נימוקי יוסף על מועד קטן י״ג

1 גרסי' בגמ' דף כ: אמימר שכיב בר בריה קרע עלויה אחא בריה קרע באפיה אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד אמר רב אמי דף כא. מנין לקריעה מעומד מהכא ויקם המלך ויקרע את בגדיו ודילמא מלתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי דלאו מילתא יתירתא והתניא ישב ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודייני גדולה מכולן ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו ואמר ר' יוחנן מאי לא יצא ידי חובתו שלא קיים כפיית המטה א"ל מאי ארצה כעין ארצה. פירוש קרע עלויה בשעת חמום היה ולא היה שם בנו ולפי שאין החיוב לקרוע בשניים אלא בפניהם מש"ה כשבא בנו קרע פעם אחרת בפניו וקם קרע פעם שלישית מעומד וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל אם קרע על השני שלא בפני הקרוב או שקרע מיושב על כל אדם לא יצא וחוזר וקורע פעם אחרת:

2 ויקם המלך. כשאמרו לו לדוד שמת אמנון בנו:

3 יתירתא. ולא משום דמחייב ביה:

4 על גבי מטה. בלא כסות:

5 אודייני. כסוי של בור:

6 ישן על גבי קרקע. ממש ולא כפה מטתו שהיה ישן בה קודם אבלותו:

7 שלא קיים כפיית המטה. אם שכב על הקרקע ולא כפה מטתו:

8 כעין ארצה. שכפה מטתו ולעולם לא עבד מלתא יתירתא:

9 אלו דברים שאבל אסור בהן. פירוש שאבל אסור כל ז':

10 ברחיצה. כל גופו אפילו בצונן ואפילו ידיו ורגליו בחמין אסור:

11 ובסיכה. אפי' כל שהוא ואם להעביר הזוהמא מותר:

12 ובנעילת הסנדל. דוקא של עור אבל של בגד מותר:

13 ובתשמיש המטה. וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה:

14 ואסור לקרות כדאמרינן לעיל דף טו. מהאנק דום דממה שהוא אבל מתים לא יעשה מכלל דכ"ע דוממים והקשה רש"י ז"ל היכי אסור לקרות והא אמרינן אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה ותירץ דמצות של שמחה לא התירו ומהאי טעמא אסור בתשמיש המטה אע"ג דאיכא מצות עונה:

15 רבים צריכין לו. לאיסור והיתר להורות ואין שם אחר או שהוא נשיא ודורש ברבים:

16 ובלבד שלא יעמיד התורגמן. כמו בשאר ימות השנה. ושמעינן מינה טעמא דרבים צריכים לו להתלמד ממנו הוא דמותר הא לאו הכי אסור ואם כן כהן אבל ואין שם כהן אלא הוא אסור לקרות בתורה כל ז' דלא אמרו גיטין נט. כהן קורא ראשון אלא מפני דרכי שלום בעלמא וסגי להו בישראל:

17 פנים חדשות. פירוש שבאו לו לנחמו מחדש שלא היו אצלו משעת האבלות עד עכשיו ובגמרא בעי אי חולץ בפניהם כל זמן שהם עמו בבית ולאחר שיצאו מותר להניחן וקיימא לן כרבא דכיון שהניח בשני שוב אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות:

18 תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש ואפילו עני שאם יתעסק במלאכה יתעצל מן הבכי והמת מתזלזל ואנו אומרים ששלשה לבכי:

19 טווה בפלך. שהיא מלאכת עראי ושל צנעא ודוקא לעני אבל לעשיר אסור כל שבעה:

20 ירושלמי אבל שאין לו מה יאכל בראשון ובשני אינו עושה מלאכה ובג' עושה בצנעא אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכו לכך בר קפרא אמר אפילו ביום ג' לא יעשה מלאכה כל עיקר דבר קפרא עביד אבל ג' ימים דאמר רבי אבא בריה דרב פפי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סברא דהיא חזרה גביה כיון דאיהי חמיא דאישתני זיוהון דאפוי שבקא ליה ואזלא לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי וגמרא דילן דקתני ג' כבר קפרא אתיא:

21 ת"ר אבל ג' ימים אינו הולך לבית האבל. אבל אחר שמנחמו ואע"פ שהוא קרובו:

22 במקום המנחמין. שהרי גם הוא צריך להתנחם ויש מי שכתב המתנחמין ואע"ג דאמרינן אבל אינו יוצא מפתח ביתו היינו דווקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ"נ לשמוע תפלה או מגילה וכ"ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל:

23 בשאלת שלום. בין לשאול בין להשיב ומיהו לרבים מותר אם עשו לו כבוד ונפטרין ממנו דכבוד רבים שאני כמעשה דרבי עקיבא שעשו ישראל על בניו הספד גדול ואמר להם שכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום:

24 אין שואלין בשנומו. דלית ליה שלום:

25 אבל על אביו וכו'. ואם ישאלוהו משיב ואין צריך להודיעם שהוא אבל דלענין זה אביו ואמו ושאר קרובים שוים. ובגמ' נראה דהרואה את חבירו אבל בתוך שלשים יום אם עדיין לא נחמו אומר לו תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע עליך ולאחר י"ב חדש אומר לו מן הצד כלומר תתנחם מן השמים סתם:

26 אבל ג' הראשונים בא ממקום קרוב. פירוש מהלך יום אחד כך פרש"י ז"ל וכן כתבו הגאונים ז"ל דמקום קרוב היינו עשרה פרסאות סוגיא דחד יומא דכיון דאי שמע הוה מטי הכא בההוא יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי:

27 מקום רחוק. יותר מי' פרסאות מונה לעצמו. והם משלימין מנין אבלות ויוצאים מפתח ביתם והוא יושב באבלותו עד תשלום ז' מעת שנודע לו:

28 אפילו ביום הז'. כיון שבא ממקום קרוב מונה עמהם והוא שבא ומצא עדיין המנחמים אצל גדול הבית שאם יצאו משם המנחמים כבר נשלם אבלות של גדול הבית לגמרי דהא אמרי' מקצת היום ככולו וצריך שימנה זה הבא מן הדרך אפילו ממקום קרוב לעצמו וטעמא דבעינן גדול הבית משום דכיון שגדול הבית הוא בבית הם כולם טפלים לו אבל אין גדול הבית בבית לא חשיב מנין דידהו כלום ואפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו:

29 ערסא. מטה שמביאין בה המת ואמר להו רבא לבני מחוזא שהולכין לא"י לקבור ואין כל הקרובים יכולין לילך עם המטה ומלוין אותו פרסה או מיל וחוזרין כי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא משער החצון מהעיר בחזרתכם לבית אתחילו לממני ימי אבלות ואע"פ שלא יקבר המת עד ימים מרובים ואע"ג דאבלות אינה חלה עד שיסתום הגולל חזרת פניכם כסתימת הגולל דמי:

30 וכתב הרמב"ן נראה שלא נאמרו דברים אלו אלא במת שמוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאותם שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו ויאוש כסתימת גולל אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום אין נוהגין אבלות עליו עד שיחזרו הקרובים ויאמרו כבר נקבר שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי ואסור לאכול בשר אבל בעל הלכות כתב והיכא דמית מת במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקי למקברי מקמי יום טוב ושקלוהו עכו"ם ואמטיו למקבריה כד נפק מן מתא ואיכסיא ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל חלה אבלות עליהם ובטלה ממנם גזרת ז' ופסיקנא הלכתא כר"ש דאמר שמואל הלכתא כדברי המיקל באבל ואפילו ביום הז' בא ממקום קרוב מונה עמהן והוא שמצא מנחמין אצלו שעדיין לא הלכו להם ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו וכתבו ז"ל שאם אחר שנהגו אבלות ז' נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו מנין אחר כלל ואין אומרים עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

31 על כל המתים כולן מדחה מטתו. פירוש מדחה שממהר לקברו:

32 משובח. לפי שאין דרך להתאבל עליהן ולהספידן כל כך ויותר כבוד להם כשנקברין במהרה משיעמודו הרבה ולא יספידו:

33 מגונה שחייב הוא להספידם ולקונן עליהם הרבה:

34 היה ערב שבת וכו'. שאם לא יקבר היום ישהה יותר מדאי ותניא באבל על כל המתים כולן מרבה בעסקיו מתגנה על אביו ועל אמו משתבח בד"א בזמן שהן כדאין אבל אם לא היו כדאין אל ירבה בעסק שאינו אלא מנוולן:

35 ממעט בעסקיו. בסחורה דאע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר אלא במשא ובמתן וי"מ סחורה המותרת לו כגון דבר האבד:

36 חולץ. חייב להוציא זרועו על שפת חלוקו ממקום הקריעה כדי לבזות עצמו ולהראות הקרע לכל: