נימוקי יוסף על מועד קטן ג׳

1 מתני' רואים את הנגעים. פי' בחולו של מועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה שהרי שמחה הוא לו:

2 אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא ישתוק ולא יצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דסבירא ליה לר' מאיר שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי הכהן אינו טמא דכתיב טמא יטמאנו הכהן:

3 רבי יוסי אומר לא להקל וכו'. שמתוך שהוא נזקק לראותו אם הוא טהור דהיינו להקל עליו הוא נזקק לו להחמיר עליו שאם הוא טמא יאמר לו בע"כ טמא דסבירא ליה לרבי יוסי שאין הכהן רשאי לשתוק והלכך מוטב שלא יראה הנגע כלל וכ"ז שלא ראהו הכהן ולא אמר לו טמא הרי הוא כטהור גמור מדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית:

4 מלקט. כמו כן מיקל ר"מ ומתיר ללקוט בחש"מ עצמות אביו ואמו לקוברן במקום אחר הגון לפי ששמחה היא לו לכבד אביו ואמו:

5 רבי יוסי אומר אבלות היא לו. אע"פ שאין אבלות חלה עליו לבו דואג עליו בראותו זה:

6 ולא יעורר. אחרים שיבכו עמו שאין להרבות בכי במועד:

7 ולא יספידנו. לא ישכור ספדן שיספוד מתו מפני שמחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו ושוב אינו משתכח עד ל' יום ונמצא מצטער במועד ובגמרא מפרש מאי שנא שלשים ומ"ט לא יספדנו וקי"ל הלכה כר' יוסי:

8 גמ' המלקט עצמות אביו. פירוש ברייתא היא באבל רבתי והגמ' מביאה להקשות לר"מ דאמר במתני' שמחה היא לו ואילו הכא אמר מתאבל עליהן כל היום כולו ומיהו לערב לא יתאבל ואע"פ שעדיין הם צרורים שלא נקברו עדיין:

9 ששמחת הרגל עליו לפיכך אינו רשאי להתאבל עליהם במועד ואע"ג דתניא באבל רבתי כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות ההוא אבילות דרבנן הוא ואתי רגל ודחי ליה:

10 ירושלמי מפני ששמחה היא לו. בראשונה היו קוברים אותו במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות אותו היום מתאבל למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין. פי' מהמורות חפירות כדכתיב במהמורות בל יקומו:

11 לא יעורר. אם מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש שיבכו עמו שלא להרבות במספד ובכי במועד:

12 כדהדר ההוא ספדנא. בעיר וצועק שיבכו עמו כל מרי לב כי הוא יודע לספוד כהוגן ומי שהיה לבו דוה עליו הולך ושופד על קרובו:

13 ולא יספדנו. מי שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל אם בשכר משום מעשה שהיה אם כשמואל אפילו בחנם:

14 לפי שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום לפי שמתחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו ושוב אינו משתכח ממנו עד שלשים יום ונמצא מצטער במועד הלכך אפילו מצא ספדן בחנם אסור:

15 וקי"ל כשמואל. דגרסי' בירושלמי לא יעורר על מתו איזה עירור מזכירו בין המתים ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום זה שהוא עושה לו הספד בפני עצמו הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש בתוך ל' יום איזה הוא ישן לאחר שלשים יום מותר לספוד כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני מה שמספידו ונראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בפירושיו:

16 מתני' אין חופרין וכו'. פי' לצורך מתים שימותו במועד שדרכם היה לחפור כוכים וקברות להיות מזומנים למי שמת לו מת שיקנה לו וקמ"ל מתני שאע"פ שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלים שהיו בה ששים רבוא וא"א לעם רב כמוה שלא ימותו ממנו בכל יום רבים גדולים וקטנים אף כי בד' ימים של חוה"מ אפ"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסור דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף ביו"ט שרי דמת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחוה"מ:

17 אבל מחנכין את הכוכים. הנעשים מעיו"ט ונשאר מהן מעט לתקן כגון להאריכו או להרחיבו או לקצרו מותר לגמור כיון שבודאי יצטרך בחוה"מ והרי"ף ז"ל פי' אין חופרין לקבור בהן לאחר המועד וכן פי' ר"ח ז"ל והרי"ץ גיאת ז"ל ותמה עליהם הראב"ד ז"ל אם לאחר המועד למה מחנכין אותם במועד והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו קושיא שאע"פ שאינם צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים רבים שתו ורבים ישתו והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה אבל לא תחילתה דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו:

18 ועושים נברכת. מותר לחפור לכתחילה נברכת של כובסין לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע תנא הא כן פרש"י והגאונים ז"ל אבל האחרונים ז"ל פירשומענין קברות וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר לצורך מת שימות:

19 וארון עם המת בחצר. מותר לעשותו בחולו של מועד ובעינן בפני המת כדי שלא יחשדוהו לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב המתים:

20 גמ' והלכתא כרשב"ג דסתם מתני' כוותיה:

21 ירושלמי עם המת בחצר. לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם אבל במת שהוא מפורסם עושים לו ארון אפילו בשוק כד דמך ר' חנינא חברין רבנן עבדו ליה ארון בשוק והכל מודים שלא יקוץ ארזים. והקשה הראב"ד ז"ל והא אמר באידך פרקין קוצצין עצים במועד לצורך המועד והאי כיון דמית במועד צורך המועד הוא ותירץ דצורך המועד וכבודו הוא עצים לאפות ולבשל אבל הכא כבוד המת איכא כבוד המועד ליכא ואחרים הקשו מאי שנא דאסרינן לקוץ ארזים ושרינן למיגז ליה אסא ואמרו דלא דמי לפי שידוע לכל כי ההדס ראוי לחי להריח ולמת להעביר הזוהמא וליכא שום חשדא אבל קציצת ארזים דילמא לצורך בנין קעביד:

22 והכל מודים שלא יחצוב אבנים מן ההר. היו חצובות אלא שהיו צריכין לחלק אחת לב' או לג' דומיא דארזים לנסר:

23 פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. דפליגי במתני' דלרבנן לא בעי עמו בחצר ולרבי יהודה בעי:

24 מתני' מפני ששמחה היא לו. פי' שאין מערבין שמחה בשמחה ושמחת האשה מתערבת בשמחת הרגל:

25 אבל מחזיר גרושתו. דאין השמחה אלא באשה שהיא חדשה לו:

26 תכשיטיה. כגון כחול וסרק ואפילו טפול של סיד שצריך זמן ארוך ולא תהנה בתוך המועד:

27 רבי יהודה. פליג אטיפול של סיד דקודם שתהנה תעמוד מנוולת כל המועד לפי שצריך זמן ארוך אבל אם היתה נהנית אפי' יום אחד של מועד מותרת לסוד אע"פ שהיה לה צער וניוול בימים הראשונים לפי שכן דרך סעודת י"ט שמצטער תחלה בתיקונו וכיון שנהנה לאח"כ ביום טוב עצמו מותר:

28 גמ' שאין מערבין שמחה בשמחה. פי' שאינו שמח כראוי בכל אחד מהן:

29 בחגך ולא באשתך. אלמא ליכא שמחה בחגך כלל דאי איכא בחגך היכי ממעט אותו לישא אשה הא איכא בחגך:

30 מפני הטורח. שיש טורח גדול בסעודת נישואין וקא טרח טירחא יתירא במועד:

31 משום פריה ורביה. אם נזדמנה לו אשתו קודם המועד לא ישאנה אלא בחג דאמר אמתין עד החג דהוי ליה לי רווחא דסלקא סעודתא לכאן ולכאן נמצא שמתבטל מפריה ורביה ואינו נושאה עד המועד:

32 מותרין לישא ערב הרגל. דמשום טירחא ליכא דעיקר טירחא חדיומא הוא והוא ערב הרגל ומשום שמחה נמי ליכא דעיקר שמחת אשתו חד יומא ומשם ואילך בכל הרגל זוכר הוא שמחת הרגל ומשום ביטול פריה ורביה נמי ליכא דמשום חד יומא לא משהא נפשיה דבשלמא אם היה יכול לישא במועד ימתין ויאמר אם לא אשאנה יום ראשון אשא יום שני ויום שלישי אבל כשלא התירו לו אלא בערב שהוא חד יומא יחוש שמא יארע לו אונס ולא יוכל לכנוס לפיכך תכף שמזדמן לו ישאנה ולא ימתין:

33 כתיב וביום השמיני. פירוש שמיני של חג הוא כ"ב בחדש הרי שלקחו רשות משלמה לפי שהיה דעתם לשוב לבתיהן ביום כ"ג ומפני שנשארו שם היום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שנייה ביום כ"ד אבל ביום כ"ג אע"פ שלנו הלילה אחר כ"ב לא היו צריכין לקחת רשות משום דאדעתא דהכא שיסעו למחר שיהיה כ"ג לקחו רשות:

34 כוחלת. פי' כחול ירוק שנותנת בין עיניה:

35 פוקסת. מתקנת השער שלא יתפזר:

36 סרק. צבע שנותנת על פניה כדי שתראה אדומה ויפה ונראה בגמ' שאין מחלקין בין ילדה לזקנה כי גם הזקנה חפצה בתכשיט כדאמר רב חסדא האלהים אפי' אמך ואפי' אמא דאמך ואפי' עומדת על פתח קברה דאמרי אינשי בת ס' כבת ו' לקל טבלא ריהטא:

37 מתני' ההדיוט תופר כדרכו. מפרש בגמ' כל שאינו יודע להוציא מלא מחט בבת אחת נקרא הדיוט שהאומן תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ומושכה ונמצא עושה תפירות הרבה במשיכה אחת וזהו דרכו ולפיכך אינו יכול לתפור האומן כדרכו אלא כעין מכליב שהן שיני הכלב שאינם שוות זו כנגד זו אבל ההדיוט שאינו יודע תופר כדרכו:

38 ומסרגין. אורגין אותן בחבלים שתי וערב עשוי כמין חלונות:

39 ממתחין. שתי ולא ערב וכ"ש אם אם היה רפוי שמותח החבל:

40 גמ' לכוין אימרא פי' שפה:

41 בחפת חלוקו. בעל הערוך פי' בית של חלוק שעל זרועו בשולי חלוקו ועושין אותו כדי שלא יקרע והדיוט אינו יודע לכוין אלא כאן קצר וכאן רחב והוא מעוקם: