נימוקי יוסף על מועד קטן א׳

1 משקין בית השלחין. פירוש שלחין כמה דמתרגמינן עיף ויגע משלהי ולאי והוא דבר שרגילין להשקותו תמיד בין שהוא גן ירק בין שהוא פרדס. שלהין. כדכתיב שלחיך פרדס רמונים וה"א וחי"ת ממוצא אחד הן דשתיהן אותיות הגרון וכיון שהורגל בכך אם אינו משקהו יפסד לפיכך שרי להשקותו בחולו של מועד אע"פ שיש בה טורח מלאכה דכיון דאית בה פסידא שרו לן רבנן ויש להם סמך מקראי דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמור שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה וכתוב אחד אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש דמשמע הא שאר ימים מותרין שמע מינה דבחולו של מועד עצמו פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור ואם יפסד שרי ולקמן במתני' מפלגי שאם השקהו לפני המועד כגון שהגיע עונת המים שלו לפני החג אז מותר להשקות בחולו של מועד אבל אם לא השקהו לא וכל שכן שדה בית הבעל שהוא שדה לבן שאינו רגיל להשקותו כלל אלא למטר השמים ישתה מים דהוא ודאי אסור להשקותו ואע"ג דאי הוה משקינן ליה הוה עביד טפי לא מיקרי פסידא אלא דבר שהגיע לפירות והדר מפסיד אבל להוסיף על מה שנראה לעין הרוחה מיקרי ולא הפסד ולא דחינן חוה"מ משום הרוחתו ובשביעית נמי משקין הספיחין שיצאו מאיליהן דאע"ג דכל עבודת הקרקע נאסרת בשביעית כדכתיב שדך לא תזרע וכו' ומינייהו ילפינן כל שאר עבודות כגון מזבלין ומקרסמין שהוא חתיכת הענפים היבשים מן האילן ומזרדין שהוא אילן שענפיו מרובין חותכין מהן מכאן ומכאן ומפסגין הוא באילן שנופו נוטה לכאן ולכאן שקושרין אותן כדי שיעלו עליו למעלה שלא יכבדו על גוף האילן כל אלו מלאכות חשובות הן דסגי להו בפעם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה אבל השקאה דצריכה תדיר לא מיקרי עבודה חשובה ולפיכך שריא:

2 בין ממעין שיצא בתחלה. כלומר אפילו ממעין שיוצא עכשיו מתחלה שהוא חדש ולא חיישינן שמא יפלו כתליו ויבא לתקנן במועד והוי טירחא יתירא וכ"ש ממעין ישן והא דאיצטריך למתני שלחין למעוטי שדה בית הבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא והוא דליכא טירחא יתירא:

3 ולא ממי הקילון. קילון בור עמוק ובו מים מכונסין דאיכא טירחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה נקראת קילון ונקטיה אחר מי גשמים לאשמועינן דאיסור מי גשמים אינו אלא משום שאפילו אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים יהיה צריך לדלות ושמעינן דאם היה אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי אלא שמשקה מהן ברגלו בקל היה מותר ואיסור מי גשמים וקילון אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטירחא יתירא:

4 עוגיאות. שחופרים סביב הכרם כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עיכוב והא נמי אמועד קאי משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר כדאיתא בגמ'. וכתב הראב"ד ז"ל בפירושיו דבגמ' דף ד: לא אסרינן אלא בחדתי וה"ה כעין חדתי אם לא ניכר הארץ אבל אם ניכר הארץ מעט מותר ולא בעינן טפח כדבעינן בגמרא באמת המים דהתם בעינן מקום לעבור בו מים בשטף אבל הכא מימיה עומדין ובמשהו סגי להו ע"כ:

5 גמ' השתא ממעין שיצא וכו'. הכל מפורש במתני'. וכתבנו שיש ברייתות דמשמע מינייהו שהמלאכה בחוה"מ אסורה מן התורה דתניא כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ריה"ג ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קדש במה הכתוב מדבר אי בראשון הרי כבר נאמר שבתון ואי בשמיני הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחוה"מ שאסור בעשיית מלאכה הרי משמע שאסורין בעשיית מלאכה מן התורה בחוש"מ. ומצינו הכתוב שאומר ראשון ושביעי לבדן שמע מינה שחילוק יש ביניהן ומסרן הכתוב לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת אלא שלא מצינו לאחד מן המחברים שמנו המצות שימנה מצוה באסור מלאכה בחוה"מ ואם האיסור דבר תורה היא איסורו לאו או עשה ולפי זה נראה שאינה אלא אסמכתא בעלמא וכן נראה מן התוספ' וכן נראה מן הירושלמי אמר רבי אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה כגון אנן אוכלין ושותין ופוחזין וכן אמרו בפרק מי שהפך דף יג. גבי כוון מלאכתו במועד חולו של מועד דרבנן והרמב"ן הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהוא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אע"פ שאינו צורך דבר האבד וכן כל שהוא דבר האבד מותרת אע"פ שאינו דבר המועד ואע"ג דאית בה טירחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר ועל זה אמרו בירושלמי שהיה ראוי להתיר מלאכות אלו כדי שלא יהו מתבטלין ויתעסקו בהן שהבטלה מביאה לידי פחיזות ועיקר חולו של מועד ודאי דבר תורה הוא ע"כ. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל סוף פרק קמא דע"ז:

6 דהאי בית הבעל לישנא דמיתותב הוא. כלומר שהוא מיושב שאינו צריך לדבר אחר אלא למטר השמים ישתה מים:

7 כמה דמתותב עולם עם בתולה. שנתמלא חפצו ואינו זז מביתו:

8 בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירתא. במתניתין התירו מלאכה בחולו של מועד במקום פסידא כגון בית השלחין ולא התירו משום הרווחה כגון בית הבעל ואפילו במקום פסידא יתירא לא טרחינן וכדתנן אבל לא ממימי גשמים ולא ממימי קילון כדפירש' במתניתין:

9 גזירה. דאי שרית ליה מי גשמים אתי למשרי נמי מי קילון לפי שהם מי גשמים ואיכא משום טירחא יתירא:

10 מי גשמים. נמי דרכן ליכנס במקום עמוק וכיון שניטלו חציין העמיקו והוו להו מי קילון כלומר שצריך לדלותן בדלי כדמפרש במתני' והוי טירחא יתירא:

11 המושכים מן האגמים שהם נקבצים ממי גשמים:

12 והוא דלא פסקי. כלומר שיש בהם שפע מים ואזלא כהא דרב אשי דלא אסר משום גזירה אלא דמיירי במיעוט מי גשמים אבל כל היכא שיש בהם שפע מים לא גזרינן אטו פסקי שצריכין לדלות:

13 הפסיקות. פירוש חריצין שאינן מתוקנין:

14 בריכות. מתוקנות יפה אסור להשקות משום דפסקי ואתי לאיתויי מנהרות רחוקות:

15 ואם היתה אמת המים. ממעיין נובע עובר ביניהם בכל עת מותר להשקות מהם במועד דהא לא פסקי:

16 והוא שרובה של אותה שדה יכולה לשתות מאותה אמת המים. דודאי כיון דמעוטה יכול להשקות מן הבריכות לא טרח להביא מנהרות רחוקות:

17 רב אשי אמר אע"פ וכו' כיון דקא משכא ואתיא. מן המעין:

18 מימר אמר. בעל השדה כל מה שאוכל להשקות היום מאמת המים והבריכות אשקה ומה שלא אוכל להשקות היום מאמת המים אניח עד למחר או עד שלשה ימים שיכנסו מי המעין באמה ואשקנה הלכך מותר דלא טרח לאיתויי וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשאמת המים עוברת בתוך הבריכה או הפסיקה כדקתני עוברת ביניהן ואז הוא דאמרינן מימר אמר וכו' אבל אי לא עיילי לגווה אע"ג דעיילי לשדה אסור דאיכא למיחש דילמא אתי למיטרח ולאיתויי:

19 בריכה שנטפה. פי' כגון שיש לו שני שדות בית השלחין זו למעלה מזו בקצה העליונה במורד יש שם בריכה שמקבלת תמצית מי העליונה מאותה בריכה מותר להשקות את התחתונה שלמטה ממנה ודוקא בשעה שהשדה העליונה עדיין נוטפת ומתמצת לתוך הבריכה והוא שהמעין מושך אל השדה ומשקה אותה דכיון שכן הוה ליה כמו שהולך מעין העליון אל השדה התחתונה ומשקה אותה אף על גב שאינה שותה אלא מתמציתה של עליונה:

20 שתי ערוגות. פי' של ירק והאחת גבוהה מחברתה ואין המים יכולין לעלות לערוגה העליונה אלא ע"י זריקה שיזרוק בכלי מזו לזו וקמ"ל בברייתא זו שאע"פ שאין גבוהה אלא מעט אפ"ה אסור משום טירחא ולא תימא בשתי ערוגות הוא דאסור שהן רחוקות זו מזו אלא אפילו בערוגה אחת שחציה נמוכה יותר מן החצי האחר אסור:

21 תנו רבנן מדלין וכו' כדי לאכלן. פי' כדי שיהיו רכים וטובים ונוחים להתבשל לפי שדעתו לאכלן למחר:

22 ליפותן. כדי שיגדלו וירבו שיהיו ראויין לאכול לאחר המועד:

23 אסור. דלהרוחה קעביד ואפי' הוה ביה פסידא פורתא לא חייש לה הלכך אסרינן משום טירחא וכן דעת הראב"ד ז"ל שהקשה ממתני' דלא שרינן מי קילון עלה דרב דימי מנהרדעא דאמר דף יב. זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא משום דחייש לפסידא ואע"ג דאיכא טירחא יתירא וכן בפ"ב אסיקנא דכל דבר האבד מותר אפילו במחובר אפי' בטירחא והכא אסרינן אפילו טירחא זוטא כגון ערוגה אחת חציה נמוכה וחציה גבוהה ותירץ ז"ל דכל ענין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שוים אלא לפי אבידתו התירו את טרחו וכך שיערו טורח מי קילון אינו ראוי לפסידת בית השלחין וכן לא שוה פסידא דערוגה לטירחא דהדלאה דכיון דערוגה שבצדה שותה תו לא הויא פסידא לאידך וטירחא יותר מפסידא משא"כ בחצדא דשערי דחצדו ליה לרב הונא בחולא דמועדא דעדיף פסידיה מטרחיה וכן שיערו זפיתת חבית להיות כנגד הפסד יינה ומותר וכל דבר שהוא לצורך המועד ואין לו מה יאכל התירו בו בלא טורח ובלא שינוי:

24 בריכות שבעיקרי הזיתים. הן חריצין שעושין סביבות הגפן להתקבץ שם מים:

25 ועוגיאות. לשון עוגה וכתב הראב"ד ז"ל בפירוש ברירין שבעיקרי הזיתים כלומר בורות קטנים שבעיקרי זיתים כן נראה לי שהוא ברי"ש ויד הבריר ד' טפחים השנוי בסוף מסכת כלים גם הוא נ"ל דהוא ברי"ש עכ"ל:

26 חדתי. אסור משום טירחא:

27 עתיקין. שנתקלקלו ונפל עפר לתוכן מתקנים אותן במועד דליכא טירחא כולי האי:

28 מתני' אין עושין את האמה. פירוש רגילין לעשות חריצין בקרקע שבהם המים הולכות סביבות השדה ומשקות אותו והנך חריצין קרי אמה לפי שיש להם רחב אמה ועומק אמה:

29 בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה מתחלה במועד משום טירחא יתירא ובשביעית מפני שנראית כחופר כדמפרש בגמ':

30 וחכמים וכו'. דכל שנראה כחופר לא הוי עבודה דעודר לא הוי כיון דמשליך את העפר למרחוק והעודר מניחו במקומו:

31 ומתקנין את המקולקלות במועד. אם היתה מקולקלת שנפל לתוכה עפר ואינה מקלחת מתקנין אותה דלא חשיבא מלאכה אבל בתחילה אין עושין אותה במועד:

32 קלקולי המים. מים המכונסין בגומות לשתות מהם ונמשכין בתוכה זבלי רה"ר המקלקלים את המים לשתות מהן ומתקנין וסותמין את החריצין שבהם הולך הזבל לבור:

33 וחוטטין אותן. מנקרין אותן כעין שאר בורות בעלמא אישקורי"ר בלע"ז:

34 את הדרכים. שנתקלקלו מחמת רוב הגשמים מתקנין אותן בצרור ובסיד כעין שעושין ברוב עיירות:

35 הרחובות. שאחורי בתיהם ששם מטיילין ילדים וילדות:

36 ואת מקואות. כדמפרש לקמן שאם אין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה וכל הני צרכי הרבים הם:

37 ועושין כל צרכי הרבים. בגמ' מפרש לאתויי מאי:

38 ומציינין. דליכא טירחא יתירא. ציון היו סדין הקברות בסיד סימן לנושאי טהרות שלא יעברו שם: