נדהו בפני רבו אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נדוי ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי:

38 אינו מנודה לעירו. דאין כח בבני עיר אחרת לנדותו לעירו ודוקא לעירו הא לעיירות אחרות מנודה ודוקא בהנהו דשוו לדידיה אבל דעדיפן מיניה לא:

39 חלקו אינו מופר. ודייק תלמודא שמע מינה כל אחד ואחד מפר חלקו כלומר בפני עצמו ולא צריך לכנופינהו ואע"ג דשמתוה כי הדדי לא צריכי דליכנפו כי הדדי למשרייה או אם הלך למדינת הים מפר ואע"ג דליתיה בהדי הנך ממאי דקתני חלקו אלמא מיפלגא מילתא לחלקים ועוד מפרש תלמודא דהא דקאמר ומת חלקו אינו מופר לאו אינו מופר כלל קאמר אלא אינו מופר עד דאתו תלתא אחריני ושרו ומיהו צריך שיהו אותם שלשה המתירים חשובים וחכמים כמו השלשה שנדוהו:

40 אין נדוי פחות משלשים יום. דכתיב עד חדש ימים עד אשר יצא וכו':

41 נזיפה. כעס חכם בלא נדוי והוא ענין הכלמה כדכתיב הלא תכלם כאדם שהוא מוכלם ועומד בביתו כמי שהוא מרוחק ממי שהוא גדול ממנו אבל לשאר דברים לא מצינו שום איסור:

42 שלנו. של בני בבל:

43 שלהם. של בני א"י ואי קשיא לך מהא דפ"ק דנדרים דף ז: השומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ומפר לו מיד דאין בין נדוי להפרה כלום יש לומר דהתם אין הנדוי חמור כל כך אבל הכא לאפקירותא צריך ז' ימים ומסקינן הכא בגמ' דנזיפה דנשיא לבני א"י נמי ל' יום: