נימוקי יוסף על מועד קטן ז׳

1 כד. מלשון וכדה על שכמה:

2 הזגג. אומן כלי זכוכית ומחליפין גימ"ל בכ"ף וי"מ שנקרא כן מפני שמלאכתו השמעת קול כמו הזוג שהענבל שבתוכו מכה ומשמיע קול:

3 לא צמר וכו'. שהרי אינו צורך יו"ט והך ברייתא בחוש"מ מיירי לפיכך לא שריא אלא לצורך יו"ט:

4 ואם אינו מאמינו. שמתיירא שיתבע ממנו שכרו פעם אחרת:

5 מניחו. מוציאו מבית האומן ומניחו וכו':

6 ואם חושש. כגון שהבית רעוע ומתיירא מן הגנבים:

7 מפנן לחצר אחרת. אע"פ שהיא רחוקה מאד:

8 מתני' מחפין את הקציעות. פירוש תאנים שמיבשים קציעות מיבשים אותן ועושין מהם עיגולי תאנים ואם מתירא מגשמים מותר לחפותן ולכסותן בקש או בתבן הרבה שהרי דבר האבד הוא:

9 אף מעבין. עושין אותן כמין כרי ומניח אלו על אלו כדי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות:

10 בצנעא. שלא ימכור כדרך שמוכר בחול אלא פותח דלת אחד מחנותו ונועל אחד:

11 הציידין. ציידי עופות ודגים:

12 דשושות. שדשין וכותשין חטין לדייסא:

13 הגרוסות. שטוחנין פולין לגריסין:

14 הן החמירו. שלא לעשות כל עיקר:

15 גמ' חנות הפתוחה לסטיו. אצטבאות משלשה רוחות ויש כיסוי לפניו מלמעלה על האצטבאות וחנות פתוח בין האצטבאות ומקום צנוע הוא ונועל אחד לצניעות:

16 בפירי. שקונין הרבה פעמים לצורך חול צריך לקנותן בצנעה שלא יחשדוהו שלוקח לצורך חול:

17 בתבלין. שרוב בני אדם קונים אותם לאכלם לאלתר:

18 קרופיאיתא. מוכרי תבלין כגון כמון ופלפלין:

19 למיזל. בחולו של מועד:

20 סליקו להו מי שהופך

21 ואלו מגלחין. פירוש בחולו של מועד מפני שלא היו יכולין להסתפר קודם המועד:

22 מבית האסורים. מפרש בירושלמי אפילו אם יצא מהאסורים של ישראל מגלח דבעוד שהיה שם לא היה אפשר לו לגלח:

23 ומנודה. דקי"ל מנודה אסור בתספורת שהתירו לו במועד:

24 שנשאל. על נדרו שנדר שלא לגלח ובחול המועד מצא חכם והתירו או שנתחרט על נדרו:

25 והנזיר. שהשלים נזירותו בחוה"מ:

26 ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו. דכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דילמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה:

27 גמ' מ"ט. אסורין הרי מגלח שמחה הוא ומשני כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ובגמ' מוכח לה מאנשי משמר ומאנשי מעמד שאסורין לספר ולכבס כדי שלא יכנסו במשמרתם כשהן מנוולין. וגרסינן בעי ר' זירא אומן שאבדה לו אבדה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא כדהנך לא תיקו ופי' אומן ספר שהלכו רבים אצלו להסתפר ערב הרגל וראוהו שהיה מחזר על אבדתו ולפיכך לא היה לו פנאי לגלח את עצמו קודם הרגל מהו שיגלח עצמו בחולו של מועד מוכחא מילתא שמפני האונס היה שהרי הבאים אצלו שהיו רבים ידעו הדבר והלכך שרי כדהנך דמתני' שמפורסם לכל אונסיה וכיון דסליק בתיקו אזלינן לחומרא ואסור:

28 שיצא שלא ברשות. הראב"ד ז"ל פי' דלצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ קרי שלא ברשות וכיון דאסור לצאת ויצא לא נתיר לו לגלח ולכבס כשבא בחול המועד:

29 לשוט. שיצא לשוטט בארצות ולטייל בעלמא:

30 למזונות. לבקש מזונות:

31 ד"ה מותר לגלח. כשבא בחול המועד דאנוס הוא:

32 להרווחה. שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות על עשרו ורבנן מדמו להו למזונות ומותר לו לגלח כמי שבא ממדינת הים בחול המועד וכתב הריא"ף ז"ל וקי"ל כרבנן הלכך לעולם מותר לגלח אלא אם כן יצא לשוט בלבד וכתב הראב"ד ז"ל דלשוט נמי דאסור דוקא שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ משום דיצא שלא ברשות אבל מארץ ישראל או מחוץ לארץ לחוצה לארץ אפילו יצא לשוט כיון דברשות יצא מותר לגלח לדברי הכל:

33 קטן מותר לגלחו. פירוש אם יש לו שער רב ומצער מותר לגלחו ולא אמרינן והלא יכנס ברגל כשהוא מנוול דלא בר מצוה הוא דלא גזרינן קטן אטו גדול:

34 שאין לך בית אסורין גדול מזה. כשעומד במעי אמו והיוצא מבית האסורים הא אמרינן במתניתין דמגלחין ובגמרא גרסינן עליה דשמואל דאמר לא שנא נולד במועד ול"ש נולד אחר המועד אמר רב פנחס אף אנן נמי תנינא כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן הא אסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן ואי אמרת קטן אסור נמצא אבלות נוהג בקטן ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ופירש מפני עגמת נפש כדי שיבכו הרואין וירבה כבוד המת אבל משום אבלות לא דאין עליו תורת אבלות ואף על פי דבגמרא דחי רב אשי הך ראיה דרב פנחס דכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלותן אבל לא קתני כל האסורים אסורים ומצינן למימר יש מהם אסורים ויש מהם מותרים מ"מ הכי הלכתא דבכל ענין מותר לגלח קטן במועד:

35 אי אבלות דמעיקרא. פירוש שחלה עליו קודם הרגל:

36 עשה דרבים. ושמחת בחגך שהיא מצוה לכל ישראל:

37 ודחי עשה דיחיד. לאו עשה גמור הוא אלא מאסמכתא מדאמר רחמנא ליחזקאל מתים אבל לא תעשה מכלל דכ"ע עבדי:

38 אבלות דהשתא. שמת לו מת בתוך המועד וכבר חלה עליו שמחת יו"ט כל שכן דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אבל נוהג דברים שבצינעה כיון שאינו נראה:

39 מנודה. אסיקנא דנוהג נדויו ברגל ואסור בשאילת שלום ובנעילת הסנדל וברחיצה וחייב בעטיפת הראש ולא תימא מי שמנודה מעיקרא הוא דנוהג נדוי ברגל אבל לכתחלה לא מנדין ליה ברגל אלא אפילו לכתחלה אי עביד מידי דחייב נדוי מנדין אותו דהא תנן אי דלא ציית דינא משמתינן ליה ומתני' דקאמר מנודה שהתירו לו כגון שפייס לבעל דיניה לא שהתירו לו מחמת הרגל:

40 והא דאמרינן הכא דדנין דיני נפשות מפרש בגמרא היכי קטלינן דלא ליתו לאמנועי משמחת יו"ט והתניא רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם ופריק דאתו בצפרא ומעייני ביה בדיניה ועיילי ואכלי ושתי כולי יומא והדר אתו סמוך לשקיעת החמה וגמרי ליה לדיניה וקטלי ליה ולא מצית אמרת דדיני נפשות דקאמר לאו למקטל במועד קאמר אלא לעיוני בדיניה דאם כן היו מענין את דינו אי לא גמרינן ליה עד לאחר יום טוב:

41 אבל אסור בתספורת וכו'. אל תפרעו אל תגדלו שער ומדאצטריך ליה למשרא לספר השער מכלל דלאחרינא אסור וא"ת מהכא משמע דאבלות דאורייתא ולעיל אמרי' שהוא מדרבנן י"ל ה"נ מצינו למימר דאסמכתא בעלמא היא דאילו פשטא דקרא אדרבה משמע דלבני אהרן הוא דקאמר אם תעשו תמותו הא לאחרים רשות א"נ מצינו לחלק בין איסור תספורת לאיסור מלאכה איסור מלאכה מדרבנן ואיסור תספורת כל ל' יום דאורייתא דגמרינן פרע פרע מנזיר וסתם נזירות ל' יום:

42 ומנודה שמת. סיפא דהך ברייתא הוא:

43 כגלו של עכן. דכתיב יהושע ז׳:כ״ו ויקימו עליו גל אבנים גדול אלא באבן אחת סגי לזכר בעלמא:

44 אבל חייב וכו'. פי' כלומר הא פשיטא לי:

45 בעטיפת הראש. מנהג שהיה להם בימי אבלם היו מתעטפין:

46 והן מתעטפין. ברייתא היא בפרק קמא דף יד: גבי שלשה עשר תעניות אחרונות שהיו גוזרים על הציבור שאם עברו ולא נענו נוהגין נידוי בעצמן ומעטפים ראשן שמע מינה דחייב המנודה בעטיפת הראש:

47 שאני מנודה. אביי דחי ליה ודילמא וכו' דאלו לא נענו מנודין לשמים נינהו וכתב הריא"ף ז"ל הלכך מנודה לבני אדם לא מחייב בעטיפת הראש:

48 פארך. היינו תפילין:

49 חבוש. צוה לו שלא יעשה אבלות:

50 מכלל וכו'. וכתב הריא"ף ז"ל ודוקא יום ראשון:

51 האנק דום. האנק צוחה הוא דום דממה:

52 ירושלמי האנק מכאן שמצווחין על המתים ואם תאמר מ"ש הא דגמרינן לה מיחזקאל ובשאר מילי אמרינן איפכא תירץ הראב"ד ז"ל דקרא הכי קאמר האנק דום אבל מתים לא תעשה משמע דהכי קאמר באניקה ובדממה אתה שוה לשאר אבלים אבל מכאן ואילך אבל מתים לא תעשה ור"מ הלוי ז"ל פירש האנק אתה ודממה שהוא אבל מתים לא תעשה שמע מינה דכולי עלמא מיחייבי למשתק ולפי פירוש זה גמרינן הא מיחזקאל כאינך כולהו:

53 מנודה מהו בשאילת שלום. ולא איפשיטא וכתבו ז"ל מדלא מיבעי במנודה אלא בשאלת שלום משמע שמותר לדבר עם המנודה וכתבו ז"ל גבי חיוב עטיפת הראש דאבל דהני מילי כל היום אבל כשבאים אחרים לנחמו מגלה ראשו מהעטיפה לכבוד הרבים עד שהולכין להם וראייתם מדתניא באבל רבתי אין עומדים עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתום הגולל נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים נסתם הגולל מכסה ראשו בא לעבור מגלה את ראשו לכבוד העם יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו נכנס לביתו ובאו אחרים לנחמו הרי זה מגלה ראשו ופוטרם:

54 האנק דום. כדפירשנו לעיל אי נמי הכי משמעו מהאנק ומדום שהוא אבל מתים לא תעשה כל דבר שאסור לשאר אבלים וחייבים הם לעשותו אני מצוה לך שלא תעשה כגון שאלת שלום ודברי תורה:

55 שונה. לאחרים:

56 ושונים לו. אחרים:

57 ונשכר. למלאכת אחרים:

58 מוחרם. מי שנתנדה שלש פעמים ולא נתחרט על עקשותו מחרימים ליה ועומד באותו איסור עד דמפייס ליה לבעל דיניה:

59 שונה. לעצמו:

60 חנות קטנה. כדמפרש ואזיל זבוני מיא בפקתא דערבות ערבות שם מקום פקתא בקעא שאין שם מים וקא משמע לן שאין לו למכור אלא כדי מזונותיו בצמצום:

61 בתכבוסת. אפילו במים צוננים כל שבעה ובמים עם אפר או בנתר ובורית דהיינו גיהוץ בבגדי צמר כל שלשים יום אסור אבל בגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ ובגדי צמר נמי דוקא גיהוץ אבל במים צוננים מותר:

62 בגדי אבל. שהם בגדים כעורים ומנוולים:

63 תפרומו. דהיינו קריעה מכלל שמשפטם היה לעשות:

64 בכפית המטה. שיהו רגלי המטה עליונים והוא שוכב ואוכל עליה כל שבעה חוץ מיום השבת שהוא חייב לזוקפה:

65 דמות דיוקני. דכתיב בצלם אלהים ברא אותו:

66 הפכתיה. מחיים למיתה:

67 וכתב הריא"ף ז"ל כל תיקו דהאי ענינא לקולא וכדאמרי' הלכה כדברי המקל באבל: